גמ' בב"ת צז. אמר רב אין אומרים קידוש אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח. ומסקנת הגמ' לאפוקי יין שריחו רע ויין מגולה – וכתב רב האי גאון בשם הגאונים דיין מבושל כיון שנתן תחת האור עד כדי שירתיח אין בו משום גילוי ולא יין נסך ולא אומרים עליו שירה ומברכין עליו שהכל וכ"כ הגאונים בתשו' שערי תשובה שאם נתערב יין מבושל ביין שאינו מבושל הולכים בתר הרוב ואם הרוב מבושל מברך עליו שהכל דאין ראי' לנסך על גבי המזבח כיון שרובו מבושל ולא מקדשין עליו. וכן פסק הרמב"ם פ' כ"ט מהלכות שבת הל' י"ד שאין מקדשין על יין מבושל וכתב הרב המגיד שכן דעת כל הגאונים שאין מקדשין עליו וכ"כ בספר המנהיג הלכות פסח אות נג. בשם רב ניסים גאון והרב האי גאון שאין מקדשין על יין מבושל וברכתו שהכל ומה שיעור הבישול כתב בשיבולי לקט ס' קמ"ה שרבינו יצחק הגדול הביא להר"ר יקותיאל שכל שנתנו תחת האש והתחיל להרתיח אין בו משום מגע עכו"ם ומברכין עליו שהכל. והגמ' בב"ת צז אמרה אין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח ופריך למעוטי מאי ומתרץ למעוטי יין מגולה וריחו רע. ואמאי לא אמרה הגמ' למעוטי יין מבושל שאע"פ שמברך עליו בורא פרי הגפן כיון שריחו רע או מגולה מ"מ לא מנסכין על גבי המזבח. ולדעת רב האי גאון ניחא דהגמ' באה לאפוקי יין שמברכין עליו בורא פרי הגפן ומ"מ לא מקדשין עליו. אבל יין מבושל דמברך עליו שהכל לא שייך למעוטי וכ"כ רשב"ם דלא בא למעט אלא יין גמור שלא מקדשין עליו. אמנם התוס' בב"ב צג. ד"ה אילמא כתבו דאין להוכיח מכאן שמקדשין על יין ומברכין עליו בורא פרי הגפן מדלא קאמר רב למעוטי יין מבושל דלא ראוי שלא מקדשין עליו לא מצי למימר למעוטי יין מבושל דא"כ הו"ל להשמיענו רווחא דלא מברכין עליו בורא פה"ג. אמנם דעת הרמב"ם פכ"ט הלכה י"ד אין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח לפיכך אם נתערב בו דבש או אפילו כטיפת החרדל בחבית אין מקדשין עליו רק אנו מורין בכל המעכב. ויש מי שמתיר לקדש עליו דלא מיעטו בגמ' אלא יין מגולה ויין שריחו רע או יין מבושל שלא מקדשין עליו ע"כ.
ויש שלמדו בהרמב"ם יין מבושל לא מקדשין עליו מ"מ מברך עליו בורא פרי הגפן וכן דעת ה"ה בדברי הרמב"ם שלאחר שהביא דברי הגאונים דיין מבושל ברכתו שהכל כתב ואין כן דעת הרמב"ם שלא הזכיר כן בהלכות ברכות ע"ש. ומר"ן בב"י ריש ס' כ"ב כתב בשם רבינו ירוחם דלדעת הרמב"ם מברך שהכל והראי' מגמ' דלא אמרה הג' שרב חידש דאין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך ושאלה הגמ' למעוטי מאי נאמר למעוטי יין מבושל אלא ודאי יין מבושל הוי מים ולכן לא שייך למעט כפי שכתב הרש"ם והאי"ז. ועוד מאחר והרי"ף בתשובה כתב שברכתו שהכל נראה שכן דעת הרמב"ם וכ"כ בגינת ורדים או"ח כלל ג' רס"ז דכלל גדול בידינו שיש לפרש דעת הרמב"ם כפי שכתב הרי"ף דעל פי רוב בהא סוגיא אזלי ע"ש. ובס' תורת חיים סופר כתב להוכיח דיין מבושל מברך שהכל כיון דרוב שותין יין חי ומיעוט שותין מבושל אזלינן בתר רובא והמיעוט מברך שהכל.
