סעיף א
כתב הרמב"ם פ"ג אישות הלכה כ"ג כל המקדש אשה בין ע"י עצמו בין ע"י שליח צריך לברך קודם הקידושין או שהוא או שליחו כדרך שמברכין על כל המצוות ואח"כ מקדש. ואם קידש ולא בירך לא יברך אחר קדושין שזו ברכה לבטלה מה שנעשה כבר נעשה עכ"ל. וכתב הראב"ד אין אנו נוהגים כן אלא מקדש ואח"כ מברך. והטעם מפני שתלוי בדעת אחרים שאם תמאן האשה ולא תרצה הוי ברכה לבטלה וזה הטעם לברכת האב שמברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ע"כ.
ושיטת הרמב"ם ברורה ע"פ מה שפסק בפי"א מהלכות ברכות שכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן ואם לא בירך קודם עשיה שוב לא מברך. ונראה שגם הראב"ד ס"ל כן – דהרי הראב"ד מודה בעצם הדין שצריך לברך קודם כמו כל המצוות שמברך עובר לעשייתן רק כאן הטעם כיון שתלוי בדעת אחרים והרי כמו ברכת המילה דמברך להכניסו אח"כ, אחר הברית כפי שהביא הטור בס' רס"ה בשם רב שר שלום דמברך להכניסו אח"כ כיון שנעשית המצוה ע"י אחר – חיישינן שמא יחזור בו – ומזה דייק הט"ז דאם האב הוא המוהל מברך לפני המילה. ולזה כיון הראב"ד במה שכתב דמברך ברכת אירוסין אח"כ וכן מנהגנו כמו ברכת להכניסו – ודו"ק.
וכתב הרמב"ם פ"ג מהלכות מילה הלכה א. אבי הבן מברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו וכו' לפיכך אם אין שם אביו אין מברכין אחריה ברכה זו, ויש מי שהורה שיברכו אותה בי"ד או אחד מן העם ואין ראוי לעשות כן ע"כ. וכתב הראב"ד מסתברא כמ"ד בי"ד או מיוחד שבעם מברך וכן נהגו. ע"כ
וכתב הכסף משנה על הרמב"ם, ממה שכתב הרמב"ם המל מברך קודם שימול ואבי הבן מברך אח"כ להכניסו. והטעם כמו שכתב ר"ת דאבי הבן מברך אחר המילה ואע"ג דכל הברכות עובר לעשייתן שאני ברכה זו דהיא ברכת שבח והודאה בעלמא. ע"כ.
ולפ"ז קשה מה ראי' מביא הראב"ד שברכת אירוסין מברכין אח"כ כמו בברכת להכניסו. הרי ברכת אירוסין היא ברכת המצוות וברכת להכניסו שמברכין אח"כ מאחר והיא ברכת השבח – ולכן בברכת השבח אין הדין של עובר לעשייתן דכל זה רק בברכת המצוות.
ועוד הקשה רע"א על הראב"ד דבגמ' פסחים ז: אמרה הגמ' כל הברכות מברך עובר לעשייתן חוץ מטבילת הגר – שלא יכול לברך קודם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו. דהוא לא מצווה לכן מברך אח"כ. ולפי הראב"ד הרי יש עוד מצוה דמברך אח"כ ברכת אירוסין. ותרץ רע"א דיש חילוק בין ברכת אירוסין לברכת טבילת הגר דבגר אם ברך לפני טבילה לא עלתה לו ברכה דגברא לא חזי ולא יכול לומר וציוונו. משא"כ באירוסין הן נכון דמברך אח"כ כיון שתלוי באחרים. מ"מ אם בירך לפני כן יצא. וזה כוונת הגמ' כל המצוות מברך עובר לעשייתן חוץ מטבילת גר שגם אם בירך לא יצא. ודו"ק.
וכתב בהג"א פ"ק דברכות ופ"ק דחולין דאם לא בירך על המצוות עובר לעשייתן מברך אח"כ. והביאו הש"ך ביו"ד ס"י י"ט והקשה עליו מהגמ' פסחים כל המצוות מברך עובר לעשייתן חוץ מגר. תניא נמי הכי טבל ועלה בעלייתו מברך וכו' ואי כדברי הג"א דכל הברכות אפשר לברך אח"כ מה הראי' מהברייתא דטבל ועלה מברך בעלייתו הרי טבל לשון דיעבד וכל המצוות דין אחד להם בדיעבד שיכול לברך אח"כ ומזה הוכיח הש"ך כדעת הרמב"ם דכל שלא בירך בתחילה הפסיד הברכה.
ובשאגת אריה ס' כ"ו הסביר המחלוקת בין רמב"ם להג"א דבגמ' אמרו אמר רב יהודה אמר שמואל כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן – בי רב אמרי חוץ מטבילה ושופר – בשלמא טבילה גברא לא חזי אלא שופר מ"ט וכי תימא משום דלמא מקלקלא תקיעה אפילו שחיטה ומילה נמי אלא אמר ר"ח חוץ מן הטבילה בלבד – תניא נמי הכי טבל ועלה בעלייתו אומר אשר קידשנו במצוותיו וציונו על הטבילה ע"כ – ויש לדקדק ממה שאמר שמואל כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן – ובי רב אמרי חוץ מטבילה משמע דלשמואל מברך על טבילת גר נמי עובר לעשייתן – והא גברא לא חזי.
