הנהגותיו במעגל השנה

שבת

• בכל ערב שבת היה נותן מטבע לצדקה.

• מקור: רמ״א (או״ח סי׳ רנ״ו סעי׳ א׳) כתב שנהגו ליתן צדקה קודם התפילה, ובפרט בערב שבת יש לזה טעם נוסף, כהכנה לקראת שבת המלכה (ועי׳ זוהר פרשת תרומה דף קנ״ח ע״א).

• זמירות השבת – כולן לפי נוסח מרוקו המסורתי, ולצידן גם שירי שבת מהישיבה. השירה נבעה תמיד מהלב.
• סעודות השבת היו מלאות אך פשוטות: דג, חמין, לחם וסלטים – עם חום ודברי תורה.
• את ההבדלה עשה ברגש. קודם לכן היה יושב מעט, ומאריך בפסוקים של ״הנני מוסיף לכם זמן מחול על הקודש״.
• היה מזכיר ומברך את הרבנית ואת כל הילדים, אחד אחד.

חודש אלול – סליחות

• קם לאמירת סליחות באשמורת הבוקר, מראש חודש אלול ועד ערב יום הכיפורים.

• מקור: שו״ע או״ח סי׳ תקפ״א ס״ב; כה״ח שם סק״ז – מנהג קדום בקהילות רבות.

ערב ראש השנה

• נהג לומר פיוטים כמו ״אחות קטנה״ ו״חזקו וגילו״, בלחנים המסורתיים של מרוקו ושל חלב.
• מנהגי הסעודה: קידוש, אכילת סימנים (בלי רימון בלילה הראשון), דבש, תפוח, תמרים צהובים, חבושים ועוד.

• מקור: רמ״א או״ח תקפ״ג ס״א; כה״ח שם סק״ב–סק״ח.

ראש השנה

• התפלל בהנץ החמה, בבכיות בתפילה, ובפיוטים לפי מנהג מרוקו.
• תקיעת שופר: תקע בעצמו שלושים קולות בלבד, בקול שבור ועדין ועם כוונות.
• סדר הפיוטים: פיוטי שחרית ומוסף, ו״עת שערי רצון״ בלחנים שונים.

• מקור: או״ח תקפ״ט–תקצ״ג; חזון עובדיה, ימים נוראים.

תשליך

• יצא לתשליך במקומות קרובים, וכשלא יכול – קיים זאת במתכונת סמוכה.

• מקור: רמ״א תקפ״ג ס״ב.

ערב יום הכיפורים

• טבל במקווה (בשונה מערב שבת).
• מיון וחלוקת קופות הצדקה: היה ממיין את קופות הצדקה (ככל הנראה אלה שהצטברו מבני הבית) ומחלק לנזקקים.

• מקור: ״גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה״ (בבא בתרא י ע״א). ובפרט בערב יום הכיפורים, מובא בשם האר״י הקדוש (שער הכוונות) שיש סגולה לתת צדקה לפני יום הדין.

• לא נהג לעשות כפרות בעוף, ולא נלקה.

• מקור: רמ״א תקפ״א ס״ב; מ״ב סק״ח.

יום הכיפורים

• התעטף בטלית ובקיטל, ודרש דברי חיזוק לפני התפילה.
• עמד במשך כל התפילה, גם בגילו המתקדם.
• התפלל בנעימות מרוקאיות וירושלמיות.
• היה החזן בתפילות ערבית ונעילה.
• אחרי נעילה המשיך לערבית, ובירך ברכת הלבנה.

מוצאי יום הכיפורים

• בנה סוכה, או קנה ארבעת המינים, מיד לאחר הצום.

• מקור: רמ״א תרכ״ה ס״א – ״הזריזים מקדימים למצוות״.

ארבעת המינים

• לולב עם קור״א, ואתרוג מרוקאי בלבד.
• נהג לאגד את הלולב לפי הפשט (ההדסים בימין).
• הדסים וערבות – אם ראה בהם פסול, היה קונה וקושר מחדש.

• מקור: שו״ע תרמ״א, תרנ״א; כה״ח תרמ״ב.

הסוכה

• ישב בסוכה בליל סוכות, ובירך ״שהחיינו״ בעמידה לאחר ברכת ״לישב בסוכה״.
• קיבל קהל בסוכתו, ואמר דברי תורה ושירים.
• פיוטים: ״סוכה ולולב״, ״אסדר תושבחתא״, ״אל נערץ בקדושה״.

ההושענות

• אמר בהושענות את התוספת של מקנס, ״למענך הורנו…״.
• לא הקפיד להחזיק את האתרוג, אלא החזיק את הסידור ביד שמאל.
• חבט את הערבות על קרקע שאינה מרוצפת.