אמנם התוס' בב"ב צז. כתבו להוכיח מירושלמי דיין מבושל מברך עליו בורא פרי הגפן דקאמר התם בערבי פסחים יוצאים ידי חובת ד' כוסות ביין מבושל וכוס ראשון הוא כוס קידוש משמע שיוצאין ידי חובת ד' כוסות וכ"כ התוס' ערבי פסחים דף קט: ד"ה ארבע כוסות. ירושלמי תרומות פ"ב הלכה ג' אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעטו רבי יהודה אומר מפני שמשביחו אמר רבי יוחנן מיחלפא שיתתיה דרבי יוחנן דקתני תורמין יין שאינו מבושל על יין מבושל אבל לא המבושל על שאינו מבושל ולכן רבי יהודה הוא שאומר הסברא שלא מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו וחכמים מתירין מפני שמשביחו וכו' והלכה כרבנן דיין מבושל הוא משובח יותר. ועל דברי הירושלמי שאין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיטו נחלקו בירושלמי רבי יוחנן ורבי אליעזר חד אמר מפני שממעיטו משותיו וחד אמר מפני שממעיטו ממידתו ואיסקנא דרבי ס"ל מפני שממעיטו משותיו ור"א ס"ל מפני שממעיטו ממידתו.
ודעת התוס' בערבי פסחים דמותר לבשל יין של תרומה ולתרום מן המבושל על שאינו מבושל ודעת הרמב"ם שאין מבשלין יין של תרומה מפני שממעיט פי"א דתרומות הלכה ד' ואין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל פ"ה דתרומות הל' ח' והטעם מפני שאינו מבושל יין מן המבושל. הרי לכו"ע שאינו מבושל עדיף מהמבושל כיון שיותר נוח לשתיה ואפשר לעשות שאינו מבושל למבושל אבל מבושל אי אפשר להפוך אותו לאינו מבושל . כ"כ מהר"י קורקוס שם. ומה שפסק הרמב"ם שאין מבשלין יין של תרומה כיון שהרמב"ם פסק כחכמים דרבי יהודה דס"ל אין מבשלין ודעת התוס' בב"ב צז. והרמב"ן והרשב"א ורא"ש וריטב"א והר"ן כולם ס"ל דמקדשין על יין מבושל אבל הגאונים חולקים דלא מברכין עליו אלא שהכל וכ"כ הרי"ף. ובדעת הרמב"ם יש מחלוקת דעת רבינו ס"ל דהרמב"ם ס"ל דמברך שהכל וה"ה כתב דהרמב"ם סובר דיין מבושל מברך עליו בופה"ג.
ויש לדקדק דמר"ן בשו"ע ס' רע"ב סעיף ח' כתב מקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש. וי"א שאין מקדשין עליהם. ואילו לגבי בישל צימוקים ומשכם פסק דמברך עליהם בורא פרי הגפן והנה לדעת ה"ה בדברי הרמב"ם ניחא דיין מבושל נמי מברך עליו בורא פה"ג לקידוש כיון דלא ראוי לנסך על גבי מזבח לא מקדשין. ולכן בין צימוקים מבושלים בין יין מבושל דינם שוה לגבי בופה"ג ולעולם אם בישל צימוקים למרות שברכתם בורא פרי הגפן מ"מ לענין קידוש לדעת הרמב"ם לא מקדשין עליו.
