הסיפור שלא נכתב בספרי ההלכה

״כשנולדתי, אבא שלי, הרב שלמה שלוש זצ״ל, כבר היה דמות מוכרת: תלמיד חכם, דיין, רב שכונה, ומי שעתיד היה להיות רבה של חיפה. אבל הסיפור האמיתי של אבא, זה שלא נכתב בספרי הלכה אלא בלבבות האנשים, התחיל הרבה קודם. ואני אספתי אותו טיפה אחר טיפה.״

״את הסיפור שמעתי מאמא, שהייתה עדה שקטה לחיים שלמים של מסירות. שמעתי אותו גם מדודים ודודות, מאחים, מאחיינים וממכרים. כל אחד מהם פתח לפניי דלת אחרת, ויחד ניסיתי להבין מי היה אבא עוד לפני שהכרתי אותו.״

״גדלתי בצל של עץ גדול: צנוע, שורשי, נותן חיים, ולא מדבר על זה. הרבה מהתחנות בחייו קרו לפני שנולדתי, אבל זכיתי לצמוח תחת נופו: להרגיש את השקט שלו, את ההקשבה, ואת הדרך שבה עשה כל דבר – בלי הרבה רעש, אבל עם הרבה עומק.״

״בבית אבא לא דרש; הוא היה נוכח. אם היה קושי, הוא לא הלחיץ אותנו. הייתה בו שמחה פנימית שלא הייתה תלויה בדבר, ותמיד הקרין אמונה. בשבתות נאמרה כל מילה בקידוש שלו בכוונה, לא כטקס אלא כחוויה של הר סיני. כשהייתי ילד ולא הבנתי הכול, הרגשתי. הרגשתי שהבית הזה מלא, גם כשהוא שקט. והיה לי ברור שיום אחד אנסה להעביר הלאה קצת מהשקט הזה.״

בערב שבת אחד במקנס, כשגשמים כבדים ירדו על העיר, נולד בבית משפחת שלוש תינוק וקראו לו שלמה. המשפחה כבר איבדה שני ילדים צעירים, והבן החדש התקבל כמו מתנה שהאירה את כל הבית. ברית צנועה, תינוק קטן, והתחלה של סיפור גדול.

כבר בגיל שנתיים היה הפעוט עוטף את כתפיו במגבת כאילו הייתה טלית, ומרים ידיים קטנות לברכת כהנים. אחותו הבכורה, ז׳ולייט, סיפרה שזה לא נראה כמו חיקוי: שלמה לא רק למד את המילים, הוא הרגיש אותן. המשפחה כולה עמדה והביטה בו בפה פעור.

סבתו אסתר אהבה אותו אהבה שקשה לתאר. ״הוא המלך שלי,״ הייתה מכריזה, ״מי שנוגע בשלמה – כאילו נוגע באלוקים שלי.״ כל בגד חדש הגיע קודם אליו, וכל פרי ראשון הונח קודם בידיו. והוא לא היה ילד שקט: קולו נשמע בכל פינה, צועק, מתלהב, רץ ומשחק. משהו מאותו קול חזק נשאר בו תמיד, גם ברגעי השקט העמוקים ביותר.

הבית עצמו היה פשוט: דירה קטנה בבניין בן שתי קומות, ברחוב שעבר בקו התפר שבין ״המלאח הישן״ ל״מלאח החדש״. אחיו הגדול, דוד שרל, תיאר אותו כביתו של אברהם אבינו: סיר המרק עמד תמיד על האש, ואם הגיע אורח לא צפוי, או רעב מן הרחוב, אמא הוסיפה מים וכולם אכלו. הילדים הלכו לתלמוד תורה מגיל שלוש, ושלמה, ״הכי סקרן, הכי עירני, אבל גם הכי עמוק״, כבר בגיל תשע למד אצל מורים גדולים, ובהם אשרר קובי וחכם שלום.

יום אחד חזר שלמה הביתה בדמעות. המורה, רב טרנטו, דרש ממנו להביא ספר, ובבית לא היה כסף לקנות אותו: אמא הייתה אחרי לידה, ואבא לא היה בבית. הילד נשלח הביתה, ובכעס של ילד פגוע טרק את הדלת עד שכל הבית רעד.

