סעיף א
כתובות צח. אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שוה מנה במאתיים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה וכו'. הנה באלמנה שמוכרת ושמה לעצמה הגמ' הסיקה דלא עשתה ולא כלום ואפילו הכריזה ולעצמה לא מהני דאמרינן לה מאן שם ליך.
ופסק הרמב"ם פי"ז מהלכות אישות הל' י"ד אלמנה שמכרה קרקע בכתובתה בינה לבין עצמה אם מכרה שוה בשוה מכרה קיים ונשבעת שבועת אלמנה אחר שמכרה. והוא שמכרה לאחר אבל אם שמה לעצמה לא עשתה כלום ואפ' הכריזה ע"כ .
וכתב ה"ה שאם מכרה שוה בשוה מכרה קיים אע"פ שמכרה לא לפני ג' הבקיאין בשומה. ולעצמה באופן כזה לא מהני אבל אם היו ג' בקיאין בשומה ושמה לעצמה מהני וזה דלא כהרמב"ן ובעל העיטור שכל שלא היו ג' הדיוטות לא מהני. וכן נפסק בשו"ע אה"ג ס' ק"ג סעיף ה' דסתם כדעת הרמב"ם דלאחרים בג' הדיוטות מהני ולעצמה לא וע"י מומחין גם לעצמה מהני – והרא"ש חולק.
ונראה דרש"י נמי ס"ל כהרמב"ם בפ' הסוגי' אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום איירי לקחה שדה היתומים לעצמה בשומת כתובתה. וכן נמי הסוגיה משמע כן. דלא כפי' התוס' דהסבירו דבי"ד הדיוטות איכא ולא מומחין דבעינן שיחזיקוה – ויושבי קרנות לא מחזיקין.
ודייקו התוס' משמע אי איכא בי"ד מומחין יכולים להחזיקה. ובפ' המפקיד ל"ח משמע מוכר לאחרים ולא לעצמו. משמע אפילו ע"י מומחין לא מועיל לעצמו. ויש שחלקו בין נפקד לאלמנה דבנפקד יש חשד שמא יקח בזול לכן לא לוקח לעצמו בכלל אפילו ע"י מומחין.
סעיף ב
ובפי' הסוגי' מאן שם לך כתב הרשב"א הטעם דמי מכר לך – כיון דהיא שלוחם למכור אבל לדידה מי מכר לה ומכאן שאין השליח יכול לקנות לעצמו אפי' באותם דמים שהרשהו בעלים לפי שהוא נעשה שליח להקנות הקרקע ללוקח אבל לעצמו לא יכול לקנות דאין אדם מקנה לעצמו שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות וזה לא יצאו מרשותו לפי שהוא במקום בעלים עומד עכ"ל הרשב"א, וכ"כ הר"ן בסוגיה. ולכאורה מה סברת הרמב"ם.
וכתב ביד המלך דסברת הרשב"א זה דין כללי בהלכות שליחות דאם נעשה שליח לראובן לא יכול לקנות לעצמו והיסוד לזה במסכת גיטין כ"ד דכל שליחות בעינן חזרה שליחות אצל הבעל וכל שלא יכולה לחזור שליחות לא מהני. לכן אם הבעל אמר לאשה קבלי גטך בבי"ד פלוני והביאה גטה צריכה לומר פנו"נ. והקשתה הגמ' הרי מיד התגרשה, ותרצה הגמ' שאמר לה תהיה שליח הולכה וכשתגיע למקום פלוני תהי שליח קבלה ופריך והא לא חזרה שליחות אצל הבעל ופי' רש"י שליח לא הוי אלא שליח המשתלח מזה לזה שיכול לחזור למשלחו ולומר לו עשיתי שליחותך.
וזו אינה ראיה לחזור שהרי לא נשלחה אלא לעצמה, ומסיק דא"ל תהיה שליח הולכה וכשתגיעי למקום פלוני תמני שליח קבלה. ומכאן אף שליח לא קונה – ולכן צריך כשתגיע למקום פלוני תמנה שליח קבלה. אבל היא עצמה לא יכולה להיות.
