כתב הרמב"ם פ"ד מהלכות חנוכה הלכה י"ב מצוות חנוכה חביבה היא עד מאד וצריך אדם להדר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח הקל ולהודות על הניסים שעשה לנו. הרי דהרמב"ם כתב שבמצוות חנוכה יש חביבות מיותרת יותר משאר המצוות דלא מצינו שכתב הרמב"ם באחת המצוות שהיא חביבה ועוד הרמב"ם הוסיף חביבה היא עד מאד. ונראה דחביבות המצווה שיש בנר חנוכה שלא מצינו בשאר המצוות דמי שלא הדליק ואינו עתיד להדליק ורואה נר חנוכה מברך שעשה ניסים לאבותינו. וכן הקשו התו"ס בסוכה מ"ו. ד"ה הרואה את חבירו שמניח, לא מברך. דבשאר מצוות כגון: לולב וסוכה כשרואה חברו מקיים המצוה לא תיקנו ברכה לראי' חוץ מנר חנוכה-משום חביבות הנס. ועוד מצינו הבדל בנר חנוכה מנר שבת דהגמרא אמרה בשבת כ"ג. נר שכבה בשבת תניא מותר השמן שבנר ושבקערה ר"י אוסר ורבי שמעון מתיר והקשו התו"ס מאי שנא מנר חנוכה דאסור לכו"ע וגם לרבי יהודה אוסר רק בשבת אבל אחר השבת מותר וכן לר"ש מותר גם בשבת ואילו בנר חנוכה אם כבה ביום ראשון מוסיף עליו ומדליק ביום ב' כבה ביום השמיני עושה לו מדורה בפני עצמו מפני שהוקצה למצותו ותירצו התו"ס בשם ר"י דנר חנוכה עיקרו לא להנאה בא אלא לפירסומי ניסא ומשום חביבותו דנס אינו מצפה שיכבה אלא מקצהו למצווה משא"כ נר שבת דלהנאתו בא יושב ומצפה שיכבה ולכן מותר ע"כ. הרי דתו"ס מזכירין חביבות בנר חנוכה.
וכן יש להביא ראיה ממה שכתב הרא"ש בפסחים בסוגיא דנוסח הברכות יש מהם מברכים בעל ויש בל-כגון להניח תפילין וההבדל שכל מצווה שאפשר ע"י שליח מברך בל. להדליק נר ולמה לא מברך על הדלקת נר חנוכה הרי אפשר ע"י שליח אלא כיוון שכל אחד מדליק לעצמו משום חיבוב מצווה לכן תקנו הנוסח בל דאורייתא דמילתא שכל אחד מדליק בביתו משום חיבוב מצווה.
ולפ"ז כיון דמצוות חנוכה חביבה הלכותיה שגורים בפי כל אדם וזה מיישב קושיית החתם סופר למה רבנו הקדוש כתב מסכת מגילה לפורים ואילו לחנוכה לא הקדיש משנה אלא כל דיני חנוכה מוזכרים בבריתא שבת כ"א: וכעין זה הקשה הרמב"ם בפ' המשנה מנחת ריש פ"ד הרמב"ם למה רבינו הקדוש לא הזכיר במשנה דיני תפילין וציצית ומזוזה ע"ז כתב הרמב"ם דמצוות הללו שגורות בפי כל ולכן לא יחדו להם מסכת כיון שכל אחד יודע ההלכות ושגורות בפיו ולפ"ז חנוכה ג"כ כיון דחביבה שגורים הלכותיה בזמן רבינו הקדוש ולכן לא תיקן רבינו הקדוש מסכת חנוכה וכ"כ החתם סופר ליישב קושיא זו ויש להסתפק האם בזמן החשמונאים הדליקו כל בית ישראל חנוכיה בבית או שכל דיני חנוכה ומצוות ההדלקה רק אחרי חורבן בית שני אבל בזמן בית שני לא הדליקו בבתי ישראל כי הפרסום וההדלקה היתה במקדש בהדלקת המנורה.