סבתו לא שתקה. היא לקחה אותו ביד, צעדה לבית הספר ונעמדה מול המורה המופתע. כשניסה להשתיק אותה, הלכה היישר אל המנהל, הרב מנשה, שהזדעזע מהסיפור: ״איך אתה זורק ילד כזה?״ אחר כך המשיך שלמה ללמוד אצל הרב ישעיהו שחר, וכל האחים הלכו בעקבותיו. הוא לא היה הגדול בגילו, אבל היה ״הבכור האמיתי״, המנהיג של כולם.

את נעוריו העביר בטנג׳ר, בישיבה התיכונית ״עץ חיים״ אצל הרב דוד בר־חן זצ״ל. שם כבר בלט בעומק, בהבנה ובאהבת תורה ששרפה לו בעיניים. כשאחותו עלתה ארצה, שלח לה מכתבים בכתב יד מסודר להפליא. באחד מהם, כשהיה בן שתים עשרה, כתב שנולד לו אח קטן, אשר, ושהוא עוזר לאמא לטפל בו. ״מה שתרצו – יצא ממנו,״ אמר עליו אביו, ״הוא הכול.״

כשנפתחה הדרך לעלות לארץ, היו מי שהציעו לו להישאר: תפקידים, אחריות, עתיד בטוח. אבל ליבו היה בירושלים. הוא נסע לבד, בלי משפחה ובלי ביטחון שיתקבל. איתו היו רק תיק קטן, כמה ספרים בלויים ואמונה שאין לה שיעור.

את הימים הראשונים בירושלים סיפר הרב בעצמו, בהקלטה של נכדו הרב אלעזר מרגי: ״הגעתי לירושלים – מי מכיר אותי בירושלים?״ חברו מטנג׳ר, הרב בוחבוט, רצה לעזור לו, ולפני שנכנסו לישיבה אכלו ארוחת צהריים בישיבת נובהרדוק. ישבו שם הרב אלבז, הרב וועקנין (לימים רבה של יקנעם), הרב יצחק כהן (רבה של שכונת שמואל הנביא) והרב מרגי, לימים מחותנו.

הרב מרגי, במעיל ארוך עד הגרביים ובכובע לבן גדול, הביט בבחור הצעיר: ״ככה אתה רוצה להיכנס לישיבה?״ הוא הביא לו כובע משלו, אפור־בהיר עם שוליים של שתים עשרה סנטימטרים, וחליפה, כדי שייכנס כראוי.

ראש ישיבת חברון, רבי משה חברוני, דיבר איתו בלימוד, התרשם, ושלח אותו אל המשגיח, רבי יששכר זיסל ברוידא. ״אמרתי לו: אני עולה חדש מטנג׳ר, באתי לפני חודש. עכשיו אמצע אלול, אבל הייתי צריך לארגן את המשפחה, ואני רוצה לבוא ללמוד.״

על שולחנו של רבי יששכר היו מונחים חידושי הגר״ח מבריסק, ובישיבה למדו אז ״נערה המאורסה״. הבחור הצעיר אמר שאין לו נעים לחזור על מה שכבר אמר לראש הישיבה, ״אבל אני רואה שכבודו יש לפניו ר׳ חיים, ויש לי קושיה על ר׳ חיים.״ הוא הציג את קושיית ר׳ חיים על הרמב״ם ואת תירוצו, ואחריה קושיה מה״אור שמח״ מן הגמרא. המשגיח קם ממקומו: ״יש ר׳ חיים במרוקו?״

באותו יום כבר סיפר המשגיח בשיעור לכל הישיבה: ״היום בא בחור ממרוקו, והוא בקי בר׳ חיים!״ כולם באו לראות מי הבחור הזה. ״אז כבר קיבלנו פרסום,״ סיפר הרב בחיוך.

חצי שנה אחרי שהגיע לישיבה, פנה אליו האדמו״ר מלעלוב, רבי שמעון. הוא עמד בראש מוסד ״בית עולות״, שהקים בעידודו של הגרי״ז מבריסק כדי להציל נערות עולות ממחנות העולים. הוא היה מביא להן שוקולד ושמנת, ודואג לחתן אותן. אחת הבנות ביקשה בחור שמדבר צרפתית, ומישהו סיפר לאדמו״ר על הבחור מטנג׳ר, ״וגם הופעה נאה״.

״אני רק עכשיו באתי,״ ענה שלמה, ״הראש שלי לא בחתונה. אנחנו עולים חדשים, לאבא שלי בקושי יש ממה להתפרנס, אין לי כלום. איך אני יכול להתחתן?״ האדמו״ר לא ויתר: ״רק תגיד כן, לא יחסר לך כלום.״ כך נישא לרבנית מרסל.