• מקור: שו״ע תרפ״ד; כה״ח סקי״ג; ״אורח נאמן״ בשם מנהגי מרוקו.

הושענא רבה ושמחת תורה

• עשה תיקון בלילה (לפעמים התחיל אותו בבית), ודרש בבתי הכנסת.
• חבט ערבות בעדינות על אשתו, כמנהג של חיבה ופיוט.
• אמר ״קול מבשר״ שבע פעמים, בתוספת לשונות ברכה שונים.
• היה עולה חתן תורה, רוקד ומשתתף בהקפות שניות.

• מקור: כה״ח תרכ״ט סק״ב; מנהגי מרוקו רבים.

חנוכה

• בזמן ההדלקה עשה סעודת מצווה.
• נהג לשיר בנחת יחד עם בני המשפחה.
• קרא עם הילדים את סיפור המכבים, והסביר את עומק מסירות הנפש.
• נהג ללמוד בענייני חנוכה גם מספרי עיון, ולא רק סיפורים.
• אהב לשמוע תירוצים על קושיית ה״בית יוסף״, ונהנה מאוד לשמוע את הילדים מדברים על כך.

ט״ו בשבט

• ערך סדר פירות בבית, וקרא בזוהר ובפרקי תהילים. בירך באהבה, ואמר: ״זה שבח הארץ – ולא נבזה אותו.״
• ״אתרוג דומה ללב״ – נהג להתפלל על אתרוג נאה.

פרשת זכור

• הורה לאדם שלא שמע את פרשת זכור לקרוא את הפרשה לפחות מתוך חומש. וכן הורה לאישה שאינה יכולה להגיע לבית הכנסת לעשות כן.
• לא החמיר לשמוע את פרשת זכור בכמה הברות (כגון אשכנזית ותימנית).

קריאת המגילה

• כפילת פסוקים: נהג לכפול במגילה את הפסוקים האלה: ״ויהי כאמרם אליו יום ויום״ (ג, ד) – פעם בכ״ף ופעם בבי״ת; ״להשמיד ולהרג ולאבד״ (ח, יא) – פעם בלי וי״ו ופעם בווי״ו; ״ואיש לא עמד בפניהם״ (ט, ב) – פעם בבי״ת ופעם בלמ״ד.
• אופן הכפילה: כשכפל, חזר על הפסוק כולו, ולא רק על אותה מילה.
• קריאה לנשים: כשקרא את המגילה להוציא נשים ידי חובתן, לא בירך בעצמו, אלא אמר להן לברך.
• פורים משולש: לא נהג לקרוא את המגילה בחיפה גם בט״ו.
• שתיית יין: בפורים אחד לקח כוס יין, שתה מעט, ואמר: ״קיימנו את המצווה.״

הכנות לחג הפסח

• בדיקת חמץ: היה מברך ״שהחיינו״ על פרי חדש (בדרך כלל שסק), ומכוון לפטור בכך את הבדיקה. תחילה בירך על הפרי את ברכתו וברכת ״שהחיינו״ וטעם, ואחר כך בירך על הבדיקה והתחיל לבדוק.
• ריכוז בבדיקה: עד סוף הבדיקה לא דיבר בעניינים שאינם נוגעים לה.
• נהג להכין את החרוסת בעצמו.
• סדר יום ערב פסח: התפלל שחרית כוותיקין, טבל במקווה לכבוד החג, ואחר כך הלך למכור את החמץ לגוי.

ליל הסדר

• תפילת ערבית: נהג לעלות לתפילת ערבית בליל החג, ולהתפלל בניגון, בשירה ובקול זמרה, כחלק משמחת החג.
• ברכת הלבנה: שנה אחת הורה למי שלא בירכו ברכת הלבנה עד ליל החג, שיכולים לברך אותה בליל החג.
• סדר הקערה: כדעת האר״י.
• פסוק המועדים: בתפילת ערבית של ליל החג לא אמר את הפסוק ״וידבר משה את מועדי ה׳״, אבל בקידוש של ליל החג כן אמר אותו.
• נוסח הקידוש: נהג לפתוח בעצמו את ברכת ״בורא פרי הגפן״ ואת פתיחת ברכת הקידוש, וכל בני הבית המשיכו איתו יחד את כל ברכת הקידוש, עד החתימה שאותה אמר לבדו – כמנהג מרוקו. שנה אחת, בדרשת שבת הגדול, הסביר ויישב מנהג זה. את ברכת ״שהחיינו״ שאחריה אמר לבדו, וכיוון להוציא את כולם ידי חובתם.
• נטילת ידיים: בליל הסדר נטלו לו בני הבית את ידיו, כדרך בני חורין – גם ב״ורחץ״ וגם ב״רחצה״.
• נטילה לדבר שטיבולו במשקה: כשנשאל אם נוהגים ליטול ידיים לדבר שטיבולו במשקה, ענה שלא. ומה שבליל פסח נוטלים ידיים – כדי שיראו התינוקות שינוי וישאלו (חק יעקב תע״ג ס״ק כ״ח).