והנה במסכת שבת כ"א: מאי חנוכה דת"ר בכ"ב בכסלו ימי דחנוכה תמניא יומא לא למספד בהון ולא להתענות בהון שנכנסו יוונים להיכל וטימאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן וכו' ולא היה בו להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליק שמונה ימים לשנה אחרת קבעום ועשום ימים טובים בהלל והודאה ופירש רש"י ימים טובים בהלל והודאה לא שאסורין במלאכה שלא נקבעו אלא לקרוא את ההלל ולומר על הניסים בהודאה. ותמה הרא"ם למה הגמ' לא הזכירה הדלקת הנר שהיא עיקר הנס והזכירה רק הלל והודאה דהיינו על הניסים.
והראב"ד פרק י"א בהלכות ברכות הלכה ט"ו. בנוסח הברכות שתיקנו חז"ל פעם בעל ופעם בל ותמה למה מברכין על מקרא מגילה ואי משום מצוה דרבנן קשה להדליק נר חנוכה וכתב הראב"ד דכל ברכת נר חנוכה נתקן הנוסח שתיקנו על הדלקת המנורה במקדש שהיא דאורייתא לפיכך עשאוהו כשל תורה וכתב רש"י בדף כ"ב: בספק הגמ' אי הדלקה עושה מצוה או הנחה כדאשכחון במנורה וכתב הר"ן בסוגיא בהלכות חנוכה שאסור להשתמש לאורה פירוש כל תשמישין אפי' תשמיש של מצוה כיון שע"י נס שנעשה במנורה תקנוה עשאוה כמנורה שלא משתמשין בה ע"כ הרי שכל הדלקת ומצות נר חנוכה היא זכר למנורה ובזמן שהדליקו המנורה לא צריך זכר וכ"כ מרן בשו"ע מדליק נר חנוכה בכותל דרום ופי' הגר"א זכר למקדש. וזה מה שאמרה הגמ' לשנה אחרת קובעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה ופי' רש"י לקרא הלל ולומר על הניסים בהודאה הרי דהנרות לא הודלקו בזמן שביהמ"ק היה קיים כי הנס קרה בזמן שביהמ"ק קיים.
אמנם הרמב"ם כתב בהלכות חנוכה פ"ג הלכה ג' ומפני זה התקינו חכמים שבאותו דור שיהיו שמונת ימים אלו שתחילתן כ"ה בכסלו ימי שמחה והלל ומדליקין בהם נרות בערב על פתחי הבתים בכל לילה ולילה משמונת הלילות להראות ולגלות הנס. הרי לפי הרמב"ם שכבר באותו הדור שביהמ"ק היה קיים למרות שהדליקו המנורה מ"מ תיקנו חיוב על כל אחד ואחד להדליק בפני עצמו איש וביתו וא"כ קשה להרמב"ם מנין לו המקור של הדלקת נרות, כיוון דהגמ' אמרה תקנום להלל ולהודאה דווקא ולפי הרמב"ם הו"ל למימר גם ולהדלקת נרות.
והריא"ז על שבת דף כ"א: כתב לשנה אחרת קבעום שמונה ימים שגומרים בהם את ההלל ומודים על הנס בהדלקת הנרות ומזכירין אותו בתפילה הרי שפירש הלל והודאה שאמרה גמ' הודאה הדלקת נרות ודלא כפירוש רש"י הודאה שהוא לומר על הניסים בהודאה אלא הודאה היא שמודים על הנס בהדלקת נרות ומזכירין אותו בתפילה.
