א. במסכת עירובין דף מ: מברכין ברכת הזמן על פסח שבועות וסוכות. לגבי ראש השנה ויוה"כ אם מברכין שהחיינו יש מחלוקת רב ושמואל ס"ל לא מברכין דלא נקראו רגלים ורב חסדא אמר מברכין ובירושלמי נחלקו הברייתות ברייתא אחת אומרת שלא מברכין זמן אלא בשלש רגלים וברייתא שניה אומרת שאומרים זמן בכל מה שנאמר בו מקרא קודש. הלכה שאומרים זמן בר"ה ויוה"כ וכ"כ הרמב"ם בהלכות שבת פכ"ט הלכה כ"ג ושו"ע ס' ת"ר ותרי"ט. ודעת הר"י בן מיגש בתשו' ס' ר"נ דבשלש רגלים אומרים זמן מדאורייתא אבל ר"ה ויוה"כ אומרים זמן מדרבנן ודעת האחרונים שברכת זמן בכללותה מדרבנן כמו כל הברכות. ולכן אין הבדל בין ג' רגלים לר"ה ויוה"כ וחכמים תקנו ברכת שהחיינו רק במצוה שבאה לכל הפחות שלשים יום ולא בפחות. ולכן לא מברכין זמן בשבת. וכ"כ באבודרהם בברכות שער ג' וכן לא מברכין זמן בברכת הלבנה כיון שיש חודש מלא וחודש חסר ואין ל' יום. והוסיפה הגמ' ברכת הזמן במועדים לא צריכה כוס דזמן אומרו אפילו בשוק ולכתחילה אומרו על הכוס חוץ מיוה"כ שלא יכול לומר זמן על הכוס כיון שאסור בשתיה ואמרה הגמ' דלא נותנים לתינוק דלמא אתי למיסרך וכתבו התוס' מאי שנא מברית שחל ביוה"כ שנותנים לתינוק תירצו התוס' ברית שחל ביוה"כ לא אתי למיסרך כיון שמגיע באקראי ברית ביוה"כ. ובש"ג הביא מחלוקת אם נותנים לתינוק או לא ולמ"ד דלא מטעים לתינוק מברך ברכת אשר קידש ללא ברכה על הכוס וכן פסק השו"ע.
וכתב הטור בשם אביו והג' מיימון שמי שאכל ביוה"כ ונתיישבה דעתו בענין שיכול לברך צריך להזכיר של יוה"כ בברכת המזון שאומר יעלה ויבוא בבונה ירושלים. וכתב במ"ב הטעם כיון דבהית אוכל הו"ל יוה"כ כמו לדידן יו"ט ואומר יעלה ויבוא. ובשבת אומר רצה. וי"ח ואומרים שלא צריך לומר יעלה ויבוא וכתב המג"א שכיון שלא אוכל מעיקר הדין אלא מחמת אונס לא אומר לא רוצה ולא יעלה ויבוא דאין מצוה באכילתו. אבל לגבי קידוש לכו"ע לא מקדש דיש חשש ברכה לבטלה ואם שכח לומר רצה או יעלה ויבוא אינו חוזר ע"כ.
ב. ויש לתמוה על התוס' דכתבו לגבי קידוש דלא מקדשין ונותנים לתינוק דילמא אתי למיסרך תיפוק ליה דאסור להאכיל לתינוק איסור אפילו דרבנן וכ"ש ביום הכיפורים וכ"כ הרמב"ם בסוף הלכות מאכלות אסורות דאסור להאכיל קטן אפי' דברים האסורים מדרבנן וכן פסק מר"ן בשו"ע ס"ס שמ"ג הן אמת דבב"י הביא דעת הר"ן ביומא ר"פ יוה"כ וכן דעת הרשב"א דאיסורין דרבנן כל שהוא לצורך תינוק שרי למספי ליה. ומצאנו למרן שפסק בס' רס"ט נוהגין לקדש בבית הכנסת ואין למקדש לטעום אלא נותן לקטן דאין קידוש אלא במקום סעודה וכו' והרי שם יש איסור לאכול קודם קידוש. ונחלקו הפוסקים י"א לקטן שלא הגיע לחינוך אבל המג"א כתב שנותנים לקטן שהגיע לחינוך אבל לא הגיע לחינוך הוי ברכה לבטלה ואע"ג דפסק מר"ן בס' שמ"ג דאסור לתת לקטן איסור בידיים. היינו בדבר שיש בו לאו אבל הכא עשה של זכור את יום השבת לקדשו. ולפי מה שכתב מר"ן בשו"ע בס' שמ"ג דאפי' איסור