אמנם הא ליתא דגמ' בב"ב צז. אמר רב זוטרא בר טוביא אמר רב אין מקדשין אלא על יין שראוי לנסך על גבי מזבח למעוטי מאי אילמא יין מגיתו והא תני רבי חייא יין מגתו לא יביא ואם הביא כשר וכיון דאם הביא כשר אנן אפי' לכתחילה נמי דאמר רבא סוחט אדם אשכול של ענבים ומקדש עליו – אלא למעוטי יין כושי או בורק (לבן) ושל הליסטון ושל צימוקים. והא תנן וכולם לא יביא ואם הביא כשר ומשמע דיין צמוקים כשר לכתחילה כמו שהגמ' דייקא כיון דאם הביא כשר אנן מקדשין אפי' לכתחילה וכן פסק הרמב"ם פכ"ט הלכה י"ז מקדשין על יין שריחו חומץ וטעמו יין וכו' וכן וכן יין צמוקים והוא שיהיו צמוקין שיש בהם לחלוחית שאם ידרוך אותם יצא מהם דבש וכו' וכ"כ הרא"ש פ"ו דבב"ב ס: ועוד כמה גאונים וכן פסקו הטור ושו"ע ס' רע"ב סעיף ו' שיין צמוקים מקדשין עליו. והוא שיש בו לחלוחית ומשמע דיין צמוקים איירי בתערובת מים ונשרו שם הצמוקים. ולאחר שנתן מים סוחטים אותם. אמנם בתשובת חכם צבי ס' ק"מ כתב דיין צמוקים היינו שדרך אותם בקורה והוציא מהם המיץ דבתחילה הביא דברי מהרימ"ט בס' ב' או"ח בשם התשב"ץ שיין צמוקים הוא יין גמור לענין הא דאמרינן מי פירות לא מחמיצים כי המים נשתנו מבריאתם לאחר שריית הצמוקים והוי כמו מים שנפלו על ענבים ושהמביט הביא ראיה ממה דאמרינן יין צמוקים לא חשיב יין מזוג. וכתב החכם צבי על זה דראיה זו היא דחו"י מעיקרא ואין ראי' מדברי הרב דוראן דמה ענין מעשה שמים שהטבע פועל ומשנה העצמים למעשה האדם דהם שריית מים בצימוקים השנוי בברייתא דאם הביא כשר לנסכים מיירי בלוקח צמוקים ועוצרם בקורה ומוציא מהם יין בלי תערובת מים. והחידוש דס"ד לדמות כמו יין מתוך מעושן ומבושל קימ"ל דלא וזה כוונת רשב"ם דכתב צמוקים פרכילי ענבים יבשים שעשה מהם יין כלומר שעשה מגופם יין בלי שום תערובת מים. אבל ביין צמוקים שלנו שאנו מוסיפים בו מים ודאי מחמיץ ולא חשיב מי פירות ופסול לנסכים. דלא גרע מיין מזוג עכת"ד. וצ"ל דחכם צבי לא מכשיר יין צמוקים לקידוש ולהבדלה רק באופן דיש בהם לחלוחית וסחט אותם בקורה בלי תערובת מים דומיא דנסכים ודבר זה נסתר מכל הגאונים דפירשו יין צמוקים בתערובת מים.
אמנם יש לדחות דלגבי נכסים נכון דאיירי בסחט בקורה בלי תערובת מים אחרת הוי יין מזוג. אבל לגבי קידש אדרבא כשר דיין מזוג עלויי יליה. וכ"כ בשו"ת ר' חיים רפפורט בספרו מי חיים או"ח ס' ג' דאין להקשות מדברי הרא"ש דכתב דיין צמוקים היינו ששראן במים וכן פסק הטור בס' רע"ב והרי"ף בערבי פסחים דלנתם בעינן יין בלי תוספת מים אבל לקידוש דינו כיין מזוג דמקדשין עליו.
וכתב רב נטוראי גאון הביאו בספר המנהג הלכות פסח אות צ"ב להתיר יין רק בדיעבד כשאין לו יין אבל אנן לא ס"ל כן כיון דקימ"ל דאם הביא בשר לכתחילה מקדשין עליו. וכן דעת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש והריב"ש בס' ט' ותשב"ץ ביבין שמועה דף לד. דלכתחילה מקדש על יין מצוקים.
