משנה קטן שהשיאו אביו והגדיל כתובתה מאתים שעל מנת כן קיימה וכו'.
סעיף א
גמ' יבמות צו. ודף קיב. פריך ומאי שנא קטן דלא תקנו לו רבנן נישואין וחרש תיקנו לו רבנן נישואין ותרצה הגמ' חרש דלא אתי לכלל נישואין תקינו. ליה רבנן נישואין – קטן דאתי לכלל נישואין לא תקנו ליה רבנן נישואין. ופריך והרי קטנה דאתיא לכלל נישואין ותיקני ליה רבנן התם דלא ינהגו בה מנהג הפקר. וסיים הב"ש לפיכך קטנה לאחר שתגדל הגדילו הקידושין איתה – כמו שכתב הרמב"ם פי"א דאישות הל' ג' ולקמן קנ"ה סעיף כא.
אבל קטן אפי' אחר שהגדיל לא הגדילו הקידושין כלל אפי' מדרבנן אלא א"נ בעל אחר שהגדיל – ע"ש ובשו"ת מבי"ט ח"ב ס' צז. כתב דדין זה אם גדלי הקידושין בהדיה לאחר שהגדיל תלוי בפלוגתת הראשוני' דלדעת הרשב"א שמובא' בס' א' דאסור להשיא בנו קטן והוי בעילת זנות א"כ אין כאן קידושין ונישואין כלל. ואפי' אחר שהגדיל לא אמרינן בזה גדלי קידושין בהדיה. אבל הרא"ש בס' א' ס"ק ט"ו דקטן שהשיאו אביו אפי' גדולה מותרת דאע"ג דלא תקינו רבנן נישואין לא הוי זנות ע"ש ובשו"ת רבי בצלאל אשכנזי ס' ג' כתב דהדין פשוט דקטן שקידש אין קידושיו קידושין ואפי' גדל לא אמרינן דגדלי בהדיה – והביא דברי הריטב"א בקידושין דף נ.
קטן שקידש אע"פ ששלח סבלונות אינה מקודשת. ומפרש בגמ' דצריכה לאשמיענן קטן דאף באי נמי טעי וסתרי דקידושיו קידושין וכתב הריטב"א אע"ג דהא כו"ע ידעי שאין במעשה קטן כלום ואפי' בעלמא בדיני ממונות מסתבר לן דהכא טעי דסבור השתא דגדלי קידושין עימיה ולענין אם כשיגדיל בעינן קידושין אחרים משמע מרמב"ם דלא גדלי עמו ואם התייחד עמה כתב הטור דמקודשת. והמאירי כתב בסנהדרין דבעינן שיבעול לשם קידושין וכ"כ בקונטרס אחרון להמקנה.
ואם קטן קידש בביאה אם שייך לומר דעת אחרת מקנה ולדעת הרבה פוסקים דעת אחרת מקנה מהני מדאורייתא. ע"כ לפי הר"ן דאשה רק מפקירה עצמם והבעל קונה נמצא שהאשה לא מקנה עצמה וקטן לא קונה. וכ"כ באבני מילואים ובנחלת יהושע סלונים ס' כ' דדן בזה והעלה כיון דכתיב כי יקח איש.
סעיף ב
ובקטן שקידש לאחר שהגדיל הסתפק ממ"ל פ"ד ה"ז. אי אזלינן בתר השתא ולא מהני או בתר זמן החלות. ונוב"י כתב דלא חלין הקידושין וכ"כ האבני מילואים דלא חלו בכלל הקידושין ולא דמי להרי את מקודשת לאחר ל' יום דהתם בידם להחיל הקידושין עכשו. וכ"כ ריטב"א ורשב"א ורמב"ן דלא חלו קידושין ותשו' הרא"ם מרגליות ס' ל"ג דחה דברי הנוב"י.
ואם האב יכול לקדש אשה לבנו קטן כתב רבינו בצלאל אשכנזי בתשו' בס' ג' באריכות דלא חלו קידושין והביאו פ"ת באהע"ז ס' מ"ג בשם מהרי"ק שורש ל' דרבי נתן המכירי שאל את רבי יצחק וא"ל שאב מקדש לבנו מדין זכיה והרבינו שמשון ורבי קלונימוס חלקו עליו וכתב רצב"א שיש לחוש לערוה חמורה כיון דהוי פלוגתא דרוותא. והביאו ראי' מספ' הכותב קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה ושאל בירושלמי וקטן מגרש דהיינו פריך מי צריך גט על הקידושין שנעשו בקטנות עד דחייב כתובה ותרץ שבא עליה מהשגדיל.
