דין חולה שיש בו סכנה לאו דוקא שעכשיו מסוכן אלא אם לא יקבל התרופה יסתכן גם בזה יש חיוב לטפל ולהשמע לדברי תורה האוסרת אכילת חמץ לכל אדם התורה שאסרה לכל אדם מתירה לחולה להתרפות שקימ"ל פיקוח נפש דוחה כל איסורים שבתורה מהפסוק אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. וכתב הר"ן דאם מחמיר על עצמו הרי הוא שופך דמים. וכתב הש"ך יו"ד ס' קנ"ה ס"ק ה' הטעם שאסור להחמיר דהוא מושבע ועומד. וכאן הדיון הוא בתרופה שיש בה תערובת חמץ. לחולה שאין בו סכנה ובזה אנו מחלקים את התרופות לסיווג. תרופה שעשויה מחמץ ומתוקה אפילו בכמות הכי קטנה אסורה דחמץ איסורו במשהו. ואם היא מרה מותר כדין חלב שעירב בו דבר מר פטור דהוי שלא כדרך הנאתן ואע"פ שהתרופה מצופה בדבר מתוק מ"מ גוף התרופה שהיא החמץ מר שרי אע"פ שלגבי יוה"כ מצאנו מחלוקת אם אוכל שלא ראוי חייב עליו חטאת או לא דדעת השאגת אריה חייב וכתב סופר פוטר וביוה"כ שאני דתלה הכתוב בעינוי כל הנפש אשר לא תעונה. ולכן גם אוכל שלא ראוי חייב.
איתא בגמרא פסחים כא: אמר רבא חרנו קודם זמנו מותר בהנאה אפי' לאחר זמנו. וכתב הרא"ש שם כגון שנפסל מאכילת כלב דומיא דפת שעיפשה יש שרוצים לומר לאו דוקא הנאה אלא אפילו אכילה דעפרא בעלמא הוא. ולא מסתבר דאע"ג דבטל האוכל אצל כל אדם מ"מ כיון דקאביל ליה אסור וכ"כ הרב הברצלוני ז"ל.
וכתב הרמב"ם פ"ד מהלכות חמץ ומצה הלכה י"א הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול כלב ומלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער. וכ"כ מר"ן השו"ע בס' תמ"ב סעיף א' וכתב הרב המגיד דכן הוא בתוספתא פסחים פ"ג הלכה ב' מלוגמא שנסרחה אינו צריך לבער. וכתב הראב"ד בהשגות שמה שאמרו בירושלמי פסחים פ"ב הל' ו' שזהו דוקא כשנסרחה ולבסוף הוחמצה. אבל הוחמצה ולבסוף נסרחה צריך לבער. ונראה שסובר דירושלמי איירי שנסרחה בפסח ואח"כ החמיצה אבל החמיצה כבר חל עליו מצוות ביעור גם אם נסרחה לא פקע מיניה חובת ביעור ותוספתא איירי שנסרחה לפני פסח ובטל מינה שם חמץ ולכן אף אם החמיצה אח"כ לא מעלה ולא מוריד דבטלה מאוכל אדם וכדקימ"ל בפסחים כא: חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו עכת"ד ה"ה. אולם הר"ן בשמעתין כתב דכל שתחרכו קודם זמנו ונפסל מאכילת כלב מותר גם באכילה. דאמרינן בפסחים מה: הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם כיון שראוי לכלב צריכה ביעור. ודאמרינן מותר בהנאה הו"ה באכילה כיון שיצא מתורת פת קודם שיחול בו איסור חמץ אלא לפי שאין דרך אכילה בלחם חרוך נקט לישנא דמותר בהנאה וכ"כ בעל המאור והמאירי דכיון דעפרא בעלמא הוא וכ"כ הריטב"א בשם הרא"ה ומהר"ם חלאוה.
ויש להסתפק הא דאסר הרא"ש אכילה בנחרך לפני זמן איסורו והתיר בהנאה. האם איירי לאדם בריא או גם לאדם חולה שאין בו סכנה. ונראה להוכיח ממה שכתב הרמב"ם פרק ח' מיסודי התורה כל האיסורים של התורה לא מתרפאים בהם אלא במקום סכנה. במה דברים אמורים שאכל מהם דרך הנאתם כגון שמאכילים את החולה נבלה וטרפה או חמץ בפסח או שמאכילים אותו דבר האסור אבל שלא כדרך הנאתם כגון שעושים לחולה רטיה או מלוגמא מחמץ או מפירות ערלה או שמשקים אותו משקים
שאסורים שמעורב בהם דבר מר שאין בהם דרך הנאה לחיך הרי זה מותר אפי' שלא במקום סכנה. חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים שלא כדרך הנאתם לפיכך אין מתרפאים בהם אלא במקום סכנה ע"כ.
יוצא לדעת הרמב"ם לחולה שאין בו סכנה שרי. אמנם מהרא"ש יש להוכיח אחרת כיון שאם נחרך לפני זמן איסורו מותר בהנאה לאחר זמן איסור ובאכילה אסור מדין אחשביה. ולכן כל שאוכלו הוי אחשביה ואין נ"מ בין בריא לחולה שאין בו סכנה ושניהם אסור. וכן כתב הרב שאגת אריה ס' ע"ה דאוכלין ומשקין שאינם ראויים אפילו לרפואה אסור מדין אחשיביה והוכיח ממה שכתב הרא"ש בפסחים בחרכו לפני זמן איסורו אסור באכילה וכו'. הרי אפילו נפסל מאכילת כלב ועפר בעלמא הוא אפילו הכי אסור ומכח זה העלה דאע"פ שבכל התורה אוכלים שלא ראויים לאכילה פטור אם אכלם. ביוה"כ אסור ואפי' חולה שאין בו סכנה ע"ש. אילם הכתב סופר באו"ח ס' קי"א חולק על השאגת אריה הנ"ל וס"ל לחלק בין אכילת בריא לאכילת חולה. וראיתו מהמוסק שפסק מר"ן בס' רט"ז שמותר כדעת רבינו יונה דאזלינן בתר השתא והשתא עפרא בעלמא הוא ואע"ג דהרא"ש בברכות דחה דברי רבינו יונה מ"מ הוכחנו דהרא"ש בתשובה ס"ל כדעת רבינו יונה וכ"כ הר"ן בע"ז לגבי דבש שנפל בו נבלה דדרך הדבש להפוך הכל לדבש שמותר דבתר השתא אזלינן.