דרבנן לא נותנים לו בידיים תירץ שאני הכא שגם גדול מותר לו לשתות כיון דיוצא בקידוש זה. אע"ג דלא קימ"ל הכי מ"מ הכא שרי לקטן והביא דעת הב"ח שכתב שאם יתנו לקטנים שלא הגיעו לחינוך לא יצא והוי ברכה לבטלה ומה שנותנים לתינוק ביום המילה התם שאני דהברכה בשבילו אבל קידוש לא וצריך לתת לקטן שהגיע לחינוך. ולפי הרשב"א והר"ן שהביא הב"י בס' שמ"ג דכל דבר שהוא לצורך תינוק היינו רביתיה ושרי לתת לו בידים כל מידי דאכילה ושתיה. דהא אפילו ביוה"כ מותר לתת לו בידיים ויש חילוק באכילת איסור לאכילת היתר והזמן אסור כמו דאיתא בפסחים קו. והוסיף דכ"ש שמותר לתת בשבת עוגה לתינוק לפני תפילה די"א דאפילו גדול מותר. והוסיף דנ"ל דאסור לענות קטנים ולא שייך למימר שאם נותן לו לאכול ביוה"כ אתי למיסרך כמו דאמרינן גבי קידוש דכל דבר שהוא לתקנתו של תינוק לא גוזרין ולכן מאכילין אותו ביוה"כ. ולכאו' למה מטעימים התינוקות בליל שבת בקידוש בביהכנ"ס הרי זה לטובתנו ואתי למיסרך ותירץ כיון דאם ימצאו אורחים הרי מקדש בשבילם והם טועמין לכן לא הוי דבר קבוע ובמחצית השקל האריך להוכיח בזה לחלק בין איסור מצד עצמו בין איסור התלוי בזמן. דלתת אכילה לפני קידוש והבדלה זה לא איסור חפצא אלא גברא ולכן שרי לתת להם מצה בערב פסח כמו שכתב הרמ"א בס' תע"א והטעם משם דהמאכל מותר רק הזמן אוסרו לכן שרי.
ג. וכ"כ בשו"ת זכרון יוסף סי' ו' בישוב קושית גיסו הרה"ג הרב ישעיה פיק לגבי קטן ביוה"כ ותירץ ב' תשובות חדא אינו דומה אכילה ביוה"כ לאכילת איסור דחתיכת איסור שם איסור עליה משא"כ כאן חתיכה מותרת ואדם אסור לו לאכול ולכן בקטנים לא חל עליהם איסור ביוה"כ לכן מותר לתת להם בידים וכ"כ הפר"ח בס' תר"א. ותמה על התירוץ זה ממג"א בהלכות סוכה ס' תר"מ והביאו המ"ב בס"ק ה' שאסור להאכיל קטן מחוץ לסוכה ואפילו לאדם אחר ולפי הזכרון יוסף והפר"ח אין סיבה לאסור הרי זה תלוי בזמן.
ועוד תירץ דביוה"כ כיון שקטן חייב לאכול מדין פקו"נ קורא עליו גומל נפשו איש חסד ואינו דומה לשאר איסורים שאין בהם מצוה. ולכן גם אם יכול לאכול לבד מצוה להאכילו כיון דיש בזה מצוה. ונ"מ בין שני התירוצים. אם לתת לו דבר פינוק שוקולד ממתקים לאחר האוכל. האם מותר להאכילו רק מה שצריך או אין הגבלה דלתירוץ א' דהאיסור על גברא נמצא מה שנותנים לו רק כדי צורכו ולפי תירוץ ב' דהוי מצוה להאכילו אין הבדל.
ויש לתמוה על דברי המג"א שסותר דבריו. דבס' תר"מ כתב שלא מאכילין קטן מחוץ לסוכה. בס' תרט"ז הלכות יוה"כ כתב שקטן שמחנכין אותו לשעות אסור לתת לו אוכל כיון שאסור לספות לו איסור בידים ואילו הרב מגן אברהם שהזכרנו לעיל בהלכות שבת ס' רס"ט כתב לחלק בין איסור בחפצא לאיסור התלוי בזמן וסיים על פי מה שכתבו הרשב"א והר"ן שכל שהוא לתועלת הקטן והתפתחותו שרי. דהא אפי' ביוה"כ מצוה להאכילו ואין מחנכין אותו לשעות כמ"ש בס' תרי"ז וכ"ש כאן ויש חילוק בין אכילת איסור לאכילת היתר בזמן איסור.