הרי דאם לא בא עליה אין קידושין בכלל. ובדברי אמת סי' ב' שהביא דעת החולקים על ר"י בר' יהודה. העלה דאין כאן בית מיחוש דאפי' סמוך לפרקו בכלל לא יכול האב לקדש את בנו. ע"ש וכ"כ מהרש"ך ח"א ס' צ"ד בסוגי' ודילמא ארצויי ארצי קמיה משמע רק בגילוי דעת האב יכול לקשד לבנו. ולא בקטן שאין לו דעת לרצות.
גם הוכיחו מרמב"ם פי"ב דנדרים הל' י"ד דקטן לא מפר נדרי אשתו דאין לו אישות ובאוצר הפוסקים ס' מ"ג דף קא עמוד ד. הביא להק של פוסקי' דס"ל דלא חלו הקידושין ואפי' נתרצה הבן כשהגדיל בקידושי אביו נמי לא חלו כ"כ בשו"ת יכין ובועז ח"ב ס' א' והביאו ראיה ממה שכתב הרי"ף שקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דלא הוי קידושין בין נתרצה האב בין לא נתרצה האב. ומשמע אפי' נתרצה לבסוף לא מקודשת. וכ"כ הרמ"ה בנידון דידן דאם נתרצה הבן אין לו רצון ואי שליח שוויה אין שליחות. הרי דרצון לא מועיל.
ויש מאחרונים שחששו לדעת ר"י ברבי יהודה והם השאגת אריה בשו"ת בית אפרים ס' מ"ב שכתבו דאע"ג שפשוט לאחרוני' דקטן שקידש לו אביו אין ממש בקידושיו מ"מ יש חולקים והביאו ראי' מסוגי' קידושין דף יט. דאמרינן אשר ינאף את א"א פרט לאשת קטן ודן שם בזכיה מדין שליחות לקטן אך יש פוסקי' דזכיה לא מדין שליחות ולכן מהני וכ"כ חידושי הרי"ם ס' כ"ו לאחר שהוכיח כדעת הב"י דלא חוששין מ"מ כיון דיש פוסקי' דזכיה מדין שליחות.
ובאופן דהגדיל הקטן ובעל אם מקודשת מדאו' – כתב בבית אפרים ס' מ"א ממה שהרמב"ם השמיט – ועוד הרמב"ם בהלכות גירושין דחזקה בועל לשם זנות עד שיאמר בפירוש שבועל לשם קידושין ודוקא בהיה עסק קידושין ביניהם אבל הכא שתיק בעלמא היה ביניהם ומשום זה השמיט הרמב"ם הך דינא דקטן שבעל משהגדיל.
וכ"כ במשכנות יעקב ס' ל"ט והוכיח מגמ' יבמות קט: גבי קטנה שלא מיאנה והגדילה ועמדה ונשאת רב אמר אינה צריכה גט משני ומסקינא דלרב מיירי דוקא כשבעל אחר שהגדילה ומשום א"א עושה בעילת זנות ופליג אדרב ששת דמפרש התם טעמא דגדלי קידושין בהדה. א"כ לרב דס"ל דאאעובב"ז אם קידש כשהיה קטן ובעל לשם קידושין אבל לרב ששת דגדלי קידושין בהדה הנ"מ באשה שיש לה קידושין ולא בקטן. והרי"ף מסופק אי הלכה כרב או כרב ששת ולכן הוי ספק קידושין ובדברי הרמב"ם התחבטו המפרשים מה דעתו. ודעת הרד"ך ומהרי"ק דאין בועל לשם קידושין בביאה זו אלא זה אומר דע"י ביאה זו נתקיימו קידושין ראשונים.
