משנה פ"ז דשביעית משנה ג' ולא יצבע בשכר שאין עושין סחורה בפירות שביעית הרמב"ם פ"ו משמיטה ויובל הלכה א' כתב אין עושין סחורה בפירות שביעית ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מותר.
והכסף משנה הביא ראיה ומקור לדין זה ממה שאמרה הגמ' בסוכה לט. דמותר ליקח מזון ג' סעודות מעם הארץ וזה הדין שכתב הרמב"ם ואם רצה למכור מעט היינו מזון ג' סעודות והוסיף הבית יוסף דהרמב"ם סמך על מה שכתב בפ"ח הלכה י"ב אין מוסרין דמי מעות שביעית לע"ה רק כדי ג' סעודות משום כדי חיו ותמה בתורת הארץ דהאי שיעורא דג' סעודות נאמר בדין אין מוסרין מעות לע"ה משום גזירה שמא יאכל שלא בקדושת שביעית לכן בג' סעודות שרי משום כדי חיו. אבל לסחור כיון דזה דאורייתא מה לי מעט מה לי הרבה. דנהי דהתורה התירה למכור ג' סעודות היינו דג' סעודות לא הוי סחורה. ואפי' הרבה אם הוא בדרך המותר ללקוט לא אסור מדין סחורה – דתנן דהוא לוקט ובנו מוכר על ידו וכן לקח לעצמו והותיר מותר למכור. דכל זה לא הוי דרך סחורה. ומינה דאם מוכר מעט והוא דרך סחורה אסור כגון הא דאין מקדשין אשה בפירות שביעית ואשה מתקדשת בפרוטה הרי דהתורה לא נתנה שיעור לאיסור סחורה אלא כל שהוא דרך סחורה אסור אפי' מועט ושלא דרך סחורה שרי עכת"ד. ומהתוס' בע"ז דף סב. ד"ה נמצא מוכח נמי מדבריהם כדעת הרמב"ם דהתורה אסרה דרך סחורה והיינו במוכר הרבה ביחד להוליך ממקום למקום אבל מועט לא – ע"ש.
ומה שהוכיח התורת זרעים מקדושי אשה שלא מקודשת בפירות שביעית והוכיח מכך דאפי' בדבר מועט כל שהוא לסחורה אסור – יש לדחות דכסף קדושין לא כסף שיויון החפץ כמו קונה כלי וקרקע ומשלם תמורתם – דלאשה אין תמורה אלא מעשה קנין ולכן אין להביא ראיה משם אשה דמי לעסק גדול משא"כ במוכר דבר מועט מותר – ולקמן פ"ח משנה ח' דאיתא אין קונים עבדים בפירות שביעית כתב הר"ש הטעם דפירות שביעית יש דין לאכילה ולא לסחורה ולפ"ז הוא הדין במקדש אשה שלא מקודשת מטעם דפירות שביעית ניתנו לאכילה ולא לסחורה.
ולענין הלימוד לאכלה ולא לסחורה ילפינן בפסחים נב. לאכילה ולא להפסד. ובסוכה מ. לאכילה ולא לרפואה אע"ג דלא לומדים שלשה לימודים מפסוק אחד כיון דשקולין הם ילפינן. ובהאי דרשה לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד הרמב"ם לא מנה מצוה זו במנין עושין לא מצות אכילה ולא סחורה והפסד ורמב"ן חולק עליו ומונה מצות אכילה ולא להפסד במצוות עשה ומחלוקתם בהא דאמרה תורה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה כתב הרמב"ן דזה מצות עשה והעושה סחורה זה לאו הבא מכלל עשה אבל הרמב"ם אין לו דין מצות עשה באכילת פירות שביעית ומ"מ סובר שיש איסור סחורה ויש להסתפק בדעת הרמב"ן דכתב דהוי מצות עשה לאכול פירות שביעית האם זו מצות חיובית דאדם חייב בה או מצוה קיומית דאינו חייב רק אם אוכל קיים המצוה לדוגמה מצות אכילת מעשר שני בירושלים דכתב הרמב"ן דיש מצוה לאכול אבל לא חייב לאכול רק אם אכל קיים מצוה. אבל אכילת מצה בליל הסדר בפסח חייב לאכול וכן מצוות ישיבת סוכה בליל ט"ו של סוכות היא מצווה חיובית משא"כ אכילה בסוכה בשאר ימות החג היא מצווה קיומית ונ"מ בין מצוה חיובית לקיומית אם יש פירות שביעית שאם לא יאכל ירקבו האם חייב לדחוק עצמו ולאוכלם כדי לקיים מצוה או לא. ובשיטת הרמב"ן כתב הרב מגילת אסתר דמצות אכילה היא קיומית אבל לא חייב לאכול אוכל כדי שלא יפסד וכן דעת התשב"ץ בזוהר הרקיע ע"ש. וכ"כ מהרי"ט אלגזי הלכות חלה הלכה ב' ע"ש. וע"ז כתב התורת הארץ פ"ח ס"ק ד' דגם לשיטתם דיש מצות עשה לאכול המצוה היא קיומית ולא חיובית וכ"כ החזו"א שביעית פ' י"ד ס"ק י' לגבי אכילת מעשר שני בירושלים לדעת הרמב"ן שמנה מצוה זו של מעשר שני במנין המצוות המצוה היא קיומית ולא חיובית ע"ש.
