ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך. והאי סמוך למנחה פ' רש"י קודם למנחה מעט. ורשב"ם פירש חצי שעה בתחילת שעה עשירית. ומוכח בגמ' דאמרה הגמ' לרבי יהודה בע"ש אינו אסור לאכול אלא מן המנחה ולמעלה. ובערב פסח אסור סמוך למנחה דהיינו תחילת תשע שעות. והטעם כדי שיאכל מצה לתאבון משום הידור מצוה וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה כדי שירעיב עצמו ויאכל מצה לתאבון. ורבי דוד אבודרהם כתב הטעם כדי שלא יאכל מצה אכילה גסה דלא שמה אכילה וברכותיו לבטלה. והמחלוקת דלרבי דוד לא שייך הידור באכילה לכן חכמים אסרו לאכול משום אכילה גסה ועלול לבטל המצוה. לא כן לדעת רש"י גם באכילה לתאבון זה הידור מצוה. ולמסקנה דגמ' מתניתין רבי יוסי ויש הבדל בין פסח לשבת דהטעם דאסור בע"פ משום שצריך לאכול מצה לא אכילה גסה. ולא מדין תאבון ולכן במצה שזמנה מצומצם ולא יכול לקיים המצוה אם הוא שבע כיון דמצותה בלילה. לכן רבי יוסי אוסר לא כן בשבת דיש מצוה סעודה אם לא אוכל בלילה אוכל ביום לכן לא חשש רבי יוסי ויש מהראשונים דס"ל ששני הטעמים משלימים אכילה גסה ותאבון. ולכן בערבי פסחים רבי יוסי חשש שמא יבטל המצוה לא כן בערבי שבתות והא דאסרינן לאכול הסתפק הפמ"ג מה הדין בפחות מכזית. ודייק ממה דאמרה המשנה לא יאכל משמע כלל ועיקר. ויש שכתבו דפחות מכזית מותר ובשו"ע ס' רל"ב סעיף ג' התיר פחות מכביצה דהוי טעימה והוי אכילת עראי ועי' דגול מרבבה והגר"א שם.
וקושית התוס' דבערבי פסחים לא יאכל עד שתחשך הקשו התוס' גבי שבת וימים טובים לא קתני ותירץ ר"י מקורביל דפסח שאני דהתורה אמרה ואכלו הבשר בלילה הזה ומצה ומרור איקשו לפסח. אבל סעודת שבת ויו"ט מצי אכיל ליהו מבעוד יום כדכתב בפ' תפילת השחר ברכות כז מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קידוש היום מבעוד יום. והטעם משום דמוסיפין מחול על הקודש.
והא דמוסיפין מחול על הקודש הביאה הגמ' ר"ה דף ט. בחריש ובקציר תשבות ר"ע אם אינו ענין לשביעית תנהו לערב שביעית. מכאן שמוסיפין מחול על הקודש. רבי ישמעאל בחריש ובקציר תשבות בחריש של רשות. יצא קציר העומר שדוחה שבת ורבי ישמעאל הא דמוסיפין מחול על הקודש מנא ליה. לומד בחודש השביעי בתשעה לחודש תענו את נפשותיכם אי בתשעה וכו' מבעוד יום ת"ל בערב אי בערב יכול משתחשך ת"ל בתשעה דהיינו תתחיל לצום בתשיעי אין לי אלא בכניסתו. ביציאתו מנין ת"ל מערב עד ערב אין לי אלא יוה"כ שבת מנין ת"ל תשבתו יו"ט מנין שבתכם דילפינן דכל דבר של קודש יש שביתה לפניו ואחריו. וכתב הרא"ש בריש ערבי פסחים דאמרה המשנה דלא יאכל אדם עד שתחשך המשנה באה ללמד אע"ג דבשעת ויו"ט שיכול להוסיף מחול על הקושד ולאכול קודם שתחשך כדאיתא בפרק תפילת השחר כז. מתפלל אדם של שבת בערב שבת ואומר קידוש על הכוס בפסח לא מצי אכיל עד שתחשך ומשמע מהרא"ש דיכול לקדש ביו"ט בתוס' יו"ט גם בשבועות דלא כמג"א דכתב בשבועות בעי לילה. יוצא לפי תוס' ורא"ש כל המצוות של ליל פסח לא יוצא בהם בתוספת יו"ט דבעינן