סימן נו
גופו של גט
א.דף פה: גופו של גט ודן דיהוי ליכי מנאי ספר תרוכין וכו' והרי את מותרת לכל אדם יש להסתפק האם צריך לכתוב הגט ודן וגם הרי את מותרת לכל אדם או שבכתיבת ודן דיהוי ליכי מנאי לבד מועיל ומצאנו בזה מחלוקת לרבי יהודה צריך לכתוב שניהם ולרבנן לא צריך. יש שתלו מחלוקתם אי בעינן ידים מוכיחות או לא. ובנדרים נחלקו אביי ורבא בסוגי' של ידים מוכיחות לאביי ידים שאינם מוכיחות הוי ידים ולרבא לא הוי ידים.
ודחתה הגמ' לעולם אביי ס"ל כרבי יהודה דידים מוכיחות בגט לא הוי ידים כיון דבעינן כריתות. ורבא ס"ל דלעולם רבנן ס"ל ידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים ובגט הן מוכיחות דאין אדם מגרש אשת חבירו. נמצא לפי רבא לא בעינן מנאי. דאין אדם מגרש אשת חבירו. וכ"כ הרשב"א אבל לענין ודן כתב הרשב"א שצריך לכותבו. דהגמ' הסתפקה אי בעינן ודן או לא ופשטא ממה שאתקין רבא איך פלוני בר פלוני פטר ותריך ית פלוניתא אינתתיה.
ואלו ודן לא קאמר. ולטעמיך כולהו מי קאמר אלא בעינן הכא נמי בעינן ע"כ. הרי דודן לכו"ע צריך. והמחלוקת במנאי אי ידים שאינם מוכיחות הויין ידים או לא. או גם למי שסובר הויין ידים בעלמא כאן ס"ל דלא הויין ידים. ומי שסובר בעלמא לא הויין ידים כרבא כאן יש סברה דאין אדם מגרש אשת חבירו ע"כ.
נמצא אם אנו פוסקים כרבא יצא דהלכה כרבנן דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים. ולכן צריך לכתוב ודן דהיינו דמגרשה בזה ולא בדבור. אבל מנאי לא צריך דאין אדם מגרש אשת חבירו. והקשו התוס' דנחלקו הסוגיות דכאן משמע דפליגי בודן. ובנדרים משמע דפליגי במנאי. אומר ר"י בתרתי פליגי אבל הרשב"א ד"ה והא איבעי' כתב דסוגי' דידן עיקר ופליגי בודן לכן אי ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים בעינן ודן. אמנם הרשב"א בנדרים כתב כמו התוס' כאן דסוגיות משלימות. וכ"כ הר"ן דסוגיות משלימות ופליגי בודן ומנאי. והר"ן הביא י"א דבמנאי קימ"ל כרבנן דלא בעי מנאי אבל ודן בעיא דלא איפשטא ולחומרא בעינן ודן. וזוהי שיטת הרשב"א.
ויש דיעה ג' בודן לכו"ע בעינן כרבי יהודה וכיון דמספקא לן בודן אי בעי לרבנן משמע דליתא לסברא דרבא דאמר דכאן לרבנן הויין ידים דאין אדם מגרש וכיון דליתא דרבא ע"כ טעמא דרבנן משום דידים שאין מוכיחות הויין ידים והיות ואנן קימ"ל כרבא ולא הויין ידים לכן בעינן ודן ומנאי. וכתב רמב"ם פ"ח מגירושין גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם ופרק ד' כתב ודן בתופס הגט אין הוכחה דהוי לעיכובא וכתב הר"ן דהרמב"ם ס"ל דאע"פ דכאן בעי' לא איפשטא סמך על הסוגי' בנדרים דרבא דאמר אפי' כרבנן ודו"ק.
ונחלקו רש"י ורמב"ם דלרש"י ודן לא לעיכובא דפסקינן כרבנן אבל הרמב"ם דכתב דבעינן ודן כדי שיהיה מוכח דבגט מגרשה ולא בדיבור. כ"כ גט פשוט ס' קכו ס"ק טל. והעלה דרש"י כרבנן ורמב"ם ס"ל כרבי יהודה. אמנם מלשון הרמב"ם פ"א הל' ד' דכתב גופו של גט הרי את מותרת ולא כתב ודן משמע דפוסק כרבנן ובפרק ד' הלכה יב כתב דבעינן ודן משמע דפוסק כרבי יהודה ור"ן כתב דמה שכתב בפרק ד עצה טובה ולא לעיכובא כ"כ גט פשוט סימן קכו ס"ק טל.