אמנם הרמב"ם לא הזכיר כלל הודאה שהוא לומר על הניסים בתפילה אלא התקנה היתה ימי שמחה והלל ומדליקין נרות להראות ולגלות הנס. הרי שהרמב"ם כתב ימי שמחה והלל ולא הודאה לומר על הניסים דזה הזכיר בהלכות תפילה פ"ב הלכה ג' בחנוכה ופורים אומר על הניסים וזה שכתב בשאר הימים מזכירין בתפילה מעין המאורע כגון בר"ח וחול המועד יעלה ויבא ובמוסף בשמע קולנו עננו ומשמע מדבריו שכלל חנוכה ופורים ביחד דמה שאומרים על הניסים זה לא תקנת חז"ל מדין הודאה דא"כ היו צריכים לומר בפורים תקנו חכמים להודות כמו שפירש רש"י בשבת דף כ"א אלא לפי הרמב"ם על הניסים זה מהלכות תפילה שמזכירים מעין המאורע לאחר שקבעום לימי חנוכה ימים טובים וכן בפורים לאחר שנקבעו ימי משתה ושמחה.
ולפ"ז קשה על רש"י שאומר שתקנו לומר בהם הודאה היינו על הניסים הרי בפורים גם אומרים על הניסים ולא מצאנו שתקנו לומר הודאה בפורים דהגמרא אמרה לשנה אחרת קבעום להלל, שמחה והודאה והרמב"ם לא הזכיר הודאה ולפי הריא"ז ניחא דהודאה היינו הדלקת הנר וזה תקנת חז"ל שמודים על הנס בהדלקת נרות וכן מוכח מהרמב"ם פ"ד מהלכות חנוכה הלכה ב' מצוות נר חנוכה מצווה חביבה עד מאד וצריך אדם להזהר בה כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח ה' והודיה לו על הניסים שעשה לנו. וכו'. הרי דהרמב"ם מפרש הודאה היינו הדלקת הנרות ולפ"ז מיושבים דברי הגמרא לשנה אחרת תקנום להלל, שמחה והודאה היינו הודאה ע"י הדלקת נרות שבזה מודיע הנס ומודה לקב"ה על הניסים שעשה לנו.
אלא שקשה לפי הרמב"ם למה הגמרא אמרה תקנום להלל ולשמחה ולהודאה ולא אמרה הדלקת נרות בפירוש ונראה לפי דברי הרמב"ם שכתב ומדליקין בהם הדלקת נרות מצוה מדברי סופרים כקריאת המגילה ולכאורה מה צריך לכרוך כקריאת המגילה אלא שבקריאת המגילה יש דין מיוחד דכתב הרמב"ם דאם קראו המגילה בלי כוונה לא יצאו כיצד היה כותבה דורשה או מגיהה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא וכתב ה"ה דאם כיון לבו יצא וכו' הרי קריאת המגילה היתה צריכה כוונה.
וקשה כיון דבשו"ר או"ח ס' ס' קימ"ל בדאורייתא מצוות צריכות כוונה וכתב הרדב"ז במצוות דאורייתא בעי כוונה דרבנן לא בעי כוונה וקשה דבקריאת המגילה כתב הרמב"ם דבעי כוונה הרי זה מצווה דרבנן וסיים בקריאת המגילה לכו"ע בעי כוונה, ע"ש. ולכאורה מאי שנה מצוות דרבנן דיצא אם קיים בלי כוונה ולמה במגילה לכו"ע בעי כוונה וצ"ל דבמגילה יש דין הודאה קריאתה זהו הודאה ואי אפשר להודות בלי כוונה אלא צריך כוונה ולכן זה החידוש בגמ' שתיקנו להודות ולא להדליק נרות דאם היו אומרים בגמ' הדלקת נרות כיון דזה מדרבנן יצא גם אם לא כיוון קמ"ל שחכמים תיקנו להודות כמו מגילה ובזה גם בהדלקת נרות למרות שזה מדברי סופרים בעי כוונה כי זה דרך ההודאה לכוון. וזה מה שהדגיש שעיקר המצוה על הנס ודו"ק.
