דף צו. מי נקרא מוחזק במזונות והאם יש הבדל בין בעל ליורשים
סעיף א
גמ' דף צו. בעי רבי יוחנן יתומים אומרים נתנו ואלמנה אומרת לא נטלתי על מי להביא ראי' נכסי בחזקת יתמי קיימי ועל האלמנה להביא ראי' או דלמא נכסי בחזקת אלמנה קיימי ועל היתומים להביא ראי'. ת"ש דתני לוי אלמנה כל זמן שלא ניסת על היתומים להביא ראי'. ניסת עליה להביא ראי' ע"כ. וכתבו התוס' והרא"ש נכסי בחזקת אלמנה דאלים כחה למכור שלא בבי"ד. והקשה הר"ן מה מסתפק רבי יוחנן הרי ס"ל בב"מ יז. דהטוען אחר מעשה בי"ד לא אמר כלום ומזונות מעשה בי"ד ולמה יהיו נאמנים ותרץ דחיוב מזונות פרעון חל כל יום יום – לכן נאמן לומר פרעתי. ופי' רש"י דבעית הגמ' יתומים אומרים נתנו מזונות להבא והקשה הר"ן הרי אין אדם פורע תוך זמנו.
ובחו"מ ס' עח. סעיף א' כתב הרמ"א בשם המרדכי דאם שכר סופר לכתוב קונטרסים כל קונטרס וקונטרס זמנו. וכ"כ הלבוש ותמה הש"ך דהגמ' אמרה בחזקת שנתן עד שיבא ראי' שלא נתן – ואי לאחר זמנו פשיטא אלא בתוך זמנו וקשיא הרי הגמרא אמרה אין אדם פורע תוך זמנו ותרצה הגמ' שאני הכא דכל שפא ושפא זמניה הוא וכתב הש"ך דהיות ואביי ורבא ס"ל אדם פורע בתוך זמנו דזמנין דאית ליה זוזי ופרע כי היכי דלא ליטרדן.
ותרצה הגמ' שאני הכא דכל שפא ושפא היינו דכאן שונה הדין וקימ"ל כאביי ורבא דעביד לפרוע כיון דזה חוב מתחדש רגיל לתת אע"פ שעוד לא חל החיוב. דלא דמי לבע"ח שנותן לו פעם אחת לפ"ז במזונות האשה דמחדש כל יום ויום שייך לומר שהם נאמנים שפרעו אע"פ דעוד לא חל החיוב ודו"ק.
העולה מהגמ' דאלמנה נקראת מוחזקת בנכסים וכ"כ הרמב"ם פי"ח מאישות הל' כ"ז וז"ל אלמנה שתבעה מזונות מן היורשים הם אומרים נתנו והיא אומרת לא נטלתי כל זמן שלא נישאת על היתומים להביא ראי' או תשבע שבועת היסת ותיטול וכו' ע"כ וכתב ה"ה הטעם למה נשבעת היסת כיון דנכסים בחזקתה הרי היתומים כבאים להוציא ממנה והוי כמי שטוען לחבירו מנה לי בידך והלה כופר בכל וידוע שהנתבע נשבע היסת ונפטר – אף כאן נשבעת היסת ונפטרת וכ"כ הכ"מ – לאפוקי דעת הרשב"א דכתב בשם הגאוני' דכל שלא טוען בגופו של דבר אע"פ שהוא תפוס בידו כגון משכון לא נאמן עליו אלא השבועה כעין שבועת הנוטלין וכו'. וכ"כ מל"מ כדעת ה"ה ונ"מ ע"ש.
סעיף ב
וכן נמי יש להביא ראי' אלמנה ששהתה ב' או ג' שנים ולא תבעה מזונות אבדה מזונותיה ופריך בשתים אבדה כ"ש ג' תרצה הגמרא הא בעשירה הא בעניה. א"נ כאן בצנועה כאן בפרוצה וכן פסק הרמב"ם בפי"ח הל' כ"ו אלמנה עניה ששהתה שתי שנים ולא תבעה מזונות או עשירה ששהתה שלוש שנים ויתרה ולא הזכיר פרוצה וצנועה ומשמע דעשירה ופרוצה בב' שנים לא הפסידה ואמאי יטענו היורשים הפסדת כיון דלא תבעת אפי' שאת עשירה מ"מ בפרוצה הפסידה – אלא משמע דנכסים בחזקתה.