אמנם הרמב"ם לא מנה מצוה זו במנין המצוות משום שאין מצוה לאכול פירות שביעית ולכאו' מה יעשה עם הפסוק:" והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", הרי מצווה התורה על אכילת פירות שביעית יש לפרש כדעת רש"י בחומש ויקרא כ"ה שכתב "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה". אע"פ שאסורים עליך לא באכילה ולא בהנאה אסרתים אלא שלא תנהג בהם כבעל הבית ע"כ. ויש לומר לדעת הרמב"ם שאע"פ שבתרומה ומעשר מקיים מצוה כשאוכלם דהרי הרמב"ם פרק פ"ו בהלכות תרומות הלכה כ"ב כתב מברכין על אכילת תרומה מ"מ בפירות בשביעית ס"ל להרמב"ם שאין מצות אכילה ולכן לא מצאנו ברמב"ם כשאוכל פירות שביעית ברכה מיוחדת על אכילת פירות שביעית.
ולכאורה יש להביא ראיה מתוספתא שכתב אין מחייבין אותו לאכול פת כדי שלא תפסיד שכתבה התוספתא פת שעפשה והתקלקלה ע"ש משמע אם הפת ראויה לאכילה חייב לאוכלה ודחה דבריהם בתורת הארץ פ"ח ס' כ"ו דמאחר והרמב"ם ס"ל דאין מצוה באכילה והרמב"ן ס"ל דמצוה זו קיומיות לכן אין חיוב לאכות פת כדי שלא תתעפש. ובמהרי"ט אלגזי חלה ס"ק ב' כתב דיש מצוה לאכול פירות שביעית והיא מצות עשה ודן כיון דאכילה בכזית כל שאוכל כזית קיים מצות עשה לכן יש להסתפק באוכל חצי זית אם אמרינן חצי שיעור במצת עשה – לפ"ז יצא אם קלקל חצי זית אם אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה כדין כל האיסורים שבתורה ועי' מנ"ח מצוות שנ"ט.
והדין שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית כתבו התוס' בסנהדרין כו. ד"ה ימכרו וא"ת והא אסור לעשות סחורה בפירות שביעית כדאמרינן במסכת ע"ז סב. לאכלה ולא לסוחרה וי"ל היינו במוכרם בשוק כעין חנות דדמי לסחורה אבל פעם אחת כעין אקראי שרי. אמנם בע"ז סב. כתבו התוס' בשם ר"י שטעם האיסור שמוכר הרבה ביחד להוליך ממקום הזול למקום היוקר. וכן פורע חובו מפירות שביעית שמשתכר מפירות שביעית ולאו לאוכלה קרינן ביה. אבל בלוקח למכור על יד לקנות בו דבר אכילה אין דבר זה סחורה. הרי מוכח מדברי התוס' דכל שמוכר על דעת לקחת דבר אכילה לא הוי סחורה אבל מוכר שלא לקנות דבר אכילה אפילו מועט אסור דהוי סחורה. וזה לא כדעת הרמב"ם ותוס' סנהדרין כו. דכל שהוא דרך מקח אסור שמוכר הרבה בשוק אבל באקראי לא. והנה ביסוד מחלוקת התוס' בסנהדרין לע"ז יש לדון במה שהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה או האם כל סחורה אסור ומה נקרא סחורה. זה הסבירו הרמב"ם ותו"ס דדבר מועט לא הוי סחורה כל שמוכר על דעת לקנות דבר מאכל ס"ל לתוספות שאין בזה איסור סחורה וכל שלא קונה דבר מאכל אפי' דבר מועט ובאקראי אסור שזה נחשב סחורה וזה מחלוקת התו"ס בסנהדרין וע"כ.
ויש להסביר את מחלוקתם. חדא יש להסתפק הא דאמרה תורה לאכלה ולא לסחורה האם איסור זה על המוכר או גם על הקונה. ובשו"ת נוב"י קמא אהע"ז ס' ע"ז כתב דאיסור זה הוא רק על המוכר ולא על הלוקח אם לוקח לצורך אכילה ושם הביא בשם חכם אחד שס"ל שהאיסור גם על הלוקח וכן דעת המקנה קדושין נב. דאיסור סחורה גם על הלוקח. ובכפות תמרים סוכה לט. הוכיח כדעת הנוב"י דהאיסור הוא דוקא על המוכר ויש לחקור באיסור שאמרה תורה לאכלה ולא לסחורה האם זה דין באכילה ואסור להפקיע מצות אכילה ומכח זה נובע האיסור של איסור סחורה ולכן האיסור הוא על המוכר אבל אם נאמר דפירות שביעית יש עליהם חלות קדושה ואסור להפקיע מהם קדושה זו ע"י מכירה – האיסור הוא גם על הלוקח דע"י התחללה הקדושה.
