סעיף א
משנה מי שהיה נשוי שתי נשים וכו' ת"ר לזו אלף ולזו חמש מאות אם יש שם מותר דינר אלו נוטלות כתובת אמן ואלו נוטלות כתובת אמן וכו' פשיטא מרובין ונתמעטו כבר זכו יורשין מועטין ונתרבו מאי כשם שמרובין ונתמעטו כבר זכו בני ראשונה כך מועטין ונתרבו זכו בהם יורשים.
אמרו יתומים הרי אנו מעלין את הנכסים לא שומעין להם. ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי הוו ליה תרי אפדיני זבינהו חדא בחמש מאה וחדא בחמש מאה אתא בע"ח טרפא לחדא מנייהו הדר קטריף לאידך שקל אלפא זוזי וקא אזיל לגביה – א"ל אי שוי לך אלפא זוזי ואיסתלק סבר רמי בר חמא למימר היינו מתניתין אם אמרו יתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יפה דינר – א"ל רבא מי דמי התם אית ליהו פסידא הכא מי את ליה פסידא אלפא שקיל – ע"כ.
וקשה מה ראי' רצה להביא רמי בר חמא ממתניתין. בשלמא במתניתין למה לא יכול להעלות דכבר זכו – וכ"כ התוס' רי"ד שמשעה שמת אביהם זכו שיתחלקו הנכסים בשוה כפי גולגולותם – וא"נ טעם שלא יכולים להעלות כיון דכבר זכו אבל בבע"ח דא"ל אי שוה לך אלפא דשם עכשו מעלה השומא – ויש להקשות מנין לרמי בר חמא דלא יכול בעלמא לסלק דילמא שאני הכא שכבר גבה. ובפרט לרמב"ם דס"ל דאם עשו שומא. לא מצי מסלק ליה אבל בשעת גבי' למה לא יסלק וצ"ל כיון דס"ל היינו מתניתין כבר זכה בע"ח.
והנה רמי בר חמא ס"ל נמי דלוקח לא מסלק הבע"ח והטעם דרמי בר חמא ס"ל דכמו שבנכסים שנפלו יורשים מיד זכו. הכא נמי בע"ח זכה בקרקע של הלוקח – והטעם לרמי בר חמא מה שלא יכול להעלות לא מהני לא מטעם כיון שמתכוון אלא משום דכבר זכה בהם בע"ח. דבע"ח כלוקח ראשון כפי שכתבנו. אע"פ דקימ"ל מכאן ולהבא הוא גובה – אבל שעבוד כמכר.
סעיף ב
והתוס' חידשו דלרמי בר חמא ניחא מה שיש ראי' מכאן שלא יכול לסלקו. אבל לרבא אין ראי' מכאן שיכול לסלקו דשאני הכא דהמלוה רוצה ליקח האפדנא בחמש מאה והלוקח רוצה לתת לו אלף בזה יכול לסלקו. אבל אם המלוה רוצה לקחת בחמש מאות והלוקח רוצה לתת לו חמש מאות מנין שיכול לסלקו. ותרצו התוס' וי"ל דמ"מ כל שעה יסלקנו שישום לו הקרקע כפלים על שווי ע"כ. ודבריהם צ"ע דמ"מ רק אם שם הקרקע כפלים יכול לסלק אבל בשווי מנין. וכן פסק בשו"ע ס' קי"ד דלוקח יכול לסלק המלוה. ולכאו' מה המקור לזה. וצ"ל דכיון דיכול להעלות בשווי הו"ה דיכול לסלקו דזה הראי'. וכן ראיתי בפרישה דפ' כן.
סעיף ג
אמנם הקצות החושן ס' ק"ט כתב בפשטות דבדמי השדה לא יכול לסלק רק אם מעלה. דכתב הקצות דהוכיח מהסוגי' דלרבא יכול לסלקו היינו במעלה אבל יורש מסלק בערכו – והטעם דשומא הדרא ליורש ולא ללוקח כדעת הרא"ש – אבל להרמב"ם משמע דלוקח נמי מסלק אפי' אחר גבי' כמו יורש לפ"ז גם לוקח מסלק בערכו. כי להרא"ש המלוה יורד רק אחר שומא ולכן לא יכול לסלקו – אבל לפני שומא שייך הסוגי' נקיט אלפא וא"ל אי שוה לך אלפא שפיר ואי לאו טול אלפא וזיל לפני שומא.
ולפ"ז ניחא דמר"ן סתם דלוקח מצי לסלק משמע אפי' בערכו דהיינו כיון דמר"ן לשיטתיה דדין שומא איתא בלוקח. ודברי הפרישה שהוכיח מתוס' דכיון שיכול להעלות הו"ה דיכול לסלקו בשווי לא היו נגד עיניו הגדולות של הקצות זצ"ל.