אלא ע"כ שמואל ס"ל כיון דכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן – אם לא ברך קודם לא מברך אח"כ ולפ"ז יצא כיון דחיוב לברך עובר לעשייתן לעיכובא נמצא בגר שלא יכול לברך בתחילה שוב לא מברך אח"כ וע"ז באו בי רב ואמרו חוץ מגר דאין הכלל דמברך עובר לעשייתן כיון דלא חזי ולכן מברך אח"כ. ורק בטבילה אבל בשאר מצוות לא מברך אח"כ וע"כ בא ההגו' אשרי ומדייק כיון שמצאנו בטבילה מברך אח"כ דלא כשמואל נמצא דהא דאמר שמואל כל המצוות מברך קודם לעיכובא פליגי בו רב עליה וראי' מטבילת גם דמברך אח"כ דלשמואל היה הדין כיון שלא יכול לברך בתחילה לפני טבילה שוב לא יברך וע"ז אמרי בי רב שמברך בגר ומינה ילפינן שכל מי שלא בירך בתחילה יברך אח"כ – ודו"ק עכת"ד השאגת אריה.
וע"כ דברי הרמב"ם מדוקדקים מדברי הגמ' ברכות נא. בעי מיניה מר"ח מי שאכל ולא בירך מהו שיברך אח"כ אמר רבינא הלכך אפי' גמר סעודתו יחזור ויברך דתניא טבל ועלה וכו' ולא היא התם גברא מעיקרא לא חזי הכא מעיקרא גברא חזי וכיון דאידחי אידחי. ע"כ. הרי להרמב"ם כל המצוות מברך עובר לעשייתן בגברא דחזי אם לא בירך כיון דאידחי אידחי חוץ מגר דגברא לא חזי ונמצא דשעת חיובו הוא אחר הטבילה ולכן מברך.
ודברי הרמב"ם הם בדקדוק שכתב בפי"א דברכות הל' ז' אין לך מצוה שמברכין אחר עשייתה אלא טבילת גר בלבד שאינו יכול לומר אשר קדשנו וכו' וכתב הרב כסף משנה מקורו של הרמב"ם מגמ' ברכות נא. ע"ש ומבואר מדברי הרמב"ם שכל מי שהיה חייב ברכה קודם ולא בירך פקע ממנו דין ברכה – וזה נמי דעת הרשב"א בתשו' ח"א ס' י"ח למה לא מברך על הצדקה כיון שתלוי בדעת אחרים ולכאו' יברך אח"כ. ע"ז שפיר ישנו היסוד של הרמב"ם שכל שלא בירך לפני המצוה פקע ממנו דין ברכה אע"פ שמא שלא היה יכול לברך כיון שתלוי בדעת אחרים – מ"מ בר חייובא מקרי וכל שלא בירך אע"פ שהוא מנוע מצד אחר – פקע ממנו דין ברכה חוץ מגר דשם גברא לא חזי.
ולא שייך בקיום המצוות. ולפ"ז תקשה דעת הראב"ד דס"ל דמברך אחר אירוסין כיון שמא שלא מברכין קודם כיון דתלוי בדעת אחרים והרי הרשב"א ס"ל בצדקה שתלוי בדעת אחרים לא מברך לא לפני ולא אחרי כיון דבשעת חיוב לא חזי דתלי בדעת אחרים פקע ממנו דין ברכה ולא מברך אח"כ ולמה הראב"ד ס"ל דמברך אח"כ.
סעיף ב
והנה הרא"ש בפרק ראשון דכתובות כתב למה לא מברכין לקדש אשה ותרץ דבכדי לקיים מצוות פו"ר לא צריך קידושין. ולכן ברכת אירוסין היא ברכת שבח וקשה הרי הרא"ש בתשובה כלל כ"ו הביא תשובת הרי"ף דמברך ברכת אירוסין קודם קידושין מדין כל המצוות מברך עובר לעשייתן ודין זה רק בברכת המצוות ולא בברכות השבח ולמה סתר את עצמו.
ונראה דהרא"ש ס"ל דגם ברכת השבח מברך עובר לעשייתן וראיה מפרק כ"א דמילה שכתב הרא"ש דאף דמברך אחר המילה להכניסו בבריתו מ"מ יש לברך בין מילה לפריעה וזה נקרא עובר לעשייתן. והרי ס"ל ברכת להכניסו ברכת שבח כמו שהאריך שם. ומשמע שגם בברכת שבח מברך לפני המצוה. ולפ"ז שפיר מיושב הראב"ד דמעיקר הדין ברכת אירוסין מברך לפני כן – ומ"מ אם לא בירך לפני כן מברך אח"כ מדין ברכת השבח – וזה ההסבר דלכתחילה לא יברך כיון שתלוי בדעת אחרים וס"ד כיון דלא יכול לברך פקע ממנו חייב ברכה קמ"ל דדמי למצות מילה דהוי ברכת השבח דמברך אח"כ.
