נאמנות הפוליגרף

קימ"ל בכל התורה על פי שניים עדים יקום דבר. דהיינו, כל אדם בחזקתו וכדי לפגום את חזקתו בין לענין כשרות בין להוציא ממון קימ"ל המוציא מחבירו עליו הראיה וראיה זו בעדים. אמנם מצאנו בדיני ממונות עוד דין הנוגע לאדם עצמו שכל מה שאומר לחובתו הוא נאמן אפי' כנגד עדים כגון, שאומר חייב אני מנה לראובן שלויתי ממנו ביום א' ועדים מעידים שביום א' בכלל לא לוה אפילו הכי הוא נאמן וחייב. וכן אם לוה אומר לא פרעתי השטר שביד שמעון ועדים מעידים שפרעו מקבלים דברי הלוה מדין הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. ולכן גם באופן שאדם פטור יכול לחייב את עצמו כמו שמצאנו במסכת סנהדרין כד. נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנים עלי ג' רועה בקר. ר"מ אומר חוזר וחכמים אומרים שלא יכול לחזור. ושם בגמ' אמר רב דימי לא שנו בחד. ונחלקו רש"י ותוס' האם רב דימי חוזר על דברי ר"מ. והחידוש אפי' האמינו כחד חוזר בו. ותוס' פירשו דרב דימי איירי לרבנן דהיינו רבנן ס"ל דלא יכול לחזור היינו בקבל עליו אביו לדון עם עוד שנים דהוי חדא לריעותא. אבל אם קבל עליו אביו לדון בתור שלשה דאז יש כאן שני דינים אחד שמכשיר פסול לכשר ועוד נותן לו כח של שלשה בזה לא מועיל. ובגמ' אמר ר"ל מחלוקת לפני גמר דין בזה נחלקו ר"מ וחכמים אבל לאחר גמר דין לכו"ע לא יכול לחזור. ורבי יוחנן אמר מחלוקת לאחר גמר דין לפני גמר דין לכו"ע חוזר. והגמ' אומרת שלחו בי רב לשמואל בקנין מהו. א"ל אין לאחר קנין כלום. דהיינו כל שקבל בקנין גם לפני גמר דין לכו"ע לא חוזר. וכתב הנימו"י אע"ג דהוי קנין דברים איירי שהקנין על ההתחייבות לקבל עליו התוצאות.

וכתב הטור בחו"מ ס' כ"ב מי שקבל עליו קרוב או פסול בין קבלו התובע בין קבלו הנתבע אם קנו מידו לא יכול לחזור בו בד"א קודם גמר דין. אבל לאחר גמר דין אפי' לא קנו מידו לא יכול לחזור בו אפי' באתן לך. וכתב הב"י דמחלוקת לפני גמר דין באתן לך. אבל במחול לך גם לפני גמר דין לא יכול לחזור. ועוד כתב הטור דדוקא קבל עליו פסול במקום אחד בזה לא חוזר דליכא אלא חדא לריעותא אבל קבלו כשנים אפי' לאחר גמר דין חוזר. ואם קנו מידו אינו יכול לחזור בו אפי' דאיכא תרתי לריעותא. וע"ז כתב הרי"ף דהיכא דקביל עליו קרוב או פסול כבי תרי חזינן לגאון דס"ל דלא מהני דהוי קנין בטעות דרחמנא אמר ע"פ שנים עדים יקום דבר ורבוותא אחריני אמרי אי קבל עליו קרוב או פסול וקנו מידו מהני והוכיח מפרק שבועת הדיינים מג. ההוא דאמר ליה לחביה מהימנת לי כבי תרי כל אימת דאמרת לא פרענא וכו'. והרא"ש דחה ראי' זו כיון דטעמו של הגאון מדין קנין בטעות וההיא דשבועות לא בעי קנין בכלל כיון שקבל עליו הלוה נאמנות המלוה לומר שלא נפרע ואפי' עדים מעידים שפרע נאמן שהרי הלוה פסל כל עדים שיכחישו דבריו. ובכל תנאי שבממון תנאו קיים. כאדם האומר לחבירו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני שאין צריך קנין אלא קבלה. ומיהו עיקר דבריו אינם נראים דאי חשיב קנין בטעות משום דרחמנא אמר ע"פ שנים עדים א"כ גם בקבליה עליה כחד נמי דהתורה אמרה לא יומתו אבות על בנים וכן אל תשת ידך עם רשע והרי במתנה על מה שכתוב בתורה אלא ודאי דאין אחר קנין כלום. ולא שייך להזכיר קנין בטעות ע"כ. נמצא דיש מחלוקת בין הרי"ף להרא"ש דלהרי"ף הא דשבועות נאמרת עלי כל זמן שאמרת לא פרעתי היינו בקנין. והרא"ש סובר שמהני בלי קנין. ומצאנו לרע"ה הביאו הטור שמחלק בין בשעת הלואה לא בעי קנין לאחר הלואה בעי קנין כדי שתחל נאמנות המלוה כבי תרי והרא"ש חולק וסובר בכל ענין לא בעי קנין.