כדי לממן את החתונה הלך לבנק לאומי. ״אתה עוד ילד קטן, איך תתחתן?״ שאלו אותו, אבל לבסוף הסכימו לעזור. בערב שאחרי הוורט ישב כרגיל בספריית הישיבה ולמד. רק אחרי ארוחת הערב סיפר לחבריו, ״עשיתי וורט אתמול״, והם פרצו בריקודים. משפחת הכלה לא הייתה עשירה, אבל היה לה לב ענק: אבי הכלה אף קנה לזוג בית קטן, וכל המשפחה התגייסה לחתונה.

כשהגיע לישיבה באלול לא היה לו חדר, ולא היה לו ממה לשלם שכירות. תורם בשם הרב סלומון שילם עבורו עשרים לירות בחודש. בלילות הסליחות היו הבחורים אומרים סליחות באחת בלילה, רוקדים ומעירים את כל השכונה.

לאורך עשרות השנים שבאו, אבא ואמא היו לא רק זוג אלא צוות. אמא ניהלה את הבית: הילדים, הכלכלה, הסדר והכנסת האורחים. לא מתוך חוסר עזרה, אלא מתוך אמון מוחלט. אבא סמך עליה בעיניים עצומות, ומתוך הכבוד ההדדי הזה צמח בית מלא תורה, שקט, שמחה וחכמה נשית שקטה, שהייתה שותפה מלאה בבניין של כל בן, כל תלמיד וכל אורח.

בשנים ההן פעל המיסיון בין משפחות עולים. הרב ירמיה כהן, ראש הפעילים, ביקש מהבחור דובר הצרפתית לחדור פנימה ולהביא מידע. שלמה, שעוד שמר את הקסקט, המכנסיים בצבע בז׳ ומשקפי הזהב מימי טנג׳ר, הגיע בלי כיפה ועם עניבה, ונראה כמו בחור מודרני. ״שמעתי שאתם עוזרים לאנשים,״ אמר, ״ורציתי לבקש את עזרתכם.״

הדלתות נפתחו לפניו, והוא יצא משם עם שמות המשפחות שנקלעו לשם. ״המשפחות האלה היום בני תורה,״ סיפר, ״וזה בזכות הרב ירמיה כהן והרב אברהם בן־חן בפריז.״

לא הכול עבר בשקט. בעקבות הפגנה מול אחד ממוסדות המיסיון נעצר שלמה, יחד עם הרב ראובן אלבז, וישב בבית הסוהר כשלושה שבועות. ראשי הישיבות והרבנים עמדו בשערי הכלא עד ששוחררו.

אחרי החתונה החל ללמוד לדיינות. את סיכומיו כתב במחברת של נייר עיתון שחור וגדול. הם החליפו דירות, הרבנית עבדה עד שעות מאוחרות, והוא ישב בבית הקטן ולמד.

״הייתי שקדן, חי בלימוד,״ סיפר. מרן הרב עובדיה יוסף זצ״ל קירב את האברכים ושיתף אותם בדבריו, וכשמשרד הדתות החליט לתת מלגה לאברכים, המליץ עליו. ממלגה של 250 לירות פרעו חובות ומנה התפרנסו.

גם אחרי שהיה לרב מכובד, שקוע בלימודיו, לא שכח את משפחתו. הוא שלח מתנות לאביו: פעם סוודר שיתחמם, ופעם כרית יפה להניח תחת הראש, ואחר כך עוד אחת, אחרי שהראשונה נגנבה. ״עכשיו אני יושב עליו,״ צחק האב.

בשנת תשל״ו (1976) מונה לדיין בבית הדין הרבני בחיפה ועבר לגור בעיר. כדיין התפרסם בבקיאותו העצומה, בחדות מחשבתו ובעומק שבו ברר כל סוגיה, ומתוך דאגה אמיתית לזולת פתר בעיות קשות וכאובות, גם של עגונות. לצד עבודתו בבית הדין הקים כולל אברכים לדיינות, להשתלמות באבן העזר ובחושן משפט, ומסר בו שיעור מדי יום. בשנת תשנ״ז (1997) נבחר לרבה הראשי הספרדי של חיפה, ושימש בתפקיד במסירות עד יומו האחרון.