ויש לתמוה צנועה ועניה – למה בב' שנים הפסידה לרמב"ם הרי יש ספק ונכסים בחזקתה והרא"ש כתב בפירוש דאלמנה מפסידה אחרי ב' שנים דוקא אם היא עני' ופרוצה וטעמא משום דנכסי בחזקת אלמנה וכל שיש ספק אם מחלה נכסים בחזקתה.
ובבני אהובה כתב לישב דא"נ דגמ' כאן בצנועה כאן בפרוצה חוזר על עשירה דאמרנו מפסידה בג' שנים – באה הגמ' ואמרה דעשירה ופרוצה מפסידה בב' שנים אבל עני' די בב' שנים – ולכן מעצם הדין כיון דאלמנה מוחזקת הרי יכולה לטעון עשירה דאני ס"ל כלשנא קמא דבעי ג' שנים אפי' בפרוצה.
ולכן פסק הרמב"ם כלישנא קמא – ולעולם עניה בב' שנים – דכיון דנכסים בחזקת אלמנה – אבל לו נכסים היו בחזקת יתומים יכולים לומר לה את פרוצה אפי' עשירה בב' שנים הפסדת וכתב ח"ס דלפ"ז הלכה כרמב"ם לא כדעת הרא"ש.
סעיף ג
ובאבני מילואים ס' ס"ט ס"ק ב' כתב דלפי התוס' בדף צו: דלמה אלמנה נקרית מוחזקת כיון שיכולה למכור שלא בבי"ד א"נ היות ואשה שהלך בעלה למה"י מוכרת למזונותיה שלא בבי"ד משמע שכן היא מוחזקת. וכן כתב הרמב"ם פ' י"ב מאישות הל' ט"ז הלך בעלה למה"י שיכולה למכור שלא בבי"ד גם למזונות.
ובגמ' קז. בלוותה ובא הבעל ואמר הנחתי לה מזונות נאמן. ופי' רש"י נשבע הבעל ונפטר. והקשו התוס' הרי אם הבעל נאמן בשבועה לא תמצא מי שילווה לה לכן היא נשבעת ונפטרת דאי לאו הכי לא תמצא מי שילוה לה ועכשו שנשבעת ונפטרת אין יראים כלום שסומכין עליה שתשבע ע"כ. ומשמע מרמב"ם כדעת רש"י דאם לוותר והבעל טען הנחתי לך נשבע הבעל היסת דכתב וז"ל בפ' י"ב הל' כ' לא תבעה ולא מכרה אלא שהתה עד שבא הוא אומר הנחתי והיא אומרת לא הנחת אלא לויתי ונתפרנסתי נשבע שבועת היסת ונפטר.
וישאר החוב עליה ע"כ. הרי דהרמב"ם פסק דנכסים בחזקתו דהיא באה להוציא ואפי' תוס' דאמרו היא נשבעת בנקיטת חפץ היינו מתקנה דלא תמצא מי שילונה. אבל מעיקר הדין הנבעל נשבע ונפטר כדעת רש"י. וא"כ מנין לו לרב אבני מילואים להחליט שמזונות האשה מחזקת אפי' כשבעלה חי.
ומה שכתב הרב אבני מילואים דלר"ל דס"ל מעשה ידיה עיקר למה לא יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אע"ג דלא ספקא כיון שאומר א"א בתקנת חכמים ותרץ דאשה נקראת מוחזקת. ובס' צ"ג סעיף ט"ו כתב האבני מילואים בס"ק י' באופן שאומרים יתומים נתנו מזונות והיא אומרת לא קבלתי נכנסים בחזקתה ונשבעת היסת ונפטרת. והקשה האבני מילואים מאי שנא מהלך למה"י ובא ואמר הנחתי לך מזונות הוא נשבע ונפטר הרי שניהם מוכרים שלא בבי"ד בין אלמנה בין א"א ומטעם זה כתבו תוס' דנכסים בחזקתה.