ודעת הרמב"ם לחלוק על הרא"ש דלפי הרא"ש בתרתי לריעותא דמהני היינו בקיבל בקנין אבל לא קבל בקנין והיה גמר דין בתרתי לריעותא לא מהני רק קנין הוא המועיל אבל גמר דין לא ודעת הרמב"ם בהלכות סנהדרין פרק ז' הלכה ב' דכל שנגמר הדין אפי' בתרתי לריעותא לא חוזר.  רק הרמב"ם ס"ל דמה נקרא גמר דין כל שהוציאו ממון על ידו ותמהו על הרמב"ם והב"י ישב דגם הרמב"ם ס"ל גמר דין פלוני אתה חייב פלוני אתה זכאי. בס' ז' מהלכות סנהדרין הלכה ב' כדעת רש"י דהקבלה בתור דיין אם קנו מידו אינו יכול לחזור בו לא קנו יכול לחזור. ולא הוצאת ממון וכן תמה עליו הרדב"ז.

ופסק מרן בשו"ע חו"מ ס' כ"ב דאם קבל עליו קרוב או פסול כבי תרי דאיכא תרתי לריעותא אם נגמר הדין לא יכול לחזור בו. והרמ"א חולק על השו"ע וס"ל דגמר דין לא מחייב כשאיכא תרתי לריעותא רק בקנין בו אמרינן אין לאחר קנין כלום והיכא דקבל עליו עד כשר כשלשה. דעת הסמ"ע דהוי חד לריעותא כיון דיש כאן כשר וש"ך חולק.

ובתומים וקצות החושן הסכימו לדעת הסמ"ע דהוי חדא לריעותא כיון דיחיד מומחה דן יחידי הוי כקיבל עליו אחד הדיוט לדונו כמומחה והרי חד לריעותא. ועוד כתב התומים אם קיבל עליו שלשה קרובים לדון הוי חדא לריעותא דשם קרוב חד הוא.

ובתשובת רע"א ס' קע"ו הביא בשם בנו הר"ש איגר בקבל עליו קטן כבי תרי אי הוי תרתי לריעותא וכתב דמתי אמרינן תרתי לריעותא אם יש ב' פסולים נפרדים א' משום פסול עדות. ב' להאמין עד אחד כבי תרי אבל כששני פסולים באחד כגון אביו גזלן כיון שהם בגוף אחד לא אמרינן תרתי לריעותא והו"ה בקטן שקבלו כשנים כל הפיסול בקטן.

ובמנ"ח מצוה ל"ז בקיבל עליו קרוב או פסול והעיד שקר כתב במנ"ח דכל שעדותו מועילה והעיד שקר עובר בלא תענה ברעך עד שקר. והרמב"ן בפ' ואתחנן כל שמעיד שקר בחבירו אע"פ שלא גורם לו הפסד ממון כגון בהעיד פלוני אמר ליתן לראובן ממון ולא קנו ממנו אע"פ שלא גרם הפסד מ"מ עובר בלאו ותמה המנ"ח דכל שלא גרם הפסד לא חייב בלאו ולכן אם העיד בבי"ד שפלוני אכל היום ונמצא שקר לא חייב והעלה המנ"א בקיבל עליו  עד קרוב או פסול אינו חייב קרבן שבועה דקרבן שבועה רק בעד הראוי להעיד אבל בעד שלא ראוי להעיד לא שייך קרבן שבועה וכן גם נשים לא שייך בהם קרבן שבועה ונמצא בקבל עליו עד פסול כתרי דמהני היינו בקנין. ולכן גם בקבל צריך קבלה בקנין.