וזה סברת הרמב"ם כיון דאלמנה ששמה לעצמה לא עשתה ולא כלום כיון דהיא שליח של יתומים לא יכולה לקנות לעצמה. מ"מ אם מכרה לאחרים אפי' בלי ג' הדיוטות מהני. ומ"מ ע"י ג' הדיוטות מהני לעצמה דהוי כאילו מינתה אותם שליחים לקנות עבורה כמו גט. דהם מקנים לה בתורת שליחין ודו"ק, ודפח"ח. ויש לדחות דבשליח לגירושין – הבעל מגרש ולכן כשממנה שליח קבלה – מ"מ הבעל מגרש. לא כן בשליח הוא קונה לעצמו, וע"י מחנה אפרים הל' שלוחין ס' כ'.
סעיף ג
והקשה הלחם משנה על דינו של הרמב"ם דכתב דבדיעבד אם מכרה שווה בשווה מכרה קיים אע"פ שאין בי"ד – א"כ מה מקשה הגמ' בב"מ לב. בעובדא דאיסור ורב ספרא דפליג רב ספרא בלי ידעתיה א"ל רב הונא זיל אייתי תלתא דפלגת קמייהו. אי נמי תרי מגו תלת. ופריך ליה הרי כאן גלוי מילתא בעלמא הוא ובתרי סגי תדע דאלמנה מוכרת שלא בבי"ד ותרץ לו ולא איתמר עלה אמר רב יוסף בר מניומי אמר ר"נ לא צריכה בי"ד מומחין אבל צריכה בי"ד של הדיוטות – ואי דין זה רק לכתחילה ובדיעבד סגי אפי' בלי בי"ד כדעת הרמב"ם מאי פריך הרי דין של רב ספרא בדיעבד ותרץ דלכתחילה שם ברב ספרא – כמו בדיעבד כאן.
דהתוס' הקשו דבאלמנה למה צריך ג' כיון שנוטלת שלא שלה וכאן נוטל שלו ותרצו אדרבא באלמנה יש סברה שלא צריכה בי"ד או משום חן או משום שלא תתבזה ועם כל זה אמרינן בעי בי"ד כל שכן כאן נמצא – אם באלמנה שיש סברה של חן או שלא תתבזה צריך בי"ד כ"ש בעובדא דרב ספרא שצריך בי"ד.
ובשו"ע ס' קפ"ב הביא השולחן ערוך סעיף ב' שאם עבר השליח על דעת המשלח, וקנה ביוקר או זול לא עשה ולא כלום שכל שעבר על דעת המשלח בטלה שליחות . אבל אם לא הודיעו שהוא שליחו נקנה המקח ויקוב הדין את ההר. ואפ"י נתברר אח"כ שהוא שליח כל שקנה בסתם או מכר המקח קיים ועליו לתקן מה שעיוות. ואע"פ שביטול מקח במטלטלין ביותר משתות מ"מ בשליח בכל דהו דאמרינן ליה לתקוני שידרתיך ולא לעוותי.
והנה בדין עשה שליח לקנות לו קרקע וקנה קרקע שלא באחריות ה"ז עוות ושליח קונה לעצמו. ויש בזה מחלוקת האם צריך מעשה קנין מחדש או לא. דהסמ"ע הביא דעת הראב"ד דלא בעי קנין מחדש, וטעמו כי כיון שעוות תלוי בדעת המשלח – שאם ירצה יקיים המקח או יבטלו ומה שאמרו שאם שינה שליח מקח בטל. היינו כשהמשלח רוצה לבטל. והרמב"ם והרא"ש ס"ל דכל שהודיע למוכר שהוא שליח בטל מקח – ואם לא הודיעו שהוא שליח לא כופין המוכר.
סעיף ד
ומחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפ"א מהל' שלוחין הל' ג' דדעת ראב"ד בשליח ששינה בכל אופן בטל מקח – אלא תלוי במשלח אם רוצה בקיומו או לא.
ובאופן דעשאו שליח לקנות קרקע וקנה שליח בלי אחריות בפ' גט פשוט דף קס"ט – היה מעשה של רב נחמן וחייב השליח לקנות ולמכור למשלח באחריות. והקשה הר"ן למה נחייב המשלח הרי יטען אני רוצה אחריות המוכר ולא שלך וכתב הר"ן בפ' האיש מקדש בע"כ דדין זה רק אם רוצה המשלח. וכ"מ כתב דלוקח המשלח כיון דנקנה במעותיו .
