גמ' דף קי"א שמואל לטעמיה דאמר מליח כרותח כבוש כמבושל וכן בפסחים עו. וחולין צז: והגמרא לקמן קי"א: קערה שמלח בה בשר אסור לאכול בה רותח כיון דהבשר נבלע בדפנות ונפלט כשהוא רותח ושמואל לטעמיה מליח כרותח כבוש כמבושל כי אתא רבין אמר רבי יוחנן מליח אינו כרותח כבוש אינו כמבושל. אמר אביי הא דרבין ליתא דההוא פנכא דהוי בי רבי אמי דמלח ביה בשרא ותברה מכדי רבי אמי תלמידיה דרבי יוחנן ואמאי תבריה לאו משום דשמעא מיניה מליח כרותח. וכתב הריף דלענין הלכה גם רבי יוחנן ס"ל כשמואל דמליח כרותח כבוש כמבושל מהא דרבי אמי תלמידו של רבי יוחנן דמלח בההוא פנכא ותבריה וכ"כ הראש בס' כח. וכן פסקו הטור ושו"ע והרמב"ם לא הביא הדין של מליח כרותח כבוש כמבושל והנוב"י קמא יו"ד ס' כו. הקשה דאך למדנו לרבי יוחנן ס"ל כבוש כמבושל ממעשה דרבי אמי דילמא רבי אמי איירי במליח אבל בכבוש לא אמר והביא ראיה ממסכת ע"ז סז. בההוא עכברא דנפל בשכרא אסריה רב אע"ג דהוי צונן מדין כבוש והו"ל רב ושמואל כנגד רבי יוחנן והלכה כרב ושמואל. ודחה דקימ"ל רב ושמואל נגד רבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן והקשה הנוב"י בשלמא להריף מספקא ליה אי הלכה כרבי יוחנן או כרב ושמואל אבל הראש דפסק בחולין נה: בגלודה כרבי יוחנן אע"פ שרב ושמואל נחלקו עליו וא"כ למה בכבוש לא פסק כר"י וביד מלאכי אות ה' ס' קנב הביא דבכל מקום שנחלקו רב ושמואל נגד רבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן.
ועל מה דאמרה הגמרא ממה שרבי אמי תלמיד רבי יוחנן תבריה לפינכא משמע דמליח כרותח הקשה בלב אריה חולין קי"א לעולם נימא דס"ל כרבי נחמן מליח לאו כרותח דכלי ראשון אבל כלי שני מליח כרותח כפי שכתב מהרש"ל ובכלי חרס אפ"י בכלי שני בלע. והעלה דגם למהרש"ל בכלי שני לא בלע אלא דבר מועט וא"כ גם אם יבוא להשתמש, יש ס' ולמה תבריה ישתמש בצונן ואין לגזור צונן משום חם דגם בחמין פולט מעט ובטיל אלא על כרחך מדתבריה משמע דבלוע טפי מדין מליח כרותח ודו"ק לר"י קשה משנה שביעית ותרומות.
במה דקימ"ל כבוש כמבושל לרבי יוחנן כבוש הוא כבישול ממש וממילא כל הדינים של בישול חלים על הכבוש והינו אם בשלו אח"כ חל הכלל שאין בישול אחר בישול או לר"י כבוש אינו כמבושל ממש גופו מבושל אבל מבליע ומפליט וזה מיישב המשניות של תרומת ורד של שביעית אבל דבר מבושל שהשרה אותו כ"ד שעות לכו"ע אמרינן אין בישול אחר בישול.
מעת לעת דעת החתם בעינן רצוף אבל אם הוציאו לרגע והכניסו שוב נחשב כבוש משעה שניה והחתם סופר מביא ראיה מלולב כשמחזירו מביהכ"נ שם אותו במים הרי כבוש.