ויש להסתפק האם הרא"ש שאוסר באכילה מדין אחשביה האם איירי בחרכו או גם בשרפו ונהפך לאפר ומצאנו למר"ן יו"ד סימן פ"ד סעיף י"ז שרץ שרוף מותר לאכלו בחולה שאין בו סכנה וכ"כ הרמ"א יו"ד בס' קנ"ה סעיף ז' ותמהו על מר"ן אם מדובר באפר גם לבריא יהיה מותר. וכתב בדרכי תשובה שם ס"ק קצ"ה דכן הקשה שו"ת הרמ"ץ יו"ד ס' ו' וכתב דמר"ן איירי שלא שרוף לגמרי ועדין שם שרץ עליו לכן רק לרפואה מותר אבל נחרך ונשרף לגמרי אפר בעלמא הוא ומותר גם לבריא. וכ"כ בזר זהב על איסור והיתר כלל נ"ט ס"ק י"ד שבשו"ת הרשב"א שהביא מר"ן בב"י או"ח ס' תמ"ז גבי נותן טעם לפגם כתב ובלבד שלא יהא כל כך נפסד שיחזור כעפרא בעלמא דכל שנפסד כ"כ אין בו איסור כלל. וכ"כ בהש"ך בס' פ"ו ס"ק ב' דשרץ שנשרף אין בו איסור כלל ולפ"ז יצא שכל האיסור בחרכו לפני זמן איסורו שאסור באכילה כשלא חרכו לגמרי אבל נעשה לאפר לא שייך אחשיביה. וכ"כ במים חיים לפרי חדש סי' ו' דבנשרף לגמרי גם בריא מותר ורק לשרוף שרץ לכתחילה לבריא יש אוסרים ולחולה גם לכתחילה מותר לשרוף אבל כל ששרף גם לבריא מותר.
אמנם ביד אברהם ביו"ד ס' קנ"ה סעיף ג' כתב דגם בנשרף לגמרי מותר רק לחולה דלא שייך אחשיביה אבל לבריא אסור דבחולה לא שייך לומר אחשביה דחוליו מוכיח עליו אבל בריא אסור מדין אחשביה וכ"כ בשו"ת חבלים בנעימים ח"ה ס' ד' ודרכי תשובה יו"ד ס' קנ"ה ס"ק ח' ע"ש באריכות. גם באגרות משה או"ח ח"ב ס' צ"ב כותב דחולה שאין בו סכנה מותר להשתמש בתרופה שיש בה תערובת חמץ שכבר נתבטל קודם הפסח מתורת אוכל ולא שייך אחשביה כל שלוקח לרפואה וכ"כ בציץ אליעזר חלק י' ס' כ"ה והיסודי ישורון ח"ו עמוד רי"ט וחזון עובדיה בפי' ההגדה עמוד ס"ז ויחווה דעת ח"ב ס' ס' באריכות שמותר כל שלא נהנה החיך. ואפילו בחמץ גמור בלי תערובת כותב המשנה ברורה בס' תמ"ו ס"ק א' אע"ג דחמץ אסור בהנאה שאני הכא שהוא נהנה מחמץ זה שלא כדרך הנאה ואין בו איסור רק מדברי סופרים ובמקום חולי אפילו אין בו סכנה לא גזרו. וכתב בנשמת אברהם או"ח סי' תס"ו דבזמננו שרוב הטבליות עשויות ללא חמץ כלל אלא עם עמילן הנעשה מקטניות ואפילו אותם שמעורב בהם חמץ נפסל מאכילת כלב בודאי שיש להתיר לחולה שאין בו סכנה לקחתם בפסח וחלילה לחולה כזה להחמיר על עצמו ולהפסיק לקחת הכדורים הנחוצים לו ע"פ הוראת רופא מומחה במשך הפסח וכ"ש שאסור להחמיר במקום שיש חשש סכנה אפילו בספק רחוק שיסתכן על ידי זה אסור לו להחמיר דספק פקו"נ דוחה כל איסורין שבתורה.
וכבר נחלקו הראשונים הרא"ש ורבינו יונה לגבי מוסק האם אזלינן בתר השתא או בתר מעיקרא דהרא"ש ברכות פ"ו ס' ל"ה כתב בשם רבינו יונה המוסק הנעשה מדם חיה שנתייבש. שאע"פ שבתחילה היה דם עכשיו כשהתייבש מותר דבתר השתא אזלינן והרא"ש נחלק עליו שם. וכ"כ הרדב"ז כדעת רבינו יונה לגבי בשר המומיא עבור חולה שכיון שנשתנה צורתו וחזר להיות עפרא בעלמא ומותר לחולה שאין בו סכנה. וכן לאוכלו או לשתותו שרי דהוי שלא כדרך הנאה דסממנים מעורבין בו ואין נהנה מהבשר עצמו אלא מהסממנים. והרא"ש עצמו בתשובה לגבי דבש שיש בו רגלי נמלים שמותר דדרך הדבש להפוך הכל לדבש.