ובשו"ת מהר"ש הלוי יו"ד ס' ב' הסתפק במי שנשבע שלא ישתה יין אם מותר לו ביין צמוקים לד' כוסות והעלה דהיות ובנדרים שבועות אזלינן בתר לשון בני אדם אין יין צמוקים בכלל יין ולכן מותר לו לשתות יין מצוקים לד' כוסות. וסיים ואחר שאמרתי כן אמרו לי שמורי רב חיים שבתי נר"ו. כתב דנהי דלענין שבועה מותר לו לשתות יין צמוקים מ"מ לענין ד' כוסות בעינן יין המשמח ויין מצוקים לא משמח. דהרי הטור בס' תע"ב כתב שתאין חי יצא וכתב עליו מרן הב"י דבפסחים קח: איתא שתאן חי ידי ד' כוסות יצא ידי חירות לא יצא וכתב הר"ן דידי חירות לא יצא משום שלא קיים מצוה מן המובחר. וא"כ הכי נמי השותה ד' כוסות מיין צמוקים לא יצא דמצוה מן המובחר ביין וזה לא נחשב יין וסיים דודאי מי שיכול לשתות יין מצוותו בשתיית יין אבל זה שלא יכול לשתות יין מכח שבועתו יוצא ביין צמוקים. ומ"מ לא מלאני לבי לעשות מעשה בנדון דידן שעדין אני מסתפק בנשבע שלא לשתות יין אם מותר ביין צמוקים. כיון שאינו משמח וכתב עליו וליתא דהא קימ"ל בפסחים קח: שתאן חי יצא ואע"ג שאינו משמח ואף לכתחילה מצי לשתות יין צמוקים לד' כוסות כיון שאין לו אלא יין צמוקים כדיעבד דמי ע"כ. ולפ"ז יש לישב דברי רב נטוראי דדוקא באין לו מן היוצא אבל אם יש לו יין יש לו לקיים מצוה מן המובחר.
ובשו"ת בית דוד הספרדי או"ח ס' רנ"א לאחרי שהביא דברי המהרח"ש ומהר"ש הלוי כתב להוכיח מדברי הטור שכתב בס' תפ"ג שמי שאין לו יין ימכור כסותו ולהוציא הוצאות כדי לקנות יין או יין צמוקים וכו' הרי בחדא מחתא כרכינהו ע"ש וכ"כ בשולחן גבוה ס' תע"ב ס"ק כ"ח שיין צמוקים בין שרויים בין מבושלים וכן נהגו כל בית ישראל לקיים מצות ד' כוסות ביין צמוקים.
ובדין שריית צמוקים כתב הש"ך ביו"ד ס' קכ"ג ס"ק כ"ד בשם המהרנל"ח בתשובה סי' מ"א דבעינן שרייה ג' ימים רצופים בזה נעשו יין. וכתב עליו החכמת אדם כלל ע"ח ס' ח' וצ"ע למה צריך ג' ימים רצופים די בשריה מעת לעת דקימ"ל כבוש כמבושל ובאיסור והיתר ובדרכי משה לא נזכר שריה ג' ימים. לכן נראה לי דלאחר מעת לעת דינם כיין עכת"ד. וליתא דנהי דלענין טעם די בכבישה מעת לעת מ"מ לענין להפוך המים ליין בעינן ג' ימים ובספר לדעת הרשב"א דקימ"ל כוותיה דטעם כעיקר דאורייתא לענין איסור סגי בשרייה מעת לעת. משא"כ לענין להפוך שריית מצוקים לברכת הגפן וכן לדעת הרמב"ם רש"י ורמב"ן דס"ל טעם כעיקר דרבנן בעינן שריה ג' ימים והמחלוקת בטעם כעיקר הביאה מר"ן בב"י יו"ד ס' צ"ח. וכן נראה להוכיח דברי הרמב"ם פ"ו מחמץ ומצה הלכה ה' העושה עיסה מחיטים ואווז אם יש בה טעם דגן יוצאים בה ידי חובה וכתב הראב"ד הוא שיהיה כזית בכדי אכילת פרס. אמנם הרמב"ן ס"ל דלא בעינן כזית בכדי אכילת פרס והטעם כתב הירושלמי דחיטים גוררין האורז וזה דין מיוחד בחיטים ואורז וכן דעת הרמב"ם שנית בהלכות בכורים פ"ו דעיסה מחיטים ואורז חייבת בחלה. והראב"ד דכתב דבעינן כזית בכדי אכילת פרס אע"ג דס"ל שטעם כעיקר דאורייתא מ"מ לענין חיוב לא סגי בטעם אלא בכזית בכדי אכילת פרס. הרי דיש הבדל בין טעם לגוף באיסור ודו"ק ולפ"ז צריך להשרותם ג' ימים בכדי שיקבלו דין יין ודברי המהרלנ"ח שרירין וקיימים. שיין צמוקים רק בשרה אותם ג' ימים.