ולפ"ז מיושבת קושיית רע"א לפי הראב"ד תגיד הגמ' חוץ מטבילה וברכת אירוסין – דשאני טבילה דהוי ברכת המצוות. בברכת המצוות קימ"ל מברך עובר לעשייתן. אבל ברכת השבח יכול לברך אח"כ ולכן שפיר אמרה הגמ' כל המצוות מברך עובר לעשייתן חוץ מטבילה דהיא ברכת המצוות אבל ברכת השבח. שפיר יש הרבה מצוות ודו"ק.
ולפ"ז יצא דלהרמב"ם ברכת אירוסין ברכת המצוות. ולהראב"ד היא ברכת השבח כדעת הרא"ש והסבר מחלוקתם האם יש מצוה במעשה הקידושין – או המצוה היא פריה ורביה. אבל במעשה הקידושין אין מצוה ומצאנו בזה מחלוקת רמב"ם וראב"ד. רמב"ם פ"א מאשות הל' ד' קודם מתן תורה אדם פוגע אשה בשוק אם רצה הוא והיא נותן לה שכרה ובועל לאחר מתן תורה נאסרה הקדשה. לפיכך כל הבועל אשה לשם זנות שלא לשם קידושין לוקה. והראב"ד כתב אין קדשה אלא מופקרת אבל המיוחדת לאיש זו פלגש שמותרת.
וכן דעת הרמב"ן והרא"ש בכתובות דבכדי לקיים מצות פו"ר אין מצוה רק בקידושין אפשר בפלגש – ורמב"ם ס"ל דאסור בלי קידושין והטעם לרמב"ם הוי מצוה לקדש א"כ ברכת אירוסין ברכת המצוות. ולראב"ד ורא"ש הרי ברכת השבח. והדברים ברורים בדברי הרא"ש פ"ק דכתובות ס' י"ב יש מקשים למה לא מברכין אשר קדשנו במצוותיו לקדש את האישה. ועוד היכן מצאנו שמברכין שאסר לנו האסור והתיר המותר, שלא מברכין שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו את השחוט.
ונראה דברכה זו אינה ברכה לעשיית המצוה כי פו"ר הינה קיום המצוה ואם לקח פלגש וקיים פו"ר אינו מחוייב לקחת אשה בחו"ק. ע"ש גם הר"ן תרץ כעין תירוצו של הרא"ש דהוי ברכת השבח. וכתב שאין לברך אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על הקדושין דאין מברכין על מצוה שאין עשייתה גמר מלאכתה דארתי חסרה מסירה לחופה – ובשעת החופה א"א לברך על הקידושין שכבר נעשו – וכשבא עכשו לקדש ולכנוס בב"א ג"כ לא ראו לתקן לו ברכה בפני עצמו – כדי שיהיה טופס ברכה שוה לכל – וכיון דברכת ברכה ממש לא הוי לא רצו להוציא מצוה זו בלי כלל ותקנו לברך על קדושתן של ישראל.
והיינו שהקב"ה בחר בהם וקידשם בענין זיווג באסור להם ובמותר להם. והיינו שצוונו על העריות וכדי שלא יטעה השומע לומר שבקידושין אלו בלבד הותרו המותרות הוצרך לומר ואסר לנו הארוסות בלאו דלא תסור ולהזכיר היתרן היינו על ידי חופה וקידושין עכת"ד וכן תרצו הרמב"ן והרא"ה והביאם הריטב"א. הרי לפי הר"ן והרמב"ן מודים שיש מצוה בקידושי אשה אלא הטעם למה לא מברכין כיון שאין הקידושין גמר מצוה ואין מברכין על חצי מצוה.
אמנם הרמב"ם ס"ל שקידושי אישה הם מצוה כמו שמוכח ממה שכתב ולכן בפ"ג מהלכות אישות הלכה כ"ג המקדש אשה צריך לברך קודם הקידושין או הוא או שלוחו, כדרך שמברכין קודם כל המצוות. והראב"ד נחלק עליו דמברך אח"כ כיון שתלוי בדעות אחרות. והרא"ש חידש דלמה לא מברכין כיון שכל המצוות מברך עובר לעשייתן וכאן לא מברך אשר קדשנו לקדש את האשה וכיון שאין מזכירין עשיית המצוה – אין הדין שמברכין עובר לעשייתן כיון שלא מזכירין עשיית המצוה.
סעיף ג
ונמצא שיש בזה כמה דיעות למה לא מברכין על קידושי אשה דלהרמב"ן והר"ן הטעם משום שלא מברכין על חצי מצוה אלא הכשר מצוה והרא"ש ס"ל דאין בכלל מצוה בקידושי אשה דעיקר המצוה היא פו"ר – וזה יכול לקיים בפלגש – ולהרמב"ם כיון שמצוה לקדש לכן הוי ברכת המצוות וחל הדין שכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן ולכן שפיר אפשר למצא ברכת המצוות אחת ויחידה דמברך אח"כ והיא ברכת הגר שמברך אחר הטבילה.