לילה מאחר והוקשו לפסח – ולכאורה מה הטעם. וצ"ל נהי דתוס' יו"ט דאורייתא ויש לה דינים של יום ט"ו בניסן מ"מ אכילת הפסח לא תלויה בזמן ט"ו אלא בלילה בפועל ולא בזמן ט"ו בניסן וכן אומר הר"ח הלוי דתוס' יו"ט היא רק לענין קדושה ולא למצוות השייכות לליל פסח. ויש שהוכיחו את זה מהמכילתא יכול מבעוד יום דהיינו בתוספת יו"ט חל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך היינו שגם מצוות הגדה בלילה. אבל קידש שבת לא תלוי בלילה אלא בקדושת השבת ואם לא קידש בלילה מקדש ביום לכן מקדש בתוס' שבת משא"כ במצה אם לא אכל בלילה לא יכול לאכול ביום לקיים המצוה דמצות אכילה רק בלילה. אמנם בתוס' רבי יהודה החסיד על ברכות כתב דרק גבי פסח בעינן משתחשך דס"ד כיון דשחיטת הפסח בעוד יום גם יאכל מבעוד יום ת"ל שלא נאכל ביום ולעולם אין חילוק בין תוספת שבת ויו"ט לפסח שיכול לקיים המצוה בתוספת יו"ט. הרי דיש מחלוקת בין בעלי תוס' לר"י החסיד אם אפשר לקיים מצוות הלילה בתוספת יו"ט ושבת דכל דינים של הלילה חלים בתוס' וזה דעת ר"י החסיד אבל בעלי תוס' חולקים דמצוות הלילה לא מקיים בתוספת. דתוספת לא הוי לילה וכן משמע מתוס' כתובות מז. דאב יכול למסור את בתו האמה עבריה בתוספת יו"ט דאין איסור אין מערבין שמחה בשמחה משמע שבתוס' יו"ט אין דיני יו"ט.
ומצאנו בזה מחלוקת הט"ז ומהרש"ל בהלכות סוכה ס' תרס"ז בשמיני עצרת אם יכול לקדש מבעוד יום והיכן יקדש בסוכה או בבית דעת מהרש"ל דלא יקדש עד שתחשך דאז הוי שמיני עצרת. אבל מבעוד יום יש חיוב סוכה ולא יכול לומר את יום שמיני חג עצרת. אבל הט"ז חולק וס"ל כיון דתוספת דאורייתא ואדם המקדש מבעוד יום מקיים מצוות הבורא יתברך שמו הרי נהפך היום ללילה וחשיב שמקדש בלילה. ויכול לקדש בבית ומהרש"ל הוכיח את דבריו ממה שרב היה מקדש מבעוד יום וק"ש קורא בלילה. וכן בספירת העומר דסופר רק בלילה. והט"ז דחה ראיות אלו וכתב דהוא תמה על גברא רבה דכתב כן דק"ש ועומר זמנם בלילה ולמה לעשות שלא כדינם בשביל מה שקבל שבת מבעוד יום ומה יהיה חסר לו אם ימתין בדברים אלו עד שתחשך. משא"כ בשמיני עצרת שמקדש מבעוד יום הרי מצות סוכה מונעת מנו לאכול בבית במה שקיבל עליו קדושת יו"ט של שמיני עצרת שבה סותר מצות סוכה. לכן יש לומר כיון שקיבל עליו תוספת נהפך היום ללילה ע"ש. ומחלוקתם האם תוס' שבת ויו"ט הופכת היום ללילה או שמושכת קדושה ביום. דעת מהרש"ל דתוס' היא המשכת קדושה אם היום הוא יום ז' של סוכות דחייב בסוכה וזה סותר תוספת קדושה של שמיני חג עצרת. ומ"מ יש להבין חילוקו של הט"ז מק"ש וספירת העומר דאם היום נהפך ללילה למה לא יאמר ק"ש ביום וכן ספירת העומר. וצ"ל דק"ש תלוי במה שאמרה תורה בשוכבך ובקומך. זמן שכיבה ולכן גם אם מקבל עליו קדושת שבת ויו"ט מבעוד יום לא הטוי זמן שכיבה. וכן ספירת העומר שאומר היום יום כך וכך שבעינן התאריך והספירה שרוב העולם מסכימים עם ספירה זו וכשהוא לבד מוסיף מחול על הקודש והופך יום ללילה מ"מ זה לא יום ספירה המקובל אצל רוב המונים ודו"ק.