דהנה בקבל עליו קרוב או פסול שחייב כל שקבל קנין או נגמר הדין. יש לומר ועל כרחך צ"ל דאין חיוב על הצדדים הן מצד בי"ד והן מצד כל אחד הבעלי דין לחייב את השני ללכת להבדק דכמו שאין לחייב בעל דין לקבל עליו קרוב או פסול אלא כל דברי הגמ' בקבל עליו מרצונו הטוב ולכן בבדיקת פוליגרף רק בקבל עליו ולאחר קבלה התוצאות היו הפוכות ממה שצפה בזה אנו דנים אם קבלתו לקבל התוצאה מחייבת אותו או לא.

וקודם יש לדון בצורת ההתחייבות, שמקבל בקנין על עצם התוצאה או שההתחייבות על הבדיקה, שהתחייב ללכת להבדק דיש לומר התחייבות זו אינה תקפה מצד דהוי התחייבות דברים דאמרה הגמ' בב"ת ג. בשותפין שקבלו לחלוק חצר אין בקבלה זו שום תוקף דהוי קנין דברים שזה דבר דאין בו ממש דהיינו התחייבות להבדק.

אמנם מצאנו אופן בו הוא יכול להתחייב בדברים אם יש התחייבות על גופו בדבר שאין בו ממש אם מהני, דמצאנו בנחל יצחק ס' ג' שדן אם מהני התחייבות על הגוף בטובת הנאה. והביא בשם מטה אהרון ח"ב ס' ד' בשותפין שעשו שותפות לשאוב מהבאר שביניהם ושום אחד לא יכול לבנות קיר להפריד ביניהם ועשו על זה קנין, כתב דלא מהני דהוי קנין דברים, וגם התחייבות נמי לא מועיל ואע"ג דקימ"ל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ומ"מ מתחייב בדבר שלא בא לעולם ע"ז כתב הערוך השולחן לחלק דבדבר שלא בא לעולם הוא מקנה דבר אלא שאינו ברשותו לכן מהני התחייבות אבל בדבר שאין בו ממש לא מועילה התחייבות כגון מתחייב להבדק, מתחייב לו לבנות קיר. וכתב המהרש"ם בח"א ס' רכ"ו דאע"פ שיש סוברים שיכול להתחייב בדבר שאין בו ממש מ"מ יכול אחד מהצדדים לטעון קים לי. נמצא שהתחייבות להבדק או לקבל עליו תוצאות הבדיקה לא מחייבת. ומ"מ בהתחייב ישעבד גופו לכך מצאנו בזה מחלוקת דדעת המל"מ פרק ח' מהלכות מכירה הלכה ז' הביא דברי מהר"א ששון ס' קל"ג במי שנתחייב באופן המועיל למכור קרקע לראובן ומכרה לשמעון דדעת מהר"א ששון החיוב מועיל ומל"מ כתב דחייב לא מועיל והמכירה קיימת ונחלקו בזה הקצות והנתיבות דעת הקצות החושן בס' רו. א. לחלוק על המשנה למלך וס"ל דהתחייבותו קיימת אמנם הנתיבות ס"ל כיון דהתחייבות על דברים ולא על ממון לכן לא מהני.