סעיף ב
והנה בדין ידים שאינם מוכיחות אי הויין ידים פסק מר"ן קדש אשה וא"ל הרי את מקודשת ולא אמר לי פסק מר"ן בשו"ע ס' כ"ז סעיף ד' שאינה מקודשת וכתב רמ"א וכן עיקר ויש מחמירין וס"ל דהוי קידושין ע"כ. הרי דנחלקו מר"ן והרמ"א איך לפסוק אם ידים שאינם מוכיחות הוי ידים או לא. דמר"ן ס"ל דלא הוי ידים. כפי שתירצה הגמ' בקידושין דף ה. אמר שמואל א"ל הרי את מקודשת הרי את מאורסת הרי זו מקודשת ופריך רב פפא לאביי למימרא דס"ל שמואל ידים שאינן מוכיחות הוי ידים ותירצה הגמ' דאמר לי משמע אם לא אמר לי אינה מקודשת.
אמנם הרשב"א בתשו' והרמב"ן והרא"ש ס"ל דמקודשת וכ"כ הר"ן בקידושין דף ה' וטעם הדברים א' דאע"ג דמסוגי' דהכא משמע דס"ל לשמואל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים כדאיתא בנזיר ב: ס"ל לשמואל דהוי ידים. וכן כיון דמספקא לן הימינייהו עיקר אמרינן בשל תורה הלך אחר המחמיר וכ"כ תלמידי הרשב"א. טעם ב' בעלמא נחלקו אביי ורבא אי ידיים שאין מוכיחות הוי ידים ורבא ס"ל לא הויין ידים ואביי ס"ל דהויין ידים והלכתא כרבא. טעם ג' אע"ג דבעלמא לא הווין ידים בקדושין וגיטין יש להחמיר.
דהא בפ"ב המגרש אמרינן היכא דלא כתב לה ודן דיהוי ליכי מנאי הויין ידים שאין מוכיחות ולרבי יהודה דס"ל דידים שאינם מוכיחות לא הוי ידים דבעינן ידים מוכיחות ולכן צריך לכתוב ודן דיהוי ליכי מנאי ואפ"ה חיישינן לה ואי פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר צריכה גט ונפסלה מהכהונה. ודעת המקילין כיון דבנדרים ה: שקיל וטרי בגמ' טובא במלתיה דשמואל עד דמסיק לה הכי ונחלקו אביי ורבא ורבא ס"ל דלא הוי ידים והלכתא כרבא לכן פסקינן דלא הוו ידים ואי לא אמר לי אינה מקודשת.
והא דחיישינן בגיטין אע"ג דלא כתב ודן כיון דבודן ומנאי יש סברא דאין אדם מגרש אשת חבירו ולכן הוי מוכיחות ועוד יש סברא דאפי' למ"ד ידים שאין מוכיחות הוו ידים מ"מ בקידושין כשלא אמר לי לא הוי אינן מוכיחות בכלל. כיון דיכול להיות שליח לקדש אשה לחבירו. ולכן כתב מהריב"ל ח"א ס' חי דראה בקובץ ר"ת לרבני צרפת דהוי ספק וצריכה גט. ורוב הפוסקים כתבו דיש להקל כשלא אמר לי. וכתב ה"ה בפ"ג מאישות דרי"ף ורמב"ם ובה"ג פסקו בקידושין אם לא אמר לה לי אינה מקודשת.
ובגירושין חוששין דאם א"ל הרי את מגורשת הרי את מותרת לכל אדם מהני אע"פ שלא אמר לי. וכתב מהריב"ל ח"א יח דהרשב"א לא הכריע בין הדעות כמו שהכריע הרמב"ן. ובשו"ת משה האיש ס' ו' כתב דהרשב"א חילק בין קידושין דאינה מקודשת לגיטין ופסק כסתימת הרי"ף ורמב"ם שהיא מגורשת אע"פ שלא אמר לי.
סעיף ג
נהדר אפין לפרש דברי הרמב"ם פרק א' מגירושין הל' ד' כתב גופו של גט הרי את מותרת לכל אדם. וזה כרבנן. ואילו בפ' ד' הל' יב הביא נוסח הגט כתב ודן דיהוי ליכי מנאי וזה כרבי יהודה. ובתוס' יו"ט עמד על סתירת הרמב"ם וכתב הרמב"ם לא נחית בפ"א אלא לחלק בין הלשונות אבל לא בא למעט שלא צריך ודן. וסמך על מה שכתב בפ' ד'. וזה דלא כהר"ן דכתב דאם לא כתב ודן לא לעיכובא רק לשופרא כתב כן הרמב"ם.