ובמחנה אפרים הל' שלוחין כתב על מי שנתן לשליח חפץ למכור וקנהו לעצמו אי מהני. ודן בסוגיה דאמרה הגמ' צ"ח מאן שם לך. והביא דעת הרשב"א דכתב דשליח לא יכול לקנות לעצמו אפי' באותם דמים שהרשוהו. דשליח במקום בעלים עומד. אמנם הריטב"א כתב מאן שם לך לאחר שהביא דברי הרשב"א כתב בשם הגאונים כי שמא לא דקדקת יפה בשומא- אע"פ שבב"ד של הדיוטות לקחה חיישינן שמא כיון דלעצמה הוא לא דקדקנו יפה בשומתם. ומרן ב"י סתר עצמו .
דבס' ק"ה כתב כדעת הרמב"ם אלמנה ששמה לעצמה היינו בלי שומת בי"ד אבל ע"י שומת בי"ד יכולה. ואילו בחו"מ ס' קפ"ה סעיף ב' כתב סרסור שקנה לעצמו אפי' באותם דמים לא מהני ולכאו' זה סותר מה שכתב באהע"ז.
והביא מרדכי פ' האומנין בשם מהר"ם שמשמע שסרסור יכול לקנות לעצמו וכתב לחלק בין היכא שקבע לו מחיר קצוב שיכול לקנות לעצמו – ללא קבע לו מחיר כפי שכתב רש"י פ' אלמנה. דאם קבעו מחיר הרי שהבעלים מקנים ללוקח כשנותן אותו מחיר. לא כן שלא קבעו מחיר וכ"כ הר"ן בפ' הספינה שחפץ שדמיו קצובים ובא אחד ולקחו שלא מדעת חנוני קנה דחנוני מקנה לו. א"כ הוה כשאמר לשליח מכור לי בסכום כזה הרי דעתו להקנות לכל מי שירצה.
ואי משום הוצאה מרשות לרשות יש כאן הוצאה ועוד השליח יכול לבטל שליחותו והוי כאחר וקונה. ולא דמי לאלמנה ששמה לעצמה שאפ' שמו לה בי"ד הדיוטות אין מי שיקנה לה. והרא"ש בב"מ פב. מצא פרה או חמור מטפל י"ב חודש יתרה מכאן שם דמיהן ומניחן לעצמו וכתבו תוס' דלא בעי בי"ד ולא חשדינן ליה דהוי משיב אבדה. ולכאורה קשה על הרא"ש שפי' מאן שם לך מנין קבלת מכירה זו לא מבי"ד ולא מיתומים והחפץ לא יצא.
מרשות בעלים ולמה כאן יצא וצ"ל שבאבדה דעת בעלים מהני להקנות. והביא דעת גאון שכתב בפי' אם השליח קנה לעצמו קרקע לא מהני וכתב לחלק בין קרקע למטלטלין – דקרקע בעינן לך חזק וקנה ולכן אפ' שהשליח מבטל שליחות בעי רשות לקנות. משא"כ במטלטלין כשמבטל שליחותו נקנה בהגבהה. וכשהקצו בעלים מעות הוי כאומרים אנו מקנים לכל מי שיתן סכום קצוב.
סעיף ה
ויש לדון בנידון אלמנה שמכרה שוה מנה במאתיים או מאתיים במנה – הרי יש כאן דין שליח ששינה ולמה המקח לא בטל. והתוס' הקשו תימה קצת אע"ג דהוזל המקח מ"מ תחזור בה. ולכאו' קושיתם לר"י דאיירי בהוזל או הוקר. – הרי אפי' לר"ל יש להקשות דביין דאין אונאה לקרקע היינו בין מוכר ללוקח. אבל בשליח בכל דהו אמרינן לתיקוני שידרתיך ולא לעוותי. ואפ' בכל שהוא בטל מקח. ואלמנה היא מוכרת מדין שליחות כמו שהסברנו מאן שם ליך.
ופנ"י הקשה כן וכתב דתירוץ התוס' כיוון דבשעת המכירה הקרקע שוה מאתים הוי כאילו גבתם אבל לר"ל הדרה קושיא לדוכתא, ע"ש. וי"ל דגם לר"ל דס"ל אין אונאה – מ"מ המקח קיים רק ברצון היתומים כיוון דהיא שליח – ושייך הטעם של לתקוני שידרתיך ולא לעוותי והמכר בטל. נמצא כשהיתומים רוצים חל המקח וצריך מעשה קנין חדש – וע"כ דס"ל דגם לר"ל שייך תירוץ תוס' כיוון שקנתה הקרקע.