ויש לחלק דעד כאן לא נחלקו אלא בחמץ שחרכו כיון דהוא בעינו. וכן דעת הרא"ש שכתב החמץ שחרכו לפני זמן איסורו שמותר בהנאה ואסור באכילה היינו כשהוא בעצמו חרוך בלי תערובת דמדובר בגוף האיסור. ובזה שייך לחלק בין באפר ממש שגם הרא"ש מודה או רק בחריכה שעוד אפשר להיות משהו מהחמץ. אבל בתערובת שמא לכו"ע מותר ויש להוכיח מדברי השאגת אריה סי' ע"ה שכתב על מה שכתב הטור בהלכות יוה"כ סי' תר"ב. האוכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה כתב ראבי"ה איירי דאכל פחות מכשיעור דוקא אבל באוכל שיעור מודה דאיסורא איכא ע"ש. לפ"ז יצא בחמץ בתערובת שאינה ראויה לאכילה יהיה מותר. ובשאגת אריה סי' ע"ה כתב לחלק בין אוכל שלא ראוי לאכילה לשלא כדרך הנאתן דבאינו ראוי לאכילה חשיב עפרא בעלמא ושלא כדרך הנאתן כגון עירב דבר מר אסור דביוה"כ שלא כדרך הנאתן אסור שלא נאמר בו אכילה אלא עינוי וכל שאוכל שלא כדרך הנאתן אין כאן עינוי וחייב ודמי לבשר בחלב וכלאי הכרם. שלוקה עליהם שלא כדרך הנאתן כדאיתא בפסחים כו. ואילו בלא ראויים לאכילה פטור ע"ש. וכן יש להוכיח מדברי הרמב"ם מאכלות אסורות פי"ד הלכה י' שכתב וז"ל כל האוכלין האסורין אינו עליהן עד שיאכל אותם דרך הנאתן חוץ מבשר בחלב וכלאי הכרם שלא נאמר בהן אכילה וכו'. כיצד הרי שהמחה את החלב וגמאו כשהוא חם עד שנכוה ממנו או שאכל חלב חי או שעירב דברים מרים כגון ראש ולענה לתוך יין נסך וכו' או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל ממאכל אדם הוא פטור ואם עירב דבר מר בתוך קדרה של בשר בחלב או ביין של כלאי הכרם ואכלו חייב ע"כ. וממה שהרמב"ם חילק בבשר בחלב בין בהבאיש לשלא כדרך הנאתו דדין עירב דבר מר הוא רק חלוקה בין שאר איסורים לבשר בחלב אבל לענין הסריח דינם שוה שגם בבשר בחלב אין איסור. וכ"כ בחווד ביו"ד ס' ק"ג להוכיח בדברי הרמב"ם דכל שהסריח כל האיסורין שווים ודוחה דעת הכרתי שכתב דהיות וכלאי הכרם ובשר בחלב לא נאמר בהם אכילה גם בהסריח או נתן דבר מר דינם שוה ואסורועי' במנ"ח מצוה תע"ב שכתב בפשטות אם הסריחה הרי שלא כדרך הנאתן וצ"ע ממה שכתבנו.
ומצאנו מחלוקת בדבר שהסריח והבאיש דילפינן מקרא נבלה שלא ראויה לגר אינה נבלה האם מותר לבריא לאוכלה או אסור מדין אחשיביה. דהפר"ח יו"ד ס' ק"ג כתב דנבלה שאינה ראויה לגר מותרת באכילה ואפילו איסור דרבנן ליתא ושוב הניף ידו וכתב כן באו"ח סי' תמ"ב סעיף ט' ושם בפרי חדש דייק מדברי הרמב"ם מאכלות אסורות פרק י"ד הל' י"א דאם אכל דבר שהבאיש והסריח ה"ז אסור משמע דעכ"פ אסור מדרבנן ותירץ דהרמב"ם דכתב אסור משום בל תשקצו דנפשו של אדם קצה בזה אבל משום נבלה פרח האיסור. וכן כתב החינוך מצוה תע"ב. אמנם במנחת כהן הלכות תערובות ח"א הביאו הפרי מגדים במשבצות זהב בס' ק"ג דאפילו הסריח מ"מ אסור מדרבנן כמו שחכמים גזרו כלי אינו בין יומו אטו בין יומו הכא נמי גזרו ניפסל מאכילת אדם אטו לא נפסל וכ"כ שלטי גיבורים בע"ז דף לג בשם ריא"ז ולא מדין אחשיביה אסרו אלא משום גזירה ואפילו בא לפיו שלא במתכוון אסור. וכתב הפר"ח לחלק דנבלה שלא ראויה למאכל אדם הוי עפרא בעלמא ואין טעם לאסור אטו לא נפסלה. משא"כ בכלי שאינו בין יומו אם בשלו בו מותר האוכל שכבר נעשה האיסור ולכן מותר לכתחילה לאוכלו הכא נמי כבר נפסל מאכילת אדם ומותר ועוד תירץ כלי שנפגם כיון שאינו בין יומו פגימתו מועטת לכן אסור לכתחילה משא"כ בנבלה שהסריחה ע"ש. נמצא שיש מחלוקת בעצם הדין בדבר שנפסל ונפסד מאכילת אדם לדעת הפר"ח הוא היתר גמור רק אסור מדין לא תשקצו ולכן באופן שאין לא תשקצו מותרכגון בתערובת ולומדים מזה שמותר לערב דבר שנסרח אפילו לכתחילה כיון דאין איסור לא תשקצו הוא היתר דאין לא תשקצו בתערובת. אבל לפי דעת המנחת כהן דבר שנסרח הוא איסור ולא מבטלין אותו לכתחילה. וכן כתב בעל כנפי יונה יו"ד ס' ק"ג דדבר שנפסל מאכילת אדם אם אוכלו הרי אחשיביה ובשבילו לא נסרח ולא נפסד אלא עומד באיסורו הראשון ואפשר שאסור מן התורה. וכן דעת השאגת אריה בס' ע"ה דדבר שנפסל מאכילת כלב יש דין אחשביה ולדעת החוו"ד כל שנפגם ונפסל פקע שם האיסור. ונ"מ שלא כדרך הנאתן אם ערב דבר מר לשאגת אריה אסור ולחוו"ד בנסרח פקע האיסור אפי' המתיק וראיתו ממוסק. ולכאורא מחלוקת האחרונים בדבר שנפסל אם מותר לבריא לאוכלו או אסור מדרבנן תלוי במחלוקת שהביא הרא"ש בפסחים לגבי חרכו קודם זמן איסורו שמותר ליהנות אחר זמן איסורו ומחלוקת אם מותר באכילה דלדעת הרא"ש אסור מדין אחשיביה. ולדעת החולקים כיון דהוא חרוך ולא ראוי לאכילת כלב לא שייך אחשביה. ובעצם הוכחת השאגת אריה היא מהרא"ש. וכן דעת בעל הכנפי יונה דסברתו מבוססת על הרא"ש דגם בנפסל מאכילת כלב אסור באכילה מדין אחשביה ודעת הסוברים דחמץ לאחר שחרכו מותר באכילה דלא שייך אחשביה ודיעה זו כתבו בראשונים הר"ן, המאירי, הריטב"א בשם הרא"ה מהר"ם חלאוה ומה שכתב הגמ' בשם רבא שמותר בהנאה הו"ה באכילה אלא שאין דרך לאכול פת חרוכה. וכ"כ במנחת יעקב שטעם דבשרץ ששרוף מותר לבריא אפילו שלא לשם רפואה אבל לשרוף לכתחילה אסור רק לחולה ועי' בזרע אמת ח"ב ס' מ"ה ושו"ת דבר שמואל הספרדי יו"ד ס' א'.