ד. ויש לחלק דדבר המותר בזמן איסור לא חלה שום הגבלה לתינוק ומותר לתת לו לכן מותר להאכילו לפני קידוש והבדלה. וכן ביוה"כ אילולי טעם דלמא אתי למיסרך וכן בקידוש בביהכנ"ס. אבל לגבי יוה"כ יש מצוה לחנכו בתענית. ויש מצוה להאכילו. דהרי פשוט אסור לקטן להתענות מדין פקו"נ וכן כותב הרמב"ם אלא מחנכים אותו לשעות ובאותם השעות שחל עליו דין תינוק אסור דבשביל הקטן זה אסור כיון דהוא נחשב לגדול דרק ההבדל גדול יש לו איסור כל היום חל עליו איסור אכילה הוא חלה עליו האיסור לשעות לכן שפיר אסור להאכילו רוצה לאכול שמים לו והוא לוקח. דאחר שאכל לצורך קיומו. חל עליו האיסור וזה מה שכתב הרשב"א בקידושין גבי יפת תואר. דדמי למי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שתשוב נפשו שבה נפשו חזא לאיסורו ששם דן אם אדם אכל ביוה"כ אם יכול להמשיך לאכול כיון דלא חלה עליו תענית דמערב עד ערב. וע"כ כתב דמה שצריך לצורך נפשו זה מאכילין אח"כ באיסוריה קאי וזה הדין של המג"א בתינוק ביוה"כ וכ"כ המנ"ח במצוה שי"ג.
ובדין סוכה שכתב המג"א דאסור להאכילו מחוץ לסוכה אע"פ שהאוכל מותר צ"ל כיון דחכמים אמרו קטן שלא צריך לאמו חייב בסוכה וכל שצריך לאמו הוי מצטער שגם גדול פטור אבל בלא צריך לאמו כיון דלדעת הרשב"א והר"ן דכל דלצורך התינוק שרי כאן כיון שיכול לאכול בסוכה לא הוי לצורך התינוק.
ומצאנו מחלוקת גדולה לגבי תינוק שאכל בשר ורוצה לשתות חלב כמה זמן עליו לחכות דבעיקר המחלוקת נחלקו הראשונים בפי' הגמ' חולין קה. שאסור לאכול מאכלי חלב אחר סעודת של בשר עד לסעודה אחרת. ודעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש בעינן שש שעות שזהו זמן בין סעודה לסעודה אמנם התוס' ועוד ראשוני' פי' כל שגמר סעודתו וסילק השולחן מותר מיד לאכול מאכלי חלב דזה נקרא סעודה אחרת. ובשו"ע ס' ס"ט סעיף א' נפסק כדעת הרי"ף והרמב"ם דבעינן שש שעות או מטעם שומן שנפלט או משום בשר בן השניים ונ"מ אם לא בלע רק לעס לתינוק והרמ"א הביא דיעה די"א דלא בעינן שש שעות אלא כל שסילק השולחן ובירך ברכת המזון ויש מדקדקין לחכות שש שעות וכן המנהג ודעת הפר"ח דאיירי בשעות זמניות ובחורף זה מתקצר משש שעות לארבע שעות וכתב הש"ך דמי שיש בו ריח תורה ימתין ו' שעות בין אכילת בשר לחלב.
ה. והנה בדין שש שעות האם בעינן שש שעות שלמות דמהרמב"ם דכתב פ"ט ממאכלות אסורות הל' כ"ח שצריך להמתין כמו שש שעות ובשו"ת יד הלוי הקפיד חמש שעות ומשהו. וכ"כ הגר"ח מבריסק לדייק מהרמב"ם אמנם בדרכי תשובה הביא בשם חמודי דניאל שש שעות שלמות. אמנם הרבה דייקו מהרמב"ם כמו שש שעות דהיינו חמש שעות. וכ"כ דברי חייב מצאנז הביאו בס' ויוסף אברהם ס' ז' וכ"כ האדמו"ר מקלויזנבורג. ונחלקו האחרונים ממתי מתחיל לספור השש שעות האם מברכת הזמון או מסוף האכילה ונוב"י כתב דמתחיל למנות מסוף אכילת הבשר. וי"ח מברכת המזון ואע"פ שבשר עוף מדרבנן מ"מ ברמב"ם ושו"ע פסקו דאפי' אכל השר עוד ורוצה לאכול מאכלי גבינה בעי שש שעות.