בענייני כשרות לא התפשר. הוא עמד לבצר את חומת הכשרות בעיר בלי לעשות חשבון לשום גורם, גם תחת לחצים כבדים. כשאמרו לו ״בוא נתפשר פה״, ענה: ״אין מה להתפשר, זה הלכה. בהלכה אין פשרות.״

בשבת בבוקר, אחרי תפילת הנץ, מסר שיעור קבוע בשולחן ערוך ובמשנה ברורה, משולב בהלכות אקטואליות, בחכמת חיים ובמעשה רב. אנשים הגיעו מכל קצות העיר, והמשתתפים הקבועים תיארו אותו כפתיחה מושלמת לשבת: עמוק ומחכים, מלא חיים ושמחה.

הוא דאג במיוחד לאברכים. טלפונים רבים הגיעו אליו מאברכים במצוקה, והוא סייע להם בכסף, בעצה ובחיזוק. ערב אחד לפני חג ראו אותו יושב במשרדו ורושם: כמה ילדים יש לכל אברך, האם האשה עובדת, מה מצב המשפחה. את התמיכה חילק לפי הצורך של כל משפחה, ולא בסכום שווה לכולם.

הוא שלט בשפות רבות: צרפתית, ערבית, ספרדית, קרואטית, רומנית וקצת איטלקית. היכולת הזו סייעה לו בקשריו עם קהילות יהודיות ברחבי העולם.

אחת התכונות הבולטות בו הייתה הענווה. איש לא זכר שהרים את קולו אי פעם. גם בשעות קשות ובמחלוקות ״נשך את שפתיו ולא רצה לומר מילה אחת מיותרת״. הוא נתן לאחרים לדבר לפניו, ולמרות גדולתו לא ניסה להשתלט על הדיון או לכפות את דעתו.

הוא ידע לדבר עם בני ישיבות צעירים בשפה שלהם, ולא הסתגר במגדל השן. הוא ירד אל העם, דיבר עם אנשים פשוטים בגובה העיניים, וחיבר בין העולם העליון של התורה וההלכה לבין החיים המעשיים של היום־יום.

הוא פרסם מאמרים רבים בענייני רפואה והלכה, רבים מהם בירחון ״אורחות״. פסק הדין שלו בעניין הפונדקאות, שבו ניתח גם את הצד הרגשי וגם את הצד ההלכתי הסבוך, עשה רושם עצום בעולם התורני ובמערכת המשפט, ובית המשפט העליון ציטט אותו בהרחבה בפסק דין מיום כ״ז בשבט תשנ״ד (ע״א 5587/93). ספריו ״משנת שלמה״ על כתובות, גיטין וקידושין ממשיכים להעביר את תורתו לדורות.

אצלנו בבית, החינוך לא עבר דרך דיבורים. לא היו שיחות עומק שנפתחות ב״אנחנו רוצים לדבר איתך על…״, ולא טבלאות תגמול. אבל חינוך היה שם כל הזמן, כי אבא לא ניסה לחנך: הוא פשוט חי נכון, ואנחנו הסתכלנו, למדנו וספגנו.

הוא לא ביקש מאיתנו להעריך תורה; ראינו אותו יושב ולומד, בשקט ובאהבה. הוא לא הסביר את חשיבות כיבוד הורים; ראינו איך כיבד את הוריו עד יומם האחרון. כשפגעו בו, שתק. כששיבחו אותו, החליף נושא.

בקידוש של ליל שבת לא מיהר. הוא עמד, עצם עיניים ואמר כל מילה כאילו עמד בהר סיני. ״יום השישי…״ – והנוכחים שותקים. ״ויכולו השמים…״ – והילדים לא זזים ממקומם. כשבירך ״שהחיינו״ על פרי חדש או על בגד חדש, עיניו בהקו ולפעמים גם דמעו, גם כשמדובר היה בחולצה פשוטה או בשסק מהשוק.

גם התפילות שלו לא היו בהרמת קול, ובכל זאת היו מלאות רגש פנימי, זרם עמוק וקבוע. בימים הנוראים היה מתכנס בתוך עצמו, עיניו עצומות, ולפעמים זלגה דמעה אחת – לא מרגשנות, אלא מאמת צרופה. כשאמר ״סלח לנו״ הרגשת שהוא באמת מבקש סליחה, וכשהגיע ל״ותחזינה עינינו״ ראית שהוא באמת מצפה.

גם בתקופות של עייפות, דאגה או לחץ, השמחה שלו לא נסדקה, כי היא לא הייתה חיצונית. זו הייתה שמחה בעצמות, ובדיוק בגלל זה היא חדרה גם אלינו.