ויש לדקדק בדברי הרמב"ם ושו"ע דכתב הרמב"ם והובא בשו"ע ס' תמ"ב סעיף ד' לגבי טריאקה אע"פ שמותר לקיימו אסור לאוכלו והטעם משום אחשביה וכ"כ במשנה ברורה ודייקו האחרונים הט"ז ומג"א דבאכילה אסור וע"כ מדין אחשביה וכתבו דאחשביה איסור מדרבנן דמדאורייתא כיון שנפסל מאכילת כלב פקע שם איסור ורק רבנן אסרו. ויש לתמוה על הפר"ח דס"ל שאיסור שנפסל מאכילת כלב מותר באכילה מאי שנא מחמץ שחרכו לפני זמן איסורו ואסור באכילה כדפסק השו"ע וכ"כ התרומת הדשן להסביר דעת הרמב"ם בתריאקה. ולכאו' היה מקום לדחות דחמץ בפסח דאסור בהנאה וליתא דהרי חרכו לפני זמן איסורו לכו"ע מותר בהנאה ואסור באכילה וכן כתב השו"ע ס' תמ,ב סעיף י' דדיו שמבושל בשכר שעורה מותר לכתוב בו בפסח והטעם כתב התרומת הדשן כיון דחרכו קודם זמנו מותר בהנאה ולא חיישינן שמא יתן הקולמוס בפיו ויבוא לידי אכילת איסור ומשמע דגם בנפסל מאכילת כלב יש דין אחשיבה וחידושו של התרומת הדשן שדין אחשביה רק אם עושה מדעתו ולא כשעושה בלי כוונה ולכן לא חוששים שמא יתן קולמוס של דיו בפיו דאם יעשה כן הוי בלי דעת לא שייך אחשביה א"כ קשה על הפר"ח דס"ל כל שנסרח ונפסד לא שייך אחשיביה. דהרי חמץ שתרכו קודם זמן איסורו אסור באכילה לדעת מר"ן השו"ע וכן יש לתמוה על הרא"ש בחמץ שחרכו לפני זמנו אסור באכילה מדין אחשביה הרי אוכל עפר ומה שייך אחשביה. ומאי שנא מנבלה שנסרחה ובחזו"א או"ח ס' קט"ז ס"ק ז' דן בדין אחשביה כתב כדעת הפר"ח שנבלה שנפסלה ונסרחה פקע ממנה האיסור. ולא שייך אחשביה והוא עצמו תמה מחמץ למה בנחרך אסור לאכלו מדין אחשביה. וכתב לחלק דחמץ אי"צ סיבה ראשונה לאוסרו והילכך השתא דאוכלו הוי כאוכל חמץ אבל נבלה שנסרחה פקע ממנה שם איסור וכי אחשביה הוי כעפרא שנהפך לבשר ואין בשר זה טעון שחיטה ואין בו משום נבלה והסבר הדברים חמץ הוא חפץ אסור ולכן אם נפסל מאכילת כלב פקע ממנו האיסור כשאוכלו הרי אחשביה. ואסור משום חמץ מכח אחשביה משא"כ נבלה שנסרחה דמקור האיסור הוא בשר נבלה. כשנסרח אין כאן בשר ולכן גם אם אחשביה לא חל עליו שמו הקודם ולא שם חדש דעפר חשיב ועפר לא צריך שחיטה וכ"כ חוו"ד יו"ד ס' ק"ג ס"ק א' דדבר שנפגם אע"פ שהשביחו נשאר בהיתרו.
ולכאורא לפי דברי חוו"ד ס' ק"ג סס"ק א' דדבר שנפסל ועמד להשביחו אסור אם דרכו בכך וראיתו מהפת שעיפשה שכתב הר"ן אע"פ שנפסלה מאכילת אדם חייב לבערה כיון דראוי לחמע בה עיסות אחרות והקשה הר"ן אמאי צריך לבער הרי פקע ממנה איסור חמץ ותירץ כיון דיכול לחמע בה עיסות אחרות לכן אסור כמו שאור עצמו שלא ראוי לאכילה והתורה אסרתו. וזו סברת האוסרים ג'לטין שנעשה מדברים אסורים כיון שעומד לתקנו לא פקע איסורו ולפ"ז התרופות שמעורב בהם חמץ אף שנפסל מאכילת כלב מ"מ הרי מערבו בידיים כדי לאכול את התרופה ולא בטל כיון דעומד להשביח. אמנם יש להביא סברת החזו"א או"ח קנ"ג ס"ק ח' דכתב דכל שלא ראוי לחמע בו עיסות אחרות שרי כיון שבתערובת החמץ אין בו כדי לחמע בו עיסות אחרות וכל יסוד האיסור דיכול לחמע עיסות אחרות הוא בעצם האיסור ולא.