ומצאנו מחלוקת שהביא הרמ"א ביו"ד בס' קצ"ו סעיף א' לענין הפסק טהרה אם התפללו הקהל ערבית ועוד היום הגדול אם יכולה להספיק בטהרה דכתב בדיעה ראשונה שלא יכולה להפסיק אפילו עוד היום גדול וי"א דיכולה להפסיק אפי' שהיא עצמה התפללה ערבית. והאריך בזה ש"ך ס"ק ד' שהביא דברי האיגור שתוספת לא שייך לגבי נדה והוכיח מתוס' כתובות מז. דמוסרה בערב יו"ט וכן יש ראיה מספירת העומר דלא חשיבנן לילה אפילו בע"ש דתוספת שבת דאורייתא וכן מאכילת מצה ופסח וסוכה עכ"ל האיגור בשם מהרי"ל משמע מדבריו אע"פ שכבר התפללה ועשתה שבת מותר עכת"ד. וכן ציין בהגהות הגר"א אע"פ שכבר התפללו לעיין תוס' כתובות מז. ובפסחים צט: ד"ה עד הרי מבואר דאע"פ דתוספת שבת דאורייתא אבל לשאר דברים דלא שייך לשבת לאו לילה הוא. והביאו ראיה מכתובות מז. דבתוספות יו"ט מותר לישא אשה אע"ג דאסור בעשיית מלאכה מ"מ אין שמחת יו"ט בתוספת ולא שייך איסור שאין נושאים נשים ביו"ט משום אין מערבין שמחה בשמחה דתוספת לאו לילה הוא. ועוד הביאו ראי' מתוס' פסחים צט. דאע"ג דסעודת שבת ויו"ט מצי אכיל להו מבעוד יום גבי פסח כתיב בלילה הזה ומצה ומרור הוקשו לפסח לכן לא נאכלין רק בלילה ע"ש משמע דתוס' לאו לילה הוא.
אולם בתוס' ר"י החסיד ברכות כז: הביא דברי התוס' בשם ר"י מקורביל שאין לאכול מצה עד שתחשך ממה שאמרו בתוספתא פסחים שהלל היה כורך פסח מצה ומרור ואוכלן משתחשך ואין כאן תוס' דאורייתא ושאני פסח דכתיב ביה ואכלו את הבשר בלילה הזה דבעינן לילה דוקא ומצה איתקש לפסח. ואם אכלן מבעוד יום לא יצא. וכתבו התוס' בשם רבינו יהודה דאפי' שנאמר ששבת ויו"ט בעינן עד שתחשך מ"מ גבי פסח איצטרך שלא יאכל מבעוד יום כשאר קרבנות. אבל בתוספות יו"ט יכול לאכול דהוי לילה דתוס' הופכת יום ולילה ולכן בשבת ויו"ט אע"ג דבעינן משתחשך וא"כ איך רב מתפלל של שבת בע"ש ע"כ דהתוס' הופכת ולילה ונמצא שנחלקו בתוס' ר"י מקורביל ור"י אם פסח נאכל בתוספת יו"ט ואם יש הבדל בין שבת ויו"ט לפסח דלדעת הר"י מקורביל למרות שתוס' יו"ט דאורייתא ומקדשין מבעוד יום בערב שבת בפסח לא יוצא באכילת פסח מצה ומרור בתוספת דכתב ואכלו את הבשר בלילה הזה. ולדעת רבי יהודה אין הבדל בין שבת ויו"ט לפסח וכולם משתחשך וערבי פסחים בא לאפוקי שלא יאכל ביום. ונמצא דמחלוקת התוס' ורבי יהודה היא בגדר תוספת שבת ויו"ט האם היום נהפך ללילה או שיש עליו רק קדושה. דדעת התוס' מצה ומרור רק בלילה ואל בתוספת ולפי ר"י גם בתוספת יכול לצאת ידי חובה דהיום נהפך ללילה וכן דעת התוס' כתובות שיכול למסור את בתו בערבי יו"ט שמותר לשאת אשה שלא חל איסור אין מערבין שמחה בשמחה.