והנה התוס' שכתבו בד"ה כאן שנה רבי הכל לבעל המעות. וכתבו התוס' אין לדחות לפי הירושלמי בהוקיר וזיל. התוס' דברי לרבי יוחנן דמעמיד הסוגי' שוה מאתים במנה דזל אח"כ א"כ אע"פ שבעלמא הכל לשליח כאן למשלח כיון דשליחות בטל א"כ ברשותם הוקיר וזיל.
אבל לר"ל דלא איירי בהוקיר וזיל המקח בטל לא מדין אונאה אלא מדין שינוי שליחות צ"ל דגם לר"ל כיוון שיש כאן שינוי שליחות מ"מ היא גרמא לכך שהיתומים ישתכרו ואי בעלמא הריוח לשליח גם כאן הריוח שלה. אלא ודאי דהתרוץ כאן שנה רבי הכל לבעל המעות גם לר"ל.
סעיף ו
והנה בהוסיפו לו אחד יתרה. כתב רש"י דמספקא לן האם נתן לשליח או למוכר ומספק לכך חולקי' והקשה הט"ז א"כ יחזיק השליח בשלו מדין המוציא מחבירו. אמנם הרי"ף ס"ל כיון שבאת הנאה לשליח ע"י כספי המשלח לכן חולקי' ונפקא מינה אם נתן בפירוש המוכר. אחד יותר לשליח, לרש"י שלו ולרי"ף נמי חולקים. ונמצא לפי רש"י למה השליח לא יקרא מוחזק. כפי שהקשה הט"ז ומצאנו מחלוקת הובאה במחנה אפרים הלכות שלוחין ס' ב' על ראובן שעשה את שמעון שליח שיקנה לו קרקע פלוני והלך השליח ולקח ולא הודיעו כשליח למוכר שהוא שליח. וטעה כל שהוא ואח"כ נתברר שהוא שליח. אם יש חילוק בין אם המעות ביד השליח להיכא שכבר נתנם.
וכתב דכל שלא הודיעו המקח קיים. כמבואר בדברי הרמב"ם פ"א ופ"ב משלוחין דכיון דלא א"ל לפלוני קונה הוי כקונה לעצמו. כמו שכתב הרא"ש וטו"ר בס' קפ"ב.
וגם לרמב"ם דוקא אם במזיד לא הודיעו המכר קיים לרמב"ם אבל אם בשוגג גם לרמב"ם המכר בטל. והעלה דאם טעה השליח ויש עדים שהוא שליח המקח בטל. ואין השליח מפסיד אף דלא הודיעו ולהרמב"ם בכל אופן שלא הודיעו המקח קיים. ובדברי משפט קפ"ב סעיף קטן ג' תלה בגדר שליחות.
סעיף ז
במחלוקת רש"י ותוס' רי"ד. בקידושין מ"ב אי אמרינן שלוחו של אדם כמותו – והיינו המשלח הוא שעשה הפעולה. ויד שליח כידו – או שהשליח הוא עושה הפעולה רק מתיחס למשלח, דכתב רש"י קידושין מב. שלח הבערה ביד פיקח, פיקח חייב ואמאי נימא שלוחו של אדם כמותו – ופי' רש"י ויתחייב משלח ולא שליח ע"ש. הרי אפי' ששליח עושה פעולה מ"מ מדין שליחות יש לחייב המשלח. ולכן בעשה שליח לקנות סחורה וטעה השליח – כיון דאומר לו לתקוני שידרתיך ולא לעוותי ומוכר לא יכול לטעון לשליח מכרתי – ולא למשלח. דכיוון דשליח מתכוון להקנות למשלח ולא לעצמו – ובאופן שיש טעות לא קנה לעצמו. לא יכול להקנות למשלח.
ואע"פ דדעת אחרת מקנה סגי ולא צריך כוונה – מ"מ כתב הרשב"א כשלא מתכוין בפירוש לקנות לא קנה. אמנם לתוס' רי"ד שם דכתב אע"פ ששלוחו של אדם כמותו מ"מ אין לפטור את השליח. א"כ שלוחו של אדם כמותו היינו שליח זכה בדבר ולכן באופן דקנה סתם ולא הודיעו הרי המשלח לא קנה משום דלתקוני שידרתיך – מ"מ השליח קנה. דמוכר או"ל לך מכרתי – ומשום הכי המקח קיים. ושליח לא יכול לבטל המקח.