ויש לדון בתרופות שניטלות דרך בליעה אי חשיב כדרך הנאתן ובחולין קו. נחלקו רבי יוחנן ור"ל האם חייב על הנאת גרון או הנאת מעיים. לרבי יוחנן באכל כזית מצומצם רק בצרוף מה שבין החניכיים לרבי יוחנן חייב ולר"ל פטור שאין כזית במעיו והלכה נפסקה כרבי יוחנן. נמצא כל שבלע ואין הנאת גרון פטור ומ"מ כיון דקימ"ל כרבי יוחנן דבעינן הנאת גרון יש להסתפק אם בליעה הוי הנאת גרון. ומצאנו בגמ' כתובות לג. בסוגי' דקים ליה בדרבה מיניה באופן דתחב לו חבירו תרומה בבית הבליעה דאיסור תרומה ואכילה באין כאחד הרי דבליעה חשיבה אכילה וכן אוסר רבי יוחנן ביומא פא. בזר שבלע שזיפין של תרומה והקיאן חייב ופירש רש"י דבליעה הוי אכילה כדרך הנאתן וכן בפסחים קטו: קימ"ל אמר רבא בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא.
והנה המל"מ פ"א מיסודי התורה הלכה ב' כתב יש לחקור בהא דקימ"ל בפסחים כד. כל איסורין שבתורה אין לוקין עליהם אלא דרך הנאתן האם הדין כן במצוות עשה כגון מצה וקרבן פסח דרחמנא אמר תאכלו שאם אכלן שלא כדרך הנאתן לא יצא ידי חובתו ונראה דלא שנא כיון דבמצות לא תעשה רחמנא אמר לא תאכל ואמרינן שאם אכלן שלא כדרך הנאתן לא לוקה ופטור הכי נמי לגבי מצות עשה כיון דהתורה אמרה אכילה ולכן אם אכל שלא כדרך הנאתן לא יצא. וסיים אלא שלא ראיתי בפירוש דין זה במצות עשה ע"כ. וכתב עליו השער המלך פ"ח מיסודי התורה ונראה לי להביא ראי' ממה שכתב הרמב"ם פ"ד מהלכות שבועות הלכה י"ח נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתים הרי זה אסור לאכול מצה בליל פסח ואם אכל חייב משום שבועת ביטוי ואין זה שבועת שוא שהרי לא נשבע שלא יאכל מצה בליל הפסח אלא כלל עתים שאכילת מצה בהן רשות עם עת שאכילתם בו מצוה ומתוך שחלה שבועה על שאר הימים חלה גם על ליל פסח. ומקור הרמב"ם מירושלמי שבועות פ"ג הלכה ד' וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ושו"ע ס' תפ"ה ויו"ד ס' רל"ו ס' ו' והשתא אם יוצאין ידי מצוות אכילת מצה שלא כדרך הנאתן אמאי אין אוכל מצה הרה ליה לירושלמי לומר שבליל פסח אוכל מצה שלא כדרך הנאתן דלגבי שבועה שבועתו חלה על דרך הנאה וכל שלא כדרך הנאתו לא לוקה דלא חלה שבועה א"כ לגבי מצות אכילת מצה שפיר יצא ידי חובתו ועוד כתב הירושלמי שם הנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל ואמאי ילקה יאכל שלא כדרך הנאתו אלא ודאי שלא כדרך הנאתן לא יוצא שלא כדרך הנאתו. ודין מצות עשה שוה לשאר איסורין. וראיתי בספר חזון עובדיה ס' ס"ז שהביא דברי הריב"ש ס' ל"ט דכתב אע"פ שהנודר שלא לאכול מצה כל השנה אפשר במצה עשירה מ"מ בנודר או נשבע שלא יאכל בליל פסח כוונתו אך ורק על מצת מצוה בליל פסח שיקיים שלא כדרך הנאתו דכל שנשבע שלא יאכל בליל פסח כוונתו לעקור המצוה ובכל אופן שהמצוה תתקיים הוא נשבע מכך ולכן גם כשלא כדרך הנאתו נמי עובר על השבועה ודו"ק וכ"כ בשו"ת ישועות יעקב ס' תע"ה שכתב כן לדחות דברי השער המלך.