סעיף ג
והנה מלשון הרמב"ם פ"ז מאישות שכתב וכן המקדש במלוה או פחות משוה פרוטה ובעל וכו' חזקה שאין אדם מישראל הכשרים עושה בעילת זנות. ולא כתב דין זה בקטן שקידש. ובכ"מ כתב דגם בפחות משווה פרוטה הוי רק קידושי ספק. ולפ"ז מה שכתב הרמב"ם אם בעלו קנו היינו לחומרא. ולפ"ז קרוב לומר גם בקטן שקידש והגדיל אבל דעת הפוסקים הרא"ש וראשב"א ותוס' משמע שקטן שבעל משהגדיל הוי קידושי ודאי וכ"כ בשמ"ק כתובות עב.
גם בשו"ת ושב הכהן ס' ל' צידד דמלשון הרמב"ם משמע דוקא גדול שקידש קטנה ובעל אחר שגדלה הוי קידושי דאורייתא אבל קטן שבעל אחר שגדל לא אמרינן בעל לשם אישות אמנם מאחר והרשב"א והרא"ש ותוס' והטור כתבו דקטן דינו כמו קטנה שגדלה וכן נראה דעת הר"ן שם לכן שוו קטנה לקטן – ובועל לשם קידושין. ע"ש.
סעיף ד
והנה בקטן שהשיאו אביו פסק מר"ן בס' ס"ז סעיף י"א דאם בא עליה משהגדיל יש לה עיקר כתובה. והוא מדברי ה"ה פי"א מאישות הלכה ז' בשם הרשב"א ודייקו מדברי התוס' קטן שהשיאו אביו כתובתה מאתים שעל מנת כן קיימה ופשוט שבעל לאחר שהגדיל. וכן הביא הירושלמי והביאו הב"י. והר"ן ושמ"ק בשם תלמידי רבינו יונה.
ובמאירי כתב שכתובתה מאתים לכשיגדיל ובא עליה נשתעבדו נכסיו מן הסתם לשעבוד כתובה. אבל כל עוד שהוא קטן לא נשתעבד ואין לה כתובה. דכל השעבוד משום איתחוכי והאי אין כלום וכן דעת מר"ן בשו"ע ס' מ"ג קטן שנשא אינו כלום אבל אם יש עדים שנתייחד עמה משהגדיל צריכה גט משום דמסתמא בעל לשם קדושין. ומ"מ אם כשהגדיל צריך לקדשה מחדש הביאנו מחלוקת לעיל דפליגי הפוסקי' ועתה נבאר הסוגי' בקטן שהשיאו אביו.
קטן שהשיאו אביו מה סכום הכתובה
סעיף ה
קטן לא תקנו לו חז"ל קידושין. רמב"ם פי"א הל' ז' קטן שנשא אין לה כתובה. ואם רוצה לכתוב יש שדייקו ממה שאמרה המשנה כתובתה קיימת שיש לה כתובה. אמנם הריטב"א ותפארת יעקב כתבו דאין התחייבותו כלום. והמשנה איירי בהשיאו אביו ואם הגדיל ובא עליה כתובתה קיימת. הה"מ פ"ז הל' י"א בשם הרשב"א – וטעמא לפי שאין עובב"ז וכ"כ הר"ן.
והא דהגדיל ובא עליה מקודשת האם צריכה קידושין מחדש. דדעת הרשב"א דס"ל דאסור להשיא את בנו קטן והוי בעילת זנות א"כ אין כאן קידושין ונישואין כלל – ואפי' אחר שהגדיל לא אמרינן גדלי קידושין בהדיה. והרא"ש פליג עליו וס"ל דגדלי קידושין בהדיה ונ"מ לענין כתובה דאם צריכים קידושין מחדש אין לה כתובה. ואם לא צריך קידושין יש לה כתובה. והנה בהגדיל כתבו התוס' ד"ה דקטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה – ובב"ש ס"ק ט' דייק מלשון ה"ה והר"ן דלא צריך לקדשה שנית כיון דתלינן בביאתו .
והקשה להמגיד מאי שנא קטן משוטה – ויש לחלק ע"כ. וביאור קושיתו דה"ה כתב בשוטה היות וחכמי' לא תקנו לו נישואין לכן אם כנס שוטה ונתפקח צריך קידושין מחדש ע"ש והטור חולק וס"ל דגם שוטה אין צריך קידושין מחדש. ולכן תמה הב"ש לפי ה"ה מאי שנא קטן משוטה.