ובזה אפשר להסביר שיטת התוס' בסנהדרין והרמב"ם דכל האיסור הוא בדרך מקח וממכר אבל באקראי לא הוי סחורה. דהכוונה פירות שביעית יש עליהם קדושה ואסור להסתחר בהם אבל באקראי לא חשיב סחורה ומותר אפי' שמכר שלא לקנות דברי אוכל. ולכן כל שעושה דרך סחורה האיסור בין על המוכר בין על הלוקח וזה דעת הרמב"ם ותוס' סנהדרין אמנם התוס' בע"ז ס"ל דמה שהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה היינו אסור לסחור ולהפקיע מצות אכילה דכל שמסתחר בפירות שביעית לאו לאכלה קרינן ביה אבל כשמוכר לקנות דבר לאכילה וחל קדושת שביעית על האוכל הרי מקיים מצות לאכילה ואין איסור בזה שמסתחר בפירות שביעית ע"מ לקנות דבר אוכל או אפשר להסביר דהא דאמרה תורה לאכלה ולא לסחורה היינו כיון דיש קדושה על פירות שביעית אסור להסתחר בהם ולפ"ז האיסור הוא בין על המוכר בין על הלוקח דגורם דפירות להסתחר בפירות קדושים. דהתורה נתנה אפשרות בפירות שביעית הקדושים רק לאכלה. ונמצא שאיסור סחורה לא מהני שמפקיע הפירות מאכילה אלא שהכל אסור בפירות שביעית כל שלא אוכל ומפסיד או עושה מלוגמא מדין קודש ולא הותר בהם רק אכילה. ובזה מובן סברת ר"י דכתב דכל שמוכר כדי לקנות דבר אוכל שרי כיון דלא ביטל מצות אכילה – דהרי הוא אוכל אבל לתוס' סנהדרין דכל שמסתחר בחנות אסור דדין סחורה הוא דין בפני עצמו ולכן האיסור כשמוכר הרבה ולא מעט אף שאינו מוכר לצורך לקנות דבר אכילה.
ולפ"ז אפשר להסביר מחלוקת הרמב"ם ורמב"ן באיסור סחורה דהרמב"ן יליף איסור סחורה דיש מצות עשה לאכל פירות שביעית ודין של איסור סחורה משום דמבטל מצות אכילה. ולכן כל שמוכר עובר בעשה אבל הרמב"ם לא מנה מצות אכילת פירות שביעית במנין המצות ואיסור סחורה לא ילפינן מלאכלה אלא מדין קודש יהיה לכם שאסור לחלל דבר קדוש ומזה ילפינן שאסור להסתחר בדבר קדוש כיון שניתן לאכילה – ויש להוכיח דנהי דהרמב"ם לא הביא מצות עשה לאכול פירות שביעית מ"מ הביא דין של איסור סחורה כפי שכתב בריש פ"ו משמיטה ויובל ויש לתלות במחלוקת אם נעבד ונשמר יש עליו קדושת שביעית – דיש סוברים כיון דהתורה הקפידה לאכלה כל שאסור לאכול אין קדושת שביעית – אבל יש חולקים שסוברים דמ"מ הפירות גדלו בקדושת שביעית וקדושים אע"פ שאסורים באכילה מדין נשמר ולפ"ז החקירה שחקרנו האם איסור סחורה על המוכר או גם על הלוקח תלוי במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן דלהרמב"ם דהאיסור מדין קודש וכל סחורה היא חילול הקודש האיסור הוא בין על המוכר בין על הלוקח. אבל לפי הרמב"ן דאיסור סחורה מדין שמפקיע מצות לאכלה הרי האיסור הוא רק על המוכר. וזוהי דעת הנוב"י וכפות תמרים אבל לפי התוס' בסנהדרין ורמב"ם דהאיסור מדין חילול קדושת פירות שביעית האיסור גם על הלוקח שמחולל הקדושה וכן מוכח מהראב"ד בפ"ה הלכה כ' דמרחץ שהוסק בתבן ובקש של שביעית אסור לרחוץ בה בשכר דהוי כסחורה. וע"כ דאיירי באדם שנכנס להתרחץ ודמי ללוקח פירות שביעית ומוכח מזה האיסור הוא גם על הלוקח. וכן יש להביא ראיה ממשנה פ"ז הלכה ג' וצובע לעצמו לא יצבע בשכר שאין עושין סחורה בפירות שביעית ואין עושין סחורה וכן בבכורות בנבלות וטרפות וכתב הר"ש דלמא אתי לידי תקלה אבל מדאורייתא שרי. ולכאורה מה התנא מדמה שביעית לנבלות וטרפות דשביעית איסור סחורה מדין לאכלה והוי איסור רק על המוכר ובנבלות וטרפות אסור משום תקלה וזה איסור על הלוקח אפי' למ"ד אסור מדאורייתא אלא ע"כ דבפירות שביעית האיסור גם על הלוקח כמו בסחורת נבלות וטרפות ויש להסתפק וזה כדעת הרמב"ם דהאיסור גם על הלוקח כיון דפירות שביעית קודש אין עושין סחורה בפירות קודש מדין זלזול בהקדש ולכן האיסור הוא גם על הלוקח דומיא דנבלות וטריפות.