סעיף ד
וכתב לחלק בין אם הלוה לפנינו לאינו לפנינו. כשהבעל בא ואמר הנחתי לך הרי ברי לו שלא חייב ונכסים דאניש ערבין ליה והיות ואי אפשר להפרע מהלוה לא נפרעין מהערב. אבל כשלא לפנינו אמרינן נכסים בחזקתה. אבל גבי יורשין שהם לא הלוו שהרי מזון אלמנה חוב הוא אצל הבעל ועל הנכסים היא מוחזקת תו לא נאמנים בבריא כיון דגופם לא נשתעבד. ולא אמרו שהבעל נאמן בברי רק אם הוא גופיה אישתעביד ובחילוק זה סתר האבני מילואים דבריו שכתב בס' ס"ט לר"ל לא יכול לומר לה צאי מעשה ידיך דעיקר הטעם של אי אפשר בתקנת חכמים היינו להחזיק ולא להוציא ואשה מוחזקית בנכסים דנכסים בחזקתה לכן לא יכול לומר צאי מעשה ידיך דאי אפשר.
ושם ע"כ דהבעל כאן דהרי אומר לה תאי ועם כל זה אמרינן היא מוחזקת וזה סותר. ודעת רוב הפוסקי' דבעל נקרא מוחזק בנכסים וכ"כ רמב"ן ד"ה נכסי בחזקת אלמנה דוקא אלמנה. וכ"כ הר"ן בכתובות קז. כשמעו בו שמת כו"ע לא פליגי דפוסקי'.
ויש לדקדק במה שכתב מרן בס' ע' סעיף ח' הלך בעלה למה"י ולותה ואכלה חייב לשלם וכתב הח"מ וב"ש בשם הרא"ש ומרדכי – דדוקא אם לוותה בעדים הא לאו הכי לא נאמנת אלמא אע"ג דאין הבעל יודע בודאי שלא לוותה מ"מ נאמן דהוא מוחזק. ובחזו"א אה"ז ס' ס"ח ס"ק י"ג הקשה כיון דבעל ברי בחיוב מזונות וספק אצלו אם לוותה למזונות מספק יהיה חייב דהוי איני יודע אם פרעתיך ותרץ כיון דדרך הנשים לגלגל עם בעליהן אין כאן חיוב ודאי והוי כמו איני יודע אם התחייבתי.
סעיף ה
ומ"מ יש לדקדק דהגמ' צז: אמרה במגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה ופי' רש"י הנ"מ בחייו אבל לאחר מיתה לא דדלמא גרושה היא ולא חייב במזונות. ואם נאמר דחיוב מזונות הוי חיוב ודאי כדעת חזו"א קשה הרי בריא בחיוב וספק בפרעון ויש לחייבו גם לאחר מיתה יתחייבו היורשים בשלמא אי נימא דבעל מוחזק. ולכן מה שמשלם מזונות מדין מעוכבת שזו תקנה ניחא – אבל לפי האבני מילואים דגם בא"א הוי מוחזקת דיש חיוב ודאי, א"כ למה יתומים לא יזונו אותה.
ובהפלאה כתב לישב דכיון דחיוב מזונות חל כל יום ויום כדעת הרשב"א וריטב"א א"כ בשעה שמת – היורשים אומרים לא יודעים אם התחייבנו ולכן פטורים. ולפ"ז ניחא לדעת הב"ש וח"מ דכתבו בס' ע' סעיף ג' דאם הלך בעלה ולוותה ואכלה חייב לשלם. והעמידו דלוותה בעדים הא לאו הכי תלינן שהתפרנסה ממעשה ידיה ולכן כשיש עדים חייב. אע"פ שהעדים לא יודעים אם הלוואה היא בשביל לאכול אולי לחסוך מ"מ כל שיש עדים לא חיישינן כמו שכתב הרשב"א דספק פרעון חייב כשאין רגלים לדבר אבל זרוק חובי בתורת גיטין יש זריקה פקע החוב – דאיתרע חזקת חיוב.
ויש להעיר דמל"מ פ' ד' מהלכות שאלה הל' א' כתב דברי בחיוב וספק בפרעון חייב דוקא בספק איני יודע אם פרעתיך. כיון דהו"ל למידע והספק גרוע – אבל באופן דהוא לא יודע ולא הוי שמא גרוע פטור. ולפ"ז ניחא הח"מ והב"ש דוקא לוותה בעדים אבל בלי עדים ששמא גלגלה לא חייב ודו"ק. וכ"כ הרדב"ז ס' אלף קמא ס"ט הביאו או"ת ס' ע"ה, אות כ"ב.