ולכן התחייבות ללכת ולהבדק אם מתחייבת תלוי במחלוקת הקצות ונתיבות ויכול לומר קים לי דלא מהני אפי' שכבר יש תוצאות ולכן הדרך היחידה לחייב הצדדים שיתנו כח לבי"ד לדון ע"פ שיקול דעתם והוי כמקבל פסול עליו לעדות. ולכן יש להסתפק איך בי"ד יכולים לדון ע"פ שיקול דעת לפי בדיקת הפוליגרף דאופן הבדיקה היא שלפני שמציגים שאלות לנחקר מחברים אותו למכשירים שונים על זרועותיו ואצבעותיו וכן לחגורה חשמלית שנמתחת סביב למותן כשבקצה המכשירים מצויים מחטים התקועים על שולחן מיוחד סבוך כפתורים. במכונה יש שלושה ערוצים כשכל ערוץ יש לו מחט טבולת דיו ונייר משלו. כל מחט נעה על דף נייר ומשרטטת בקווים עולים ויורדים את המתרחש בפנימיותו של הנחקר. לדעת מומחים כשאדם משקר נוצרות תופעות פסיכולוגיות שונות כגון הנחקר בולע רוקו ונוצר יובש בפיו, לחץ דמו עולה, נמנע מלהסתכל בעיני השואל, נושם לרווחה לאחר שגמר לשקר, מזיע, מסמיק. רוב בני האדם אינם יכולים לשלוט על תופעות אלו מלבד סוגים שונים של אנשים כגון מופרעים בדעתם, שתו תרופות הרגעה, עייפים או רעבים, מחלות שונות או אם הנחקר משוכנע ומאמין בעצמו אפי' אומר שקר. מכונת הפוליגרף רושמת השינויים בגוף: לחץ דם, תדירות הנשימה, מידת ההזעה. כיון שהתופעות הנוצרות אצל השקרן עלולות להופיע גם אצל מי שמתרגש מהמכונה למרות שדובר אמת לכן השואל מתחיל בשאלות הכנה: שמו, שם עירו, שם הוריו וכתובתו ואח"כ עובר לשאלות על תוצאות הבדיקה ורואה התזוזות וההתרגשויות ולחץ הדם בהבדל התשובות שלמרות שמתרגש וחרד מהבדיקה אבל יש פער אדיר בין שאלות הכנה לשאלות העומדות על הפרק וכך יש לעמוד ולהבחין בשינוי לפי התוצאות, התגובות והרישומים המופיעים על נייר הבדיקה.

האבחנה הסופית, השיקול הדעת וחוו"ד הניתנת בבדיקה מבוססת על התרשמותו של החוקר מהתנהגותו הכללית של הנבדק בשעת הפעלת המכונה וכן על פי מידע מוקדם שקיבל החוקר מפי אחרים ועל פי ראיון שקיים עם הנבדק. מ"מ הצלחת הבדיקה נעות בין 85% ל- 95% שהתוצאות אמיתיות. מ"מ ישנם אנשים רמאים שמאמינים בעצמם ולא מושפעים מהבדיקה וכן אנשים עדינים ורגישים החשש שמא התוצאות יהיו נגד אמינותם הם גורמים לתרשימים מחשידים.

לכן יש לדון על נאמנות בדיקה זו אי מהני להוציא ממון על סמך זה. האחרונים שדנו בזה וכן אם בי"ד יכולים לחייב את הנתבע להבדק על אמיתות דבריו. הגר"א וולדנברג זצ"ל בספרו ציץ אליעזר חלק ט"ז ס' סז. פותח את דבריו לסתור אמינות הפוליגרף מגמ' פסחים נד. תנו רבנן שבעה דברים מכוסין מבני אדם ואלו הן. יום המיתה ויום הנחמה וכו' ואין אדם יודע מה בלבו של חבירו וכו'. וגזרת הכתוב הוא ע"פ שנים עדים יקום דבר וכבר היה תקדים בשלמה המלך שרצה לידון לפי אומדנא ולהוציא ממון ע"פ דברים שבלב יצאה בת קול ואמרה. וכתוב יושר דברי אמת ע"פ שנים עדים יקום דבר גמ' ר"ה כא. ומבאר התרגום בקוהלת ביקש שלמה בחכמתו לדון ע"פ הרהורי הלב ולהוציא ממון בלי עדים יצאה בת קול ואמרה וכתב יושר דבר אמת ע"פ שנים עדים ומפרש הזוה"ק פרשת יתרו דשלמה המלך היה לו כסא כל מי שמתקרב היה רועד מפחד ומי שמשקר היו פניו משתנים ועל סמך זה רצה לדון, יצאה בת קול ואמרה על פי שנים עדים הרי דכסא שלמה הוא דומה לדין דידן לחייב על פי אומדנא.