ויש להוכיח דהאיסור הוא רק על המוכר כדעת הנוב"י דהגמ' בתמורה קימ"ל כל מאן דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. וא"כ איך חלה המכירה במוכר פירות שביעית ומצאנו מחלוקת אם גם באיסור עשה אמרינן אי עביד לא מהני – דלמ"ד דכל הדין דאי עביד לא מהני רק באיסור לאו אבל באיסור עשה אי עביד מהני ולכן חלה המכירה אלא למי שסובר שגם במצות עשה אמרינן אי עביד לא מהני למה חלה המכירה. ועי' רע"א בסוף גיטין ופנ"י שדנו בזה ואי אמרינן דהאיסור הוא על המוכר ולא על הלוקח ניחא דכל הטעם למה אמרינן אי עביד לא מהני כיון דקנסינן ליה אבל היכא דאין איסור על הלוקח אין מה לקנוס ולכן אי עביד מהני וכ"כ המנ"ח מצוה ל"ח בשם הפנים מאירות ח"א ס' ל"ד – אמנם בס' ישועות משה ח"א ס' ה' ובשמיטה כהלכתה בשם חזו"א דהאיסור גם על הלוקח.
ויש עוד שיטה למה יש איסור סחורה בפירות שביעית כתב רש"י סוכה לט. על מה שאמרו אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ וכתב רש"י דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה הרי פירות שביעית חייבין להתבער הן ודמיהן ולא שיעשה בהם סחורה להצניע לאחר שביעית ולהעשיר. ועמי הארץ חשודין על כך לפיכך אין מוסרין להם דמים ליקח בהם כלום דעבר על לפני עור לא תתן מכשול. מוכח דרש"י ס"ל דאין איסור על עצם המסחר כדעת הרמב"ם, אבל רמב"ן ותו"ס אלא החשש שמא לא יבער – הא אם יבער מותר אפי' עושה דרך מסחר מטעם זה מותר למכור לו מזון ג' סעודות דאין חשש שמא ישאיר. וכ"כ הריטב"א והוכיח ממה שאמרה המשנה אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ הלא גם לכל אדם אסור משום לאכלה ולא לסחורה. אלא על עצם הסחורה מותר והחשש רק בעם הארץ האיסור שמא ישמרם ולא יבערם בזמן הביעור. וכ"כ הר"ן במסכת ע"ז דף סב. דאיסור סחורה שמא יקנה בו דבר המתקיים והקשו התוס' על רש"י א"כ יהיה מותר לסחור באותם ששנינו במשנה פ"ז הל' ה' דיש להם שביעית ואין להם ביעור. וע"ז כתבו התוס' אמנם לפי מה שהסביר הרשב"א שהטעם למה לא מוסרין דמי שביעית לע"ה שמא יקנה דבר המתקיים ותפס דמיו ויש בו קדושת שביעית ויבטל מצות ביעור – היינו שני טעמים בדבר שמא יקנה דבר המתקיים כעבד ובהמה וכסות. ואפי' יקנה אוכל שמא לא יבער וישמרו ולפ"ז שני הטעמים אמת ובחד מהם אסור ולפ"ז לא קשה קושית התוס' על רש"י.
ובמה שכתבנו לעיל להסתפק אם האיסור חל גם על הלוקח ספק זה הביאו המבי"ט בסימן כ"א ודן בו. והנוב"י הוכיח דאין איסור על הלוקח אלא על המוכר והטעם כיון שהלוקח לוקח לאכול לא ביטל קדושת שביעית דסו"ס מקיים לאכלה נמצא שאם הלוקח לוקח שלא על מנת לאכול הוי לסחורה ועובר ג"כ באיסור סחורה והוסיף דגם באופן שלוקח לאכול דלא עובר לוקח באיסור סחורה עובר בלפני עור כיון שהמוכר עובר על איסור סחורה והוסיף המבי"ט דהנוהג קדושת שביעית בשל נכרי מותר לו לקנות ממי שנוהג כדעת הרב ב"י דס"ל דאין קדושה בשל נכרי כיון דהמוכר לא עובר על איסור לאכלה דפירות הללו אין בהם דין שביעית והלוקח נמי לא עובר על איסור לפני עור כיון דהמוכר לא עשה שום איסור וכ"כ בשו"ת כתב סופר יו"ד ס' ע"ז. ויש עוד דין לאכלה ולא להפסד. האיסור תלוי במחלוקת הרמב"ם ורמב"ן שהזכרנו. אם יש מצוות -עשה באכילת פירות שביעית והרמב"ם לא הביא דין מצוות אכילה רק הביא איסור סחורה ולפי הרמ"ק יש מצות עשה לאוכלה ולא לסוחרה ובארנו בדעות הרמב"ם דהאיסור משום הקדש שמחלל הקדש.
מדרשה זו למדנו ג"כ לאכלה ולא להפסד יש לשאול אם הפסיד פירות שביעית מה דינו ובמסכת יומא פ"ו: מבואר לכאורה שהמפסיד פירות שביעית לוקה דהגמרא אמרה משל דמשה ודוד למה הדבר דומה לשתי נשים שלוקות אחת משום שקלקלה רש"י זנתה והתירו בה למלקות ואחת שאולה פגי שביעית רצו להלקות אותה אמרה להם אותה שאזלה פגי שביעית בבקשה מכם הודיעו לי מה היא לוקה שלא יאמרו כשם שזו קלקלה גם זו קלקלה הביאו פגי שביעית ותלו על צוארה. ע"כ. הרי משמע שאשה שאכלה פרי שביעית שלא התבשלו ויש הפסד לאיסור לאכלם שחייבת מלקות ולכאורה מאיזה דין חייבת מלקות דהוי דקימ"ל לאו הבא מכלל עשה הוא עשה ולא לוקין על עשה ולפי הרמב"ם אין מצוה לאכול כדי שנדייק שאם הפסיד ביטל מצות עשה. וע"כ מלקות דרבנן.