ובחלקת יעקב דן לגבי קטנים אם מותר להאכילם מיד חלב אחר בשר. ודן בח"ב ס' פ"ח דלפי השמ"א דהמתנה שש שעות הוא מנהג הוי מדין נדר דדברים מותרים ואחרים נהגו בהם איסור יש להחמיר וקטן נדרו לא הוי נדר ומותר. והעלה דאם אפשר להשתיק אותו על ידי דבר אחר עדיף אבל אם רוצה רק בחלב כל שלא הגיע לגיל י"ב דהוא עונת הנדרים שרי ושוב הניף ידו בס' פ"ט דלא מלא לבו להתיר רק בקטן בן ט' שנים ולא יותר. אמנם בס' השיב משה שטרן ס' ל"ו אות ד' . ובס' תשובות והנהגות שטרמבוך דן כמה זמן לחכות בין בשר לחלב לגבי ילד. דהרמ"א כתב בס' פ"ט יש לחנכו באיזה גיל וכמה לחכות. והנה יש הבדל דאע"ג דאסור להאכילו איסור דרבנן בידים כמו בשר עוף בחלב מ"מ חלב אחרי בשר לא הוי איסור דאו' דמדאו' רק בבישול וזה הרחקה ולא שייך הלימות לא מאכילים דדוקא בנבלה או שעור איסורים אבל כאן לא הוי איסור וכ"כ בשם אריה אהע"ז ס' כ"ה ופלגי מים ס' כ"ב. דנו בשיעורי הפרשה בין ד' או בין ה' בחלש. וכתבו האחרונים דלקטן לא צריך הרחקה של שש שעות כיון דלא הוי איסור ועוד התוס' ס"ל לסעודה אחת שרי אפי' מיד. וזה ע"פ מה שכתב המג"א דמותר לתת כוס קידוש לילד בליל שבת ולא הוי אסור לתת לו איסור בידיים כיון דגם לגדול יש דיעות שמתירין הרי כל שיש מי שמתיר אע"פ שלא קימ"ל כמותו שרי. והו"ה כאן כיון דיש בתוס' דס"ל דלסעודה אחת שרי א"כ די בכך לסעודה אחת ולפ"ז בזמן התורף דימים קצרים ואכל בשעה אחת לא צריך להמתין שש שעות אלא לסעודה אחת שרי ודו"ק.
ו. יוצא דיש מחלוקת אם מותר לתת איסור דרבנן בידיים לתינוק וכן לבקש מקטן בשבת לקחת ספר לבית הכנסת בכרמלית. ויש להסביר מחלוקתם האם איסור דרבנן הוא איסור גברא או חפצא. ועי' נתיבות בחו"מ ס' רל"ה דבמכר איסור דרבנן ואכלו לא מחזיר המוכר את הכסף כיון דלא עבד איסור ולא צריך כפרה משא"כ במכר איסור דאורייתא ואכלו צריך להחזיר לו הכסף דהוי חפצא דאיסורא ואדם לא נהנה מאיסור וצריך כפרה. אבל איסור דרבנן הוי איסור גברא ולכן לרשב"א והר"ן התירו ולהרמב"ם אסור. ולכאו' איך מותר להאכיל קטן ביוה"כ לדעת הרמב"ם וכן הקשה הפר"ח ותירץ כיון דהאוכל מותר. רק הזמן אוסר התירו חכמים. ובזה פירש הפר"ח דברי הרמ"א בס' תע"א דמותר להאכיל מצה לתינוק בערב פסח. ותירץ דבשעה אסורה אבל האוכל מותר. וכן יש להסביר דעת הגהות מיימון הביאו הב"י בס' רס"א שמותר להאכיל תינוק קודם קידוש ליל שבת אע"ג דאסור למיספי ליה בידים כדילפינן ביבמות. י"ל דשאני הכא דקידוש היום מצות עשה ולא ילפינן מהתם. והיינו כפי שכתב הר"ן בנדרים יח. דכל מצות עשה הוי איסור גברא ולא חפצא. אבל איסור לא תעשה הוי איסור חפצא. ולפ"ז כתב מנחת יחיאל ס' ע"א הטעם למה נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמה כיון דזה אסור גברא אבל לא תעשה הוי איסור חפצא. ומטעם זה נוהגים לתת לקטנים לטעום כוס קידוש בליל שבת כשמקדשין בביהכנ"ס מטעמים שהבאנו בשם המג"א בס' רס"ט.