אלא כל שמוציאו בטל כבישה ראשונה וכתב הנוב"י הא דפסקינן כבוש כמבושל הוא לחומרא דיש ספק אם רי' חזר בו או לא ובספק איסור דרבנן מותר כדין ספק דרבנן. ובדין כבוש כמבושל פשוט שהוא מן התורה כל שנכבש היתר באיסור מעת לעת דבבישול אסור בנתינת טעם למ"ד טעם כעיקר דאוריתא ולכן ספק כבוש אסור כדין ספיקא דאוריתא כגון בספק אם שהה מעת לעת אבל למ"ד דס"ל טעם כעיקר דרבנן הרי ההיתר שקיבל בכבישה מאיסור אסור מדרבנן וספקו להקל וכ"כ הפמ"ג בפתיחה להלכות תערובות. לעניין איסור בישול עכו"ם כתב הריף והרא"ש והראב"ד דאין בכבישה איסור בשולי עכו"ם לעניין בישול אחרי כבישה כתב הפמ"ג או"ח ס' שי"ח משבצות זהב ז' אע"ג דקימ"ל אין בשול אחר בישול יש בישול אחר כבישה ובנחת יצחק הסתפק בכובש אחר כובש בשבת.
ובבשר בחלב קימ"ל דאי תרי ליה כולי יומא שרי ויש להסתפק אם נכבש בשר בחלב ואח"כ בשלו כתבו תו"ס מנחות קא: דחייב מדאוריתא וכתב הנוב"י ורע"א אפי' לבשל הבשר לבד אסור דבלוע מחלב. אמנם יש הרבה אחרונים הגהות יד שאל יו"ד ס' צ' ס"ג שכתב שם יו"ר ס' ס"ו ועוד פ"ל כיוון דכבוש כמבושל אין בישול אחר בישול. בכבשה מעת לעת שאסורה דאמרינן כבוש כמבושל האם הבליעה והפליטה נעשית בסוף מעת לעת או משעת שריה נבלע מעט עד סוף מעת לעת וחידש החוו"ד שבתחילת הכבישה לא נבלע כלום בסוף מעת לעת שניהם חלים ביחד גם בליעה ופליטה בבת אחת.
בפרק גיד הנשה צו. מליח כרותח כבוש כמבושל וראיה ממסכת עבודה זרה פב גבי עברא בשכרא אסור והקשה הראש למה נאסר השכר הדא צונן הוא וי"ל ששהה בו זמן מרובה והו"ל כבוש ונפלט טעמו בשיכר ובחומץ ולא פירש התו"ס כמה זמן ישהה כדי שיחשב כבוש כמבושל ושמעתי בשם ריצב"א דאם שהה בתוכו מעת לעת הו"ל כבוש ובולע ופולט כמבושל. וראיה ממה דאמרה הגמרא בחולין קח. בשר בחלב חידוש הוא דאי תרי ליה כולי יומא בחלבא שרי ואי בשיל ליה אסור ומאי חידוש הא כל איסורין שבתורה דנן הכי דצונן בצונן לא בולע אלא ודאי בכל איסורין צונן בצונן אי שרי ליה כולי יומא אסור ובשר בחלב מותר משמע דהאי דיניו דכבוש כמבושל הוא דין דאוריתא עכת"ד הראש. וכ"כ בפרק ב' דע"ז פרק אין מעמידין והמרדכי כתב שם בשם ר"ת דאם שהה ג' ימים הו"ל כבוש והביא ראיה מפרק אלו עוברין וכ"כ בפרק ב' דביצה וז"ל ונראה לי דכבוש מקרי ששהה ג' ימים בדבר לח ואז הוי כמבושל ופולט טעם וקולט טעם כדי למדינן בע"ז נג. קנקנים של נוכרים ממלאם שלשה ימים ומעכן. ע"כ וכבולעו כך פולטו מה שפולטו ג' ימים כך בולעו ג' ימים כדאיתא גבי נכרי כל שמכניסו לקיום ג' ימים קאמר הלוך כל דבר איסור הלח ששהה בכלי ג' ימים אסור וכ"כ ראביה והטעם כיוון דהכלי בלע איסור פולט בהיתר אמנם ר"מ בשם ריבא כתב דבשריית יום ולילה הוי כבוש כמבושל וראיה ממה דאמרינן לגבי בשר בחלב דאילו תרא ליה כולי יומא משמע שכבוש הוא ביום ולילה ועוד כתב המרדכי שם דבכל מקום שרש"י הזכיר דין כבוש היינו בחומץ אבל בלא חומץ אין דינו כמבושל וא"א לומר כן דבמסכת שביעית פ"ז תתן ורד ישן שכבשו בשמן חדש חייב בביעור אלמא בלא חומץ הוא נותן טעם ע"ש. וגם שלא כהגות מיימוניות שכתבו בס' ט"ו ממאכלות אסורות בשם הראש דכי אמרינן כבוש הרי הוא כמבושל הנ"מ בכבוש בחומץ וציר כד"פ רש"י ע"כ. ואיני יודע איך הראש אמר כן דהרי הראש לומד דין כבוש שאסור זה מכחד התורה התירה בשר בחלב משמע בעלמא אסור ושם לא הוזכר ציר.