אמנם בילקוט שמעוני אסתר אות תתרמ"ו מסופר על כסא שלמה החלק שהתגלגל מנבוכדנאצר למצרים לדריווש  עד אחשוורוש צורת הכסא שהיו אריות שהיו מאיימים על העדים ועל פי זה דן שלמה המלך ולא לפי שינוי פרצופיהם של העדים אלא לאיים עליהם שלא יעידו שקר.

ושם דן אם בי"ד יכולים לחייב את הצדדים ללכת להבדק והעלה דהיות וכסא שלמה מטרתו לאיים על העדים בלבד ודין זה נאמר רק בדיני נפשות ולא בדיני ממונות לכן לא יכולים להכריח להבדק ובאשר לנאמנות הפוליגרף דלכאורה אני לא רוצה ללכת להבדק הוי רגלים לדבר. אמנם במסכת סוטה יט: אמרה איני שותה רבי יהודה אומר משקין אותה בע"כ ר"ע אומר כלום השתיה רק כדי לבודקה הרי היא בדוקה ע"י שלא רוצה לשתות מודה שהיא טמאה. ודחתה הגמ' שמה שחוזרת בה מחמת פחד שמא המים לא יבדקוה יפה. כ"ש כאן דמה שלא רוצה ללכת להבדק או שרוצה לחזור בו מכח שמא לא תצא האמת לאור.

ולפ"ז יוצא שיש לפקפק יש לדון באמינותה של הבדיקה זו דקימ"ל "על פי שני עדים יקום דבר" וכן פסק הרמב"ם פ"נ מסנהדרין הלכה א' שאין בי"ד פוסקים מאומד הדעת אלא ע"פ עדים בראיה ברורה. אפילו ראוהו העדים רודף אחר חבירו והעלימו עיניהם או שנכנסו אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו מפרפר והסיף מנטף דם ביד ההורג הואיל ולא ראוהו בעל שהכהו אין בי"ד הורגין בעדות זו. ומקורו ממסכת סנהדרין לז: בעובדא דר"ש בן שטח , שרדף אחר הרוצח וראה שסכין מטפטף דם וההרוג מפרפר א"ל רשע מי הרגו לזה או אני או אתה אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי דהתורה  אמרה ע"פ שנים עדים יומת המת. הרי מפורש שכל זמן שאין ראיה וידיעה נכלל בגדר אומדנא אע"פ שכל ההוכחות מראות שזהו הרוצח לא דנים על פי אומדנא.

אמנם לפי מה שהבאנו דברי הגמ' בסנהדרין דלענין ממון אדם יכול לחייב את עצמו גם ע"י קרוב או פסול כמובא במשנה נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך נאמנים עלי שלשה רועה צאן דמהני כל שקיבל עליו בקנין ולפי רבנן כל שנגמר הדין לא יכול לחזור בו וזה מחייבו. הרי אף על פי שאינו חייב מן הדין מ"מ אדם יכול לחייב את עצמו וא"כ לכאורה הוא הדין בקיבל עליו תוצאות פוליגרף אע"פ שיש לפקפק בעצם הבדיקה ונאמנותה מ"מ לא גרע מקבל עליו עד פסול דהתורה אין בדבריו כלום.

ויש לחלק דבקיבל עליו קרוב או פסול לעדות הוי עד רק התורה פסלתו וגם כשמעיד בפני בי"ד לאחר שקיבלוהו הרי לא מוכרח  שחייב להעיד לטובתו או לחובתו רק הוא מספר עובדות ובי"ד מקבלים דבריו ושואלים אותו והוא עונה על שאלות בי"ד בזה מהני קבלה אבל בבדיקת פוליגרף הרי זה מקבל עליו תוצאות המכשיר מ"מ כיון דאין הבדיקה קובעת באופן ודאי שאכן המעשה כן נעשה. הרי אי אפשר להוציא ממון על סמך זה ואע"ג דמצאנו מקומות שמוציאין ממון מכח אומדנא. ומצאנו בש"ס אופנים שכן הולכים בתר אומדנא ומקומות שלא הולכים בתר אומדנא. דבב"ת קלג במי שכתב כל נכסיו לאחרים כיון ששמע שמת בנו ובסוף נודע שהוא חי בטלה מתנתו. וכן שכיב מירע שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד שבטלה המתנה וכן סוגיא דמברחת בכתובות פט.