אמנם הראב"ד ס"ל כהרא"ש דהוי ברכת השבח ולא קשה קושיית רע"א כיון דגמ' איירי בברכת המצוות – וברכת אירוסין הוי ברכת השבח ולכן לא יכולה הגמ' לומר חוץ מטבילת גר וברית אירוסין ודו"ק. ויש ראשוני' דס"ל דאע"פ דברכת אירוסין ברכת השבח יש לברך קודם כמו שכתב הריטב"א דמברך אותה קודם – וכמו שהסברנו בדברי הרא"ש לענין ברכת מילה.
והנה בשו"ע אבן העזר ס' ל"ד כתב מר"ן לשון הרמב"ם כשמקדש אשה מברך בין הוא בין שלוחו. וכתב הרמ"א וי"א דאחר מברך. והסבר המחלוקת דהרמב"ם ס"ל דברכה זו היא ברכת המצוות ולכן חובה מוטלת על החתן או שלוחו משא"כ הרמ"א ס"ל דזו ברכת השבח – ולכן אחר מברך. וגם לפי הרמב"ם הטעם שאנו מברכין כמו ברכת התורה כדי שלא לבייש מי שאינו יודע – ולפי הרא"ש ניחא מה שמברכין ברכות אירוסין בנושא אשה עקרה וזקנה, דהיא ברכת השבח – אלא להרמב"ם קשה בנושא זקנה ועקרה הרי אין כאן מצוה פו"ר ולמה מברך.
וצריך לומר שלפי הרמב"ם נישואין – ופו"ר הם שתי מצוות נפרדות. וכן מונה אותם בס' המצוות מצוה רי"ב ורי"ג ובספרו היד החזקה פט"ו מאישות דן במצוות פו"ר ופ"א מאישות דן במצוות נישואין. משמע שהן שתי מצוות נפרדות. ויש עוד הבדל דמצות פו"ר היא על הבעל כמו שאמרה הגמ' יבמות ופסקו הרמב"ם ולא על האשה ומצות נישואין היא על שניהם. ועוד נ"מ בין הרמב"ם והרא"ש אם חתן וכלה צריכים לכוון לברכות דלהרמב"ם דהוי ברכת המצוות חייבים לכוון. ולהרא"ש דהוי ברכת השבח, יוצאים אע"פ שלא כיוונו.
וכן כתב הרב באר שבע בס' מ"ט דברכת ארוסין היא ברכת שבח והודאה בעלמא על קדושתן של ישראל נמצא שאינה מוטלת על החתן – ומשמע מדברי התבואות שור שאין החתן מחוייב לשמוע הברכה כיון דעיקר הברכה היא בשביל הציבור – ולפי הרמב"ם סובר דברכת האירוסין היא ברכת המצוות צריך החתן לשמוע ולכוון.
ויש עוד נ"מ במה שנסתפק הנוב"י תנינא אהע"ז ס' א' –אי מברכין ברכות אירוסין בקידושי חרש. ועיקר ספקו הוא משום דמנהג ישראל דהמסדר קידושין מברך וכתב הב"ש מטעם שלא לבייש את מי שאינו יודע ועיקר הברכה להוציא את החתן שלא יודע לפ"ז בחרש שלא חייב לברך אין מברכין. ואם היה מקום לומר שברכות אירוסין להוציא את הכלה – היה מקום לברך להוציא את הכלה – ע"כ והנה פשוט שספקו הוא לפי הרמב"ם דס"ל דהוי ברכת המצוות אבל לדעת הרא"ש דס"ל הוי ברכת השבח פשוט שאפשר כיון שהברכה לא נועדה בשביל החתן אלא עבור צבור הנועדים וכ"כ בשו"ת בית שלמה ס' פ"א להסביר דברי התבואות שור דכיון דאין הברכה מוטלת כלל על החתן ולכן גם כשהוא חרש אפשר לברך. ע"כ
סעיף ד
ויש עוד נ"מ אם אפשר לברך ברכות אירוסין לקטן. דבשו"ת יכין ובועז ח"א ס' ע"ד כתב דהיות והוי ברכת המצוות קטן פטור ממצוות אבל אם היא ברכת השבח גם קטן אפשר לברך. ויש להסתפק במה שהרמב"ם ס"ל דברכות אירוסין ברכת המצוות האם גם ברכת נישואין דהיינו ז' ברכות גם הם נחשבים לברכת המצוות. או רק ברכת אירוסין. והנה בברכות אירוסין כתב מר"ן בשם הרמב"ם בס' ל"ד דמקדש אשה הוא מברך או שלוחו והרמ"א כתב שאחר מברך. והנה דין זה רק בברכות אירוסין אבל בברכת נישואין משמע שלא הוי ברכת המצוות.