ואם המלוה אומר לדידי שוה השדה בכל החוב אי יכול לומר כן. כתב הרא"ש בס' ד' דאם המלוה אומר אקח הקרקע בכל מעותי ולא צריך שומא שומעין לו אע"פ שהלוקח מתנגד ומבקש שבי"ד ישומו הקרקע – שומעין רק למלוה ולא ללוה כי יש בו הפסד ללוה אבל יורשין שבקשו שומת בי"ד והמלוה אומר אקח כל השדה בחובי לא שומעין לו.
סעיף ד
אמנם הראב"ד והרמב"ן כתבו הב"י בס' קט"ו מחודש ב' וז"ל כתב בעה"ת בשער ג' חלק ו' אם הלוקח או היתומים רוצים לסלקו בדמים ואינו שוה אלא פלג חובו והוא טוען לדידי שוה שיעור כל חובי י"א שאינו לומר כן והראב"ד כתב דיכול לומר לכן הנהו עיזי דיכול לטעון עד כדי דמיהן אם בא לומר אני אקח העזים במאה שומעין לו ולא יוכל בעל העזים לומר אתן לך מה ששווין העזים בעולם והרמב"ן השיב כדעת הראב"ד – וכבר כתבתי בס' ע"ב דדעת רבינו בס' ע"ב כדעת הראב"ד והרמב"ן עכ"ל ב"י.
והש"ך בס' קט"ו ס"ק כ' תמה על הב"י דבס' קט"ו פסק (דלוקח יכול לסלק הבע"ח בין מן השדה בין מן השבח) – כדעת הרמב"ן וראב"ד כפי שכתב בב"י ובס' ק"ט סעיף א' פסק כהטור והרא"ש. ונשאר בצ"ע ולדינא פסק כדעת הראב"ד והרמב"ן דכל זמן שלא מסלק בכל במוב יכול הבע"ח לטרוף כל הקרקע ולומר לדידי שווי לי.
והסמ"ע בס' ק"ט וקי"ד כתב לחלק בין אם הלוה חי יכול בע"ח לומר לדידי שוה לי דזו טובת הלוה – ולהכי הלוקח לא מצי לסלקוה בשויה – והיכא שמת הלוה שאז אין טובה ללוה מצוי לסלקו בשוויה וש"ך חולק וס"ל דבכל ענין בע"ח מצי למימר לדידי שוה לי.
סעיף ה
והנה אם הלוקח רוצה להעלות במחיר השדה ויאמר למלוה אי שוה לך אלפא קבלה ואי לאו הלך אלפא והסתלק בס' קי"ד ובשו"ע סעיף ו' פסק מר"ן דאם הבע"ח והלוקח באים להוסיף כל אחד על חבירו נוצנים לו השדה לאותו שמוסיף אם התוס' כנגד כל דמי החוב אבל אם הלוקח רוצה להוסיף מעט על שומת בי"ד ולא יהיה כל החוב פרוע אין שומעין לו ע"כ. וכ"כ הרא"ש בפ' מי שהיה נשוי והטעם כמו שהלוקח יכול להכריח המלוה לקחת כל השדה בחובו או יקבל כסף הכא נמי המלוה נתן אפשרות ללוקח שאם רוצה לעמוד בקרקע שישלם לו כל חובו.
והדין נחלק לג' חלקים דאם לא עשו שומא ובא המלוה לטרוף יכול לוקח לסלק המלוה בדמי השדה אפי' לא מגיע לחובו דהיינו שדה שוה – חמישים והחוב שוה מנה. אם עשו שומא למלוה אפי' לא גבוהו א"א הלוקח יכול לסלקו רק בדמי כל השדה אם ירד. נחלקו רמב"ם ס"ל שומא הדא יכול לסלק והרא"ש חולק.
והנה בעצם הדין לפני הכרזה שכתב הסמ"ע יכול לסלקו בדמי הקרקע אפי' שלא משלם כל חובו. אלא חלק ממנו דהיינו קרקע שוה חמישים והחוב מאה – אמנם הש"ך הביא דעת הרמב"ן והראב"ד דלא יכול לסלק את המלוה בפחות ממחיר החוב.
והנה דברי הש"ך שכתב בס' קט"ו אינו יכול לסלקו עד שיתן כל חובו שם מיירי כשאומר המלוה לדידי שוה לי – לא כן בדברי הסמ"ע שאין שומא ולא אומר המלוה לדידי ששם לוקח בשוויו – וכן הקשה נתיבות המשפט.
והקשה חידושי הרי"ם שהלוקח סילק הבע"ח למה חוזר על המוכר הלוה יאמר לו אחוי טרפך ואולם והיות וסלק אותו יאמר לו הוי פורע חובו של חבירו פטור. ובשלמא לר"ח ניחא דרק במזונות אמרו ולא בחוב אלא לר"י קש/ה וצ"ל כיון דמכר לו באחריות הוי כאילו צווהו לפרוע והוא ישלם לו. והר"ן כתב טעמא דהוי כחזר וקנה מבע"ח – כיון דבע"ח יש לו זכות בשדה הרי כחזר וקנה. ובדברי התוס' בתרוצם דיכול הלוקח להעלות דכל שעה יסלקנו ע"י שישים לו קרקע כפלים על שוויו.