ובבית מאיר דקטן אע"פ שלא תקנו לו רבנן נישואין מ"מ לענין שלא תהיה בעילתו בעילת זנות תקנו לו. משא"כ שוטה דאין לו נישואין בכלל. ויש לומר דקימ"ל מחוסר זמן לאו כמחוסר מעשה. ולכן קטן מהני כשהגדיל משא"כ בשוטה וכ"כ בפרישה דקטן עומד להתגדל והוכיח סופו על תחילתו משא"כ בחרש ושוטה. ולכן קטן שהגדיל כתובתה מאתים שעל מנת כן קיימה – והרי עכשו בעולה אלא הטעם שיהיא עכשו כתחילת נישואיה – וכ"כ הרא"ש וח"מ.
סעיף ו
ובאגרות משה כתב לחלק דבמוחלת כתובה כותב לה אחרת מאתים אע"פ שהיא בעולה דכל שלעצמו נחשבת לעולם כבתולה משום שזה תחתיו – ולכן קטן שלקח אשה לאישות ע"פ דיני התורה רק לא הועילו לו דיני התורה לכן עצם הלקיחה מחייבתו לענין מאתים – וכל זה בקטן דכל מעשה הלקיחה היא כאיש ואשתו אף בלא קידושין וכל שלא חזרו בהם יש לה מאתים. אבל בשוטה דאין לקיחה לשם אישות כלל – והיא ביאת זנות לא חל שום חיוב ושם בתולה שלה נתבטל.
ובחרש נמי אף שודאי לקיחה לשם אישות דהא תיקנו חז"ל נישואין לחרש מ"מ לא שייך שתחשב בתולה לענין כתובה כיון דחכמים לא חייבוהו כתובה. ולכן כיון שכל דין חיוב הכתובה חל עתה לכן כתובה מנה.
והא דקטן שנשא האם יש הבדל בין השיאו אביו או עצמו. דבמשנה איתא קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת אם בא עליה והטעם כתב ההפלאה דניחא ליה למפרע במה שעשה אביו. וטעמא משום זכות הוא לו ע"פ תוס' כתובות י"א. משמע בנשא בעצמו לא הטעם כשאביו התחייב בשבילו הרי ניחא ליה משא"כ כשנשא בעצמו אין התחייבות קטן כלום והשתא בעולה היא. אמנם מהרמב"ם פי"א הל' ז' לא כתב לשון המשנה אלא קטן שנשא אשה אפי' הכי כתובתה מאתים. ובתפארת יעקב ס' מ"ג כתב דהא בגמ' משמע רק אם אביו כתב לו כתובה אבל הוא עצמו לא יכול לכתוב דאין התחייבות קטן כלום. ובשבט הלוי ח"ו תמה עליו מלשון הרמב"ם.
סעיף ז
וע"כ דבקטן כיון דחכמים תקנו לו שמקחו ממקח במטלטלין א"כ חיוב שנתחייב חל עליו. ואע"פ למ"ד דקטן לא יכול להתחייב בקטנותו ואם התחייב לא תופס מ"מ כל שרוצה לשלם למה נמנע ממנו – ולכן חיובו חיוב. משא"כ בשוטה וחרש דאין חיובם חיוב לכן לא מהני. ודין זה רק בקטן וכ"כ בבני אהובה.
והנה דא דאית לה כתובה מאתים דוקא בכתב לה. אבל קטן שלא כתב כתובה – והגדיל ורוצה לכתוב כתובתה מנה דהשתא מיהא בעולה היא כ"כ ש"ג. ורמ"א ס' מ"ג וכתב ב"ש שם ס"ק ד' דכן מוכח מתוס' קטן שהשיאו אביו תרצו שאע"פ שעכשו בעולה – אפי' הכי כתובתה קיימת דהוי כתחילת נישואיה משמע דאיירי בכתב לה בקטנותו – אמנם מהרמב"ם משמע שאין חילוק אפי' נשא תמיד כתובתה מאתים.