ויש להוכיח כשיטת הט"ז דבתוספת שבת ויו"ט היום נהפך ללילה דהגמ' במו"ק דרשה שתוספת שביעית לומדים מבחריש ובקציר שאם אינו ענין לשביעית תנהו לתוספת שביעית והקשתה הגמ' יכול ילקה בעבודה בתוס' שביעית והקשו התוס' הרי תוספת ילפינן מבחריש ובקציר תשבות. דהוי עשה ולא לוקים על עשה ותירצו התוס' דחידוש תוספת דהתורה אמרה השביעית מתחילה מערב שביעית ועל זה היה צריך ללקות דיש לאו בשביעית והא דלא לוקח על תוספת שבת כבר הגמ' מיעטה בתוספת יוה"כ שלא חייב כרת על תוספת דכתיב בעצם היום הזה על עיצומו של יום הוא חיוב ולא על תוספת. אבל הריטב"א במו"ק פי' יכול ילקה על תוספת שביעית היינו מכת מרדות דרבנן.
ויש להסתפק הא דקדושת שבת ויו"ט האם הם מדאו' או דרבנן. כתב הרא"ה בברכות כז. דהאי תוס' הוא כל דהו ומ"מ כל שמקבל עליו שבת מבעוד יום כל השיעור דאורייתא כמו תרומה שחיטה אחת פוטרת כל הכרי ור"י מקורביל הוכיח דתוס' דאורייתא דאי מדרבנן אין אדם מקבל עליו תוספת שבת ומקדש ואוכל מבעוד יום הרי לא יצא ידי חובת דאורייתא כיון שלא חל היום הקדוש אלא ודאי דתוס' שבת דאורייתא ולכן מקדש מבעוד יום.
והגמ' בברכות כז. הסתפקה האם במקדש מבעוד יום אומר קדושה על הכוס או לא – ומסקינן שכן אומר קדושה על הכוס ולפי הט"ז זה הטעם מהמסקנה דתוס' חשיב לילה. אבל לפי המהרש"ל ספק הגמ' כיון דתוספת לא הופך ללילה ובקידוש אומר את יום השבת הזה ובפועל לא שבת ומסיק כיון דמושך קדושה על ידי קידוש למרות שזה יום מ"מ יש לו קדושת שבת ולא מקדש מבעוד יום.
ומצאנו סעד בגדולי האחרונים לדברי המהרש"ל והט"ז דכתב א"ר בס' רע"א ס"ק א' דג' סעודות מצותן רק בלילה דילפינן מהיום דאיירי על שבת ולכן לא יוצא בתוספת. אמנם הט"ז בס' רצ"א כתב מצאתי בספר החסידים ס' רס"ט שבליל שבת צריך שיהיה גמר הסעודה בלילה ורש"ל נהג שלא לאכול סעודת שבת רק בלילה וסיים הט"ז ול"נ כיון דתוס' שבת דאורייתא שפיר יוצא ידי חובה באכילתו בתוספת שבת דהט"ז לשיטתו, ומהרש"ל לשיטתו. ויש לתמוה על הט"ז דסותר את עצמו דכתב בהלכות פסח ס' תע"ב סעיף א' יהיה שולחנו ערוך משתחשך וכתב הט"ז דפסח מצה ומרור בעינן לילה דילפינן מקרבן פסח ולכאורה למה צריך לילה הרי בתוספת יו"ט חשיב ללילה דיום נהפך ללילה כשיטת ר"י החסיד. וצ"ל דפסח שאני דבעינן בלילה הזה זמן של יציאת מצרים ולא תאריך ט"ו אלא בפועל לילה.