וכן לרמב"ן שס"ל דיש מצוה לאכול ואיסור להפסידן מ"מ למה ילקה על אכילה זו. וכתב ריב"ש ס' פ"ז דמלקות זו דרבנן. והקשו עליו האחרונים א"כ למה זו שאלה פגי שביעית צריכה לבקש שיודיעו על מה לקתה, הרי זה מוכח בלי פגי שביעית דזו לוקה ארבעים מדאורייתא כיוון שקלקלה וזו לוקה מכת מרדות מדרבנן אלא ודאי דשניהם דאורייתא ולכן ביקשה להביא פגי שביעית דהרי הריב"ש בס' צ' כתב עצמו לחלק בין מלקות דאורייתא לדרבנן דאורייתא יש הבדל ברצועה ומקום הכאה ומשמע מגמרא דהוי מלקות דאורייתא וכ"כ בזוהר ברקיע לתשבץ עשין ס"ז. ומהרי פערלא לרכ"ג כתב לחדש דהא לאוכלה ולא להפסד לא הוי לאו הבא מכלל עשה דקשה למה לוקה, אלא חוזר על תחילת הפסוק לא תקצור ולא תבצור אלא לאוכלה דהיינו כל קצירה של הפסד או סחורה עובר על לאו, דלא הותרה אלא קצירה של אכילה ולכן הוי מלקות מדאורייתא.והוכיח דאם לא כן למה האשה שאכלה פגי שביעית תלקה, הרי עברה על עשה, ואשה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמה אלא ודאי דאיסור סחורה והפסד הוי איסור לאו ודו"ק. ויש להסתפק אם אסור לגרום הפסד, דהיינו דרק הפסד ישיר ילפינן דאסור או דלמא לא שנא כיוון דהוא גורם להפסיד ובספק זה הסתפק המבי"ט ח"א ס' פ"ג אם מותר לתלוש עלי תותין להאכילם תולעים דע"י שלוקח העלה השמש מכה בפרי ואין מי שיגן עליו.
והוכיח המביט דאף דאסור להפסיד פירות שביעית היינו הפסד בידיים אבל גרמא מותר והוכיח מירושלמי שביעית פ"ז א' שמותר, שכתב מההיא קבניתא דירקא מסקין לה לאגרא והיא יבשה מן גרמה פי' דמותר להעלות לגג כדי שתמהר להתייבש ולא תהיה ראויה למאכל אדם. שמותר לגרום להפסד פירות שביעית אם אינו מפסיד בידיים ולפ"ז מותר לקבץ עלים מעץ תותים כי אינו מפסיד בידיים.
ובחזו"א כתב דגם הפסד אסור ומה שהתיר הירושלמי להעלות ירקות ליבוש דוקא באופן שאם ישארו כאן יפסידו לגמרי גם ממאכל בהמה, בזה מותר להעלותם לגג כדי שלכל הפחות ישמשו מכל בהמה אבל דבר שלא נפסד וראוי למאכל אדם אסור לגרום לו הפסד. ורידב"ז כתב להוכיח דגם הפסד מותר ממה דאמרינן בגמרא סוכה "ה. אתרוג של תרומה אסור לקחתו מפני שמפסידו בידיים, של שביעית מותר והטעם כיון דבתרומה יש דין של משמרת תרומתי גם גמרא אסור משא"כ לגבי שביעית ודו"ק.
ויש להוכיח מירושלמי שאסור לגרום הפסד בידיים ממה דאיתא פת שעפשה אין מחייבין אותו לאוכלה משמע פת רגילה חייב ובשלמה לרמב"ן דיש מצוות אכילה ניחא אלא לכו"ע הפוסקים דאין מצות אכילה למה יאכל פת רגילה הרי לא מחיוב וצ"ל דאוכל כדי שלא תפסיד הרי גם גרמא להפסד אסור ופירש המקדש דוד דפת שעפשה לא מחייבין הא פת רגילה חייב כדי שלא תקלקל אין ללמוד מכאן שחייב לאכול פת רגילה מדין מצוות אכילה אלא האיסור פת שעפשה פטור. פת רגילה חייב כדי שלא תתקלקל דכל שיכול להציל פירות קדושים ולא עושה הוי זלזול בהקדש. וכ"כ חזו"א דפת שעפשה לא מחייבין אימא לאוכלה דפקע ממנו דין אכילה אבל לא עפשה כיוון דיש קדושת שביעית, נמצא דאין מצוות אכילה אבל יש מצווה שמירה מדין קדושה.