ובערך השולחן ס' ר"ב תמה על המנהג שנהגו שמקדשין על יין צמוקים דהרי הרמב"ם כתב וצריך שיהיה בהם לחלוחית שאם יסחוט יצא דבשר וצמוקים שלנו יבשים הם ורק הלחלוחית מתהוה ע"י שריה. אבל הם מצד עצמם יבשים ואיך מקדשין עליהם והעלה כיון דלהרשב"א ור"ת טעם כעיקר דאורייתא לכן מקדשים אפי' יבשים אבל לרמב"ם בעינן יש בהם לחלוחית דס"ל דטעם כעיקר דרבנן ע"ש. ואישתמיטיה דהרי הרי"ף ס"ל טעם כעיקר דאורייתא וכ"כ הרא"ש מ"מ מצריכים שיהיה לחלוחית ומ"מ ממה שכתב הש"ך דברי מהרלנב"ח דבעי שריה ג' ימים וכ"כ הט"ז ומג"א משמע דאע"פ דבעלמא אמרינן כבוש כמבושל לגבי להפוך מי צמוקים ליין בעינן ג' ימים.
ויש להסתפק בבישל צמוקים דמברך עליהם בופה"ג האם יש עליהם דין יין מבושל האם הבישול להרנלב"ח רק בעשהו ג' ימים אולי בפחות מג' ימים לא מהני דכיון דקימ"ל כבוש כמבושל מ"מ לגבי ברכת בופה"ג בעינן שריה ג' ימים. ונראה דבישל צמוקים אין לו דין יין מבושל. לדעת הרמב"ם ולכל הסוברים דברכתו ברכת שהכל נהיה בדברו וטעמא דיין מבושל כיון שבשלו הרי זה ממוטו וירד מחשיבותו דרוב שותין יין חי וא"כ הוי דינו כפירות שדרכם לאכל אותם ויין אם בישלם מברך שהכל. משא"כ בצמוקים שבשלם דעכשיו מתהווה הכל לגוף אחד למעלייתא ודינו כיין. אמנם הר"ש קלוגר בספר החיים ס' ער"ב דף לג. עמוד ג' כתב לחלק הפוך דיין מבושל מברך עליו בופה"ג. משא"כ צמוקים מבושלים דאפ' לא היה עליהם שם יין לא מברך הגפן רק בשראן שלשה ימים וטעמא דבלי שרייה שג' ימים דמי לנכבשים יום אחד דלא מהני. דאפי' קימ"ל כבוש כמבושל מ"מ בעינן שריה ג' ימים והביא ראי' ממה שכתב המג"א בס' ר"ב בשם מהרחב"ח דיין צמוקים בעינן כבישה ג' ימים ואי בבישול סגי הרי קימ"ל כבוש כמבושל במעת לעת אלא ודאי דכבוש הוא רק נתינת טעם אבל כדי להפוך מים ליין בעינן שריה ג' ימים ע"ש. ולפ"ז יצא דיין ענבים מבושל דמברך עליו בורא פה"ג היינו בנשרה ג' ימים דחל עליו שם יין. ולפ"ז למה מר"ן בס' רע"ב לענין קידוש הביא מחלוקת אם מקדשין על יין מבושל ואילו לענין צמוקים לא הביא מחלוקת והכא נמי הרי לפני בישול נשרו ג' ימים וחל עליהם דין יין וכשמבשל הרי מכחישו וממעט צריכתו דרוב האנשים שותים יין ללא בישול. ויש לדחות סברת הר"ש קלוגר. דנהי דכבוש דינו דמבושל היינו רק כמבושל ולא מבושל ממש ולכן בבישל צמוקים הוי יין גמור. ואפי' למ"ד דיין מבושל לא מקדשין עליו ולא מברכין עליו הגפן דשאני דהתם היה יין ועי' בישול גרע – אבל כאן אף פעם לא קיבל עליו שם יין וכשקיבל יין הרי עכשיו נהיה יין ודו"ק.
ובספר קנאת סופרים הניף ידו שוב מהר"ש קלוגר לחלק בין כבוש ובישול דלא הופך השריה למים לכן נשרה ג' ימים חדא דבכבוש ובישול יש רק נתינת טעם ויש פוסקים דסוברים טעם כעיקר לאו דאורייתא, ואף דאנן קימ"ל טעם כעיקר דאורייתא היינו לחומרא אבל לא לענין ברכה והפמ"ג ס"ל דלא מהני ס"ס לענין ברכה. ועוד דיש על כל אחד חובת קידוש ולא נפטר בספק עכת"ד. וחיזק את סברתו בשערי דיעה לחלק בין כבוש ובישול לשריה ג' ימים.