ונתיבות המשפט חו"מ ס' ע"ה ס"ק ה' הקשה מפועלים וחנווני – דבעל הבית חייב גם לפועלים וגם לחנווני והרי שם שמא טוב דלא הו"ל למידע ותרץ דשאני התם דבעה"ב פשע וכתב בסכינא חריפא דאיני יודע אם פרעתיך באופן דלא הו"ל למידע פטור. ואע"פ דהדבר שנוי במחלוקת כפי שהזכיר הרב ערך השולחן חו"מ ס' ע"ה ס"ק כ"ט ולכן יכול לומר קים לי. הבעל וכל שלא היו עדים לא גובה ודו"ק.
סעיף ו
והנה במקום שהאשה לא רוצה לגור עם בעלה האם אבדה מזונותיה כל זמן שלא התרו בה – דבס' ישכיל עבדי ח"ה ס' נ"א כתב על מה שפסקו ביה"ד האיזורי דהבעל חייב במזונות דחזקת חיוב. כל זמן שלא התרו בה – ובס' יביע אומר ח"ג ס' ט"ו אות י"ז לגאון עוזינו הראשל"צ דחה דבריו חדא במאיס עלי לא בעי התראה ועוד כתב הרשב"א דמזונות רק כל זמן שיושבת אתו אבל הלכה אין לה מזונות. והב"י הביא התשו' בס"ס ע"ז דהלכה בלי סיבה פטור. וכ"כ הריטב"א בדף קג. דאולי יתן לה לפי ברכת הבית דכתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם – וח"מ וב"ש כתבו דאפי' לפי ברכת הבית לא.
סעיף ז
ויש נ"מ אם הבעל נקרא מוחזקת במזונות. בענין שיש ויכוח בין הבעל לאשה שהבעל טוען שהאשה בגדה בו והאשה מכחישתו – ואם נאמר שהאשה מוחזקת הרי חייב במזונותיה ואם הבעל מוחזק יהיה פטור.
ומצאנו מחלוקת באהע"ז תה"ד תי"ו וריב"ש ס' פ"א שהביא הרמ"א בס' ע"ה אם הבעל יכול לעקור את מקום מגוריו בשביל פרנסה ולחייב את אשתו – דלתה"ד חייבת ללכת אחריו – וריב"ש לא יכול לכופה ופסק בשו"ת רב פעלים ח"ב ס' ח' דיכול לטעון קים לי ולפטור עצמו ממזונות וכל טענת קים לי היינו להחזיק. ובשו"ת מהרש"ם ח"ג ס"ס שנ"ג כתב ע"פ הרא"ש במכות ג. שאפי' היתה האשה מוחזקת במזונות כגון שתפסה כיון דלרוב הפוסקי' מזונות דרבנן מוציאין מידה ומוקמינן אדאו'.
סעיף ח
ויש להוכיח דבעל נקרא מוחזק במזונות האשה דאיתא בס' ע' הלך בעלה ולוותה ואכלה חייב הבעל לשלם וכתב הרמ"א שם דאם האשה מחלה לבעלה אין למלוה כלום. בשם מרדכי ועמדו כל נושאי כלים כיון דבעל חייב מדאו' מדר"נ איך יכולה למחול וב"ש תרץ דאיירי ביש לה – ותמה הט"ז אי ביש לה לא שייך שיעבודא דר"נ. וח"מ כתב דאין לחלק בין כתובה לחוב דבחוב לא יכול למחול –בשעבודא דר"נ אבל בכתובה מוחל. דמזונות דרבנן וקשה חדא דרמב"ם ס"ל מזונות דאו' וכתב הט"ז לישב לעולם שעבוד דר"נ לא מוחל מיהו התוס' כתב הטעם דמכירת שטרות דרבנן שעבוד דר"נ דאו' לכן לא יכול למחול.