ובתורת הארץ כתב להוכיח דגרם הפסד מותר דאיתא בפ' פרה פ' י"א משנה ז' דאין מזין באיזוב של תרומה טהורה ודרב"ע פירש משום שמפסיד התרומה ולעניין שביעית לא נאמר איסור. הרי דלהזות הוי גרם הפסד ושרי. וזה דין כמו אתרוג של שביעית ששונה מתרומה. יש שהוכיחו שגרם הפסד אסור מרמב"ם פ"ה הלכה ה', הלכה הבהמה ואכלה עלים תחת התאנה אינו חייב להפרישה שנאמר לבהמתך ולחיה תהיה כל תבואתה לאכול ואי גרם הפסד שרי למה צריך פסוק להתיר ובחזו"א כתב דאיירי דאוכלת תחת התאנה של חבירו דיש היזק וס"ד אסור מדין מזיק על זה בא הפסוק דלא מונע ממנה כיון דזה הפקר אבל בשלו שרי ולא צריך פסוק על שלו כי גרם הפסד שרי. הפסד ע"י אכילה כגון ליתן לקטן תפוח שלא יגמור לאכול אותו או דבר שמתפורר וכן אם מותר לחתוך פרי שיאכל חציו וישאיר חציו ועי"ז יתקלקל וזה תלוי אם גרם הפסד מותר או אסור למ"ד מותר לתת פרי לתינוק אע"פ שלא יאכל את כולו וחלקו נפסד-כי גרם הפסד מותר ולמ"ד אסור. אסור לתת לקטן אוכל אם גורם קלקול וכתב בס' הלכות שביעית ס' ה' דלכו"ע שרי כיוון דהגורם הוא דרך האכילה אין מקום לאסור, ולכן מותר לאכול חצי פרי ומשאיר חצי שע"י זה החצי הנשאר מתקלקל כיוון דהוי דרך אכילה דהוא לוקח לאכול חצי והחצי השני גרמא דלכו"ע שרי בנידון זה.
ובדין אם מותר לגרום הפסד לפירות שביעית או אסור זה תלוי בפירוש המשנה פ"ח משנה ז' דאין מבשלין ירק בשמן של תרומה שלא יבואו לידי פיסול ור"ש מתיר והלכה כחכמים ובזה נחלקו הרמב"ם והר"ש מה הוא הפיסול בדברי חכמים למה לא מבשלין ירק בשמן של תרומה לפי הרמב"ם שמא יטמא שמן של תרומה ויטמא הירק ויתחייב לשרוף האוכל, ונמצא גורם הפסד לפירות שביעית וכ"כ הרע"ב והפני משה והגר"א אמנם הר"ש כתב טעם האיסור שמא ישאר לו האוכל בזמן הביעור ויתחייב לבער האוכל ונמצא גורם זמן קצר לתרומה וזה הפסד דתרומה נאכלת לעולם ושביעית עד זמן וביעור הרי דיש מחלוקת בין הפוסקים אם גרם הפסד מותר או אסור דלדעת הרמב"ם אסור כל שעלול להאסר באכילה ולהר"ש מותר רק טעם שמביאו לידי ביעור אבל הרמב"ם פירש טעם האיסור משום שביעית והר"ש פירש האיסור משום תרומה שגורם למעט זמן אכילה בתרומה ובמשמרת הבית סי' ח' אות י"ח בהערת הרידב"ז כתב דאין להוכיח מהמבי"ט שמתיר לקחת עלים מהעץ ועי"ז נרקבים התותים, דהתם לא עושה מעשה בידיים, אבל לערב שמן של תרומה בירק הרי עושה בידיים ולכן גם לפי הרמב"ם אין להוכיח מנטילת העלים לאסור דבעניין של עלין ועי"ז הפרי יהיה נתון לקרני השמש ויפסיד גם הרמב"ם מודה למהרי"ט דשם, כיון דלא עושה בידיים, אבל בשמן תרומה גורם לכלות התרומה, וזה דין בקדשין שאסור להביאן לבית הפיסול ואין הדין מדין גרמא אלא אם יפסידם יצטרך לשרוף בידיים ודו"ק.
ונ"מ בין הרמב"ם להר"ש אם מותר ירק של שביעית שאין לו ביעור בשמן של תרומה דלהרמב"ם יהיה אסור כיוון שאם יטמא יבוא לידי שריפה ולפי הר"ש מותר כיוון שאין לו זמן ביעור ויש עוד נ"מ במה שדייק רע"א במשנה אות מ' דהמשנה אמרה אין מבשילין ירק של שביעית בשמן של תרומה, מה הדין הפוך ירק של תרומה בשמן שביעית ודייק רע"א דבאופן זה מותר וטעמו כיון דתרומת ירק מדרבנן לא חיישינן שמא יביאנה לידי פיסול ועוד שבישול ירק שביעית בשמן תרומה משביח הירק של תרומה ושרי, אולם התפארת ישראל שם הולך וס"ל שאין הבדל ונראה דזה תלוי במחלוקת הרמב"ם והר"ש דלטעם הר"ש שהאיסור משום ביעור ולכן אסור ירק שביעית בשמן תרומה הפוך מותר דבזמן הביעור הירק הוא ירק של תרומהואינו חייב בביעור, אבל להרמב"ם שהחשש משום שביעית דאסור לגרום להפסיד פירות שביעית גם ירק תרומה בשמן שביעית אסור, ומ"מ גם לדעת הרמב"ם דאסור לגרום להפסד פירות שביעית כל שעושה דרך אוכלה שרי, כגון-ליתן לתינוק לאכול חצי פרי, ולהשאיר חצי.