וכ"כ המג"א באו"ח בס' ס"ט שמותר ליתן לקטן עוגה וחלב לפני התפילה וכתב במחצית השקל דאע"ג דלא ספינן איסור דרבנן בידים מ"מ היכא שהאוכל מותר רק הזמן גורם לאיסור כמו הכא שרי למיספי בידים אמנם הא"כ פליג עליה מ"מ בכא איכא ס"ס ספק הלכה כרשב"א והר"ן דשרי למספי לקטן בידים אף איסור האסור בגופו ואת"ל הלכה כרמב"ם ושו"ע שמא בדבר האסור בזמן שרי ולכן התוס' אוסרים לתת לקטן רק דלמא אתי למסרק ודו"ק.
ז. חולה האוכל ביוה"כ שחל בשבת יש לדון דיהיה מחוייב בקידוש מדין שבת כדין שבת דעלמא וכ"כ בחידושי רע"א או"ח ס' תרי"ח וכתב המגן אברהם דהאוכל ביוה"כ אומר יעלה ויבא ורצה בשבת אבל קידוש לכו"ע לא יקדש דהוי בברכה לבטלה. וכתב עליו רע"א בהגהות אפשר דזה ביוה"כ דעלמא אבל יוה"כ שחל בשבת י"ל דחולה שאין עליו חיוב תענית חייב לקדש ע"כ. ולמעשה נקטינן כדעת המג"א וכן דעת שו"ע הרב וחיי אדם.
ויש לדקדק בדברי רע"א שכתב על המג"א דטעמו של המג"א דלא צריך לקדש יש לחוש לברכה לבטלה. וע"ז תמה רע"א דזה איירי ביום ולא שייך ברכה לבטלה דמברך רק פרי הגפן ע"כ. והנה מה שכתב דודאי איירי ביום דבלילה בזמן קצר כזה מסעודה המפסקת קשה למצוא שהוא מסתפק. ולכן מתמיה רע"א ומסיק ביום איירי וא"כ ביום יש רק ברכת בורא פרי הגפן ולא שייך ברכה לבטלה ויש לתמוה על רע"א דהרי קימ"ל מי שלא קדש בלילה מקדש ביום. והיינו כל נוסח הקידוש חוץ מויכולו. וכ"כ בשו"ע ס' רע"א סעיף ג' והמג"א שכתב דלא יקדש קידוש של שבת ביוה"כ ודאי דאיירי שלא קידש בלילה וא"כ שפיר קאמר דאם יקדש ביום אומר את נוסח הקידוש של הלילה ודאי שיש כאן ברכה לבטלה. ומצאנו מחלוקת בין הטור והרמב"ם במי שלא קידש בלילה ביום יש לו תשלומים כתב הטור היינו באונס אבל במזיד אין לו תשלומים והרמב"ם פליג וס"ל דמקדש ביום כל שלא קידש בין באונס בין ברצון והשו"ע פסק כדעת הרמב"ם ומחלוקתם האם מה שמקדש ביום זה בתורת תשלומין ולכן כל שלא קידש במזיד אין תשלומים. אבל הרמב"ם ס"ל דעיקר חיוב הקידוש ביום רק קבעו בכניסתו. אבל כל שלא קידש לא פקע ממנו חיוב. ולכן לשיטת הטור חולה שיב"ס דכל חיוב האכילה ביום כי בלילה אין לו סכנה ולא היה חייב בקידוש לכן לא מקדש ביום אבל לרמב"ם חולה שיש בו סכנה ביום מקדש ולכן כתב רע"א דקידוש ביום הוא בורא פרי הגפן ולא קידוש גמור של בלילה דס"ל כדעת הטור אבל המג"א חשש לדעת הרמב"ם דיש בזה חיוב גמור וכיון דיש מחלוקת הוי ברכה לבטלה.
ח. והמג"א חידש באו"ח בס' רע"א דבתפילה יוצאין ידי קידוש דאו' ועל היין הוא דרבנן ובדגול מרבבה הסתפק באיש שהתפלל ערבית שחיובו מדרבנן אם יכול להוציא אשה ידי חובת קידוש. ופשט המג"א בס"ק ב' דקטן לא מוציא אשה ידי קידוש ואפי' שהאשה התפללה מ"מ לא כיוונה לצאת ידי חובה והיא חייבת מן התורה ולא אתי דרבנן ומפיק לדאורייתא ושם הביא דברי המרדכי באדם שקיבל עליו קדושת היום דמקדש מבעוד יום והקשה הגא' עליו מקטן שלא מוציא ובמקום אחר הארכנו דחיוב דרבנן מועיל להוציא חיוב דאורייתא כמעשה של המרדכי וקטן שאני דאין עליו שום ליוב אלא החיוב חינוך על אביו ועי' רש"י ברכות מח.