ומהר"י הלוי כתב לישב דלכו"ע מדאו' לא בעי ודן דלא קימ"ל כרבי יהודה אלא כרבנן ורבי יהודה ס"ל מדרבנן בעינן ודן ולכן הרמב"ם הזכיר ודן בטופס הגט שלו דזה רק מדרבנן. אבל בקידושין ונדרים קימ"ל דלא הוו ידים. מ"מ בגט הוי מוכיחות דאין אדם מגרש אשת חבירו וזה גם לרבי יהודה רק חכמים תקנו שיהיה מוכח טפי לכן תקנו ודן.
וכתב הרב גט פשוט בס"ק טל דלעולם הרמב"ם פוסק כר"י ובעינן ודן כפי שכתב בפ"ד וכן בעינן מנאי משום ידים מוכיחות. ומה שכתב בהרמב"ם גופו של גט הרי את מותרת היינו לעיקר הגירושין שיהיה לשמה ויש לו דין תורף וכן בכל דוכתא לענין לשמה ומחובר אינו מזכיר דבעי לשמה ושלא יהיה במחובר רק התורף דהיינו שמו ושמה והזמן ואלו ודן לא קאמר שיהיה מכלל תורף דבעינן וכתב לה לשמה. והיינו יש תורף שהוא שם האיש והאשה והזמן שהם עיקר הגט וזה נקרא תורף.
ואלו ודן לא הוי מכלל התורף גם הטור דכתב דבעינן ודן מ"מ לא הוי תורף דבס' קכג כתב דתורף הוא שם האיש והאשה והזמן והרי את מותרת לכל אדם ולכן תורף שכתבו חש"ו בטל אבל ודן שכתבו חש"ו כשר דאין לו דין לשמה אלא הוכחה שמתגרשת ממנו. ולכן הא דאמר שמואל צריך שיניח מקום האיש והאשה והרי את מותרת זה מדין לשמה. אבל ודן זה לא מדין לשמה.
סעיף ד
ויש לדקדק בדברי המשנה גופו של גט הרי את מותרת רבי יהודה ודן דיהוי ליכי מנאי יש להסתפק האם רבי יהודה מודה דבעינן הרי את מותרת רק מוסף ודן דיהוי ליכי מנאי או לר"י זה גוף הגט ודן דיהוי ליכי ולא בעי הרי את מותרת. ואם נאמר דרבי יהודה בא להוסיף דאפי' לא כתב הרי את מותרת סגי ודן דיהוי ליכי למיהך להתנסבא ואע"פ דזה מוכח דמתיר רק נישואין ולא לשאר זכויות והוי כמו חוץ מזונותיך ס"ל לר"י דהני מילי כשמשייר בפירוש ולא בסתם.
וכ"כ בתוס' רי"ד דהרי את מותרת דגמ' אמרה זה גופו של גט איירי כשכותב לה הרי את מותרת גרידא. אבל בנוסח הגט דידן שיש בו לשונות פטרית שבקית תרוכית. וכ"כ לחם משנה פ"ד מגירושין ד"ה מוסיף על חכמים וכ"כ מרכבת המשנה ומעשה רוקח. ובזה ניחא דלכאורה קשה לר"י דבעי ודן למיהך להתנסבא למה לא כותבים ודן בתחילה הגט לפני למהך להתנסבא ולפי הנ"ל ניחא דרבי יהודה בא להוסיף דאם לא כתב הרי את מותרת וכתב ודן למהך להתנסבא סגי.
אבל לדידן דכותבים הרי את מותרת סגי. לכן כל מה שמוסיפים לשופרא דגיטא. ובזה ניחא דעת הרמ"א דכתב בס' קכו סעיף א דהרי את מותרת אינו מתורף הגט והקשה עליו הב"ש הרי הגמ' אמרה גופו של גט. הרי את מותרת לכל אדם. ולא עוד יש מחלוקת אם לא כתבו דלדעת הרמב"ן הגט בטל ואם נישאת תצא דלא התירה אלא בזנות כמו שנבאר. ואיך הרמ"א כתב נגד סוגיא שלמה אלא ע"כ דהרמ"א איירי בגט דידן דיש בו כפילות לשון והרבה לשונות המורים על היתר וניתוק בינו לבינה אבל המשנה דגופו של גט איירי באנא פלוני מגרש את אשתי פלונית והרי את מותרת לכל אדם דזה גופו של גט.