אמנם באבני מילואים דייק מהתוס' דאפי' לא כתב לה כתובתה מאתי' דהוי כתחילת נישואין – והחידוש שעל מנת כן קיימה היינו אפי' בלא כתב לה – ואע"פ שעכשו בעולה לפניך. ואם צריך לעשות חופה משיגדיל דעת בעל הלכות גדולות בהלכות מיאון קטן שקדש אין קידושיו קידושין ואין כתובתו כתובה וצריך לקדשה וכותב כתובה חדשה וטעמו דלא גובה ממשעבדי אמנם הרשב"א פליג – וס"ל דגדלי הקידושין.
סעיף ח
והנה הטור כתב דדין אחד לקטן ולגר. והרמב"ם כתב קטן כתובתה מאתים וגר כתובתה מנה. והטעם כתב לחם משנה דקטן נשא בתולה – הולכים בתחילת חיוב לכן מאתים לא כן בגיורת כל גיורת אפי' פחות מג' שנה כתובתה מנה. וזהו פי' כתובתה קיימת היינו מנה. וכ"כ הט"ז בקטן אזלינן בתר תחילת נישואין והיא בתולה – משא"כ בנכרי אזלינן בתר הסוף והרי היא בעולה.
ובבית יעקב כתב לחלק ולהסביר דקימ"ל חו"מ בס' רל"ה סעיף י"ד – דקטן שמכר או קנה ונשתמש בו אחר שהגדיל או שתק ונתרצה קנה ושוב לא יוכל לחזור בו. לכן קטן שנתרצה כשהגדיל בקנין אישות הרי נתחייב לה כתובה של מקח הראשון. משא"כ בגר כתובה שכתב בגויותו הוי מתנה בעלמא ולא משום אישות דאין אישות לגוי ולכן כשבא עליה לאחר גיור – הרי עכשו יש אישות והרי היא בעולה לכן כתובתה מנה. ובדרוש וחידוש רע"א תמה למה צריך טעמא דע"מ כן קיימה והא בלאו הכי יש לה כתובה – וכי חיוב שהתחייב לה בנכריותו לא חל – דהיכן מצאנו דנכרי לא יכול להתחייב ונשאר בצ"ע וצ"ל דיש הבדל בין נכרי שכתב שט"ח – וכותב כתובה דכתובה לא חלק מחיובי האישות דאע"פ דלא כתב יש לה מתנאי בי"ד. בזה לא שייך שגוי יתחייב לולי חידש המשנה ודו"ק.
ובאבני מילואים כתב בקטן אע"פ לא כתב לה נמי יש לה מאתים כתחילת נישואין וכן הוכיח הב"ש מהתוס' שעל מנת כן קיימה משמע מכח כתובה הראשונה. והקשו אפי' לא כתב לה יש לה מתנאי כתובה ותירצו דהכוונה דע"מ כן קיימה כתחילת הנישואין ואפי' בלא כתב לה. ולעולם יש לה מאתים.
וכ"כ באגרות משה ס' ק"א – ואם הגדיל לא צריך לכתוב כתובה אחריתי – ובשמחת יו"ט ס' י' הביא דעת בה"ג בהלכות מיאון שצריך לכתוב לה כתובה חדשה שכתובה ראשונה לא משעבדת נכסיו. והביא תשו' הרשב"א ס' פ"ג שמהא דקטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת לא צריך לכתוב כתובה חדשה.
סעיף ט
ויש להסתפק בקטן שהשיאו אביו והגדיל כתובתה מאתים – כיון שסו"ס התחייבות אביו עבורו והגדיל על מנת כן. מה יהיה אם קטן לא כתב כתובה והגדיל האם כותב מנה או מאתים – וכתב הרמ"א ס' מ"ג דאם לא כתב כתובה – כשהגדיל כתובתה מנה דהא דבעולה היא. וי"ל דהו"ה אם קטן כתב הוא עצמו כתובה דינא הכי דאין בהתחייבות קטן כלום – ועכשו כשהגדיל היא בעולה – ושאני השיאו אביו – דיש מי שמתחייב ועמד אחריו.
אבל בכתב הוא עצמו מנין לנו לחייבו וראיתי בתפארת יעקב דכתב כן. ובזה אפשר להבין דברי הרב בני אהובה פי"א דבקטן שהגיע לגיל הפעוטות מקחו מקח במטלטלין וכן מה שלוה דעת כמה פוסקי' חייב לשלם כשיגדיל משא"כ חרש. ודו"ק.