ותמהו האחרונים כיון דבחנוכה היו שני ניסים נס הנצחון ונס פך השמן למה תיקנו חז"ל הדלקת נרות כדי להנציח נס השמן ולא הנציחו את הניצחון הגדול בפרט רבים ביד מעטים גבורים ביד חלשים טמאים ביד טהורים אומר המטה משה תלמיד מהס"ל בנס הנצחון יש פתח למינים לומר מקרה הוא ולא ה' פעל כל זאת כי יקרה שמעטים ינצחו את הרבים לאיזו סיבה אבל נס כזה-שפך השמן שיש בו להדליק יום אחד הדליק שמונה ימים זהו נס שאי אפשר להכחישו. יש עוד ליישב בהקדם מה אנו אומרים בעל הניסים אחרי שמזכירים את הנצחון ואח"כ באו בניך לדביר ביתך ופינו את הכליך והדליקו נרות בחצרות קדשך וקבעו שמונת ימים אלו בהלל והודאה, הרי את נס הנצחון מזכירין בתפילה ואילו נר הדלקת נרות נקבע לדורות, מדוע? אומר הגאון ר' חיים שמואלביץ זצ"ל ע"פ מעשה גוליית ודוד שגליית חירף מערכות ישראל וחירף את דוד באלוקיו דוד עם אבן הקלע קלע במצחו וגליית נפל על פניו שלא כדרך הנופלים שנפגעו בראשם-הנופלים לאחוריהם, אמר המדרש נעשה נס לדוד ונפל על פניו כדי שלא יצטרך להרחיק לכת לחתוך את ראש גליית. והקשה הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מאי נפקא מינה נס גדול עשה הקב"ה לישראל ע"י המלך דוד מה משנה אם נופל על פניו או על גבו ותירץ עפ"י משל ילד שגדל והנעליים לוחצות, האב קונה לו נעליים אם הבן שובב ומרדן ומרגיז את אביו הרי האב קונה לו נעליים ומגיש לו אותם בפנים זועפות אבל אם הילד מצטיין ומכבד את הוריו האב קונה לו נעליים מגיש לו אותם בחיוך ובנשיקה זה מה שהקב"ה התנה עם דוד אמנם גליית חירף אלוקים חיים ודוד מסר עצמו על קידוש ה' לקנאות קנאת ה' סביר שהקב"ה יעשה לו נס כי זה פרעון חוב אבל נשיקה הנפילה על פניו זה מעניק מימד מיוחד של חיבה ורצון לדוד.
רעיון זה אנו מוצאים בבת פרעה שלקחה את משה ומבקשת מינקת ומרים מציעה את יוכבד. כמה בכיות ודמעות של יוכבד בזמן שנפרדה מבנה והנה הקב"ה מציל את מושיעם של ישראל האם מאושרת, וגם מקבלת שכר על ההנקה. זו השגחה של חיבה. כן אנו מוצאים אצל אברהם אבינו שהקב"ה אמר לו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך. אומר האוה"ח הקדוש שהקב"ה קיפל כל ארץ כנען כדי שיוכל לראות מצפון לדרום וממזרח למערב בלי שיצטרך לטרוח ולהסתובב עכת"ד. ולכאורה מה טורח זה אחרי שהקב"ה הבטיחו לתת לו את הארץ אלא נתינת הארץ היא לכל בנ"י ואברהם אבינו זכה להארה מיוחדת בנתינה מניעת הטורח זה מתנה בחיוך ובנשיקות.
כיוצא בזה נס החנוכה היוונים נלחמו בעם ישראל דחקו ועינו אותם וגזרו כתבו לכם על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל רדפו והרגו מי שמל את בנו מי ששמר שבת מי שסירב להתגעל במאכל אסור עד שקם מתיתיהו ובניו וניהלו אתם מלחמת ה' מי לה' אלי מלחמה לכבודו של מקום הרי פשוט שהקב"ה יעזור להם ואין זה נס כי אין מעצור לה' להושיע ברב או במיעוט אבל כשרצו לחדש את העבודה ונתקלו במחסור שמן טהור נעשה נס והשמן הספיק לשמונת הימים זה היה מאור פנים וזה נתן מבט לאחור על המלחמה נמצא שפך השמן נתן הארה על הנצחון שהכל היה במאור פנים.