ולכאורה יש להעיר ממה שכתב מרן באו"ח ס' ר"ב סעיף י"א מי צימוקים ששראן או בישלן אם משך המים מברך בופה"ג ושם לא דיין זמן שריה משמע ששריה ובישול דין אחד להם אפי' פחות מג' ימים ושמא מרן ס"ל דטעם כעיקר דאורייתא בתורת ודאי ולא בתורת ספק וראית מרן דס"ל דטעם כעיקר בתורת ודאי ממה שכתב ביו"ד סו"ס צח. דאם נתערב מין באינו מינו ונשפך וספק אם היה שישים אסור כיון דבעינן ס' מדאורייתא ומשמע דאסור מתורת ודאי ולא מתורת ספק. וכן דעת הרא"ש בכתובות בשם הגאונים דאם אין יין יוצא בשריית מי צימוקים וכן כתבו הגאונים לענין ד' כוסות וכ"כ בספר מים טהורים דגם מהרנל"ח שכתב דבעינן ג' ימים לשריית צימוקים לא כתב כן לעיכובא.
וכ"כ בס' תורת יחזקאל ס' ס"ג שהשיג על הגאון ממונקש בשו"ת מנחת אלעזר דאסר לקדש על מי שריית צימוקים מבושל עדיף מיין מבושל דיש בו מחלוקת דביין מקודש היה עליו שם יין וע"י בישול גרע משא"כ בבישול מי צימוקים כל הוית היין צמוקים שבישלם. וכ"כ בספר כהונת עולם מערכת יין אות ז. דכמה פעמים מבשלים צמוקים סמוך לכניסת שבת ממש ומקדשין עליהם. וכ"כ הבן איש חי פרשת בלק אות ט. דמנהג בעיר בגדד לשריית צמוקים בערב שבת במים חמים כדי לקדש עליהם בשבת ע"ש. וכ"כ בס' צוף דבש ס' ק' דמנהגם לשרות צימוקים ומבלי שישהו שם זמן מקדשין עליהם והטעם כיון דקודם כותשים אותם וכל המים נהפך ליין. וכ"כ בשדי חמד מערכת יין נסך אות א' שדייק כן מלשון מר"ן בשו"ע ס' ר"ב ושו"ת מהרש"ם ח"ט ס' י' וכ"כ במקרא קודש להרה"ג ר' ברוך ח"ב עמוד קכ"ט וכ"כ בספר ישמח לבב עובדיה באו"ח ס' ה' אות ד' ליתן שריית ובישול צמוקים ששורין ושם דן בדברי מהרלנ"ח דבעי ג' ימים והביא דעת חכמת אדם דכבוש כמבושל ודין מעת לעת. דן לענין בישול צימוקים והעלה דאין אחרי בישול כלום דהוי יין. ושם דן בכמות המים לשריה ע"ש. וכן נהגו בעיר של חכמים וסופרים מקנס ורבות בשנים כד הוינא טליא בשלתי צמוקים לקידוש היום. ובמקום מנהג לא אמרינן סב"ל כמ"ש תרומת הדשן ס' ל"ד, הגר"ח פלאג'י במועד לכל חי ס' ס"ב, ורב פעלים ח"ב ס' ז'.