ודעת הרבה פוסקי' שבקטן כתובתה מאתים אע"פ שלא כתב לה דכתחילת נישואין דמי וכ"כ אבני מילואים וכן דייק הט"ז ממה שכתב המחבר שאם מקיימה לא צריך לכתוב כתובה אחרת ודוקא מנה ומאתים אבל תוס' כותב לה – דהא שטר חספא בעלמא ובפרט לפי הרמ"א שאם לא כתב לה כותב רק מנה. על זה כתב דהוי עכשו כתחילת נישואין ויש לה מאתים ואפי' שלא נכתב. וחידש הח"מ בס' מ"ג ס"ק ד' דאם כשהגדיל התנה עמה שכתובתה מנה הדין עמו. דרק בסתם אמרינן ע"מ כן קיימה.
ובגר שנתגייר והגדיל רמב"ם כתב כתובתה מנה בניגוד לקטן והטעם כתב ה"ה דגיורת שנתגיירה יתרה מבת ג' שנים הרי היא בחזקת בעולה וכתובתה מנה. וכ"כ הלחם משנה. ותוס' יו"ט על המשנה ובבית יעקב בס' כתב לחלק בין קטן לגר. דקטן כשמכר או קנה ונשתמש בו אחר שהגדיל או שתק ונתרצה קנה. וקנין הראשון מועיל ולא צריך קנין אחר – ולכן כתובה הוי מוהר הבתולות לכך כשנתרצה כשהגדיל בהקנין הוי ריצוי באישות. אבל גר כתובה שכתב שכתב בגיורו הוי מתנה בעלמא הוא.
דלאו חילופי אישות דאין אישות לגר. רק בשעשה שנתגייר ורצה לקיימה בשעה זו התחייב לה ותמה אטו עכו"ם לא יכול להתחייב ולכן כתב לחלק דעכו"ם יכול להתחייב בכתובה עד יום שיפסק האישות וכשהתגייר נפסק האישות וכשמקיימה הוי קידושין אחרים.
סעיף י
ובזה מיושבת קושית רע"א בדרוש וחידוש דף צ. דהקשה למה לי טעמא שעל מנת כן קיימה והא בלאו הכי יש לה כתובה אתו נכרי לא יכול להתחייב בגיותו. ונשאר בצ"ע ולפי הנ"ל ניחא דכתב לה כתובה כל זמן שיהיה לה או ימות בחייה אבל הכא דמערכת הנישואין שונתה נמצא שהנישואין התבטלו – ולכן צריך על מנת כן קיימה שיהא עכשו כתחילת נישואין כ"כ באגרות משה ס' ק"א בטעם ב'. וכן דעת הב"ש בס"ק י"ב דלדעת התוס' והרא"ש קשה למה בגיורת יש לה מאתים והא עכשו היא בעולה והוי כתוספת כתבוה שאין לה וכתב ואפשר דאף על גב דבגיורת אין דין כתובה מאתים מחשש שזנתה מ"מ אם כתב לה מאתים לא הוי כתוספת כתובה – כי לאו בודאי זינתה.
וחידש באגרות משה ס' ק"א דאם נשאה בנוכריותו והיתה בתולה כגון פחותה מג' שנים או שיש עדים שלא נבעלה אף בלא כתב לא כתובתה מאתים אבל אם אין עדים וכתב לה מאתים מגיע לה כי הרי החזיקה בחזקת בתולה ע"ש. פי' דיש מושג לכתובה נכרית מאתים רק אנו תולים שהיא בעולה ולכן כל שכתב מאתים רש"י מחזיק אותו בבתולה.
והנה דעת הרמב"ם בגר שנתגייר וגדלה כתובתה מנה – וכתב לחלק הב"ש הטעם בקטן שנשא הרי כל קטן עומד לגדול לכן כתובתה מאתים שהוכיח סופו על תחילתו שדעתו לקיימה כשיגדל משא"כ בחרש. ובגוי לאו בני כתובה נינהו ובשעת חיוב לא היה עליו שום חוב לכן כשנתגייר כבר היא בעולה ע"כ ודו"ק.