לעומת זה לא מוציאין ממון ע"פ אומדנא כגון זבין נכסיה אדעתא למיזל לא"י דהוי דברים שבלב וכ"כ הרמב"ם פ"ח מהלכות נזקי ממון בי"ד שור שהיה רועה על הנהר ונמצא שור הרוג בצידו אע"פ שזה מנוגח וזה מועד לנגוח אין אומרים בידוע ששור זה  נגחו עד שיראו עדים כשרים וכן איתא בבת. צג.

וכתב הרב המגיד שכן דעת הרי"ף בהלכות וכן פסק מרן בשו"ע חו"מ ס' ת"ח סעיף ב' וכן פסק מהר"י קולון שורש קכ"ט דאפי' באומדנא רבה כאומדנא דר"ש בן שטח בשבועות לד. דאמר אראה בנחמה וכו' מ"מ לא אזלינן בתר אומדנא ואפ' בדיני ממונות ושם העלה הרה"ג ר' עובדיה יוסף בחלק ז' ס' ח' חו"מ דפשיטא דלאסור אשה על בעלה אין לסמוך על בדיקת הפוליגרף דלדעת כמה פוסקי' דיני נשים כדיני נפשות ולכן כשיש מחלוקת בין בעל ואשה מי מפר את השלום בית כדי לחייב בגירושין – לא דנים ע"פ פוליגרף כי נאמנותו לא מועילה לגבי דיני נפשות.

וכתב בשו"ת עמק הלכה ח"ב סי' י"ד שבדיקת הפוליגרף הוי כאומדנא דמוכח ולכן אם בי"ד קיבלו עדות עדים ונמצא בבידקת פוליגרף שאין הם אומרים אמת הוי דין מרומה ואסור לדון על פיהם כפי שאמרה הגמ' בשבועות ל: מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידים אחתוך הדין ויהיה הקולר תלוי בצואר העדים ת"ל מדבר שקר תרחק. וכן פסק הרמב"ם פרק כ"ד מהלכות סנהדרין הל' ג' ושו"ע ס' ט"ו ס' ג' והכא נמי ע"י תוצאת מכונת אמת יודעים בו שהוא מרומה וממילא אין לדון ע"פ עדים. והביא ראיה מדברי הנתיבות בסי' ט"ו דבאומדנא אלימתא דמוכח לכל העולם מוציאין ממון כגון עובדא דגמ' כתובות פה: שכיב חסא והיה אצלו כוס של כסף ובא אחר לתבוע מהיורשים וכשבא הדין לפני רב נחמן אמר ידענא בחסא שלא היה עשיר ולא היה לו כוס מכסף הרי שמוציאין ממון ע"י אומדנא ע"ש. והדברים תמוהים היות וכבר הסברנו שאין שום אומדנא בבדיקת הפוליגרף והכל נתון לפי שיקול דעתו של הבודק והרבה פעמים נוצרו סתירות בין בדיקה במכון פלוני למכון אחר דכשם שאין פרצופיהן דומין כך שיקול דעת של כל אחד שונה. ולכן אין אפשרות לפסול עדים כשרים שהתורה אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר שהתורה גילתה שהבירור הני גדול שיש בעולם הוא שני עדים ומטעם זה אמרינן תרי כמאה. שאפי' מאה עדים יבואו ויכחישו את השנים הראשונים עדותם לא נפסלת ולא אמרינן אוקי תרי בהדי תרי ונשארו צ"ח עדים ונקבל את השניים אלא הדבר נשאר בספק, כיון דשני עדים זה הבירור הכי גדול בעולם, וכשמעמידים עוד מאה עדים אין להם מה להוסיף ולכן הדבר נשאר בספק וא"כ ברור שעל ידי אומדנא לא ניתן לפסול עדות גמורה דאורייתא, הן אמת שאפשר לומר שהדיין יחקור עוד ועוד אבל לפסול עדות קשה לומר כן, בפרט שמידי שנה המדע מתקדם וכל תגלית פוסלת את קודמתה ויתכן שעוד יגלו מכונות פוליגרף יותר מדוייקים על ידי תרשימים והתרגשויות וזה עלול לפסול כל הבדיקות במכונת פוליגרף הישנות ועי' בשו"ת יביע אומר לגאון עוזינו ביביע אומר ח"ז ס' ח'.