וזה מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בקנה סתם לרמב"ם השליח קנה. ולהראב"ד המכר בטל רק תלוי ברצון המשלח. והב"י שהעלה כדעת הרמב"ם נמי ס"ל כן בדין שליחות.
ובדין הוסיפו לו לשליח בדבר ששערו קצוב. פסק מר"ן דחולקים. אין שערו קצוב שייך למשלח. ורש"י ס"ל מספק. ורי"ף כתב דהיות ובאה לו הנאה ע"י בעל הבית ונ"מ אם אמר בפי' שנותן לשליח. לרש"י מהני – לרי"ף חולקים. ומ"מ הפוך אם המוכר נתן מתנה בפי' לבעל הבית זכה בזה בעה"ב גם לדעת הרי"ף – דמי שנותן מתנה לחבירו יכול לתיתה ע"י שליח.
ועל דברי רש"י דמסתפק למי נותן תמה ההג"א דהרי המשנה איירי בטעותא דפריך בירושלמי ויתבטל המקח. ותרץ או שהוקר והוזל – או כר"ל – ולפי רש"י דאיירי במתנה ולא בטעות דהספק למי נותן. דרש"י הסביר המשנה כיוון דאיירי בדבר שאין לו קצבה אבל ביש לו קצבה חולקי', והרי במשנה איירי בטעות. והנה ר"ת בתוס' כתב לחלק דבטעות אפי' בדבר קצוב הכל לבעל המעות. דבטעות ס"ל כיון שע"י מעותיו באו לו הכל לבעל המעות. א"כ אם רש"י יסבור כר"ת לא צריך לחלק בין דבר שי לו קצבה או אין לו קצבה דמתיחסין איירי בטעות ולכך שוה מנה במאתים גבתה כתובתה דהכל לבעל המעות.
אמנם אם רש"י יסבור כר"י דבטעות בדבר שיש לו קצבה הכל לשליח – וטעמא בדבר שאין לו קצבה. טעה ומסר כסף יותר דסובר כל הכסף תמורת החפץ שזה מחירו. משא"כ בדבר קצוב. ולכן מביא ראי' מברייתא דאיירי הוסיפו מדעתו בדבר שאין לו קצבה הכל למשלח בעל המעות דלענין זה שניהם שווין הוסיף וטעה – דכמו במדעתו הכל למשלח הוא הדין בטעה ולכן מביא ראי' שפיר.
ובדברי רש"י דס"ל דזה מספק יקשה קושית הט"ז א"כ השליח מוחזק. ותרץ כיון שיש כאן שני סברות שכל אחד מבטל את השני – ולכל הו"ל כתפס לאחר לידת הספק. ובנתיבות כתב דזהו סברת התוס' דחולקין משום דנהנה ע"פ מעותיו.
אבל גם לרש"י יש להסביר דלא יקשה דרש"י ס"ל בטעות הכל לבעל המעות כר"ת בחזרתו כפי שהביאו התוס'. ולכן בהוסיף יש ספק אי טעות או מתנה. ולפ"ז יש ס"ס ספק טעות והם לבעל המעות וא"ת מתנה במתנה גופא שמא נתן לבעל המעות. ולכן השליח מוחזק מספק – לכן חולקים. אמנם לפי מה שהסברנו לעיל דרש"י ס"ל כר"י דהכל לשליח בטעות דבר שיש לו קצבה וכאן איירי שיש לו קצבה במתנה. הדין שחולקי' כיוון דהמחזיק עצמו טוען ספק. – או מטעם מה שאמרנו דהוי תפיסה לאחר לידת הספק.
סעיף ח
ובדין שלח שליחו לקבל מעות מעכו"ם וטעה הגוי ונתן לו יותר הכל לשליח. וכתב הרמ"א חו"מ קפ"ג בשם מרדכי דוקא כשידע השליח קודם שימסור הכסף למשלח. אבל אם נודע לו רק אחרי שמסר הכסף למשלח הכל למשלח – ומר"ן פסק בדין זה כר"י וכתב הרא"ש דוקא בהטעה השליח העכום בחשבון אבל לא בהטעהו במקח שלקח ממנו יותר בעד דינר – והטעם דבטעות מקח כיוון שבעד הדינר שנתן לו עתה נותן לו מה שנתן דהיה סבור שאין המקח שוה יותר מן המעות שקבל ודעת המוכר הוא שיקנה זה בעד המעות שקבל משוה אמרו חז"ל שחולקים בו בדבר שיש לו קצבה ולא יקחנו השליח לנפשו אף שבטעות נתנו לו.