ועל קושית רע"א דאם חל יוה"כ בשבת האוכל ביוה"כ עליו לקדש דחה דבריו באור שמח פ"ד מהלכות עבודת יוה"כ דמהרמב"ם משמע דיוה"כ דוחה שבת דכתב הרמב"ם בפ"א ממעשה יוה"כ פ"א הלכה ב' עבודת חמשה עשה בהמות הקרבים ביום זה אינם אלא בכה"ג ואם היתה שבת אף מוסף שבת מקריב כה"ג. משמע דס"ל לרמב"ם דקדושת יוה"כ חלה על קדושת שבת. וסיים האור שמח שמורה אני שחולה שצריך לאכול ביוה"כ שחל להיות בשבת לא מקדש ופשוט עכת"ד וכ"כ חיי אדם ושו"ע הרב.
ט. ויש להוכיח מהגמ' עירובין דף מ. שהבאנו לעיל דזמן ביוה"כ לא בעינן כוס דאיך לעביד אי מברך עליה ושתי ליה הרי מיד קיבל עליו תוס' יוה"כ ואסור בשתיה. משמע דאם לא מקבל קדושת יוה"כ בשתיה היה מברך על קידוש וזמן. ע"ש ובברכות כז. אמרה הגמ' רב מצלי של שבת בערב שבת והסיקה הגמ' דמתפלל מבעוד יום ואומר קדושה על הכוס. ודייק הרא"ה דתוס' מחול על הקודש דאורייתא וכתב דתוס' זו אין לה שיעור. ומ"מ כל שמוסיף הרבה זמן חלה עליה קדושה דאורייתא כמו גבי תרומה חיטה אחת פוטרת כל הכרי ומ"מ אם נטל בשפע חל עליה שם תרומה וכ"כ האור זרוע דתוס' דאורייתא דהביא שיטת ר"ת דכתב דתוס' היא מדרבנן ותמה עליו איך מקדשין בתוס' דרבנן ויוצאים ידי חובה חיוב קידוש דאורייתא. ומוכח דתוס' שבת דאורייתא. ועי' ט"ז או"ח ס' רצ"א ודעת המרדכי דתוס' שבת דרבנן ומקדשין בתוס' שבת ויוצאין ידי חיוב דאורייתא דזמן דרבנן מפיק לחיוב דאורייתא. ונמצא דיש מחלוקת האו"ז והראה נגד המרדכי בתוס' שבת אם היא דאורייתא או דרבנן אבל לכו"ע אם לא היה דין תוס' לכו"ע לא היה יוצא ידי חובתו.
וא"כ תקשה על הרמב"ם שפוסק דאין לו תוס' בשבת וכן כתב מר"ן הב"י בהלכות שבת ס' רע"א וז"ל הרמב"ם לא הזכיר דין תוס' וכתב ה"ה פ"א מהלכות שביתת העשור דדין תוס' להרמב"ם ביוה"כ היינו לענין עינוי. וכ"כ הטור דהשמיט דין תוס' בשבת. וקשה איך רב היה מתפלל מבעוד יום ומקדש מבעוד יום כיון דלהרמב"ם אין דין תוס' בשבת אפי' מדרבנן. ופסק הרמב"ם פכ"ט מהלכות שבת הלכה י"א יש לו לאדם לקדש על הכוס ע"ש מבעוד יום אע"פ שלא נכנסה שבת וכן מבדיל על הכוס אע"פ שלא יצאה שבת שמצות זכירה לאמרה בין בשעת בין בשעת יציאתו וא"כ קשה לרמב"ם דאין לו דין תוס' איך מהני קידש מבעוד יום. וצ"ל דדעת הרמב"ם מה שמקדש מבעוד יום לא מדין תוס' אלא מדין זכירה לזכור את השבת בין בכניסתו בין ביציאתו. והראיה דכתב הרמב"ם ומבדיל מבעוד יום ביציאתו והרי שם עוד שבת ולא שייך תוס' אלא ע"כ מדין זכירה. אבל אין דין תוספת ולכאורה לפי הרמב"ם יוה"כ שחל בשבת נקדש על הכוס ונברך שהחיינו וישתה מהכוס דהרי הקידוש לא מדין תוס' אלא מדין זכירה. ונמצא שלא מקבל עליו קדושת יוה"כ וא"כ יקדש מבעוד יום דכן משמע מהגמ' דלמה לא מקדש כיון דעל ידי קידוש חלה עליו קודשת יוה"כ ואסור לטעום. אבל זה טוב לשאר הפוסקים דס"ל דיש דין תוס' שבת אבל לפי הרמב"ם דקידוש בערב שבת מבעוד יום מדין זכור ולא מדין תוספת יעשה קידוש אלא ודאי כדעת האור שמח דכל שיש קדושת יוה"כ מפקיעה קדושת שבת. ואין דין קידוש בכלל דיום הכיפורים מצוותו בעינוי נפש ולא באכילה ושתיה.