וכן כתב התוס' רי"ד דסוגיא הכי איירי וכ"כ הפני יהושע. ובזה מיושבת הקושיא דהגמ' אמרה גופו של גט הרי את הרי לעיל בהכותב טופסי גיטין צריך להניח מקום האיש והאשה משמע דזה נמי גופו של גט מ"מ המשנה כאן איירי בעיקר כריתות מי פועל הכריתות הרי את מותרת אבל שם האיש והאשה לא כורת אלא סימן בעלמא. מי נתן לה דאי כתב הרי את מותרת ומסר לה בעדי מסירה נמי אפי' בלי שמות מגורשת כ"כ התוס' רי"ד.
סעיף ה
ובדין אם טעה בטופס כתב הט"ז סימן קכה דאם חסר מהטופס הגט פסול ולכתחילה לא תינשא והוכיח מתוס' לא יכתוב אגרת בי' דאם יכתוב איגרת דמשמע איגרא. והקשו התוס' הרי אגרת בלי י' ולמה יטעה אלא כיון שיש איגרת לשון גג בי' יכתוב גם כאן בי' ומזה דייק אע"פ שלא משתנה הענין פסול ע"כ. ויש לדחות דהתוס' הקשו למה יטעה לכתוב בי' הרי אגרת בלי י' ועל זה כתבו דאיגרת גג ביו"ד. וגם כאן יכתוב בי' כוונתו אי גרת אם זנית דאז משתנית המשמעות ולעולם אין ראי' לט"ז ודו"ק ועי' בס' בית אהרון וולקין שדן בזה ע"ש.
והשתא נברר אם לא כתב הרי את מותרת אי הגט בטל או פסול דלפי מה שכתבנו דרבי יהודה מוסיף על רבנן וס"ל דודן סגי אם לא כתב הרי את מותרת ואנן קימ"ל כר"י דלמהך להתנסבא כולל גם זנות ניחא דודאי מגורשת. אלא להרמב"ן הסתפק דכיון דלר"י כותב למהך להתנסבא הרי התירה רק בנישואין ולא בזנות וקימ"ל חוץ מזונותיך בעיא דלא איפשטא לכן לפי הרמב"ן בעי לכתוב הרי את מותרת ואי לא כתב ספק מגורשת. ומר"ן ב"י כתב דבטופס הגט דרש"י לא היה כתוב הרי את מותרת וכן בטופס הרי"ף כפי שהעידו הרשב"א והעיטור אבל הרמב"ם והרא"ש כתבו שצריך לכותבו וכתב ורשב"א והר"ן וה"ה שמדברי הרמב"ן משמע שאם לא כתבו הגט ספק ואם נישאת תצא.
ומחלוקתם כפי שאמרנו אפי' כתב למהך להתנסבא לכל גבר דדעת הרמב"ן התירה בנישואין ולא בזנות. ולכן בעינן הרי את מותרת. דחוץ מזונותיך בעי' דלא איפשטא ופסק הרמב"ם בפ"ח חוץ מזונותיך הוי ספק. ויש שדוחין שלא אמרו דהוי שיור רק במתנה על כך בפירוש חוץ מזונותיך אבל אם א"ל הרי את מותרת סגי והעיטור הביא ראי' מדתנן פ' האשה רבה התירוה לינשא והלכה וקלקלה חייבת שלא התירה אלא לינשא ומסקינן בגמ' דקלקלה היינו אלמנה לכה"ג אבל זנתה פטורה. אלמה התירוה כולל זנות. והר"ן דחה ראי' זו דהיתר בי"ד הוי נישואין וזנות.