ובגדר כבישה דעת רוב הפוסקים דדבר גוש מושרה בחומץ או במים שמכסים את האיסור אבל אם הגוש מונח על רוטב ויש לחלוחית יש דין כבוש וכ"כ בבית יעקב ס' צט ובפמ"ג או"ח הקדמה לס' תרז. ומשום זה היום כששולחים כבד שמים אותו בשקית מחוררת כך אפי' יזוב דם רב לא יהיה דין כבוש וכן מציינים שעת השחיטה והוראה מפורשת מיד כשיגיע הכבד קורעין את הניילון וכו'. וכתב רש"י בפסחים עו. דכבוש כמבושל הוא בחומץ וציר דכבוש הוא בדבר חריף, אבל במים ושאר משקים שאינם חריפים לא שייך בזה כבוש.
ויש להביא ראיה לדבריו ממשנה תרומות פי' משנה י' כל הנכבשים זה עם זה מותרים אלא אם חרסים דהיינו ירקות חולין עם ירקות תרומה שנכבשו מותרים. חוץ מהחסית דהיינו ירקות חריפים כשומים ובצלים הרי אם כבוש במים לא בולע ולא פולט וכן מזיתים שלמים במים דכשהם שלמים לא בולעים ולא פולטים ולכאורה יש להביא ראיה היפך דברי רש"י ממש שאמרה הגמרא בב"ח אי תרי ליה כולי יומא שרי כיון שזה חידוש משמע בעלמא אסור י"ל כדעת הירושלמי דבשר כיון שהוא רך בולע. וכדעת רש"י כתב הר"ן חולין קי"א: והרא"ה והמאירי חולין צ"ז. אבל בחולין צ"ז: כתב רש"י כבוש בחומץ או תבלין וכתב ראבי"ה חולין אלף קי"ד דהוי ביין ובס"ג לאווין כתב בס' קל"ו דהו"ה במלח והוכיח מהמשנה שביעית פ"ז משנה ז'. ורד חדש שכבשו בשמן ורד של שביעית בשמן שישית ילקט הורד והשמן מותר דורד חדש לא נותן טעם בשמן אבל ורד ישן של שישית בשמן חדש של שביעית חייב בביעור דנותן טעם וכ"כ הרמב"ם פ"ז משמיטה ויובל הלכה רא. ופירשו הראשונים הטעם שורד חדש בשמן ישן לא נותן טעם אלא א"נ נשאר זמן רב כ"כ הב"ש סיולאו אבל ורד ישן בשמן חדש ממירים השמן לקלוט טעמו של הורד הישן ויש שפירשו שישן בחד שורד ישן בשמן חדש השמן של שביעית נותן טעם בורד ואע"פ שאין הורד נותן טעם בשמן של שביעית השמן של שביעית נותן טעם בורד אמנם הרש"י והרא"ש ורבינו עובדיה והרמב"ם דאיירי בורד חדש בשמן ישן איירי שעוד לא הגיע זמן הביעור ולכן מלקט הורד והשמן מותר אבל ורד ישן בשמן חדש איירי שהגיע זמן הביעור וכבר הורד התחייב בביעור גם השמן חייב בביעור.