אמנם ממה שהשווה הרמב"ם ברכת אירוסין לנישואין לגבי אם אין לו כוס. שכתב הרמב"ם בברכת אירוסין לא מעכב כוס. ובברכות נישואין כתב בהלכות אישות בפ"י הלכה ד' ואם היה שם יין מביא כוס יין ומברך עליו תחילה ומסדר את כולן על הכוס וכו' הרי דהרמב"ם ס"ל דכוס לא מעכב בין בברכת אירוסין – או נישואין וכ"כ הרב המגיד והביאו החלקת מחוקק וכתב עליו הב"ש בס' ס"א ס"ק ב' דהרב חלקת מחוקק לא דק. דה"ה איירי בברכת אירוסין. ע"ש אבל האמת שהמעיין בדברי ה"ה יראה דה"ה בפירוש איירי על ברכת נישואין שכוס לא מעכב.
אמנם הרא"ש בפ"ק דכתובות ס' ט"ז כתב לענין כוס של נישואין בשם רבינו נסים גאון דאם אין לו יין יקח צימוקים וישרה אותם דלא סגי בלי כוס – וברכת אירוסין מברך בלי כוס אבל לא ברכת נישואין. וכן משמע דעת מר"ן דבאירוסין כתב אם אין כוס לא מעכב ובנישואין כתב שבעי כוס – לפ"ז קשה למה לפי הרא"ש מספיק טעימה – כיון שהכוס בברכת נישואין מעכב צריך רביעית. כמו שכתב מר"ן באו"ח ס' ק"צ דכל דבר שצריך כוס צריך לשתות ממנו מלא לוגמיו ואין אנו יוצאים בטעימה.
וכן קשה למקומות שהמברך לא טועם בכלל. וכן תמה הפ"י בקונטרס אחרון כתובות ס' כ"ב על מה נהגו שהמקדש לא טועם אלא נותן לחתן ולכלה – הרי בברכות הנהנין יש לנו כלל כל מי שלא אוכל לא יכול לברך להוציא חבירו. והגמ' הסתפקה בברכת בורא הגפן של קידוש אם יכול לברך להוציא אחרים ותרצה שכלל זה נאמר בברכות הנהנין ולא בברכת המצוות. והיות ואם אין שם כוס לא מעכב א"כ ברכת בורא הגפן היא לא לעיכובא אלא ברכות הנהנין ואיך הרב יכול לברך ואינו טועם ומוציא בזה את החתן וכלה – בשלמא ברכת נישואין דטעונה כוס הו"ל כדבר שבחובה ובדבר שבחובה קימ"ל אע"פ שיצא מוציא אבל ברכת אירוסין שאינה טעונה כוס הו"ל כדבר שלא חובה והוי ברכות הנהנין וקי"ל שאם לא יצא לא מוציא – והנה מצאנו לרמב"ם בפאר הדור ס' ח' שכתב ומפני זה היו גדולי החכמים בעירנו מברכים תחילה ואח"כ טועם כדי שלא תהיה ברכה לבטלה וכו' ומשמע דטועם היינו המברך.
אמנם קשה איך היה טועם ולא שותה רביעית – והנה לפי מר"ן בשו"ע ק"צ יש ליישב שיטת הרמב"ם כיון דרך בדבר שצריך כוס לעיכובא בעי שתי' מלוא לוגמיו. אבל בברכות אירוסין ונישואין דלפי הרמב"ם לא בעי כוס לעיכובא לכן סגי בטעימה. אמנם על הרא"ש דס"ל דברכת נישואין טעונה כוס לעיכובא צ"ע איך מפני טעימה.
ונראה ליישב המנהג דהרמב"ם לשיטתו דברכת אירוסין היא ברכת המצוות הרי קימ"ל דברכת הגפן של קידוש אע"פ שיצא מוציא אע"פ שלא טועם. אלא יש לדחות כיון דהכוס לא מעכב יש לה דין ברכות הנהנין – לכן כדי לישב שיטת הרמב"ם והמנהג דידן או שהמברך לא טועם כלל או שטועם כל דהוא.
וקודם עלינו לברור מה דעת הרמב"ם בברכת חתנים. האם נחשבת לברכת המצוות כברכת אירוסין או ברכת השבח. דהנה הרמב"ם כתב בפ"י מהלכות אישות הל' ג'. צריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם נישואין. וכתב מר"ן הב"י בס' ס"ב הטעם משום שכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן כמבואר בפסחים ז: והר"ן בפ"ק דפסחים דף ד' ד"ה ולענין ברכת נישואין הביא מחלוקת שיש שנוהגי' לברך אלא אחר כניסה לחופה לפי שאין ברכות אלו אלא תפילה ושבח תדע שהרי מברכין אותם כל שבעת ימים.
וכן נראה מהבה"ג אבל הרמב"ם כתב שצריך לברך אותם קודם כניסה לחופה וכן דעת הרמב"ן ז"ל ולא מפני שהיא בכלל מה שאמרה כל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן שהרי אלו ברכות השבח הן אלא מפני שהחופה היא ייחוד ובעינן ראוי' לביאה וכלה בלי ברכה אסורה לבעלה עכ"ל.