אמנם ראיה ראשונה שהביא מהירושלמי יש מקום להוכיח ולפשוט ספקו של המשנה למלך דיאכל מצה שלא כדרך הנאתן. אמנם יש לדחות דה"ה פ"ח ממאכלות אסורות הלכה ט"ז כתב אע"פ שאמרה הגמ' בפסחים שכל האיסורין אין עוברין אלא כדרך הנאתן ושלא כדרך הנאתן לא לוקה מ"מ אסור מהתורה מדין חצי שיעור. וכ"כ הלחם משנה פ"י ממאכלות אסורות הלכה כ"ב ועוד כמה פוסקים ואע"פ כן כתב הרמב"ם דלחולה שאין בו סכנה התירו חכמים כמו שאמרה הגמ' אנא שלא כדרך הנאתן קא עבידנא וכ"כ הרשב"א בקידושין נו. דבערלה שלא כדרך הנאתן רק במקום חולי התירו אבל שלא במקום חולי אסןר ומשמע דאורייתא אמנם השאגת אריה סי' ע"ד וכתב סופר או"ח ס' קי"א כתבו בדעת הרשב"א דהאיסור מדרבנן. ובשדי חמד מערכת נ' כלל כ"ג דהביא דברי הפוסקים הנ"ל וכתב דדעת הר"ן בפסחים וריטב"א בחידושיו תוס' בשבועות ומשנה למלך הלכות יסודי התורה העלה דאיסור שלא כדרך הנאתן הוא מדרבנן. והביא דעת הרב זרע אמת יו"ד ח"ב דהוכיח מהרמב"ם שלא כדרך הנאתן לרמב"ם אינו לוקה אבל איסורא דאורייתא איכא וכן הוכיח מהרא"ש אמנם הכתב סופר או"ח ס' קי"א כתב דכל שלא כדרך הנאתן הר"ן וריטב"א בקידושין נ"ז ס"ל דהוי דרבנן וכן דעת הרשב"א בקידושין הא דאמר אסור היינו מדרבנן. וכ"כ השאגת אריה בס"ס ע"ד דכן דעת הרשב"א ומצאנו למרדכי פסחים פרק כל שעה שכתב שלא כדרך הנאתן אפילו איסור אין והביאו הש"ך ביו"ד ס' קנ"ה ס"ק י"ד ותמה על השאגת אריה אמאי לא אמר דהיא דעת יחיד וכל הפוסקים חולקים עליו ומ"מ ס"ל דהוי איסור דרבנן. יוצא למ"ד דשלא כדרך הנאתו אסור מהתורה אין ראיה מהירושלמי אלא למ"ד דהוי דרבנן יש מקום להוכחתו של השער המלך שלא יוצא שלא כדרך הנאתן במצות ומ"מ מרן החיד"א בחיים שאל ח"א ס' ד' דחה ראיתו של השער המלך מאחר והמל"מ עצמו כתב בתוך כדי דיבור לספקו דכשם שבאיסורין שלא בדרך אכילתן לא לוקה הכי נמי במצות עשה שיש בה מצות עשה דאכילה לשא יוצא והרב כתבה משום יגדיל תורה ויאדיר ושוב הניף ידו במחזיק ברכה ס' תע"ה.
ובתורת חיים לחולין קכ. גבי המחהו וגמעו אם חמץ חייב כרת אם מצה לא יצא ידי חובתו ומייתי לה בחולין קכ. ופריך בשלמא מצה לא יצא דלחם עוני אמר רחמנא והאי לאו לחם הוא. אלא אם חמץ ענוש כרת אמאי אכילה כתיב ביה אמר ריש לקיש אמר קרא נפש לרבות השותה. וכתבו התוס' שם דהוה מצי למימר מצה נמי אכילה כתיב בה ע"ש. אולם הגאון תורת חיים כתב ונראה דלא הוה מצי למימר מצה אכילה כתיב בה ולכן אם המחה מצה ואכל לא יצא. דהא אמרינן גבי חמץ והא אכילה כתיב בה לאו משום דשתיה מילתא אחריתי היא דהא שתיה בכלל אכילה כמו שהקשו התוס' אלא שהמחה מגרע גרע ואין דרך הנאתו בכך שדרך הנאתו לאוכלו כמו שהוא בעין וקימ"ל בכל האיסורין שאין חייבים עליהן אלא בדרך הנאתן. ולהכי פריך והא אכילה כתיב בה ונימא דלא מחייב דהוי שלא כדרך הנאתן. אבל גבי מצה דלאו בהנאה תליה מילתא משום דמצוות לאו להנות ניתנו לכן אפילו בלע מצה יצא אע"פ דלא נהנה ממנה. לכן אמרה הגמ' לחם עוני גבי מצה דאי לאו הכי אפילו המחה את המצה יצא. מבואר מדברי התורת חיים שבכל מצוות עשה יוצאים שלא כדרך הנאתן אע"פ שנאמרה בהם אכילה ולפ"ז דברי מר"ן החיד"א שכתב בפשטות דכשם שלגבי איסורין לא לוקין שלא כדרך הנאתן הו"ה במצוות עשה לא יוצא וזה דלא כדברי בעל התורת חיים וכן מבואר ברבינו מנוח פ"א מחמץ ומצה הלכה א' שהו"ה הבולע חמץ ומצה שהו"ה הבולע חמץ בפסח חייב כרת וכן יש להוכיח מכתובות ל: שתחב לו חבירו תרומה לבית הבליעה שבאין ביחד הרי שבבליעה מתחייב מיתה וכן בחולין קג: גבי אבר מן החי משכחת לה דמחייב בגרמיתא זעירתא ופ' רש"י דאין דרך אדם ללועסו אלא בולעו ע"ש. גם הנוב"י קמא יו"ד ס' ל"ה כתב לדחות דברי בעל התורת חיים דלפי דבריו יצא דין חדש שחולה שאין בו סכנה יהיה מותר לבלוע כל איסורי תורה דהוי שלא כדרך הנאתן לפי דבריו דבולע נקרא שלא כדרך הנאתו והרמב"ם התיר שלא כדרך הנאתו לחולה שאין בו סכנה. ודחה דבריו מגמ' חולין קג: לגבי