ולכאורה לאותם הסוברים דאין כבישה אלא בחומץ ובדבר חריף ומלח אבל לא כשאר משקאות א"כ למה ורד חדש בשמן ישן אוסר שאני אומר ורד חדש בשמן ישן שטעמו נלקט ביותר ואוסר אף שאינו חריף ויש שכתבו דאיירי בכבישה פחות מכשיעור דהיינו פחות מעת לעת וכתב הרדב"ז ומשנה ראשונה בשביעית שורד נותן טעם בשמן אלא שאין הטעם מתחייב בביעור כשיגיע זמנו לפי שאין הטעם מתחייב בביעור דחשיב כאילו מבוער וכ"כ שער המלך פט"ו ממאכלות אסורות הלכה י' ורע"א בתוספותיו בשביעית או מטעם שכבוש שנבלע בזמן ההיתר אין טעם הבלוע נאסר וכ"כ חוו"ד ס' ק"ה ס"ק ה' ולכן ורד ישן של שישית בשמן חדש ילקט הורד והטעם של השמן חשיב מבוער אבל לעניין קדושת שביעית בכל אופן יש קדושת שביעית בין ורד ישן בשמן חדש בין ורד חדש בשמן ישן שניהם חייבים בקדושת שביעית מדין כבוש כתב בספר שושנים לדוד ורע"א וכתב הרמב"ם בשבת פ' כ"ב הלכה י' ומותר למלוח ביצה אבל צונן וכיוצא בו אסור מפני שנראה ככובש בשבת והכובש אסור מפני שהוא כמבשל ע"כ.
יש להסתפק במה שכתב הרמב"ם דאסור בשבת האם זה איסור דאוריתא או דרבנן וממה שכתב מר"ן בשו"ע ס' שב"א סעיף ג' אסור למלוח חתיכות צנון ד' או ה' ביחד מפני שנראו ככובש כבשים והכובש כבשים אסור מפני שהוא כמבושל וכ"כ הט"ז נראה לי דאי ראי' דאסור למלוח צנון אסור משום מחזי כמעבד אפי' אחד נמי אסור אבל הרמב"ם דס"ל אין עיבוד באוכלין לכן אחד מותר אבל כמה חתיכות אסור משום מחזי ככובש כבשים דאסור ולכן כיון דקימ"ל כרבא דאין עיבוד באוכלין לכן נוקט הרמב"ם כמה חתיכות אמנם הרשב"א ס"ל דהלכה כדעת רבה בר רב הונא דאסר מליחת הבשר היכא ששייך ביה עיבוד כגון דבעי לדרך א"כ יש מקום לגזור גם באופן דלמא מעבד משום מחזי כמעבד.
והנה בדעת הרשב"א דיש עבוד אוכלין ומשום הכי אסור למלוח חתיכות צנון הוי איסור דאוריתא דיש עיבוד באוכלין וכ"כ המג"א שהרשב"א פסק כרבה בר רב הונא בשבת ע"ה. והרמב"ם פסק כרב"א וכתבו המאירי שבת ע"ה. שו"ע הרב ח"א כלל ל"ב. וחכמת אדם כלל נ"ה א. ומהם שכתב יו"ד ס' ק"א ושו"מ חמשאה ס' סא. ועוד דכל האיסור הוא מדרבנן דמדאוריתא בעינן או באור או תולדת האור ויש סוברים דאסור דאוריתא פלע"נ ס' ק"ה ס"ק ב' בדברי הרמב"ם וכ"כ מור וקציעה ס' ש"כ ע"ש שכתבו שאף לרי' דלא ס"ל כבוש כמבושל לגבי שבת חייב משום מבשל לפי שמכשירו לאכילה בנבלה זו ודומה למבשל שמכשירו לאכילה בבישול וכ"כ הנוב"י חנינא סי' ס' ועוד אפי' כבוש לא כמבושל הרי הוא כרותח של צלי וצלי בכלל בישול לעניין שבת.