והנה יש לתמוה על מר"ן ב"י שכתב הטעם לרמב"ם משום דכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן – וא"כ קשה היכן מצאנו ברכת המצוות שמברכין אותה כל ז' ימים שהרי היא כבר נשואה. ולא מצאנו מצוה שמברך עליה בלי הגבלת זמן אע"ג דאדם מברך על תפילין וציצית כל יום. היינו שכל יום מקיים מצוה חדשה אבל כאן הוא מברך על המצוה של אתמול, דהתחלת המצוה וסיומה לפני כניסה לחופה – אלא ע"כ כדברי הר"ן שבעצם תמה על כך והעלה שברכות אלו הם ברכת השבח. ופלא שמר"ן לאחר שנתן טעם בדברי הרמב"ם הביא את דברי הר"ן ולא התייחס לקושיתו על אותם שס"ל בדברי הרמב"ם שמברך קודם מדין כל המצוות מברך עובר לעשייתן.
סעיף ה
ועוד מה שייך לומר בברכת הנישואין ברכת המצוות הרי הברכות כפי שקבעו חז"ל כולם שירות ותשבחות לבורא עולם בשלמא ברכת אירוסין מברך אשר קידשנו במצוותיו – אבל בברכת נישואין אין שום ברכה על עצם הנישואין אלא שבח והודאה על יצירת האדם ובמעלות הזיווג בין איש לאשתו. ויש להוכיח מהרמב"ם עצמו דס"ל דברכת נישואין הם ברכת שבח. וכן משמע מדברי רבי אברהם בן הרמב"ם המובא בראש ס' מעשה רוקח וז"ל דאין ראוי שיברך ברכה זו ברכת אירוסין כי אם המקדש או שליחו שנקדש לו.
לא חכם ולא דיין ולא זולתו וקצת הממונים טועים ומברכין אותה על צד ההיקש משבע ברכות של נישואין והוא טעות לפי שז' ברכות של נישואין הן שבח להשי"ת ותפילה בעד החתן והכלה וישראל לכן ראוי שיברך אותה הגדול וסיים שחתן אחד ברך לפני הרמב"ם בעצמו ברכת שבע ברכות והרמב"ם כעס עליו כיון שהברכות הללו מברכין את החתן ואין ראוי שאדם יברך את עצמו. ע"ש
וכ"כ בס' ערוך השולחן סעיף ט. לחלק בין ברכת אירוסין לברכת נישואין, שהם ברכות לחתן וכלה שיצליחו לכן בהכרח שאחרים יברכו אותם. משא"כ ברכת אירוסין להרמב"ם דהיא ברכת המצוות. לפ"ז מובן דעת הפוסקי' שהובאו באוצר הפוסקים בס' ס"ב אות א. דאם החתן והכלה חרשים אפשר לברך ברכת נישואין וכן פסק באגרות משה אהע"ז ס' פ"ז – והטעם מפני שהיא ברכת השבח. וכ"כ בשו"ת חיי עולם נטע – ס' פ"א והגם שהנוב"י אהע"ז ס' א' הסתפק היינו ברכת אירוסין דהיא ברכת המצוות.
וכ"כ בשו"ת דברי חזקי' ח"ב חו"מ עמוד כ"ה דספקו של הנוב"י באירוסין דוקא. וכן האריך שולחן העזר ס' ח' סעיף ד' כלל א'. והביא דברי הנטע שורק ולבושי מרדכי ס' מ"ח וכן מבואר בדברי הטיד גיטין, קידושין.
וכ"כ מהרי"ל שבברכות שמח תשמח הפך פניו אל החתן וא"כ לא שייך שיברך החתן את עצמו, ע"ש וכ"כ בשיורי ברכה ס' ס"ב והניף ידו שוב בחיים שאל ח"ב ס' ל"ח אות נז. כתב שגדול אחד ברך ז' ברכות לעצמו ונעלמו ממנו דברי הרמב"ם הנ"ל ובהשומר אמת ס' ל"ד אות כו. כתב דכן הוא בתיקוני הזוהר דף כו. כמו שכתב הרמ"ז ע"ש והניף שוב ידו בספרו ויקרא אברהם ס' ח', שכן הוא בזוהר הקדוש, ח"ב דחזן מברך לכלה ז' ברכות, ועי' במנחת יצחק (ווייס) ח"ג ס' קי"ד שאין לחתן לברך ז' ברכות. הרי משמע דברכת נישואין הם ברכת השבח ולכן שפיר מברך בנישואי חרש כיון שהברכה לא על החתן וכלה אלא על כל הנאספים.
ולכאו' יש להבין טעם הב"י שכתב שטעמו של הרמב"ם משום שכל המצוות מברך עליהם עובר לעשייתן – ונראה לישב דברי מר"ן ב"י דגם הוא יסבור דברכת נישואין הוי ברכת השבח. חדא ממה ששינה הרמב"ם לשונו בין ברכת אירוסין לנישואין – דבברכת אירוסין כתב בפ"ג מהלכות אישות הל' כ"ג. כתב כל המקדש אשה בין על ידי עצמו בין על ידי שליח. צריך לברך קודם קידושין וכו' כדרך שמברך קודם כל המצוות וכו' ואילו בברכת חתנים כתב הרמב"ם בפ"י הל' ג' וצריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם הנישואין.