ויש לדון בסחיטת פירות שביעית, דמן התורה לא מצאנו מיץ היוצא מהפרי שדינו כפרי, אלא בשמן וענבים תירוש ויצהר אבל שאר פירות, אם סוחט אותן יש להם דין זיעה ולא דין פרי וכן מבואר בחולין ק"כ: לעניין תרומה וביכורים תירוש ויצהר כן שאר פירות אסור והגם שלגבי תמרים התורה אמרה שמה שזה מהם זה דבש ארץ זבת חלב ודבש והכוונה לדבר תמרים מ"מ מ"מ נאמר במשנה תרומת פי"א משנה ג'-"אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא סותונית חומץ ושאר כל הפירות אין משנים אותם מבריאתן בתרומה ומעשר שני, אלא זיתים וענבים בלבד". הרי דלא הותר אלא יין ושמן ולגבי תמרים אם סחטן דבר היוצא מהן אינו אלא דליעה בעלמא.
אמנם תו"ס ראש ורשב"א הביא בשם רב האי גאון כיון דהתורה אמרה על מה שזה מתמרים דבש הרי ברכתו בורא פרי העץ ואינו זיעה אלא פרי, וזה שלא כדעת הרמב"ם ויש נ"מ אם דבש נחשב כפרי או כזיעה חדא לעניין ערלה אם לוקין עליו דאין מלקות רק על הפרי וכן בתרומה אם מותר לסחוט ולהפריש ממיץ על הפרי תרומה אם נחשב מין על מינו כמו ענבים על יין, אבל אם זה זיעה בעלמא לא יכול לתרום על הפרי וכן לעניין הפסד תרומה דאם זה זיעה הרי אסור לסחוט דמפסיד התרומה וכן לגבי ברכה אם שהכל וכן לגבי טומאת משקין שלא מטמאין אלא שמן ויין אבל שאר משקין וכן לגבי איסור חדש כתב הפמ"ג או"ח ס' ר"ב. דרק בפרי עצמו ישדין חדש ולא במה שיוצא מהפרי. וכן לגבי שבת, דאין חייבין מן התורה אלא על סחיטת זיתים וענבים ולפ"ז גם תמרים שנוי במחלוקת-אם זה פרי או זיעה.
ובדין איסור סחיטת פירות בשביעית כתב מהרי קורקוס שהוא מדין הפסד. וכ"כ מלאכת שלמה והר"ש סירליאו ובקרית ספר כתב דההפסד הוא דמפקיע מהפרי קדושת תרומה דמשקה היוצא משאר פירות אין עליו קדושת תרומה כיון דנחשב לזיעה בעלמא ולפ"ז יצא שהו"ה בשביעית, שיש דין לאוכלה ולא להפסד אבל הרב קרית ספר מנמק למה בתרומה אסור משום ושמרתם את משמרת תרומתי וזה נאמר בתרומה ולא בשביעית. אמנם במסכת פסחים כ"ד. נחלקו רבי זירא ואביי דלרבי זירא אסור לסחוט פירות חוץ מזיתים וענבים משום דהוי שלא כדרך הנאתן ולכן לא לוקה משום ערלה דהוי שלא כדרך הנאתן. אבל אביי ס"ל שאין הטעם משום שלא כדרך הנאתן אלא זיעה בעלמא דאין זה גוף הפרי דכל שנסחט בטל טעם הפרי ובמקומו יצאה זיעה והנה שני הטעמים הללו שייכים בתרומה דלרבי זירא כל שסוחט הוי שלא כדרך אכילתו ולכן אסור, הו"ה בשביעית ולאביי דמבטל את הפרי ופנים חדשות בשם זיעה באו לכאן אסור נמי בשביעית ונמצא שני הטעמים מטעם הפסד דאי משום שלא כדרך אכילתן אסור הוא מטעם הפסד דלאוכלה אמר רחמנא. וכן לאביי דהפרי נעלם ובמקומו באה זיעה נמי מטעם הפסד.
ויש נ"מ בין שני הטעמים דלטעם של רבי זירא דהוי שלא כדרך הנאתן בפירות שעומדים לסחיטה לרוב בני אדם אין טעם שלא כדרך הנאמן דזה דרך הנאתן לרוב העולם אבל לטעם אביי שפנים חדשות באו לכאן גם בתפוזים ובאשכוליות נמי אסור ועוד יש נ"מ אם ריסק בפירות דלטעם אביי דשם הפרי פרח ופנים חדשות באו לכאן הרי הפרי קיים ושרי בריסוק אבל לרב זירא דהוי שלא כדרך הנאתן גם בריסוק פירות שרוב העולם אוכלים אותם חיים וריסקם הוי שלא כדרך הנאמן.
ופסק הרמב"ם פ"ה משביעית הלכה ג' כתב ואל ישנה פירות מבריאתן כשם שאינו משנה בתרומה ומעשר שני. דרכו לאכול חי לא יאכל מבושל ודבר שדרכו להאכל מבושל לא יאכל אותו חי. לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה והרמב"ם משווה שביעית לתרומה ומעשר ושם פסק בהלכות תרומות פרק י"א הלכה ב' תמרים של תרומה מותר לעשות עיגולי דבלה אבל אסור לעשות מהם שכר וכן אין עושין תמרים דבש ולא תפוחים יין ולא פירות הסתיו חומץ וכן כל הפירות לא משנין אותם מבריאתן חוץ מזיתים וענבים ע"כ. ודקדקו בשברי הרמב"ם למה לגבי תמרים כפל אין עושין מהם שכר ואין עושין מהם דבש ולכאורה כיון דאסור לשנותם מכמות שהם למה כפל שלא עושין שכר ולא עושין דבש, הרי אותו טעם לשניהם, אלא הרמב"ם בא ללמד אותנו שני דינים אחד שאין לשנות הפרי ואין לסחוט פרי דבישול פרי לא מבטל את הפרי, אלא הפרי שבישלו ברכתו נשארת ואע"פ כן, אסור. ולא עושין דבש דהיינו איסור סחיטה דמה שיוצא מהם הוי זיעה ואסור והחידוש בדבש דאע"פ שהתורה קראה למה שזה מתמרים דבש, מ"מ הוי זיעה ולא סוחטין פירות אפילו דרכם בכך. לפי זה יוצא לדעת הרמב"ם כל סחיטת פרי אסור כיוון דמשנה מהפרי והוי זיעה בעלמא.