נחזור לדיננו לענין יין מבושל שאני מברכין עליו בופה"ג כפי שפסק מרן מ"מ הדבר שנוי במחלוקת בפרט שני גדולי הוראה הרי"ף והרמב"ם פסקו דלא מברכין עליו וכן מצאו הרבה גאונים דס"ל כן והגם דהדבר שנוי במחלוקת אם יין שבישלו אשתני למעליותא אי לגריעותא ודעת רש"י ותוס' דמברך עליו בופה"ג על סמך הירושלמי דמקדשין על יין מבושל. מ"מ מידי מחלוקת ראשונים לא יצאנו ולמה מברכין על יין מבושל בופה"ג וראיתי שכתבו לישב ע"פ דברי המג"א ס' ר"ו ס"ק א' דפירות האילן שלא נגמרו בגמר בישולן מברך עליהם בורא פרי האדמה ואם בירך פרי העץ יצא דלא הוציא שקר מפיו וכ"כ מר"ן חיד"א בברכ"י שם ס"ק ב' ולכן גם לפי הרי"ף והרמב"ם דכתבו דיין מבושל אישתני לגריעותא ומברך שהכל מ"מ אם בירך הגפן יצא דלא הוציא שקר מפיו ולכן כיון דרוב הפוסקים ס"ל דמברך הגפן ולהרי"ף ורמב"ם והגאונים בדיעבד אם בירך הגפן יצא לכן הכי נקטינן. וכ"כ בפנים מאירות ח"א ס' נ"ח דפירות האדמה הנאכלים מבושלים מברך עליהם ברכתם אם אכלן חיים מברך שהכל ומ"מ אם בירך האדמה יצא. ע"פ דברי המג"א הנ"ל. וכ"כ שערי תשובה בס' ר"ו דאם מסופק על פירות האדמה אם הם טובים חיים או מבושלים מברך עליהם האדמה כיון דאפי' אם נאכלים מבושלים אם בירך על החיים האדמה יצא.
והנה בירקות חיים שברכתם בורא פרי האדמה אם בישלם מברך שהכל. ויש להסתפק בבישלם עם בשר שהשביחו. האם נאמר כיון שלא השביחו מצד עצמם אלא מצד דבר אחר ברכתם שהכל או כיון דבמציאות הם משובחין מברך עליהם האדמה. ודעת הט"ז דמברך עליהם שהכל וכן כתב בשו"ת רב פעלים ח"ב או"ח ס' כ"ט והניף ידו בבן איש חי פרשת פנחס אות ז' אמנם הרבה פוסקים חולקים על הט"ז והם התשב"ץ ס' ש"נ. מר"ן הברכ"י ס' ר"ה ס"ק ג' שכתב שנעלמו מעיני הט"ז מה שכתבו הרא"ש ורבינו יונה ע"ש. וכ"כ האליה רבה דהוי אישתנו למעליותא ומברך האדמה. ולפ"ז הו"ה אם בירך הגפן לכו"ע על יין מבושל יצא.
אמנם בכף החיים כתב בס' ר"ב ס"ק י"ב טעמא דמברכין הגפן על יין מבושל ולא אמרינן סב"ל כיון דלכו"ע צריך לברך רק הספק בנוסח הברכה בזה לא אמרינן סב"ל. כיון דחשש סב"ל משום ספק לא תשא בזה אמרינן שב ואל תעשה כי יש מחלוקת אם לברך או לא אבל בנידון דידן דלכו"ע צריך לברך לא אמרינן סב"ל. ודברי הכף החיים נסתרים מיניה וביה ממה שכתב בס' ר"ב ס"ק ל"ז לגבי גרעיני פירות דפסק מרן שמברך העץ כדעת התוס' ורא"ש ומרדכי והרש"א חולק והעלה דמברך שהכל כיון דיש מחלוקת אמרינן סב"ל והרי שם רוב הפוסקים ס"ל דמברך העץ. ועי' שואל ומשיב מזוז חלק או"ח ס' כ' שתמה על כף החיים דסותר עצמו ולפ"ז דגם בזה אמרינן סב"ל וא"כ למה מקדשין על יין מבושל דנהי דלענין בופה"ג דינו כדעת המג"א דכל דבר שאין שקר בברכתו מהני הכא נמי גם לרי"ף ורמב"ם בדיעבד אם בירך פרי הגפן יצא – מ"מ לקידוש למה מקדשין עליו הרי סב"ל ואפי' נגד רוב הפוסקים ויש לומר דמרן בשו"ע התיר לקדש עליו דלא גרע מחמר מדינה וכמו שכתב הרמב"ם פ' כ"ט הלכה י"ז מדינה שרוב יינה שכר. אע"פ שלא מקדשין עליו מבדילין עליו והואיל והא חמר מדינה. וכן פסק מר"ן בס' רע"ב ס' ט' במקום שאין יין מצוי י"א שמקדשין על שכר וי"א שלא מקדשין והרא"ש בלילה לא מקדש עליו וביום מקדש עליו ודברי טעם הם ע"כ הרי דמרן הסכים דלקידוש לילה לא יקדש בשכר אלא על הפת.