ובדין תוספת שבת ויו"ט הבאנו לעיל דעת ר"ע דס"ל דתוס' שבת ויו"ט ילפינן משביעית. ולרבי ישמעאל ילפינן תוס' יו"ה מדרשה מערב עד ערב והרמב"ם דפסק דקציר העומר דוחה שבת פסק כרבי ישמעאל ולכן לגבי תוס' יוה"כ פסק דרק לענין עינוי יש דין תוס' ולא לגבי איסור מלאכה והטור חולק עליו. וזה לשון הרמב"ם פ"א משביתת העשור הלכה א' מצות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש. ובהלכה ה' כתב מצות עשה אחרת יש ביום הכיפורים והא לשבות בו מאכילה ושתיה שנאמר תענו את נפשותיכם. ותמהו על הרמב"ם ששינה לשונו דבהלכה א' כתב לשבות בעשור לחודש ולגבי אכילה ושתיה כתב יוה"כ. אלא זה הראיה דבאיסור מלאכה ס"ל להרמב"ם אין תוס' איסור מלאכה דרק בעשור לחודש אסור לעשות מלאכה לא כן לגבי אכילה ושתיה תלוי ביוה"כ ולא בעשור לחודש לכן כל שיש קדושת יוה"כ יש איסור והיינו כדעת מהרש"ל דתוספת מחול על הקודש לא הופכת יום ללילה דא"כ גם במלאכה יש לאסור אלא מוסיפה קדושה ולכן יש הבדל בתוספת דאסור רק לגבי אכילה ושתיה ולא לגבי מלאכה. וזה נ"מ בין מהרש"ל והט"ז לגבי תוספת יום הכיפורים אם התוספת כוללת איסור אכילה ועבודה או רק איסור אכילה דאם היום נהפך ללילה אין חילוק בין אכילה למלאכה כדעת הט"ז ואם רק תוספת קדושה שייך לחלק בין אכילה למלאכה כדעת מהרש"ל.
ויש עוד נ"מ שבת ויו"ט שחלו ביחד וקיבל עליו תוספת שבת ולא יו"ט אם נאמר שחלה רק תוס' שבת ולא יו"ט כיון דהיום לא נהפך ללילה או כיון שהיום נהפך ללילה אין לחלק בין שבת ליו"ט וכל שקיבל שבת חלה עליו קדושת יו"ט דא"א להפריד. וכן נ"מ אם שכח לספור ספירת העומר בלילה דסופר ביום אם נזכר לפני בין השמשות של ערב שבת לאחר שקיבל עליו תוספת שבת אם יכול לספור דאם הוא לילה כבר הפסיד הספירה ואם הוא יום ששי שחלה עליו קדושה יכול לספור.
כתב מר"ן בב"י הלכות שבת ס' רס"א דהרמב"ם לא הזכיר דין תוספת שבת וכתב ה"ה דהרמב"ם ס"ל דתוס' דאורייתא שייך רק ביוה"כ אבל בשבת אין תוספת דאורייתא וכתב עליו הב"י אפי' דרבנן אין תוס' ובס' שס"א כתב מרן בשו"ע י"א דצריך להוסיף מחול על הקודש וכתב מג"א י"א דהוא דאורייתא. וכתב הגר"א דשו"ע כתב י"א דהרמב"ם חולק וס"ל שאין דין תוספת וקשה לדעת הרמב"ם איך רב מתפלל של שבת בערב שבת הרי זו תפילה של חול ואיך אומר אתה קדשת ואתה בחרתנו ותתן לנו את יום חג… הרי עוד יום ואין דין תוספת ומכח זה הוכיח מר"י מקורביל דתוספת שבת דאורייתא. ודבר זה יישב הרמב"ם בלשונו הטהור פ"ג דתפילה הלכה ז' ויש לו להתפלל של שבת בע"ש קודם שתשקע החמה וכן תפילת ערבית של מוצאי שבת בשבת כיון דתפילת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה ובלבד שיקרא ק"ש לאחר צאת הכוכבים ומקור הרמב"ם מדברי רב בברכות כז.