ויש להסתפק כיוון דאסור לסחוט פירות שביעית או מטעם הפסד או מטעם זיעה מה הדין אם עבר וסחט, האם יש על המיץ קדושת שביעית או לא? ולכאורה נראה כיון דבטל שם הפרי אין קדושת שביעית על המיץ. אמנם הגמ' בחולין ק"ב: איתא הטבל והחדש והשביעית וההקדש וכלאיים כולן משקין היוצאים מדין כמותר. וכן פסק הרמב"ם פי' ממאכלות אסורות הלכה כ"ב הטבל והחדש וההקדש ושביעית וכלאיים והערלה משקין היוצאין מהם-כמותם ואסורים ואין לוקין עליהם, הרי דלעניין אכילה חשיב זיעה ומ"מ יש שם האיסור ממנו באו.
ולכאורה יש סתירה בדברי הרמב"ם דבפי' י"א הלכה ב' חייבים באכילת תרומות רק על היוצא מזיתים וענבים ולא שאר פירות, הרי דפסק מה שיוצא מפרי לא כפרי עצמו ואילו לעניין שביעית פסק בפי' ממאכלות אסורות הלכה כ"ב דמשקה היוצא מהם-כמותם. והנה במה שכתב הרמב"ם משקה היוצא מהם כמותם נחלקו בזה המפרשים האם איסורו מהתורה או דרבנן דדעת הרמב"ן ופנ"י קדושין דאיסור זה רק מדרבנן אמנם בקריית ספר כתב דאיסור זה מדאורייתא ודייק ממה שכתב הרמב"ם הטבל והשביעית משקין היוצאים מהם כמותם ואין לוקים עליהם. משמע, דרק לעניין מלקות, אבל איסור יש. וכתב החזו"א לישב דברי הרמב"ם דפירות שביעית אסור לסחוט ומ"מ אם נסחט יש קדושת שביעית, דזיעה שאמרה הגמרא אין הפירוש שפקעה מהפרי שם אוכל והוי כאוכל פגום דהוי מי ששותה הזיעה הזאת מברך עליה, הרי דיש עליה שם אוכל, אלא הטעם דאסור לסחוט דזיעה אינו עיקר הפרי והדינים שנאמרו על הפרי לא חל על הזיעה ומ"מ על הזיעה יש שם אוכל ולכן יש קדושת שביעית למ"ד דהאיסור מדרבנן.
ובדין פירות שעומדים לסחיטה אי שרי לסוחטן דלפי מה שאמרנו לעיל אסור לסחוט פירות שביעית ואע"פ כן, אם עבר וסחטן יש עליהם קדושה. ובסדר השמיטה מסתפק אם מותר לסחוט לימון ותפוזים כיוון שדרכו בכך, האם נאמר כיוון דהתורה התירה רק בשמן וענבים אבל שאר פירות אסור מ"מ כתב החזו"א להסתפק בזה ולהלכה היה מתיר כשהפרי כבר מעורב עם המיץ אבל סוחט ומסנן-בזה יש איסור דאין משנין פירות שביעית. וכ"כ במנחת שלמה והעיר כיוון שכל הפרי לא נסחט ונשאר אוכל בפרי הסחוט והוי הפסד-וטעמו של החזו"א להתיר ועיקר טעמו דסחיטת תפוז לא דומה לסחיטת אגס ותפוח דבאגם ותפוח המיץ יוצא מבשר הפרי אבל כאן המיץ אגור ומרסק את הפרי וקימ"ל פירות מרוסקין מברך עליהם ברכתם. ועוד סחיטת תפוז לא ברסק אוכל למשקה, שגם באכילה הוא נפגש במשקה בתום אכילה.
ובמנחת שלמה כתב שאין איסור לסחוט תפוזים דאע"פ שהופך אוכל למשקה לא מצאנו איסור בשביעית אלא בתרומה ואע"פ שמפקיע בכך קדושת שביעית, אין איסור בכך, דהאיסור הוא רק בתרומה, שכתב בה "משמרת". אמנם לפי הרמב"ם משמע שאסור לסחוט פירות בכלל, חדא משום הפסד הפרי ועוד דכל משקה אסור, חוץ מזיתים ויין. אמנם יש לדמות סחיטת תפוזים לריסוק פירות, כגון תמרין שמעבן דפסק הרמב"ם פי"א דתרומות, הלכה כ' דמותר לרסק פירות, לעשות מהם הטרמה והיא גמ' בברכות ל"ח. ומברכין על הטרמה ברכת הפרי וכן פסק בשו"ע ס' ר"ב סעיף ז'.