ובשטר מוחל לפ"ז במזונות דרבנן יכול למחול דחיוב מדרבנן. ולכאו' הרי רמב"ם ס"ל מזונות דאו' והוי שעבודא דר"נ ואיך יכולה למחול ע"ז כתב דהיות והרבה פוסקי' ס"ל מזונות דרבנן רמב"ן רא"ש ר"ן וה"ה ס"ל כלהו מזונות דרבנן לכן חשש הרמ"א והבעל יכול לומר קים לי ולכן המחילה מהני.
ולכאו' כיון דיש מחלוקת אי מחילה מהני או לא הוי כאיני יודע אם פרעתיך. דהא ברי בחיוב שיש כאן שעבודא דר"נ – וספק אם מוחל או לא – כיון דהספק בדין לא שייך אוקמי אחזקה. ובפרט לפי המל"מ כשהשמא טוב לא אומרם ברי בחיוב וספק בפרעון. ויש לדחות שאם החוב דרבנן – כאן החוב דאו' לכן אם החזיר הלוה למלוה יש מחלוקת כאן ודאי משלמת – כאן עצמו יש ספק.
סעיף ט
ולכאו' יש לתמוה ממה שפסק רמב"ם בפי' י"ב הל' ח"י – יש מן הגאונים שהורה שאין פוסקי' מזונות לאשה שהלך בעלה למה"י או שמת בעלה עד שתביא כתובה – שחוששין שמא נטלה כתובתה – או מחלה שאין לה מזונות. ויש מי שהורה שפוסקי' לה מזונות בחזקת שלא נטלה ולא מכרה ואין צריך להביא כתובה. ודעתי נוטה לזה. במי שהלך למה"י הואיל ויש לה מזונות מדאו' אבל אם מת בעלה שהיא אוכלת בתנאי בי"ד אין לה מזונות עד שתביא כתובה. ועוד שהיא ניזונית מנכסי יורשים ולעולם טוענים ליורש ע"כ.
וכ"כ בפי' ח"י הל' כ"ג אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות שמא או מכרה או משכנה ואע"פ שלא טען יורש טוענין לו ואומרים לה הביאי כתובתך והשבעי וטלי מזונותיך ע"כ. ואי מזונות אשה בחיים בחזקת הבעל למה מחיים נוטלת כשאין כתובה וכן לאחר מתה למה לא נוטלת הרי נכסים בחזקתה.
וכן פסק הרמב"ם פי"ח הלכה כ"ג אלמנה שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה אין לה מזונות שמא מחלה וכו' ואומרים לה הביא כתובתיך והשבעי וטלי מזונותיך. וכו' ע"כ משמע שלא ניזונית אלא בשבועה. ולכאו' הרי נכסים בחזקתה דמכח זה הרא"ש נחלק עליו. וס"ל דניזונית בלי שבועה והוכיח מסוגי' בגיטין לה. ההיא דאתא לקמיה דרבה בר רב הונא לגבות כתובתה וא"ל רב לא מגבי כתובה לאו מלתא א"ל הב לי מזוני נמי לית לך דאמר שמואל התובעת כתובתה בבי"ד לית לה מזונות. ולרמב"ם תיפוק ליה מאותו טעם וכן הקשה הרא"ש.
עוד לפי הרמב"ם דמחלק בין מזונות ממי שהלך למה"י דמזונות דאו' – למזונות אלמנה דחיוב מדרבנן. יוצא לפי דבריו דלמ"ד מזונות הבעל מדרבנן נמי במי שהלך לא פוסקין כל זמן שאין לה כתובה. וה"ה כתב בפי' י"ב הל' י"ח דלעיל הוכיח מזונות דרבנן מ"מ העיקר משום טענינן ליורש. וצ"ל לדעת הרמב"ם מחייב מזונות דאו' ולאחר מתה דרבנן. ולדעת החולקים ס"ל מחייב מזונות לא תליא בכתובה ולכן המוחלת כתובתה אין לה מזונות לאחר מיתה מחייב יש לה – ולרמב"ם דמחלקין דאו' ודרבנן כי ס"ל מוחלת אין לה כתובה.