י. ויש להסתפק למ"ד שאמרנו לעיל כשמקבל עליו תוס' שבת אפי' בהרבה זמן הכל נכלל בדין תוספת שבת כדעת הרא"ה מה הדין ביוה"כ שחל בשבת בקיבל עליו תוס' יום שבת ולא יוה"כ האם כיון דקיבל תוס' שבת חלה ממילא תוס' יוה"כ או נימא כיון דלא קיבל עליו בפירוש לא חל. ומצאנו בזה מחלוקת בהלכות נדה ס' קצ"ו ס"א ברמ"א די"א דאם התפללו הקהל ערבית ועוד היום גדול לא יכולה לבדוק ולעשות הפסק טהרה. ויש חולקים ונוהגין לכתחילה להזהר ובדיעבד אין לחוש. וכתב הש"ך בס"ק ד' אפילו עשו הקהל שבת כי ההיא תוספת לא שייך לענין נדה דבעינן כ"ד שעות וכן מוכח מתוס' כתובות מו. דמסר לה וכן לגבי ספרת העומר ואכילת מצה ופסח וסוכה דאפילו קיבל עליו תוס' לא הוי לילה ממש ע"כ דברי האגור בשם מהרי"ל והגאון אמ"ו ז"ל לא כתב כן בתשובה וכתב דכל שהתפללה אין להקל אפילו בדיעבד ע"ש. הרי מוכח דאג"ג דתוס' שבת מהתורה מ"מ לענין שאר דברים שלא שייכים לשבת לא חשיבא תוספת. וכן לגבי אכילת מצה דבעינן לילה בערב תוכלו מצות וכן קרבן פסח דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה.
ויש לדון במי שלא מתענה ביוה"כ אם יכול לעלות לס"ת האם קריאת ס"ת מדין קדושת היום או מדין תענית ומצאנו לרמב"ם דכתב פרק י"ג מהלכות תפילה הלכה ח"י בתשעה באב קורין בשחרית כי תוליד בנים ומפטירין אסוף אסיפם ובמנחה קוראים פרשת ויחל כשאר ימי תעניות וכו' ויש להסתפק האם קראית ס"ת בט' באב הקריאה מדין תענית או מחובת היום שהיום יש בו כל דיני אבלות ונ"מ למי שלא מתענה אם יכול לעלות לס"ת ובשו"ת רע"א ס' כ"ד דן בזה אם קריאת התורה ביוה"כ במנחה זה מדין קדושת היום או מדין תענית וכתב דקריאה בבקר זה מדין קדושת היום אבל במנחה שמא הקריאה משום תענית ובכל התענית קוראין ויחל כאן קוראין פרשת עריות או גם קריאה במנחה מדין קדושת היום.
ובשו"ת חתם סופר או"ח ס' קנ"ז כתב בפשטות שמי שלא מתענה בט' באב מותר לו לעלות לס"ת גם במנחה. וזו משני טעמים חדא דגם מי שלא מתענה הרי באיסור קאי שלא הותר לו אלא כדי צרכו ואם די לו בשתיה לא הותרה לו אכילה וכן הפוך נמצא שהוא מהמתענים ומחוייב בדבר ועוד אפי' הותר בכל הנ"ל מ"מ ט' באב הוא יום שנתחייב בקריאת התורה שחרית ומנחה ואפילו מי שלא מתענה בו לא יצא מכלל חיוב ולכן עולה לס"ת ע"ש. נמצא דמה שמסתפק רע"א פשוט ליה לח"ס שכן עולה ולכאו' מהי סברת רע"א הרי אע"פ שלא מתענה מ"מ אצלו זה תענית דלא הותר אלא די צרכו כפי שאמר הח"ס וא"כ למה לא עולה לס"ת.