מדי שנה, סמוך לי״ד בשבט, יום ההילולה של רבי יצחק אבוחצירא מטולאל, יצאה חבורה מארץ ישראל להשתטח על קברי הצדיקים במרוקו. בראשה עמד הגאון החסיד רבי מאיר פדידה, נכדו של המקובל רבי מכלוף פדידה זצ״ל. באותה שנה הצטרף אליהם לראשונה הרב שלמה שלוש, רבה של חיפה.

אחרי שעות של תפילה בציון בטולאל ובציונו של רבי אבא בבודניב, עלו ארבעת בני החבורה עם שקיעה על מונית לעבר ארפוד, כדי לנוח ולהמשיך בבוקר לתאפיללת, לקברו של רבי דוד אבוחצירא הי״ד, אחיו של ״בבא סאלי״. אז ביקש הרב: ״רבי מאיר, הבה ניסע עכשיו לתאפיללת. איני יודע להסביר, אבל ליבי בוער.״ רבי מאיר ידע שהמקום נסגר בתשע בערב, אבל הרב עמד על שלו: ״אם ייפתח – ייפתח, ואם לאו – לפחות עשינו את שלנו.״

בתאפיללת מצאו שער ברזל נעול. רבע שעה עמדו מולו ואמרו תהילים, ואז הגיע על אופניים שומר בית העלמין, מוסלמי מקומי: ״החכם בא אליי בחלום ואמר לי: למה אתה ישן? קום ופתח את הדלת! אורחים באו מארץ ישראל ואין להם מפתח!״ ארבעים וחמש דקות השתטחו על הקבר.

בצאתם גילו שגלגלי המונית שקעו בחול. הופיע זקן בג׳לביה, עם סל קש על כתפו, ושאל את הנהג אם יש לו חבל. ״אין לי,״ ענה הנהג. ״יש לך,״ אמר הזקן, ״בתא המטען.״ החבל אכן היה שם. הזקן גרר את הרכב עד הכביש, וכשביקשו להודות לו, כבר לא היה שם איש.

בדרך חזרה ירד גשם כבד, והנהר עלה על הגשר הנמוך. ״נקרא פרקי תהילים, ובעזרת ה׳ נעבור,״ אמר הרב. המים הגיעו עד חצי החלון, אבל המונית עברה. למחרת התברר שהגשר קרס באותה חצי שעה שבה עברו.

הסיפור מעובד על פי עדותו של הרב מאיר פדידה שליט״א.

בשנותיו האחרונות סבל ייסורים רבים, וקיבל אותם באהבה ובדומייה. הוא לא התלונן, והמשיך ללמוד, ללמד ולכתוב חידושי תורה. גם בשבוע האחרון לחייו, כשהיה מאושפז, חייך וקיבל כל אדם בסבר פנים יפות.

הוא נפטר בי״ב בחשוון תשע״ה (5 בנובמבר 2014). הוא השאיר אחריו את שלושת כרכי ״משנת שלמה״ על כתובות, קידושין וגיטין, תלמידים המכהנים ברבנות בארץ ובעולם, ומשפחה שממשיכה את דרכו: דרך של תורה, שמחה, ענווה ואהבת האדם.

״עברו שנים מאז שאבא הלך לעולמו,״ כתב בנו, ״ועדיין יש ימים שבהם אני שוכח שהוא איננו. אני שומע הלכה – וחושב: רגע, אני אשאל את אבא. הוא לא שם, והוא גם לגמרי כאן. אבא היה ראש כולל, רב קהילה, פוסק הלכה, אב בית דין, ובסוף הרב הראשי של חיפה. אבל בשבילי הוא היה פשוט אבא: אבא שקט, שיושב ללמוד בלילה כשכולם ישנים, שמחזיק בידיים רכות את העולם הקשוח של ההלכה ונותן לו פנים אנושיות.״

״אבא לא היה אדם של רעש, אבל השאיר אחריו חיבור תורני, ׳משנת שלמה׳, בשלושה כרכים על גיטין, קידושין וכתובות. הכרכים לא נוצצים ולא נכתבו לשם הרושם, אלא מתוך לימוד בעמל, מתוך אחריות ומתוך אמת. והיום, כשאני מנסה להעביר לילדים שלי משהו מהדמות הזאת, אני לא מקריא להם סיפורים. אני פשוט מנסה לחקות את האור: האור שהיה בצניעות, בהליכה, בנחת הדיבור ובעיניים היוקדות – גם כשלחש, וגם כששתק.״

הוא לא צעק עקרונות, אלא חי אותם. לא דרש שיכבדו אותו, אבל הכבוד בא אליו מעצמו. לא דיבר על ענווה, כי לא היה צריך. והעץ ששתל לא נכרת: הוא ממשיך בילדיו, בנכדיו ובניניו, ובכל מי שלמד ממנו ועליו.