ויש לתמוה במה שכתב הרמב"ם בפ' כ"ט מהלכות שבת הלכה י"א יש לו לקדש על הכוס ערב שבת מבעוד יום. אע"פ שלא נכנסה שבת וכן מבדיל ביום שבת מבעוד יום אע"פ שהיא עדין שבת שמצות זכירה לאומרה בין בכניסתו בין ביציאתו וכו' והרי הרמב"ם אין לו דין תוספת ולמה מקדש בע"ש מבעוד יום. וכתב הרדב"ז דראי' מכאן דהרמב"ם ס"ל תוס' שבת ויו"ט מהתורה. אמנם דבריו תמוהים דדעת מר"ן הב"י והרז"ה והגר"א דהרמב"ם אין לו דין תוספת שבת בכלל אפי' מדרבנן. והנראה דדברי הרמב"ם בדקדוק שהקידוש מדין זכירה לזכור בכניסתו וביציאתו ולא מדין תוספת כמו שהוכיח האו"ז ומהר"ל מקורביל דאיירי שקיבל עליו שבת כמו שהוכיח האו"ז ומהר"ל מקורביל דאיירי שקיבל עליו שבת ויסוד הרמב"ם דאע"ג דאין דין תוספת מ"מ מקדש מבעוד יום מובא בתוס' הרא"ש ברכות נז. דכתיב זכור את יום השבת מדלא כתיב זכור ביום השבת משמע דזכירה סמוך לכניסה ודו"'ק. וכן בהבדלה שכתב הרמב"ם דמבדיל בשבת אע"ג דהוא יום כיון שזה תלוי בזכירה ולדעת האו"ז דקידוש מבעוד יום שהוא מקבל עליו קדושת שבת א"כ למה בגמ' מוכח דמבדיל מבעוד יום הרי לא שייך דמקבל קדושת החול. דהרי שבת עכשיו וכתב ביעב"ץ לישב דשמא ס"ל דהבדלה דרבנן אבל הרמב"ם ס"ל דקידוש והבדלה דאורייתא לכן הא דמקדש יום שבת עוד לפני צאת השבת הוא מדין זכירה. ולכאורה הרא"ש סותר עצמו דהרא"ש בחידושיו בפרק ערבי פסחים כתב דתוספת שבת ויו"ט דאורייתא. ולכן מקדש ואוכל מבעוד יום. ואילו בתוס' הרא"ש ברכת כתב הא דמקדש מבעוד יום כיון דכתיב זכור את יום השבת ולא ביום השבת והרי תוספת דאורייתא ולמה צריך להביא פסוקים אלא דהרא"ש ס"ל שיש דין תוספת. אבל כל שמקבל עליו שיעור גדול תוספת זו מדרבנן שיעור תוספת דאורייתא כתב הר"ן בביצה הוא כל דהו ויש שכתבו שלשת רבעי מיל – אבל במקבל יותר חולק על הרא"ה וס"ל דהוי דרבנן וא"כ איך מקדש על זה הביא פסוק זכור את יום השבת דלא תלוי בקדושת היום. ומ"מ קשה איך מקיים ג' סעודת בזמן דרבנן על זה י"ל דס"ל ג' סעודות דרבנן ולכן שפיר יוצא ידי חובה בזמן דרבנן.
ודעת המרדכי במגילה דתוספת שבת דרבנן ואע"פ כן יכול לקדש דחיוב דרבנן מהני לדאורייתא וכן יכול להוציא בני ביתו לאחר שהתפלל תפילת ערבית דאז חיובו בקידוש על היין דרבנן ומוציא בני ביתו דחייבים מדאו' ותמה עליו המג"א דא"כ למה קטן לא מוציא את אביו דקטן חיובו מדרבנן ויהא חיוב דרבנן יפטור דאורייתא ונשאר בצ"ע אמנם כבר ישבנו דקטן לא מחוייב מדין חינוך אלא חובה על אביו כמו שכתב רש"י ברכות מח. בסוגי' דר"ש בן שטח וינאי המלך מ"מ על הטור קשה דס"ל דשבת ויו"ט לא בעינן תוספת שבת ורק ביוה"כ דילפינן מקרא יש חיוב לתוספת ותוספת זו אוסרת בין אכילה ביןמ מלאכה ותמהו עליו למה הטור נחלק על אביו. ועוד בס' רס"ג הביא דעת הבה"ג דאשה מקבלת שבת בהדלקת נרות הרי אין תוספת וצ"ל דיש הבדל בין חיוב להוסיף מחול על הקודש לבין אם קיבל עליו חל דין תוספת ולכן ביוה"כ מצוה וחיוב להוסיף מחול על הקודש אבל בשבת אם קיבל עליו מפלג המנחה על זה דין תוס'.
ולענין אכילת מצה מבעוד יום בתוס' יו"ט כיון שיש מחלוקת אם יש דין תוספת וכן גם למ"ד תוספת דאורייתא יש מחלוקת אם יום נהפך ללילה לכן לא יוצא ידי חובת מצה ומרור בתוספת יו"ט כיון דהרמב"ם ס"ל שאין דין תוספת וגם למהרש"ל דיש דין תוס' הוי יום. וגם לדעת הט"ז דס"ל בתוס' הופך יום ללילה מ"מ ממה שכתב בס' תס"ב סעיף א' דיה שולחנו ערוך משתחשך משמע שדין מצה שהוקשה לפסח בעינן דוקא לילה ולכן לא יוצא ידי חובתו בתוס' יו"ט ודו"ק.