עריכת הסדר

• מנהג ״יחץ״: קודם ״יחץ״ נהג לומר, כמנהג מרוקו, קטע בערבית־מרוקאית הפותח במילים ״האגדה קצּם״, שתרגומו: ״ככה קרע ה׳ את הים לשנים עשר דרכים כאשר יצאו אבותינו ממצרים, על ידי אדוננו ונביאנו משה בן עמרם עליו השלום והברכה, בעת שגאלם והצילם מעבודה קשה ומרה; כך יצילנו מגלות זו ויביאנו לירושלים היקרה לנו, למען שמו הגדול והנורא.״
• העברת הקערה: קודם תחילת קריאת ההגדה, נהג שאחד המסובים מעביר את הקערה מעל ראשי כל המסובים, תוך שירת ״בבהילו יצאנו ממצרים״.
• תרגום ההגדה: תרגם קטעים מההגדה לערבית־מרוקאית.
• פיוטים: נהג לומר את הפיוטים ״חד גדיא״, ״אחד מי יודע״, ״כי לו נאה כי לו יאה״ ו״אדיר הוא״, וכן את שיר השירים.

חול המועד ושביעי של פסח

• פתיחת ההיכל: בפתיחת ההיכל בפסח (וכן בשאר הימים הטובים ובימים הנוראים) נהג לומר י״ג מידות (חוץ משמחת תורה).
• ברכת האילנות: נהג לברך ברכת האילנות ביום הראשון של חול המועד, אחרי תפילת שחרית בציבור.
• תיקון ליל שביעי: נהג לומר בביתו את תיקון ליל שביעי של פסח.

חומרות והקפדות בפסח

• משקאות מתוקים: החמיר שלא לשתות בפסח משקאות מתוקים, אלא בהכשר ״העדה החרדית״.
• קטניות: לא אכל בפסח אורז, קטניות ופולים יבשים, אלא אפונה טרייה וכדומה. וכן נמנע מאכילת חומוס בפסח, כמנהג קהילות מרוקו.

ספירת העומר

• תספורת: פעם שאל אותו אדם שנהג איסור תספורת מפסח ועד בוקר ל״ד בעומר, אם מותר לו שנה אחת להקל ולהסתפר עד ראש חודש אייר (היה בכך צורך), ולנהוג את האבלות מראש חודש אייר ועד חג השבועות (כדעה השנייה). הורה שאסור.

ימי בין המצרים

• גילוח בימי בין המצרים: בימי בחרותו שאל את הגאון רבי יוסף משאש זיע״א (רב ודיין במקנס, לאחר מכן רבה של תלמסאן שבאלג׳יריה, ולימים רבה של חיפה) מה המנהג במקנס – עיר הולדתו של הרב – בעניין הגילוח בימים אלה: האם מפסיקים מי״ז בתמוז, מראש חודש אב, או כדברי השו״ע (סי׳ תקנ״א), שרק בשבוע שחל בו אסורים להסתפר. והשיב לו (שו״ת מים חיים ח״ב או״ח סי׳ קל״ה): ״שהמנהג פשוט מי״ז בתמוז, ואך מיום בוא הצרפתים חזרו לנהוג רק מר״ח, ולא דקדקנו אחריהם, מאחר שאינו אלא מנהג של חומרא, ויסודו של האשכנזים כמ״ש מור״ם בהגה, ואשתרבובי אשתרביב לספרדים, והאידנא יש גודל צער בגידול שער.״ וכך נהג הרב בעצמו: להחמיר רק מראש חודש אב.
• תיקון חצות: נהג לומר איתנו תיקון חצות בימי בין המצרים, לאחר חצות היום.
• סדר התיקון: ״על נהרות בבל״ (ולא פתח בווידוי כמובא בסידורים – אולי משום שאמר את התיקון אחרי מנחה, וכבר אמר ווידוי במנחה), ״זכור ה׳ מה היה לנו״ (את שניהם אמר בניגון איכה), ואחריהם הקינות: ״קול ברמה נשמע ביללה״, ״עד מתי ה׳״, ״בהיכלך שמיר ושית״, ״על היכלי אבכה״, ״עורה נא ימינך רמה״. וחותמים בפסוקים שמסיימים את תיקון חצות: ״התנערי מעפר קומי״ וכו׳.
• תיקון חצות בערב תשעה באב: ״שנה אחת דנתי איתו אם אומרים תיקון חצות בערב תשעה באב, וכמדומה לי שבסוף הסכים שלא לומר.״ (הנכד, הרב אלעזר מרגי)