וכו' ולא הוסיף הרמב"ם כדרך שמברך על כל המצוות כמו שכתב לעיל בפ"ג בברכת אירוסין – משמע שמה שמברך קודם בברכת חתנים היינו כיון שאנו רגילים להקדים ברכה למעשה הכא נמי והדברים ברורים בדברי הריטב"א בכתובות דס"ל כדעת הרא"ש דברכת אירוסין הוי ברכת השבח ומ"מ מברכין קודם וז"ל דאף שאינו ברכת המצוה יש לתת טעם למה נהגו לברך קודם הקידושין כי אע"פ שאינה ברכת המצוות מקדימין אותה להקדים ברכה למעשה ע"ש והכא נמי. זה כוונת הרמב"ם ודעת הב"י. ולכן מר"ן לא הגיה על תמיהת הר"ן דהוכיח דברכת חתנים הוי ברכת השבח. משמע דגם מר"ן ס"ל כן בדעת הרמב"ם ודו"ק.
א"כ לפ"ז תקשה איך אנו יוצאים ידי חובה בטעימה גרידה או מקומות שבכלל המברך לא טועם בשלמא לדעת מר"ן דברכת נישואין צריכה כוס לעיכובא כדעת הרא"ש והגאוני' ניחא דהוי ברכה שבחובה שאע"פ שיצא מוציא. אבל ברכת אירוסין לכו"ע כוס לא מעכב ולמה המברך לא טועם – ועוד הרי דין זה נאמר בברכת המצוות ולא בברכת השבח – דהגמ' כ"ה כ"ט דיברה רק בברכת פוה"ג של קידוש שהיא ברכת המצוות.
ולפי מה שכתבנו דדעת מר"ן בס' ק"צ כל דבר שבחובה בעי טעימה רביעית. א"כ בברכת אירוסין שלכו"ע כוס לא מעכב סגי בטעימה לבד. אבל בברכת נישואין נצטרך שחתן ישתה רביעית או המברך.
והנה בעיקר דברי הפני יהושע דמחלק בין ברכת אירוסין לנישואין הנה בשו"ת חמדה גנוזה ס' קי"ח כתב וכוס של חתן וכלה המברך צריך לשתות ממנו ואם מקפידים עליו יטיף ממנו מעט. ורק מצוה מן המובחר מפני שברך בורא פרי הגפן, ואם עכ"פ יש בני אדם שמקפידים א"נ שאינו מקבל עליו לשתות ממה שטעם ממנו אחר אין בכך כלום אלא שותים החתן וכלה – וכן כוס של מילה אם אין מקבלין עליהם לשתות מפני אנינות הדעת שותה ממנו אמו של תינוק ע"כ.
כמו שהביא התשב"ץ בח"ג ס' ס"ה במה שנהגו שהחתן והכלה טועמים הכוס בברכות אירוסין ונישואין ויצאו ידי חובה אע"פ שלא טעם המברך אע"פ שבברכת הנהנין אין לברך אם לא יוצא כבר אמרו בר"ה כט. פורס אדם לבניו ובני ביתו אע"פ שלא אוכל עמהם כדי לחנכם במצוות וכשהברכה היא בשביל הטועמים חתן וכלה כשר הדבר דהוי כוס של מילה שמטעימין לתינוק והניף ידו עוד בס' ע"ד. ובח"ד ס' ל"ב.
ובכנה"ג ס' ל"ד הג' הטור כתב בשם הרב באר שבע דטוב להיזהר לשתות רביעית לברך ברכה אחרונה וסיים הכנה"ג ולא ראיתי נוהגין כן. ע"ש ובס' יד אהרון כתב בס' ל"ד הג' הטור סעיף א. וז"ל אם המברך צריך לטעום מן היין וכו' עיין בתשב"ץ ח"ג ס' ס"ה וס' ע"מ. שכתב שאינו צריך לטעום. ולכן נהגו להטעים החתן והכלה כוס של ברכת אירוסין כיון שהברכה נעשית בשבילם. ע"ש וכ"כ בתשובת הגאוני' בחמדה גנוזה ס' קי"ח תשובה רצ"ג, שיטעמו רק חו"כ – וכ"כ בתשו' הגאוני' להר"י גאות במאה שערים – קידוש ד' ח.
ובשו"ת מהרשד"ם ח"ה ס' ח'. ואחר שהביא הב"י שתמה על המנהג שלא לטעום והניח בצ"ע כתב דהפני יהושע למרות שנדחק לא רצה לשנות מנהגם של ישראל והסתמך על דברי התשב"ץ בח"ג ס' ס"ה – וכתב דבעיקר הדין נעלם מהרב הפנ"י תשובת מר"ן הב"י ביו"ד ס' רס"ה במה שכתב הטור נוהגים להסדיר ברכת אשר קידש על הכוס והביא בשם הכלבו דסומכין שלא יטעום המוהל אלא משגרין הכוס לאם או לתינוק וכתב מר"ן ב"י דנפקא שפיר בברכתו אע"ג דברכת הנהנין היא כיון דניתקנה על הכוס הו"ל ככסא דקידושא ואבדלתא ומוציא את אחרים גם בברכת היין ולענין מלא לוגמיו נמי כתב שאין לחייב החתן לשתות מלא לוגמיו דפעמים הוא בצום והיין חזק ותקנתו היא קלקלתו לכן הנח להם לישראל לנהוג כמנהגם בלא פקפוק.