והן אמת שהיה אפשר להביא ראיה ממה הגמ' בב"ת קלב: שהולכים אחר אומדנא ופוסקים בדיני ממונות באומדנא כדמשמע במסכת כתובות פה. באשה שהתחייבה שבועה בבי דינא דרבא א"ל בת רב חסדא ידענא בה דחשודה על השבועה והטיל רבא לשבועה לכשנגדה זימנין הוו יתבי קמיה רב פפא ורב אדא בר מתנה אתא הוו גברא והוציא שטר בבי"ד של רבא א"ל  רב פפא ידענא דשטרא פרעא א"ל רבא אית לך עוד עד גבך א"ל לא א"ל אתה עד אחד וע"א לאו כלום הוא א"ל רב אדא לרבא ולא יהיה רב פפא שקול כאשתו דרב חסדא א"ל זאת קים לי בגווה רב פפא לא קים לי בגוויה וכן פסק הרמב"ם פ"ד דסנהדרין הלכה א' וא"כ נוכיח מכך דבדיקת הפוליגרף אומדנא דמוכח וצ"ל שהדיין צריך לסמוך על הבודק במאה אחוז דבזה שייך דינו דרבא שהדיין סומך על בר דעת….

ויש עוד להוסיף טעם לאי קבלת תוצאות הפוליגרף כראיה לחתוך ע"י הדין כיון דאי אפשר לחייב הצדדים להבדק מטעם שאמרנו וגם אם הלכו מעצמם אפילו הכי התוצאה לא מחייבת אלא כל הדיון אך ורק בקבלו על עצמו להבדק ולכאורה זה גובל בדין אסמכתא דאמרה הגמ' בב"מ סו: אמר רב הונא בריה דר' יהושע לרב פפא הכי אמרינן משמיה דרבה כל דאי לא קני. והטעם משום דהוי אסמכתא וכ"כ הרמב"ם בפרק י"א ממכירה הלכה ו' וכן כל התנאים שמתנין בני אדם ביניהן אע"פ שהן בעדים ובשטר אם יהיה כך וכך אם יעשה כך וכך אתן לך מנה או אקנה לך ביתי זה וכו' אע"פ שעשאו או שהיה הדבר לא קנה שהרי באומר אם יהיה או אם לא יהיה לא גמר ומקנה שהרי דעתו עדין סומכת שמא יהיה או לא יהיה וכ"כ בשו"ע חו"מ סי' ר"ז סעיף י"ג.

והן אמת דמרן הב"י שם חילק בין באופן שתולה בדעת אחרים דבזה הוי אסמכתא ובדבר שבידו לא הוי אסמכתא כגון אם אוביר ולא איעביד אשלם במיטבא ולכאו' הכא נמי הוי בידו ליתא דהבדיקה לא בשליטתו ועוד הוי תלוי בדעת אחרים בדעת המומחה ובאופן זה הוי אסמכתא ולכן גם קנין ללכת להיבדק בפוליגרף לא מהני דהוי קנין דברים וקנין דברים לא מהני אלא ע"כ צריך להגיע מדין התחייבות דמהני כגון שהתחייבו לקבל עליהם תוצאות הבדיקה ולכאו' זה דמי למי שהתחייב למכור שחשיב התחייבות דברים דהדבר שנוי בחלוקת הקצות והנתיבות בס' ס' בשעבוד דאיקני דכתב דבאופן דכתב שטר בלשון חיוב שימכרנו לזה הוה ליה דין שטר ממש וגובה ממשעבדי וכו' והנתיבות במקור חולק עליו וכתב ולדידי הדבר בספק כיון שאין בו חיוב ממון אלא שהתחייב למכור כיון שבתרא קני מהדין הרי לגבי הראשון כאילו התחייב על דבר שאינו בידו.