אבר מן החי והוכיח מדברי הרמב"ם פי"ד ממאכלות אסורות דשם מבהיר לנו הרמב"ם מה נקרא שלא כדרך הנאתן כגון המחה החלב או עירב בו דבר מר או חלב חי ואם כדבריו פשוט היה אומר איסור אלא ודאי בליעה דינה כאכילה. ובספר בית יצחק שמקליס יו"ד ח"א סי' פ"ו כתב לדחות ראית הנוב"י מחולין קג: לגבי גרמיתא דשם כיון דהוי אבר מן החי ועל העצם חייב אף דהוי שלא כדרך הנאתו גם על הכשר חייב וכ"כ רע"א בחידושיו לפסחים כד. ובשו"ת רבינו יוסף מסלוצק ס' ט"ז ד"ה אבל לפי האמת דחה דברי התורת חיים שבליעה הוי שלא כדרך הנאתן ושאני מצה דמצוות לאו להנות ניתנו וליתא לחילוק זה בשלמא מודר הנאה משופר ותקע הרי תקע בשופר שאסר עליו ואמרינן דיצא דמצוות לאו להנות ניתנו אבל באופן דהתורה אמרה תאכל דבעינן אכילה וכל שלא כדרך הנאתן לא הוי אכילה בכלל לכן לא שייך לומר מצות לאו להנות וקיים המצוה דהרי בפועל לא קיים מצות התורה וממה דאמרינן בלע מצה יצא ש"מ דבליעה בכלל אכילה והעלה בכל התורה כולה בליעה אסורה דבכלל אכילה היא. וכן הוכיח מדברי הרמב"ם פי"ד ממאכלות אסורות הלכה י"א ופשוט לו דאם בלע אוכל מברך עליו אבל נהנה שלא כדרך הנאתו לא מברך בכלל. הרי דיש חילוק ביניהם ובכרם ציון ח"ב תמה הגאון ר' פרנק זצ"ל עמוד י"ב תמה על הנוב"י דהוא עצמו בצל"ח הסתפק אם בתרומה חייב שלא כדרך הנאתו וא"כ אין ראי' ממה שתחב לו חבירו תרומה בבית הבליעה דחייב דבתרומה גם שלא כדרך הנאה חייב ואין סתירה לדברי התורת חיים דבתרומה גם שלא כדרך הנאתן אסור כפי שכתב הצל"ח בברכות לח. וז"ל ואני מסתפק אם זר אכל תרומה שלא כדרך הנאתן אם חייב. ויש שדחו דהנוב"י לא תמה עליו מתרומה רק בשו"ת רב יוסף מסלוצק הנ"ל הוא שתמה על התורת חיים מתרומה. ועוד כתבו לחלק דהצל"ח הסתפק רק לענין תשלומים. דסוף סוף הזיק אבל לא כדרך הנאתן לענין מיתה לא חייב. וכ"כ מהרש"ם בדעת תורה בספרו זכור ליעקב אחי הגאון שספק הצל"ח אם חייב שלא כדרך הנאתן בתרומה היינו לענין תשלומים אבל לא לענין חיוב מיתה דבעינן כדרך הנאתו.
ובספר ילקוט גרשוני מערכת שלא כדרך הנאתן הביא קושית נוב"י על תו"ח ממסכת דחולין קג: וכתב דזה אליבא דר"ל דלית ליה חצי שיעור ולא חייב רק על הנאת מעיו ואף שלא כדרך הנאתן חייב. וכ"כ מהר"י ענגיל בקונטרס שבעים פנים לתורה וגם לא קשה מיומא פא: זו שבחע שזיפים חייב ששזיפים דרכם בבליעה ע"ש. ובשו"ת אחיעזר ח"ג ס' ס"א ד"ה ובאמת כבת דמחלוקת ר"י ור"ל אם חייב על הנאת גרון או הנאת מעיים דר"ל מודה לרבי יוחנן וס"ל דודאי דחייב על הנאת גרון אלא בעי גם הנאת מעיים ונ"מ דגמ' אם אכל חצי כזית והקיאו חזר ואכלו. וראייתו ממה שאמר רבי יוחנן בפסחים כד: כל האיסורין אין לוקין עליהם אלא כדרך הנאתן. ולא מצאנו שר"ל חולק על זה אלא ודאי גם ר"ל שלא כדרך הנאתן פטור דאם נאמר דחולק גם בזה הרי הוא נהנה שלא כדרך אכילתו אלא ודאי גם ר"ל ס"ל בעינן הנאת גרון. וכ"כ ח"ס וכתב סופר סי' צ"ז דר"ל לא יחלוק על דברי הגמ' בפסחים כד: ע"ש. וכ"כ בס' מנחת יצחק חלק ג' ס' י"ח ד"ה והנה בדעת ר"ל וכ"כ במנחת שלמה ח"ב ס' ס"ה ד"ה ועתה וציץ אליעזר חלק י"ב ס' ע"ו ד"ה ולפ"ז וכן האריך להוכיח ביביע אומר ח"ה או"ח ס' י"ח דכתב לחלק כל מקום שנאמר אכילה הנאת גרון שביעה הנאת מעיים וראה מחלוקת האחרונים אם טעימה ובולע צריך בברכה. ובס' חלקת יואב יו"ד ס' ט' כתב גם כן לתמוה על הרב תורת חיים דס"ל דבליעה הוי שלא כדרך הנאתן דממה דהגמ' אמרה בלע מצה יצא משמע דבליעה הוי דרך הנאתן וכן תמה עליו מתרומה כתובות ל: ועי' במנ"ח מצוה רפ"א דכתב לחלק בין איסור לקרן וחומש דחייב אף שלא כדרך הנאתן ועי' חכם צבי. ובדינו של התורת חיים דמצות עשה יוצאים שלא כדרך הנאתן הקשו מהירושלמי שהביאו התוס' קידושין לח. דאמאי לא נאמר דיהא עשה של מצה וידחה לא תעשה של חדש ואי כדברי תו"ח הרי מקיים מצה שלא כדרך הנאתן ולאו דגם לא עובר כיון דאכל שלא כדרך הנאתו ולמה אקרוב עומר והדר אכלו הרי יכול לקיים המצוה בחדש.