והתוס' כתבו בדף כו. דבטופס גיטין של הראשונים לא היה כתוב בו הרי את מותרת והטעם כיון שיש הרבה לשונות בגט דמשמע מהם שמתירה ומ"מ כתב הרב גט פשוט דלכתחילה אין ספק שצריך לכותבו ומ"מ אם לא כתב הרי את מותרת וכתב בו למהך להתנסבא מגורשת במקום עיגון ויש כאן ס"ס כיון דבחוץ מזנותיך הוי ספק דבעיא לא איפשטא ואת"ל דהוי שיור מ"מ יש לומר היינו במשייר בפרוש ולא בסתם. וס"ס זה מתהפך וכן אם כתב הרי את מותרת ולא כתב למהך להתנסבא נמי מהני. מטעם ספק ספקא ובפרט לדעת מהר"ם בן חביב בס' קכט דמתירין א"א בס"פ ועין פנ"י כתובות דף ט. בקונטרס אחרון
סעיף ו
ובגמ' ולורכיה לו דוכדו ודן חסר אגרת חסר תהוייין דיתצוייין שלשה י'. והרמב"ם פ"ד הל' יד הרי שכתב בנוסח זה ולא האריך הווין אלו או לא כתב היודין ה"ז פסול ע"כ וכתב הראב"ד כתב גאון כל אלו הדקדוקים כשהבעל עומד ומערער. וכתב בעל העיטור והביאו הרשב"א דף פה: דכל הדקדוקים דוקא אם הבעל כתב הגט או הסופר כתבו בשמו ואתי בעל ומערער ואמר לקילקולא התכוונתי אבל אם הסופר לא כתבו בשם הבעל והבעל לא מערער תינשא.
ויש להסתפק דאם הבעל לא ציוה ולא מערער דאיכא תרתי לטיבותא רמב"ם פוסל אם הבעל ציוה ומערער תרתי לריעותא פסול. מה הדין הבעל ציוה ולא מערער. לא ציוה לכתוב מפיו אלא ציוה סתם. ומערער דאיכא חדא. והנה ממה שכתב הרמב"ם סתם דהוא פסול משמע אפי' לא צוה לכותבו מפיו ולא מערער פסול. ולהראב"ד דתמה וכתב בשם רב האי גאון דכל הדקדוקים כשהבעל עומד ומערער ומשמע בערעור הבעל לבד סגי לפסול אע"פ שלא כתבו הבעל עצמו או סופר מפיו דהיינו לפי הראב"ד בחדא לריעותא נמי פסול.
וכתב הרב גט פשוט ס' קכ"ו ס"ק ס"ה לשיטת הראב"ד כתבו הבעל או סופר מפיו ולא ערער ומשמע מדברי הראב"ד דכל הפיסול כשמערער – אבל לא עירער כשר אפי' כתבו הבעל. אך בתשו' הרשב"א אלף קס"ג כתב בשם רבי האי גאון דכל הדקדוקים או כשכתב הבעל עצמו או כשהוא צוה לסופר לכותבו מפיו דחיישינן שמא כיוון לקלקלה או כשכתבו סופר סתם ובעל מערער אבל כשלא צוה לסופר ולא ערער אמרינן טעות סופר הוא ע"כ. ויש עוד סברה ג' שהביא מר"ן בשם י"א שאין ערעורו מועיל אלא אם כן כתבו הוא או הסופר כתבו מפיו והיא דעת בעל העיטור דתרתי בעינן אבל אם ציוה הבעל לכתוב ולא ערער אמרינן טעות סופר הוא וכשר לכתחילה.
והמדקדק בדברי העיטור יראה שיש סתירה מרישא לסיפא דברישא כתב דרק אם הבעל כתבו או סופר מפיו ומערער הוא פסול. משמע תרתי לריעותא בעינן בשביל לפסול אבל בחדא מנייהו כשר. ובסוף דבריו כתב אבל לא כתבו הבעל וגם לא מערער אמרינן טעות סופר משמע דבעינן תרתי לטיבותא. וכאן שכן דעת בעל העיטור למה סתם מר"ן וכתב דוקא בתרתי לטיבותא תינשא. וכתב הגט פשוט כיון דדברי בעל העיטור סותרים נקט הרישא דוקא – ודברי בעל העיטור הם במאמר ז'.
והר"ן הביאו כלשונו ולא הרגיש בסתירה. וע"כ כתב הגט פשוט דיעה א' תרתי לריעותא הגט פסול. תרתי לטיבותא תנשא לכתחילה חדא לריעותא לא תנשא ואם נישאת לא תצא. וכתב עוד שיש מקום לפרש דברי בעל העיטור באופנים דלקמן. בכמה אנפין. והם:
דיעה ב' – תרתי לריעותא – הגט בטל – תרתי לטיבותא תנשא לכתחילה חדא אם נישאת לא תצא.
דיעה ג' – תרתי לריעותא לא תנשא לכתחילה ואפי' בחדא לא תנשא – תרתי לטיבותא תנשא.
דיעה ד' – תרתי לריעותא לכתחילה לא תנשא – נישאת לא תצא. חדא – לא תתגרש התגרשה תנשא לכתחילה – תרתי לטיבותא כשר.