וראה בפ"כ כרך י"ב דף 93 ששם העלה אחד הדיינים להכריע בויכוח הבעל והאשה לענין קללות והכפשות ע"י בדיקת פוליגרף. וכן אם מסרב להיבדק הוי הוכחה לכך שהדין והצדק עם הצד שכנגד. ולכאורה יש להביא ראיה מגמרא סוטה: אם לאחר שנמחק ד' אומרת שלא רוצה לשתות אי הוי הוכחה שזינתה תחת בעלה דרבי יהודה אומר כבולמוס של ברזל מטילין לתוך פיה. אמר רבי עקיבא כלום אנו צריכים להשקותה אלא לבודקה וזו הרי בדוקה ועומדת שבכך שלא רוצה לשתות ודאי זינתה. והקשו למה משקרב קומץ המנחה אינה יכולה לחזור והרי בדוקה ועומדת אלא הפירוש לר"ע שמא שהיא רותחת ומחמת זה חזרה בה היינו שחוששת שמא המים לא יבדקו אותה באמת אע"פ שלא חטאה. ולפ"ז יצא שאם אומר אני לא רוצה להיבדק למרות הסכמתו אין זה מוכח שהדבר אינו אמת אלא מחמת שחושש שמא המכונה לא תגלה את צדקותו. ובאותו פסק דין יש ערעור ודעת בי"ד הגדול לדחות דעת המיעוט שרצה לחייב ולהסיק מסקנות ממה שלא רוצה להבדק בפוליגרף ועי' בחוברת דו"ח הועדה לענין פוליגרף תשמ"א וחוברת בנושא פוליגרף הוצאת בר אילן שמפקפקים בבדיקה זו לכן אין לנו להשען על כך.

ועוד יש להביא ראי' שאין לקבל תוצאות הפוליגרף ע,פ דברי הרמב"ם הלכות סנהדרין פ' כ' הלכה א' אין בי"ד עונשין באומד הדעת אלא ע"פ עדים בראיה ברורה אפי' ראוהו העדים רודף אחר חבירו והתרו בו והעלימו מעיניהם אחריו לחורבה ונכנסו אחריו ומצאוהו הרוג ומפרפר והסיף מנטף דם  ביד ההורג הואיל ולא ראוהו בעת שהכהו אין בי"ד הורגין בעדות זו. ומקורו ע"פ מעשה דר"ש בן שטח סנהדרין עז. הרי אע"פ שכל הפועלות מורות ומוכיחות שהנהרג נרצח ע"י הרוצח עם כל זאת לא חייבים אותם. ה"ה בתוצאות הפוליגרף שהם פחותים מאומדנא ונוסף על כך שהבודק כשמקבל התוצאות שהם לכאורה אומדנא צריך עוד לקרא ולהגיע למסקנה לפי שיקול דעתו ונמצא כשהחומר לפנינו הוא עבר שתי אומדנות ולכן אין להוציא ממונך כי אין דעת הדיין סומכת על הבודק במאה אחוז.

ומ"מ דין זה של סמיכות דעת על ע"א או אשה להוציא ממון לא שייך בדיננו היום דכתב הרמב"ם שם וכל זה הם מעיקר הדין אבל משרבו בתי דין שאינם הוגנים במעשיהם אינן חכמים כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דין בישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה וכן בשאר כל הדיינים. ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת עליו. וכן פסק השו"ע ח"מ ס' ט"ו סעיף ה'. ולפ"ז אין לקבל תוצאות הבדיקה לחתוך הדין אבל מ"מ בי"ד יכול להציע לצדדים ללכת ליבדק שמא עי"ז אחד הצדדים יודה מעצמו כמו שאר התובע מבקש להביא קרובים הגם שבי"ד לא פוסק על פיהם מ"מ דבר זה יכול להשפיע על הצד שכנגד להודות דו"ק.