וזה מדוקדק בנוסח על הניסים שכל הנצחון מתואר בהרחבה משפתי גבורים רי"ד חלשים וכו' נס פך השמן ברמז ואח"כ באו בניך לדביר קדשך ופינו את היכלך והדליקו נרות בחצרות קדשך בנצחון המלחמה מוזכר בהתחלה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ובנס פך השמן אח"כ באו בניך מושג ומעלה של בן כשהגיעו לנס השמן זה כבר לא עמך אלא בניך. וזה מוכיח במבט לאחור שהכל ניסים ונפלאות.
וזה מיישב את קושיית האחרונים מה נס היה בפך השמן שאנו עושים וקובעים זכרון הרי אבותינו מלומדי ולמודי ניסים עשרה ניסים נעשו לאבותינו בבית המקדש נר מערבי ניתן לו כדי מידתו ומדליק מערב עד ערב בתו של ר"ח בן דוסא הדליקה בחומץ וא"ל מי שאמר לשמן שידלק יאמר לחומץ אשר עובדיה בפך השמן ובראשית רבא איתא ויברך אלוקים את יום השביעי ברכו בנר ואמר ר"א אני הדלקתי נר בערב שבת והיה דולק עד מוצאי שבת ולא חסר כלום ועוד היה נס במנורה עצמה כל השנה כמו נס חנוכה דבתנחומא פרשת כי תשא איחר ר' חנינה סגן הכהנים מעשה ניסים היו במנורה והיו מדליקין אותה בר"ה ולא היתה כבה עד שנה אחרת.
וע"כ דנס חנוכה בפך השמן הוא נס מיוחד דלכאורה לא היו צריכים לנס דטומאה הותרה בציבור וכן הקשה הפני יהושע ותירץ להראות חיבתם של עם ישראל שהם אהובים ורצויים לפני הקב"ה לכן רצה הקב"ה שידליקו בשמן טהור וזה מאור פנים. קושיית הב"י בס' תר"ע הקשה למה תיקנו שמונה ימים מאחר ופך השמן היה בו להדליק יום אחד והדליקו שמונה ימים הרי הנס היה רק שבעה ימים וכבר קבעו בנושא זה תו"ס הרא"ש והמאירי ובב"י תירץ ג' תרוצים
א' שחילקו פך השמן לשמונה ובכל יום נתנו שמינית והדליק שיעור הדלקה נמצא כל יום נעשה נס והמאירי השבת הביא תרוץ זה בשם מפרשים ודחו אותו דבעינן שיעור ההדלקה אין לה כדי מידתה כדאיתא במנחות פ"ט. ועוד איך היו סומכים על הנס וכך הקשה הפר"ח בס' תר"ע ותו"ס הרא"ש תירץ כן שחילקו השמן לשמונה חלקים וכל לילה דלק חלק אחד ומה שאמרה הגמרא מערב עד בוקר תן לה כפי מידתה היינו לכתחילה אבל בדיעבד מהני בעיקר להדליק וכן עשו דחילקו השמן לשמונה חלקים דהעיקר להדליק ונעשה נס והדליק עד אור הבוקר ולפ"ז מובן למה תיקנו בהדלקה מצוות מהדרין שאין בכל המצוות כיוון דעיקר המצווה היא הדלקה להדליק בשמן באופן שידלק כל הלילה זה רק הידור ובמצוות הדלקה נעשה נס בהידור.