אבא זצ״ל לא היה זקוק להגדרות. הוא לא דרש כבוד, והכבוד דבק בו. הוא לא ביקש להטביע חותם, והחותם נחרט מעצמו בלב כל מי שפגש בו, למד אצלו, התפלל איתו, או רק זכה למבט שקט מעיניו הטובות. הייתה בו עוצמה שקטה, לא כזו שמתפרצת בקול, אלא כזו שנוכחת ומשנה את הסביבה בלי מאמץ.

כשנכנס לבית הכנסת, כולם התיישרו. לא מפחד, אלא מיראת כבוד. כשענה על שאלה לא דיבר הרבה, אבל כל מילה הייתה שקולה, מדודה וחכמה. בשולחן השבת, בקידוש ובתפילה הייתה בו שירה חרישית, קודש שנאמר בשקט.

בני המשפחה – אחיו, אחיותיו, ילדיו ונכדיו – מתארים דמות שהייתה המרכז הרגשי של המשפחה: מחבר, מחזק, נותן תחושת ביטחון. גם מרחוק הוא היה שם, וגם כשהיה עסוק, תמיד הקשיב. המורשת שהשאיר אינה טמונה רק בספרים אלא באנשים: הוא לא הותיר רק זיכרון, אלא דרך; לא רק הנהגה, אלא שורשים שממשיכים להצמיח.

ז׳ולייט יפלח ז״ל, אחותו הבכורה, סיפרה:

״בערב שישי אחד, כשהשמים בכו גשמים כבדים, נולד לנו אור קטן. קראנו לו שלמה. אחרי שאיבדנו שני אחים צעירים, הוא הגיע כמו מתנה שהאירה את כל החדר. מי היה מאמין שכבר בגיל שנתיים יעמוד הילד הקטן, יעטוף את כתפיו במגבת כאילו הייתה טלית מפוארת, וירים ידיים קטנטנות לברכת כהנים? עמדנו שם, המשפחה כולה, ופיותינו פעורים.״

״כשעליתי לארץ, הוא שלח לי מכתבים. לא סתם מכתבים – יצירות אמנות, בכתב יד מסודר להפליא. אמרתי לסבתא: ׳תראי איזה ילד זה, זה ילד קדוש.׳ וסבא השיב בשקט: ׳מה שתרצו – יצא ממנו. הוא הכול.׳ כמה צדק. אני זוכרת את עצמי על הרציף במרסיי, כרטיס ביד אחת ודרכון בשנייה, והמכתב שלו: ׳נולד לי אח קטן, אשר. אני עוזר לאמא ומטפל בו.׳ ילד בן שתים עשרה, וכבר נושא באחריות של ראש משפחה.״

״כשהגיע לישיבת חברון בסנדלים פשוטים ובחולצה דהויה, הסתכלו עליו מלמעלה למטה: ׳ככה אתה בא לישיבה?׳ הוא לא ענה, רק חייך את החיוך המיוחד שלו. הוא התקבל מיד, כי מי שראה אותו, ראה הרבה יותר מהבגדים.״

״היום, כשאני מספרת את הסיפורים האלה, אני מבינה שהם לא רק על שלמה אחי, אלא על האיש שהוא הפך להיות: איך מהילד עם המגבת על הכתפיים צמח האיש עם הטלית של קדושה, ואיך מהשובבות של הילדות התפתח השקט העמוק של התורה והחכמה. זכיתי להיות אחותו.״

אחיו הגדול, דוד שרל, סיפר:

״נולדנו במקנס, עיר שקטה וטהורה, יהודית בעומק נשמתה. בית ההורים היה דירה פשוטה, לא גדולה, אבל מלאה: מלאה בתורה, מלאה באנשים, מלאה בנשמה. בני דודים, שכנים, חברים – אף אחד לא יצא מאיתנו רעב.״