ובפתח הדביר ס' שכ"א סעיף ג' הביא דברי הרמב"ם פ' כ"ב שכתב אסור למלוח חתיכות צנון וכו' שנראה ככובש כבשים והכובש אסור משום שהוא כמבשל ע"כ ודייקו מהרמב"ם דמשמע דאסור מדאוריתא וחייב חטאת כיון דהוא תולדה דמבשל והקשו מהרמב"ם גופיה פ"ט הלכה ג' פסק דהמבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם פטור וכן המפקיע ביצה בחול ובאבק דרכים שהם חמים מפני השמש פטור שתולדת חמה אינה כתולדת האור דהמבשל בתולדת האור דינו כמבשל באור עצמו ע"פ משמע מדברי הרמב"ם דלא חייב חטאת רק בישול שע"י האור אבל כבישה הוי כמבשל בחמי טבריה דפטור ולפ"ז גם לרמב"ם אפשר לפרש דאיסור כובש הוא רק איסור דרבנן וכן יש לדייק בלשונו דכובש אסור מפני שהוא כמבשל ומדלא כתב הרמב"ם דאסור משום מבשל משמע דהוא רק כמבשל דהוי איסור דרבנן וכ"כ בספר ס"ל אורות למה"י בן גוייא שהרמב"ם לא איירי אלא באיסור דרבנן ושם תמה על הר"ן דכתב דכבוש כמבושל וחייב חטאת ותמה עליו דהרי חיוב שבת רק באור או בתולדת האור ונראה בצ"ע וכתב הרב המגיה לישב דבשבת בעינן בישול באש לכן כבוש הוי איסור דרבנן אבל בשאר איסורים כשאומרים כבוש כמבושל הוי איסור דאוריתא דרק לגבי שבת הקפידה התורה באש עצמה ותמה הרב פתח הדביר דמהרמב"ם משמע דאין הבדל בין שבת לשאר איסורין דכתב הרמב"ם פ"ט בחמי טבריה וכיוצא בזה לא לוקין עליו וכתב הרב פתח הדביר דהגמרא פרק כירה אמרה המבשל בחמי טבריה בשבת לא חייב והוה לעניין בשר בחלב הרי להביא דהדין שוה בשניהם וכ"כ בס' טל אורות ומסיים הרב פתח הדביר דבשבת כבוש כמבושל הוי איסור דרבנן.
וכבישה האסורה בשבת כתב המאירי היינו בחומץ ויש סוברים אפי' במים בלבד אסור לכבוש כל מיני פירות ולכאורה הרי בכובש ירקות במים או בחומץ למ"ד בעינן מעת לעת הרי גמר הכבישה נעשית בחול ולמה יתחייב וכתב באבני נזר או"ח ס' שצ"ז דאיסור כבישה אסור בשבת גם אם המעשה נגמר בחול. ובשו"ת רב פעלים או"ח ס' ט"ו דן בחבית צימוקים שהצימוקים צפים למעלה וצריך לערב שירדו למטה כי אם נשארים למעלה בחום מתקלקלים והעלה שמותר להשקיעם בשינוי והגאון הרב אליהו מני נר"ו כתב עליו דיש בזה איסור והביא דעת המו"ק דס"ל דמי ששורה צימוקים במים חייב משום כובש והוא דאוריתא ובס' ס"ל אורות כתב דהוי דרבנן וכתב לחלק בין אם שורה צימוקים ע"מ לשתות בשבת דמותר דאין בזה כבישה לבין משרה לאח"ז לעשות יין. וכתב מרן בן איש חי שם דדעת מהריטץ להתיר ואין לדמות לעשה חיטים ושעורים והרב ניסים רזיליו ז"ל אסר דדימה לשריית חיטים ושעורים. והעלה דשריית צימוקים במים בשבת עצמו רבו המתירים וכ"ש בנידון דידן דנתנו ג' ימים ונתבקעו ונתנו טעם יין במים ולכן רוצים להשקיעם כדי שלא יהיו נפסדים ולכן כתב דאפי' לדעת האוסרים לתת צימוקים במים בשבת בנידון דידן שרי כיון שכבר נתבקעו לפני שבת ונתנו טעם יין במים ועוד כתב דלגבי יו"ט אין ספק שמותר דגם בישול מותר. ע"ש.