ומר"ן בשו"ע ס' צ"ג סעיף ח"י כתב אלמנה שאין לה שטר כתובה בידה אין לה מזונות שמא מחלה כתובתה וי"ח וס"ל יש לה מזונות הרי דהבא דעת הרמב"ם בסתם ודעת הרא"ש בי"א וקימ"ל כסתם מ"מ בנידון דידן נכסים בחזקתה וגובה כתובתה דטוענת קים לי דמוחזק רשאי לטעון קים לי. וכ"כ הב"ש שם בס"ק כ"א לענין תובעת נדוני' אי הפסידה מזונות וכתב דהיות ויש מחלוקת נכסים בחזקתה ואוכלת.
סעיף י
ויש לישב דמתי אמרינן נכסים בחזקתה אם הויכוח אם פרעו או לא פרעו. דהחיוב ודאי וספק בפרעון. בזה אמרינן נכסים בחזקתה. אבל באלמנה שבאה להוציא מזונות ואין שטר כתובה בידה הספק והמחלוקת אם התחיל החיוב אולי אין כאן חיוב בכלל. לכן ס"ל לרמב"ם דלא גובה מזונות אע"פ שבעלמא קימ"ל נכסים בחזקתה. וכן משמע מרש"י צז. במגורשת ואינה מגורשת במת הבעל אין לה דלא שייך נכסים בחזקתה וכ"כ בגנת ורדים חו"מ כלל ג' כלל כ"ו. ודעת הרא"ש לחלק בשלמא בנתגרשה ולא נתגרשה יש ספק אם הנכסים נכנסו לחזקתה משא"כ באלמנה שחייב לה מזונות מתנאי כתובה וכעת התחדש דבר אולי חל החיוב או לא אמרינן נכסים בחזקתה.
ועוד נראה לחלק ולישב דברי הרמב"ם במי שהלך למה"י ניזונית אע"פ שאין כתובתה בידה. כיון דלא חיישינן שמא נפרעה או התפיסה צררי. דאדם מתפיס רק סמוך למותו ולכן אמרינן שהכתובה בחזקתה דאסור לשהות עם אשתו שעה אחת בלי כתובה מדין אין אדם פורע בתוך זמנו. ולכן לא חשו. אמנם לרמב"ן ורשב"א ס"ל דהטוען אחר מעשה בי"ד אפי' במקום שכותבין נאמן לומר פרעתי ס"ל דוקא כתובה ולא מזונות דמזונות מוחזקת משא"כ באלמנה. ולענין קושית הרמב"ן מגיטין ל"ה, משמע דמזונות בלי שבועה יש לחלק בין מזונות לכתובה כתובה היא בחזקת היתומים ולכן חשוד לא נאמן להוציא משא"כ מזונות בחזקת וחשוד לא מפסיד כשלא מתני' לו לישבע ודו"ק.
וכעין זה כתב הישו"י לישב דעת הרמב"ם דמצריך שבועה לאלמנה כדי שתגבה מזונות אע"פ שנכסים בחזקת אלמנה היינו כשחל החיוב והספק אם נפרע או לא אבל על הצד שהתפיסה צררי הרי אין חיוב ולא חל החיוב בכלל ובפרט לפי מה שכתבו תוס' דכתובה לא בחזקתה משא"כ במזונות דלעולם יש לה.
ולגבי מזונות ס"ל לרמב"ם דלולי שמואל דהתובעת כתובתה אין לה מזונות היתה נוטלת דטעמא משום חשודה ויש הבדל בין חשוד שנוטל לחשוד שנפטר. לגבי נוטל איתא בס' צ"ב ב' דיעות לגבי נשבע ונוטל. ויש דיעה שכיון שחשוד קנסו אותו אבל כאן למרות שחשודה מ"מ כיון דהשבועה מדרבנן כל שלא יכולה לישבע לגבי מזונות נוטלת וכן חלק הש"ך דדוקא בכתובה דרבנן אם לא יכולה לישבע לא גובה משא"כ במזונות דאו'.
ועיין לגאון עוזינו הרשל"צ בספרו יביע אומר ח"ג ס' טו'דגלא דרעיה ונפל נהורא בענין מוחזקת הבעל והעלה כיון דמשמע ממר"ן חו"מ ס' צ"ז דמזונות דרבנן וכן דעת הרי"ף והראש הבעל יכול לטעון קים לי כדעת הסוברים מזונות דרבנן.