וביד אליעזר סי' י"ח דחה כיון דלענין מצה יצא שלא כדרך הנאתן הו"ה דעבד איסור דלא עבדינן תרתי דסתרי שאם נחשבת אכילה לגבי מצות עשה הו"מ שנחשבת אכילה לגבי חדש ומוכיח כן מדברי הרמב"ם דכתב פט"ו ממאכלות אסורות הלכה י"ז שאין בגידין בנותן טעם ואילו בפ"ח ממאכלות אסורות הלכה ו' כתב הרמב"ם האוכל גיד של נבלה וטרפה או של עולה חייב שתיים אחת משום גיד ואחת משום נבלה וכו' שמתוך שנכלל באיסור שאר גופה שהיה מותר נכלל גם הגיד ונוסף עליו איסור אחר ע"ש. ואע"ג דפסק הרמב"ם בפ"ח שאין בגידין בנותן טעם מ"מ כיון דאחשביה רחמנא לענין אכילת גיד אחשביה גם לענין נבלה וכתב שכן כתב זקנו האור חדש לתרץ קושית התוס' בקידושין לח. וכ"כ בס' ישועות יעקב ס' תע"ה ועל מה שנסתפק המל"מ אם יוצא במצות עשה שלא כדרך אכילה אישטמיתיה דברי מרן בס' תע"ה סעיף ג' כרכן בסיב לא יצא. דהוי שלא כדרך אכילה ויש מחלקין בין שלא כדרך אכילה לכרך בסיב וכן נראה מהברכי יוסף ומ"מ כתבו האחרונים דלענין אכילת מצה בעינן כדרך הנאתן ומ"מ כשאין לו מצה רק המעורבת בדבר מר יש מקום לחוש לדברי התו"ח דגם בשלא כדרך הנאתן יצא.
ומ"מ לענין בליעה אי הוי אכילה. ראיתי בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' י"ז שכתב דאפי' החולקים על התורת חיים וס"ל דבליעה בכלל אכילה היינו בדבר שדרך לאוכלו ואם בולעו בזה סוברים דבליעה בכלל אכילה אבל בדבר העשוי כך לבליעה כמו תרופות לכו"ע הוי שלא כדרך הנאתן ומותר לחולה שאין בו סכנה לבלוע תרופות בפסח אך בתנאי שנקנו לפני פסח שיש דין חרכו לפני זמן איסורו מותר בהנאה ואסור באכילה מדין אחשביה ובחולה לא שייך אחשביה אבל תרופה שנעשית אחר זמן איסורו כיון שחל עליו מצות ביעור אסור והיום שכל התרופות טבועות בתאריך ייצור גם בחו"ל שרי ומ"מ טוב לקנות מבית מרקחת של גוי דכתב בשו"ת שערי דיעה ח"ב ס' ל"ז דזה חשיב כמו חרכו לפני זמן איסורו דעכו"ם לא מחוייב לבער ואינו עובר עליו ובלבושי מרדכי ס' פ"ו כתב דהרוקח נאמן לומר שתרופה זו אין בה חמץ ובפרט לפי דעת החזו"א ס' קט"ז ס"ק ח' דבתרופה לא שייך אחשביה דדעתו על הסמים.
אמנם תרופות למציצה ויש בהן תערובת חמץ לכו"ע אסור וכן סירופים טבליות העשויות מקטניות גם ללא אוכלי קטניות בזה ולכן יש מחלוקת בתרופות המודבקות עם עמילן של חמץ תרופות שמעורב בהם חמץ בליעה תרופות מעורב חמץ מציצה. כל זה שקונה לפני פסח או קונה מבית מרקחת של גוי של יהודי חוששים שמא נעשה בפסח היום יש תאריך ייצור לבדוק.
לסיכום בדין אחשביה חמץ שנפסל מאכילת כלב קודם הפסח יש מחלוקת ראשונים אם מותר באכילה יש שמחלקים בין חרכו לנעשה אפר דבנעשה אפר בטל לגמרי גם הרא"ש מודה שמותר דלא שייך אחשביה כ"כ במשנה ברורה סי' תמ"ז ס"ק צ"ז. ובחמץ כתערובת כתב המשנה ברורה ס' תמ"ב ס"ק מ"ג דלא שייך אחשביה דאין דעתו על החמץ אלא על התערובת. וכן כל שאוכל תרופה אחשביה כתב יד אברהם יו"ד ס' קנ"ה דכל דבר שלתרופה לא שייך אחשביה דאין דעתו ורצונו לאכול הדבר והיה יותר רוצה להיות בריא ולא לאוכלו לכן כל שאוכל משום רפואה לא שייך אחשביה. וכ"כ חבלים בנעימים ח"ה סי' ד' דרכי תשובה יו"ד ס' קנ"ה ס"ק כ"א. וכ"כ חזו"א או"ח ס' קט"ז ס"ק ח' אגרות משה או,ח ח"ב ס' צ"ב. ציץ אליעזר חלק י' כ"ה פ' ב'. שערים מצוינים בהלכה ס' ק"ז ס"ק י' יחווה דעת ח"ב ס' ס'. אמנם לפי השאגת אריה בס' ע"ח גם בדבר שנפסל שייך אחשביה לחולה שאין בו סכנה ושמא לענין יוה"כ שאני התורה הוצאה את האיסור בלשון עינוי ומ"מ בתרופות כיון דדעתו אסמים ולא אחמץ שבו לא שייך אחשביה.
ונמצא לגבי פסח יש לצרף דעת פר"ח דבנפסל מאכילת כלב מותר באכילה ולא אמרינן אחשביה ואת"ל דפר"ח מחלק בין נבלה דמותר לחמץ שאסור מ"מ חמץ שנפסל בתערובת מותר כדעת החזו"א דלא שייך אחשביה דדעתו אסמים ולא אחמץ ואפילו כל התרופה חמץ. יש דיעה שבתרופה לא שייך אחשביה. יד אברהם ועוד פוסקים שהזכרנו לעיל ואפי' למ"ד דאפילו לתרופה אסור כדעת השאגת אריה היינו באופן דדעתו לאכול להשקיט רעבונו אבל היכא דלוקח לתרופה שרי ועוד תרופות דרכם לבלוע ובזה לכו"ע הוי שלא כדרכן הנאתו ודו"ק.