משא"כ בהטעהו בחשבון דידע העכום כמה חייב והוסיף תוספת ותוספת זו הוא דבר בפני עצמו והוי כמו גנב – ע"ש. וזה דלא כר"ת שכתב הכל למשלח – והמחבר ורמ"א לא חלקו בין טעות מבעות לטעות במקח. ע"י ש"ק.
והנה בקצות החושן בס' קס"ג ס"ק ח' בטעה במקח לדעת הרא"ש חולקין ובטעה בחשבון הכל לשליח. ובמקח חולקין. בדבר קצוב הרי לפי רש"י כל הטעם למה חולקין דיש ספק אם נתן מתנה לשליח או לבעל המעות – ובטעות במקח לא נתן מתנה ולמה חולקין – וגם לדעת הרי"ף בהוסיף למה חולקין דמעצם הדין הכל לשליח רק כיון שעושה סחורה במעות חבירו וע"י יש לו הנאה חולק עמו – וזה שיך רק במתנה ולא בטעיות. ועל המקח צריך להיות הכל לבעל המעות. וע"ז כתב הקצות דיש עוד טעם בהג"ה אשרי דדבר שיש לו קצבה חולקים הוא מטעם מזל שניהם ודבר שאין לו קצבה הזלזול מחמת המקח בא בשויו.
אלמנה ששמה לעצמה. לא מהני דאמרינן מאן שם לך. וכתב הר"ן דמהא שמעתין דלא יכול שליח לקנות לעצמו. והש"ך תמה הרי זה ספקא דדינא. כיון דהגמ' גיטין סג: באופן דבעל עשה שליח הולכה וכשהגיע לאשה א"ל קבלי אותי בתור שליח ואשה לקבלה אמרה הגמ' הרי ספק. ואילו בדף כד. כשאמר הבעל לאשה תהיה שליח הולכה וכשתגיעי למקום פלוני תמני שליח קבלה פי' רש"י בטלה שליחות ותוס' פירשו בגיטין כמו רש"י בהתקבל וכתב הרשב"א הטעם דכאן בשעת המנוי – לא ראוי לחזור לכן בטל לא כן בפ' התקבל.
שבשעת המינוי השליחות היתה יכולה להתבצע דהוא שליח הולכה רק באמצע עשתה אותו האשה שליח קבלה בזה הוי ספק. משא"כ בדף כד. מלכתחילה השליחות לא התחילה.
ולכן עשה השליח למכור וקנה השליח – דלדעת רש"י הוי דומה לגיטין ס' פ"ב. דמיד נעשה שליח שלא חוזר ובטלה השליחות ולתוס' הוי ספק כיוון דבתחילת השליחות ראוי לחזור. ולכן במטלטלין מספק לא מפקינן מיניה. ובאלמנה לרש"י נמי היכא דהוא נעשה בעצמו בעל מעשה בטלה שליחות. ולתוס' הקשה מאן שם לך – הרי בשעת מכירה ראוי' לחזור.
וצ"ל לתוס' נמי כיון דאלמנה שליח יתומים ולכן נעשית שליח רק בשעת המכר ולא בשעת מיתה. ולכן בשעה שקונה לעצמה הרי לא ראוי' לחזור. דבתחילת שליחות לא ראוי' לחזור לכך בטלה. דאם נעשית שליח בשעת מיתה יש לשאול הרי ראוי' לחזור אבל אם נעשית שליח בשעת המכר והיא קונה לעצמה – לא ראויה לחזור. ולכן אמרינן מאן שם לך.
ס' קפ"ה סעיף ב' הקשה הש"ך שליח שקנה לעצמו למה לא מועיל כפי שכתב השו"ע הרי בעי' דלא אי פשטא ושליח מוחזק.
קשה למה לא הקשה על אלמנה. אם מר"ן יסבור כדעת רש"י דלא יכול בעל המעשה להיות שליח ניחא אלמנה. ושליח למה לא מועיל – לפי הרשב"א דהתחיל שליחות – בשליח יש לחלק בין מטלטלין לקרקע. דבעי לך חזק וקנה ולכן לא מהני בקרקע – במטלטלין ספק מוחזק.
באלמנה מתחילה השליחות בזמן המכר והוי כדעת הרשב"א לא מהני כגמ' גיטין כד.