הרי משמע מדברי התשב"ץ ומדברי הגאונים שאפי' אם אין הכוס מעכב גם בברכת נישואין אין הכרח שיצטרך המברך לטעום ודי במה שחתן וכלה טועמים וכמו שכתב יד אהרון באבן העזר ס' ס"ב בהג' הטור. וכ"כ בשו"ת חיים ושלום ח"ב ס' צה. וראיתי לגאון עוזנו מרן הרב עובדי' בספרו יביע אומר ח"ה אהע"ז ס' י' שדן בזה והביא דברי הרב שדי חמד במערכת ברכות ס' ג' ופאת השדה מערכת ברכות לא. שהעלה למצוא מזור למנהג האשכנזים ע"פ דברי התשבץ.
ושם הביא תשו' האדרת שתמה על מנהג הספרדים שטועמים דהרי הגמ' אמרה בתמיד כז: לא ישתה אדם מים ויתן לתלמידו אא"כ שפך מהם ולכאו' היה מקום לחלק בין מים ליין מלבד שאין סברה לחלק. עוד מפורש במסכת דרך ארץ פ"ט לא ישתה אדם מן הכוס ויתן לחבירו מפני הסכנה וסתם כוס כוס של יין. ואולי בכוס של מצוה שאני – והא קמן כוס של מצוה בכוס של קידוש בס' רע"א סי"ד ויטעמו כל המסובין עכת"ד.
והנה החילוק בין מים ליין מבואר בב"י אורח חיים ס"ס קע. וז"ל כתוב בספר ארחות חיים אמרינן בתמיד כז: חמרא כפר מיא שפוך. כלומר אחר שתית יין קנח מקום נשיקת הפה משום מיאוס ע"ש ובס' אפיקי ים ח"ב ס' ב' הביא שהגר"ח מבריסק נהג לטעום מן היין שנשאר בצלחות ושכן נחוץ לעשות לצאת ידי ספק ברכה לבטלה שחתן וכלה לא מכוונים לצאת כלל ע"ש.
סעיף ו
ובכנה"ג ס' ל"ד הביא דברי הרב באר שבע ס' מ"ט שתמה למה לא שותה מלא לוגמיו וכתב עליו כנהג דתקנתו הוי קלקלתו. והאמת שמר"ן בב"י יו"ד ס' רס"ה הביא תשו' רשב"א דדוקא בקידוש והבדלה בעי מלא לוגמיו משא"כ בשאר ברכות שעל הכוס ולכן לפ"ז טעימה סגי – וגם לאותם שלא טועמין יש להם על מה לסמוך. כמו שכתב הט"ז יו"ד ס' רס"ה ס"ק י' שטעימת התינוק או אמו סגי כדעת התשב"ץ.
וכ"כ בערוך השולחן סעיף ט' דמה שחתן וכלה טועמין שפיר יוצאים ידי חובה ולא הוי ברכה לבטלה מידי דהוה אקידושא והבדלה. כמו שכתב הב"י בס' רס"ה וגם בבית שלמה (מסקלא) או"ח ס' י"ד כתב כיון שמברכין אמנהתא והיום המנהג פשט כן הוי כחיובא מתקנת חז"ל כמו ברכת בורא פה"ג דקידוש אע"ג דלא הוי אלא מדרבנן – א"כ הו"ה בופה"ג של אירוסין ע"ש
וכ"כ בישועות יעקב הארוך ס"ק ב' דברכת אירוסין אחרי שחכמים קבעו על הכוס הוי ברכת חיוב ושפיר אע"פ שלא טועם מוציא כמו ברכת המוציא דאכילת מצה ויין לקידוש ע"ש וכ"כ בספר תורת חיים על או"ח ס' קס"ז לישב קושית הפנ"י דתמה הרי זה ברכת הנהנין. וכתב ע"פ דברי הגמ' ברכות מג. מגו דמהני הסיבא לפת מהני הסיבא ליין וכן משמע מגמ' ר"ה כ"ט שכל שברכת הנהנין היא ביחד עם ברכת המצוות אע"פ שלא יוצא מוציא.
וכ"כ בספר עזר מקודש כיון דהמנהג דמברך לא טועם אלא חתן וכלה הרי סתמו כפירושו שעל דעת כן מברך. לפ"ז נהרא נהרא ופשטיה – ולכן אם המברך חושש לנגיעות היין כיון שמברכין על אותו כוס לאחר שמתקנו. יש לו על מי לסמוך שלא יטעום ויסמוך על הפוסקים שהבאנו.