״הלכנו לתלמוד תורה מגיל שלוש. בגיל שש כבר קראתי הפטרה בבית הכנסת, ואת בר המצווה שלי עשו כבר בגיל תשע, כי סבא וסבתא מצד אמא עמדו לעלות לארץ, וההורים רצו שיזכו לראות אותי קורא בתורה לפני שייסעו. ושלמה? הוא היה הילד המיוחד בבית. לא רק בידיעה, אלא בגישה.״

״כשההורים עלו לארץ, אני עוד נשארתי במרקש ולימדתי. אבל בתי הספר עברו לידי הממשלה, מספר התלמידים ירד, והלב נמשך לארץ הקודש. כשעליתי, שלמה כבר היה כאן, והבית שלו היה כמו הבית ההוא במקנס: פתוח לכולם. בכל שבת היינו באים, כל המשפחה המורחבת סביב שולחן אחד, ושלמה במרכז. לא כדי להתבלט – אלא כדי להקרין.״

״גם בארץ לא היה קל. אבל אם למדנו משהו מהילדות, זה ששמחה לא תלויה בשפע. לימים הפך לרב, לדיין, לאב בית דין, אבל בשבילנו נשאר הבן של אמא: הילד שהקריא פרקי תהילים, האח שדאג לכולם.״

אחיו הצעיר, דוד אשר, סיפר:

״נולדתי במרוקו ועליתי לארץ בגיל חמש. ההורים שלנו כבר היו מבוגרים כשנולדתי, וגדלתי כמעט כמו נכד אצל סבא וסבתא. בכל זאת, היה אח אחד שעליו שמעתי כמו על אגדה: שלמה. במרוקו לא גדלתי איתו – הוא היה הבחור המבוגר, הלומד, הרחוק, שמגיע רק בחגים. ובכל זאת היה לו מקום בלב שלי.״

״גם בארץ לא ראיתי אותו הרבה, אבל כשהגיע, כל השכונה ידעה: ׳הבן של המשפחה הגיע.׳ וכשהרב שלמה נכנס הביתה, אבא שלי היה מתמלא אור. ממש הארת פנים, כאילו נכנס המלך.״

״כילד לא תמיד ראיתי אותו באור הזה. ככל שהתבגרתי הבנתי את הגודל: איך דמות רחוקה הופכת לנקודת חיבור, ואיך אח שלא ראיתי הרבה הפך לאור.״

רבי יעקב שלוש שליט״א, בנו הבכור, סיפר:

״כשאני עוצם את עיניי, אני לא רואה תמונות מעורפלות מן העבר. אני רואה עץ גבוה וחזק, עם שורשים עמוקים, שנותן צל מגן אבל אף פעם לא מסתיר את השמש. זה אבא. העץ שלנו היה גבוה, אנחנו היינו הצל, והוא היה השורש.״

״ירושלים של אז הייתה אחרת: חורפים קרים, מעברות, צריפים. במרכז הסלון עמד תנור גדול ושחור, ׳תנור הלב׳, שחימם לא רק את הגוף אלא את הנשמה. לידו סיפר לנו אבא סיפורי חיים – על הקשיים ועל ההתמודדות – ותמיד סיים בתקווה. ׳אם קשה? אז יחד. אם יש סערה? אז עם שורשים.׳״

״אני רואה את רבי אברהם במעברה כאילו הוא יושב כאן עכשיו, מימין לדלת הכניסה, בכורסה הירוקה עם כפתורי השנהב. הבית במעברה היה חדר קטן עם תקרה נמוכה, בקושי שני מטרים, לא מלא ברהיטים אלא בשמחה, בתוכן ובאהבת ישראל. וסבתא מזל – איזה אור! היינו הולכים אליה בסמטאות ירושלים, והיא תמיד קיבלה אותנו במאור פנים. עשירה, לא בכסף, אלא בטוב לב.״

״היום כולנו – ילדים, נכדים, נינים ומשפחה מורחבת – נושאים את המורשת של אבא. הוא שמר שהמשפחה תהיה מחוברת. ואת מי שבאמת צריך להודות לה, זו אמא: היא הייתה, והיא עדיין, הדבק של המשפחה.״

״סבא שלך עוד לומד!״

הרב ישראל שלוש שליט״א, נכדו:

״פעם הזמין סבא אותי ואת אשתי לשבת. בסוף הארוחה הוא נעלם, וחשבנו שהלך לישון. בשלוש בלילה אשתי חזרה לחדר בהלם: ׳ישראל, סבא שלך עוד לומד!׳ הוא ישב בלשכה, עם ספר פתוח ואור קטן. לא כדי שמישהו יראה, אלא כי אלה היו החיים שלו. ובחמש בבוקר – דפיקה בדלת: ׳ישראל, הולכים לתפילה.׳״