תשעה באב – הנהגות בצום

• לבוש: לא ענב עניבה בתשעה באב, והלך בנעלי ״קרוקס״ (אף שיש מעירים על כך).
• הסרת הפרוכת: כשנשאל אם להסיר את הפרוכת לפני הקינות, ענה שכן (ומקורו במדרש, והובא ברמ״א).
• אורות בבית הכנסת: בבית הכנסת (ק״ק מורשה) נהגו לומר את הקינות כשכל האורות דולקים, ורק כשהוכרז מניין השנים לחורבן כיבו את כל האורות פרט לנר אחד. אף שבשו״ע (תקנ״ט ס״ג) כתב שאין מדליקים בליל תשעה באב אלא נר אחד לומר לאורו איכה וקינות, כתבו הפוסקים שזה משום שבזמנם רק החזן קרא איכה וקינות וכל הקהל שמע; ועכשיו, שכל אחד מן הקהל אומר בעצמו, נהגו להדליק בבית הכנסת נרות כפי הצורך. ופעם אחת, כשכבו חלק מהאורות, אמר להדליק את כל התאורה – כנראה משום טעם הפוסקים הנזכר.
• ישיבה בקינות: עד שנתו האחרונה ישב באמירת הקינות על כיסא נמוך (כמבואר בשו״ע תקנ״ט ס״ג).
• נסיעה ברכב: נסע ברכב כרגיל, ולא החמיר בזה.

סדר התפילות והקינות

• הקינות בערבית: סדר הקינות שאמר לפני ערבית: ״הלנופלים תקומה״, ״דברי נביאים״, ״לו ישקלו רעי״, ״לפדות עם דל״, ״שנה בשנה״, ״יונה נכאבה״, ״את אויביך א־ל״, ״יום כמו נד״, ״עד אן צבי מודח״, ״אשחר עדתי״, ״קול אהלה תתיפח״, ״בורא עד אנה״ – ואחר כך תפילת ערבית. (את הקינה ״יום נחלמו בי״ – לפי ההקלטה שהכין איתנו של הקינות, לא אמר.)
• קטעי נחמה: בבית הכנסת אמרו גם את הבתים שבקינות העוסקים בענייני נחמה.
• הנחת תפילין: נהג להניח תפילין של רש״י בשחרית (כדעת מקובלי בית אל וכמנהג ירושלים, וכן פסקו הכה״ח, היחו״ד והאור לציון), ושל רבנו תם במנחה. וכשכיהן כרב בית הכנסת ״בית יוסף״ הניח תפילין במנחה. (מפי בנו, הרב יצחק אלחנן ינון, שהוסיף שכשהגיע לבית הכנסת אמר שהוא מניח תפילין בשחרית כדי לכבד את מנהג המקום – כדעת מרן השו״ע, וכן פסק הגר״ש משאש.)
• ערבית: לא אמרו ״עלינו לשבח״ בערבית, וככל הנראה גם לא ״שיר המעלות״ המובא ב״קול התחינה״.
• שחרית: התפילה כולה כרגיל, ללא שינוי. הורה שלא לומר ברכת כהנים בשחרית, אלא רק במנחה. אחרי חזרת הש״ץ חולצים את התפילין, אומרים את שירת ״האזינו״ ואחר כך את הקינות – פחות או יותר כסדרן בספר ״קול התחינה״. את הקינות המובאות שם באותיות קטנות (מהקינה ״יום קינה היום״ עד הקינה ״שומרון קול תתן״, ולא עד בכלל) לא אמר. ולא אמרו את סיום התפילה שאחרי ״ובא לציון״, וגם לא ״עלינו לשבח״.

מוצאי תשעה באב

• ברכת הלבנה: נהג לברך במוצאי תשעה באב ולא לפני כן. וכתבו הפוסקים שהטעם הוא שיש לברך מתוך שמחה, שהרי זו קבלת פני השכינה.
• נעילת נעליים: לא הקפיד לנעול נעליים לפני ברכת הלבנה.
• אחרי התענית: הורה לאחד ששאל, שמותר לעשות הכול לאחר התענית (כמבואר בשו״ע סי׳ תקנ״א ס״ד).
• בשר בעשירי באב: כשנשאל עד מתי נמשך האיסור לאכול בשר בעשירי באב, אמר שאחרי חצות היום מותר. וכמדומה שאמר שזה המנהג שלנו (כנראה הכוונה למנהג מרוקו).

ענייני המקדש

• קריעה על מקום המקדש: כשנשאל על החיוב לקרוע בראיית מקום המקדש, הורה שחייבים לקרוע (כדברי השו״ע סי׳ תקס״א ס״ב; וכתבו האחרונים שאין להקל כלל בקריעה זו).
• עלייה להר הבית: דיבר פעם בתקיפות נגד העולים להר הבית.