ב' עוד תירץ דהנס ניכר ביום הראשון בפך שלאחר ששפכו כל הפך נשאר הפך מלא כבתחילה הרי שגם בלילה הראשון היה נס וכ"כ תו"ס הרא"ש והמאירי והקשה הר"ח מבריסק איך היה מותר להדליק בלילה השני בשמן הרי זה שמן של נס ופסול להדלקה דבעינן שמן כתית למאור ותירץ הרה"ג ר' משה פיינשטיין זצ"ל דודאי שמן שנוצר ע"י נס פסול להדלקה אבל שמן של נס שהתרבה משמן טבעי הוי שמן כשר וראיה מגמרא הורית י"א: דשמן המשחה שעשה משה במדבר נעשה בו כמות ניסים תחילתו לא היה אלא שנים עשר לוגין וממנו נטלו למשוח המשכן וכליו ואהרן ובניו וכל שבעת ימי המילואים ואפי' הכי לא נחסר ממנו מאומה והוא קיים לעתיד לבוא הרי ששמן שהתרבה בתוך שמן טבעי לא הוי שמן של נס וכן הכא בפך השמן כיוון דדרך השמן להשאיר לחלוחית ומזה נתרבה וזה מה שאנו אומרים בפזמון ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים דהיינו מאותו שמן שנותר התרבה והוא שמן זית שכשר להדלקה וזה מה שכתב הט"ז שבלילה הראשון נותר שמן בפך וע"כ נתרבה השמן אחרת אין ברכה שורה בכלי ריקן ויש להביא ראיה ממסכת בב"מ מ"ב. ואמר ר' יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין שנאמר יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ופי' רש"י שמתברך ורבה מאליו ואיתא התם ההולך למוד את גרנו אומר יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתשלח ברכה במעשה ידינו. התחיל למדוד אומר ברוך השולח ברכה בכרי הזה מדד ואח"כ בירך הוי תפילת שוא לפי שאין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין ע"כ הקשה מהרש"א הרי לפני שימדוד הברכה מצויה ואם יש לו שמונה כורים ועי' הברכה נתווספו עוד שני כורים הרי השני כורים הם ע"י נס ופטורים ממעשר וע"י שמתערב ניחוש שמא יתרום מהפיטור על החיוב ולא יצא ולפי הנ"ל ניחא דכל שיש חיטים ע"י טבע ונתרבו ע"י נס גם בטבע ועל תוספת חלו כל הדינים של החיטי' הטבעיים. וראיה מהוריות י"א. שמן המשחה 12 לוג ומשחו כל כלי המשכן וכן אהרן ובניו וכל מלכים ולא חסר ממנו הרי זה נס אלא על כרחך כיון שהיה על מה לחול יש לו דין של שמן רגיל שהיה בפ.
ולכאורה קשה מאשת עובדיה שהתברך השמן בפך ושאלה לאלישע האם חייבת לעשר וא"ל פטורה כיון דזה שמן של נס הוא וקשה הרי שם היה שמן בטבע ונתרבה עליו ודינו כשמן טבעי שחייב במעשר אמנם גם זה לא קשה כיון דנתרבה ע"י שמן שהיה ושמן זה היה חולין גם שמן שנתרבה דינו כדין שמן שבפך ופטור דהוי חולין דמורים. לפ"ז שמן של נס שבא משמן טבל דינו כטבל וחייב במעשר ועי' כלי חמדה על התורה פרשת ויקהל והנשיאים שהביא הקושיא מההולך למדוד את גורנו. והקשה משמן של אשת עובדיה דא"ל הנביא שהשמן פטור וחילק בין טבל שנתרה דהכל נחשב טבל לבין שמן של חולין שנתרבה שדינו חולין כגון בעובדא דאשת עובדיה לפ"ז הנס נעשה בפך. ולפי תירוץ א' הנס בשמן בשעת ההדלקה דחילקו לח' חלקים. וכיון דהנס נעשה בפך גם בלילה הראשון לאחר שהוריקו כל הפך חזר ונתמלא.
ג. תירוץ ג' של הב"י שבליל א' נתנו כל השמן במנורה ונחסר ממנו שמינית וכל בליל ב' וכן בלי ג' נמצא שגם בלילה הראשון היה הנס וזה מה שמתרצין בישיבות בשם ר"ח מבריסק זצ"ל דהנס נעשה באיכות ולא בכמות. ובזה תלו הסבר מחלוקת ב"ש וב"ה אם הולך ומוסיף או הולך ופוחת דלפי ב"ש הולך ופוחת ראיה מהשמן שהולך ופוחת כל לילה אחד משמונה אבל לפי ב"ה השמן נתווסף בו כח כל יום ויום לכן הולך ומוסיף. ונזכה שיתקיים בנו ואח"כ באו בניך לדביר קדשיך והדליקו נרות בחצרות קודשך, אמן.