״כשהתלבטתי אם ללמוד הלכה, דיבר איתי בחדות: ׳מה חסר לך? אתה רוצה להיות רב? לך תתחיל ללמוד הלכה.׳ לימים חלמתי עליו: הוא בא, ידיו מאחורי גבו, ואמר: ׳אני שמח במה שאתה עושה. תמשיך.׳ שאלתי מה יש לו ביד, והוא ענה: ׳הבאתי לך ויטמינים, שתתחזק.׳״

״יש דברים שצריכים רק להיות״

הרב אריאל מרגי שליט״א, נכדו:

״סבא היה איש של סתירות יפות: כולו אצילות, אבל מעולם לא התנשא. ידע הכול, אבל לא התפאר. לא שמעתי אותו צועק, אבל הרגשתי כל מילה שלו באוויר. בבית הכנסת התפלל כאילו כל העולם נעלם, ובשולחן השבת שר.״

״פעם פגשתי קצין צרפתי ושאלתי מה הקשר שלו לסבא. ׳סבא שלך היה הרב שלי בישיבה,׳ אמר. הבנתי פתאום שסבא היה הרבה יותר ממה שחשבתי. ובכל זאת, הוא גם היה האיש שישב איתי, שאל איך הולך בישיבה, ואמר לי: ׳לא הכול בחיים צריך להיראות. יש דברים שצריכים רק להיות.׳״

״גם בזמני טרדה – שמח תמיד״

הרב דניאל מרגי שליט״א, נכדו:

״בשבילי הרב שלמה שלוש זצ״ל הוא סמל של כבוד ועמוד שדרה. בחייו העמיד את כל המשפחה, וגם אחרי פטירתו יש בזכותו קשר חזק ויציבות. בפסח היה ער כל הסדר, שר איתנו הלל, ושמח כשאכל את האפיקומן. בימים הנוראים אני נזכר ב׳לך א־לי׳ שלו, וב׳חזקו וגילו׳ שאמר בבכי.״

״כמעט בכל שנה בבין המצרים היה קורא לנו בצהריים לומר איתו תיקון רחל וקצת קינות, ונותן לכל אחד עשרה שקלים. ברוב הזמן שהיה ער בבית ישב ולמד בלשכה, על הכיסא הגדול בראש השולחן. לא ראינו אותו קורא עיתון, ולא מרבה בשיחה. התורה והמצוות – אלה שימחו אותו, ובהן מצא מנוחה. ואף שהיו לו טרדות רבות, היה אדם שמח.״

״פעם סיפר לי שיש מה לקנא בדורות הקודמים: היו שרים בשבת ׳כי אשמרה שבת׳ עם דמעות. אשרינו – נזכור את מורשתו, את מידותיו ואת האכפתיות שלו אלינו, הבנים והנכדים. ונזכור שכל מעשה טוב שנעשה מרומם אותו.״

ישבתי לכתוב, ונפשי הומה. שאלתי את עצמי: מכל מה שאבא השאיר אחריו – מה באמת נותר לי ליטול לדרך? לא רק ידיעות, ולא רק זיכרונות, אלא הנוכחות. אותו דבר חמקמק ועמוק: הוא איננו, ועם זאת נוכח, נושם איתנו ומהדהד בנפש.

אני נושא איתי את השקט שלו – שקט של אדם שכולו תורה, שמעולם לא הרים קול. את החינוך שלא נאמר, אלא חיינו לאורו. את האמונה – לא רק בה׳, אלא גם באדם, בילד הקטן, שתמיד הרגיש שיש לו אב. די היה במבט אחד ממנו, כדי שאשוב להאמין בעצמי.

אני לוקח איתי את הפשטות: לומר דברי תורה כאילו זו נשימה, ולברך ״שהחיינו״ על פרי חדש כאילו זה מעמד הר סיני. את עינו הטובה, את החיוך ששקל כנגד הרבה תוכחה, ואת ההבדלה במוצאי שבת, כשעמד כמי שנפרד מן השכינה, עיניו עצומות וקולו רועד. ולמעלה מכול – אחריות: לא רק לדעת את הדברים, אלא לספוג את הדרך.

העץ הזה ששתל אבינו עודו נותן פרי. לא ברעש ולא בפרסום, אלא בשקט, ממש כפי שחי.