סעיף ז
ולענין הלכה כתב הגט פשוט תרתי לריעותא אפילו נתגרשה לא תנשא ואפילו במקום עיגון עברה ונישאת לא מצאנו מי שמחמיר לומר שאם נישאת תצא. רק ר"נ גאון וב"ח ונחלת צבי דס"ל תרתי לריעותא אם נישאת תצא והולד ממזר. תרתי לטיבותא לדעת הרמב"ם לא תנשא. ראב"ד חולק וס"ל תנשא העטור ורב האי ובדברי העטור מסתפקים האם כשר לתתו לכתחילה בתרתי לטיבותא או רק אם נמסר. והרד"ק הוכיח דרק אם נמסר. וכ"כ הרש"ך ח"ב ס' ה ובלחם רב ס' כט כתב דיכול למוסרו לכתחילה.
והרא"ש כתב דאם שליח הולכה הביא גט והוו' ולא היו ארוכים דאם יש מקום עיגון יאריכו בי"ד כי ניחא ליה לבעל שיתקנו חז"ל. ויש להסתפק איך נכתבו הוו' והם לא היו ארוכות ולא קצרות דאיכא דקרו וו' ואיכא דקרו י' אבל קצר ודאי אין רשות לתקן. ואפי' סופר עצמו לא יכול לתקן דעביד שליחותו. אמנם הריב"ש בסי' שטו נשאל אם יאריכו בי"ד הוו' כסברת הרא"ש והעלה דאם צריך תיקון איך אחר יכול לתקן משמע דהרא"ש איירי דהוו' בסדר רק לא האריכו.
ומר"ן ב"י כשהביא דברי הרא"ש הסתפק ובתחילה כתב דהוו' רגיל רק לא עשה כתקנת חכמים א"נ דהיו קצרות ולכן כתב הרא"ש שיאריך אותם. והנה לפי תרוץ א' דאיירי דהוו' נכרים רק לא עשה כתקנת חכמים כ"כ הריב"ש וכ"כ הב"ח ולפי הא"נ אם הוו' נקראין רק לא האריך לא בעי תיקון ויתנן לה והתיקון רק בקצרות. ולכאו' איך יועיל תיקון אחרי חתימת עדי חתימה וכתב הגט פשוט דמוסרו לה בעדי מסירה. ומשמע מהרא"ש דאם הוו' קצרים ונקראים יוד לא מהני תיקון.
וכתב הריב"ש דטפי עדיף ליתנו בלי תיקון כשיש ספק אם אותיות נקראות ו' או י'. ולהלכה כתב הגט פשוט נותנים כך ואח"כ מתקנים ונותנים. ומ"מ אם כבר ניתן לה הגט כיון דהבעל לא מערער ולא נכתב מפיו מהני כיון שיש תרתי לטיבותא. ומשמע מתשו' הרא"ש שהביא הטור דכל שאין עיגון יכתבו עוד גט. דכתב שליח הולכה שהביא גט ואינם ארוכים אם ניתן לה הגט והבעל רחוק לא הייתי פוסלו. משמע אם הוא כאן פוסל וצריך גט אחר.
ולענין הלכה כתב הגט פשוט דהרא"ש איירי דלא האריך כתקנת חז"ל ותינוק קורא ו'. וכ"כ הב"ח ולחם רב ולכן יש להקל אם כבר ניתן הגט כיון דהבעל במקום רחוק אף שאינו במקום עיגון. אבל אם איירי בוו' קצרים יש לומר שאם ניתן לה מגורשת אם הבעל רחוק והוא במקום עיגון ולפי הרא"ש טפי עדיף לתקן ואם ירצו יתנו בלי תיקון.
כותבים בגט כדת משה וישראל בשיטה אחרונה. האם כדת משה וישראל בגט כמו נוסח קידושין דמקדש כדת משה וישראל אדעתא דרבנן. לפ"ז כל שעשה נגד חכמים בטלי קידושין דאפקיענהו. ואם נאמר כן בגט למה ג' גיטין פסולים ואם נישאת הולד כשר נימא כיון דנעשה נגד חכמים בטל הגט. אע"ג דגט כשר מדאו'. כמו דאמרינן בטלו ומבוטל. וע"כ כתב יד המלך דגירושין לא תלוי בבעל והוכיח מש"ג לענין ד' אמות דמגורשת מדין אפקיענהו דד' אמות לא מהני מדאו' ולא הוי חצר וחכמים עשו שזה חצר ומגורשת מדין אפקענהו וצ"ע.