ובגדר יין מבושל הנה לענין יין נסך כתב מר"ן ביו"ד פ' קכ"ג סעיף ג' משירתיח חשיב מבושל לגבי שלא יחשב יין נסך ומהגר"א שם משמע דלא צריך להרתיח עד שיעלה אבעבועות ולכן מתירין ביין מפוסטר שנגע בו עכו"ם ובזה נחלקו גדולי הפוסקים האחרונים דדעת הרש"ז אורבך זצ"ל בספרו מנחת שלמה ח"א ס' נ"ה לחוש לדעת הרשב"א ומאירי דנתבשל היינו שהאוכל נודף ומשתנה טעמו משא"כ בפיסטור ולכן תתמה איך אפשר לסמוך על יין מפוסטר דממית חיידקים ולא משתנה טעמו ע"ש באריכות. וכן אמת שדעת הרמב"ם בהלכות איסורי מזבח פ"ו הל' ט' כתב דיין מבושל שנשתנה טעמו. וכן דעת המאירי מ"מ כתבו הגאונים שכל שהעלה רתיחה הוי מבושל הו"ה יין מפוסטר ויש חולקים וס"ל עד שיתמעט וי"א עד שיתעבה וי"א עד שיחזור לשליש ע"י מאירי ע"ז דף כט: ומר"ן חיד"א בככר לאדן סימן ו' כתב בשם המהר"ם די לונזאנו ז"ל דיין מבושל שאין בו יין נסך אין זה בסתם בישול אלא בבישול שנשתנה טעמו לטעם דבש ע"ש וכתב הכנה"ג יו"ד ס' קכ"ג בהג' הב"י אות י"ד בשם ריא"ז שיין מבושל שאי אפשר לשתות אותו. ובערך השולחן דעתו לסמוך על דעת הרי"ף ורמב"ם שלא לקדש על יין מבושל וכן דעת הראב"ד מ"מ הרמב"ם גילה דעתו שלא מקדשין כיון שנשתנה טעמו. אבל נתבשל מעט לא אע"פ שמרן כתב בנתבשל מעט יצא מיין נסך מ"מ בדין זה חלקו עליו ואנן עבדינן ס"ס לקדש על יין מבושל ספק מקדשין ואת"ל לא מקדשין על יין מבושל שמא רק בנתבשל כדי למעט ומ"מ גם אם באופן זה לא עבדינן ס"ס לגבי ברכות מ"מ נהגו בעולם לקדש עליו ובמקום מנהג לא אמרינן סב"ל.
ואם יוצאים ידי חובה במיץ ענבים שאין בו אלכוהול ולא משכר כתב במקראי קודש ח"ב ס' ל"ה בשם אחד המחברים שלא יוצאים ידי חובה ולא מברך עליו פרי הגפן ודחה דפרי הגפן מברך דסוחט אדם אשכול ענבים ומברך עליו ושם דן לגבי ארבע כוסות כיון דאינו משמח. ויין צריך מדין שמחה. והביא דעת הט"ז לענין יין צמוקים שכתב בס' תע"ב סעיף קטן י' דיוצאין ידי חובה והפר"ח ס' תפ"ג הביא בשם מהר"ש הלוי שהבאנו לעיל שלא יוצא והוא דחה מגמ' פסחים קח. דאמרה שתאן חי אע"פ שלא משמח ומ"מ כיון שהמנהג שיוצא ביין צמוקים הו"ה שיוצא במיץ ענבים. אמנם באגרות משה הביאו במשנה הלכות חלק י' ס' ט"ז כתב דלא יוצא כיון דלא משכר וכן דעת בעל מועדים וזמנים בספרו תשובות והנהגות ס' קכ"ח דלפי מה שכתב מרן סב' ר"ב סי' ו' דיוצאין במיץ צמוקים דוקא בשרה ג' ימים ולא עם בישול ושריה והביא שהחפץ חיים היה מקדש על פת ולא יוצאין ידי חובת קידוש וד' כוסות ביין צמוקים בין שנשרה בין מבושל אפי' פחות מג' ימים ע"ש. אמנם פשט המנהג שיוצאים בהם יד"ח ודו"ק.