ובס' בנין ציון ס' ל"ז כתב להסתפק בחולה שיש בו סכנה שע"פ רופאים צריך לאכול ולשתות ביוה"כ יותר מכשיעור. אם אח"כ צריך לאכול אם צריך לשער בפחות מכשיעור כיון דכבר אכל ומצות עינוי היא מערב עד ערב וזה כבר לא מקיים האם אח"כ צריך לדקדק או כיון דפקע מיניה מצות עינוי ממילא יכול לאכול גם כשאין לו סכנה ואע"פ שכתב התה"ד ס' קנ"ו דמי ששכח ואכל בתענית ציבור ממשיך לצום. יש לומר דשם היום הוא יום תענית ואסור באכילה אבל ביוה"כ האיסור הוא מערב עד ערב ויש להוכיח מדברי הרשב"א קדושין דף כא: בענין יפת תואר דנחלקו רב ושמואל אם מותר לבעול בעילה שניה וכתב דלא דמי אלא למי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו עד שיאורו עיניו אבל אח"כ באיסורא קאי ויש שדחו דהרשב"א איירי במי שאחזו בולמוס בימות השנה דמאכילין אותו מאכלות אסורות עד שיאורו עיניו ולכן אסור לתת לו אח"כ אבל ביוה"כ שיש מערב עד ערב יש הבדל כיון דאין מצות עינוי ערב עד ערב שרי הותר לו לאכול גם אח"כ יהיה מותר. אמנם הרמב"ם הביא אם הדין הזה גם בהלכות מאכלות אסורות פי"ד הל' ט"ז ובהלכות יוה"כ בפ"ב משביתת העשור דמאכילין אותו עד שיאורו עיניו משמע דשם ואילך באיסורא קאי בין יוה"כ בין שאר איסורים.
ויש לדקדק בדברי הרמב"ם דכתב פ"א משביתת העשור הלכה ד' מצות עשה אחרת יש ביום הכיפורים והיא לשבות בו מאכילה ושתיה שנאמר תענו את נפשותיכם מפי השמועה למדנו תענו זה הצום וכל הצם קיים מצות עשה וכל האוכל ושותה ביטל מצות עשה ועבר על לא תעשה וכו'. הרי מפורש בדברי הרמב"ם דמי שאחזו בולמוס מאכילין אותו עד שיאורו עיניו ואח"כ באיסור קאי משום לאו דכל הנפש אשר לא תעונה דנכון על ידי אכילת אונס לא קיים מצות עשה דעינוי מ"מ מצד לא תעשה אסור. וכן ראיתי בכתבי הרה"ג ר' זלוטי זצ"ל בספר המועדים דנמצא דגם מי שמותר לו לאכול מ"מ אח"כ אסור. וזה נגד הרב הישועות יעקב באו"ח ס' תר"ח דכתב לענין נער שנעשה בו מצוה באמצע יוה"כ למ"ד בעינן י"ג שנה מעת לעת לא יהיה חייב בתענית כיון דחצי יום מותר לו לאכול א"כ לא הוי מערב עד ערב כיון דאין כאן תענית כלל רשאי לאכול ע"כ. ולפי הנ"ל לא שייך להתיר לו לאכול דמ"מ יש לאו שכל הנפש אשר לא תעונה.
ומה דכתב הישועות יעקב להתיר לקטן שדגל ביוה"כ לא משמע כן מדברי הרשב"א בקדושין דאסר אחר שיאורו עיניו וראיתי בהר צבי ח"א או"ח ס' קנ"ה דדחה דברי הישועות יעקב מדברי הרשב"א ע"ש. והעמק השאלה קס"ז או"ח ו' כתב דנער שגדל ביוה"כ חייב להתחיל תענית משעת כניסת היום הקדוש דאם יתחיל רק משעה שנהיה גדול למ"ד בעינן משעה לשעה נמצא דביוה"כ בחציו לא חייב להתענות וחסר כאן מצות עשה דמערב עד ערב לכן עליו להתחיל מכניסת היום והביא דעת הראב"ד דס"ל דגדולת בעינן משעה לשעה ואם נעשה גדול באמצע היום אינו מוזהר בשעת הקודמות מהתורה.
לפ"ז מיושב הספק דרע"א דחולה שאכל ביוה"כ אינו עולה לתורה דעליה לתורה משום מצות עינוי מצות עשה וכאן לא קיים מצות עשה אע"פ שחל עליו איסור אכילה. מ"מ הקריאה משום התענית ולכן לא עולה לא כן הח"ס ס"ל דהקריאה משום הלא לא תעונה והוא בתענית ועל כן הוא יכול לעתול לס"ת. משא"כ הגאון רע"א ס"ל דהקריאה משום מצות עשה והרי הוא לא מקיים ולפ"ז בשאר תעניות שאין מצות עשה רק תקנת חכמים לצום עולה לס"ת במנחה ושמא כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ודו"ק ע"כ.