סעיף ו
וכתב הפלאה דע"כ דהקרקע שביד הלוקח הוא כשיעור כל החוב ובזה יכול להעלות דמים יותר ולומר לו כל החוב או יקח חצי קרקע – אבל באופן שהקרקע שביד הלוה לו מגיעים לכל החוב אלא למחציתו לא יכול לסלקו במחצית החוב. אם יעלה הלוקח בדמים יכול המלוה לקחת הדמים וישאר חצי חוב והלוקח יפסיד הדמי' אם זה בלי אחריות הרי הלוה אין לו כסף. וא"כ בכה"ג לא שייך סברת התוס' דיכול ליקר השדה. ועוד ע"כ שאין הלוה לפנינו יקח מעות מהשדה וישלם לבע"ח – א"כ דילמא לא ניחא ליה ללוה שיסלק הב"ח שלו ביתר משווי הקרקע – ועוד כתב דאם הקרקע פחות מהחוב והוא מעלה דמי הקרקע יותר משווי אינו נותן לו אלא שווי דמה שיותר הרי פורע חובו של חבירו.
והנה ברא"ש יש מחלוקת בין הר"מ לרב האי דהר"מ ס"ל דאין הלוקח יכול לעלות על השומא כי לתועלתו הוא מכוון שאם יעלה ילך ויגבה הכל מן המוכר. ורב האי חולק וס"ל דבע"ח ולוקח יכולים כל אחד להוסיף – משמע שיכול לסלק ביתר משווי' אפי' אין לו קרקע נגד החוב. ולכאו' למה יפרע הרי זה פורע חובו של חבירו. ולמה לוה משלם. וע"ז כתב שמסלק מדעת הלוה – ולכן אומר לו אם תקבל בכל החוב – וא"כ ממילא דפשוט הוא דיכול לסלק בכל החוב דיכול לומר אם תקבל בכל החוב מוטב ואי לא אמסור המעות ללוה – והלוה יכול לסלק.
וזה רק בשווי אבל פחות משווי הרי אפי' למה לא יכול לסלק בפחות אבל התוס' איירי שמסלק שלא מדעת הלוה אחרת למה ס"ל לרמי בר חמא שלא יכול לשלם.
והסמ"ע חידש בס' קי"ד סעיף קטן ד. שיכול להלוקח להעלות סכום הקרקע אע"פ שלא מכסה את החוב – והקשה עליו בתומים דתוס' משמע רק אם אומר לדידי שוה לי ועי"ז מסלק כל החוב כגון שאומר לדידי שוה לי אלפא – והחוב אלף – אבל אם אומר לדידי שוי לי ומעלה הקרקע אבל לא הגיע לסילוק החוב כיון דבע"ח עוד יש לו תפיסה בקרקע. אע"פ שמסלק מ"מ החוב לא נגבה ויכול עוד לתפוס הקרקע ביתרת החוב וא"כ למה יכול לסלקו ע"ש.
ותרץ דברי המשפט – דמוכר באחריות ובא בע"ח ולוקח מסלקא כשמסלקו וחוזר על המוכר המוכר משלם ללוקח רק דמי השדה כפי ששוה ולא כפי שהעלנ ע"י שאמר לדידי שוה לי – והיות ובע"ח אינו טורף מלוקח שלא באחריות שבח דממילא כיון דאין לו על מי לחזור הכא נמי בלוקח באחריות ואמר לוקח לדידי שוה לי מוכר משלךם רק שוויה ולא יותר – ונמצא שהלוקח מסלק את הבע"ח בשוויה כפי שכתב הסמ"ע כיון דאם אומר לדידי שוה לי המוכר לא משלם לו.
סעיף ז
השמטה. בדברי רבא דס"ל דיכול לסלק. הקשה פ"י בלי שום טעם לרבא יכול לסלק דמה מכר ראשון כל זכות שתבא לידו – וכי היכי דיכול הלוה לסלקו גם הלוקח מצי לסלוקי. וגם לרמי בר חמא למה לא יכול לסלק הרי מה מכר ראשון לשני. וכן טעמא דגמ' לרבא הכא מאי אפסדיה – תיפוק ליה מה מכר ראשון לשני – והנה הרא"ש ב"מ יד. כתב עשאו אפותיקי – לוקח לא מצי מסלקו ולוה מסלקו בזוזי אף דקימ"ל מה מכר ראשון לשני. והטעם דדוקא לוה שהיתה שלם לא יקח ממנו קרקע בע"כ כשמסלקו בדמי' אבל לוקח שאין הקרקע שלו וקנה קרקע עם שעבוד ולכן אפי' רוצה לסלקי בקרקע.