קידושין מ"ט: ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י
סעיף א
הנה בגמרא אמרינן דלא יכול לבטל המכר דדברים שבלב אינם דברים אבל אם גילה דעתו אע"פ שלא התנה אזלינן בתר אומדנא וכ"כ התוס' בקידושין שם וראיה מסוגיה כתובות צ"ז. זבין ולא איצטרכו ליה זוזי הדרי זביני או לא הדרי. תא שמע דההוא דזבין ארעא לרב פפא דאיצטרכו ליה זוזי למיזבן תורי לסוף לא איצטרכו ליה ואהדריה ניהליה רב פפא לארעיה ההוא לפנים משורת הדין וכו' והלכתא זבין ולא איצטרכו ליה זוזי הדרי זביני. וכתבו התוס' וכגון שגילה דעתו בשעת המכר דאמר ליזבן תורי קא זבין שאי שתיק להוו ליהו דברים שבלב.
וכ"כ הגמ' קידושין מט. גבי ההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל. התם נמי דגלי דעתיה. ויש דברים שלא מועיל גילוי דעת עד שיתנה. כגון מוכר מלבושיו שם בעינן תנאי ויש דברים שאפי' גילוי דעת לא בעי כגון שטר מברחת – הקנה נכסיו לאחרים ואח"כ שמע שבנו חי, ע"כ.
ויש לתמוה מה קשר לדין זה בסוגי' של מוכרת למזונות או לכתובתה ובהפלאה כתב כגון שמכרה למזונות. ונישאת ולא איצטרכו ליה זוזי למזונות כפי שכתבו התוס' א"כ המקח בטל. ולא הוי מכירה ותגבה כתובתה מקרקע וצ"ל דלא הדר זבינו – ופנ"י תמה דאי אפשר להעמיד באופן דמכרה למזונות וסילקו אותה היתומים בכתובתה דהא מה דהדר זביני לא לה אלא ליורשים והו"ה באוקימתא של בעל ההפלאה ותרץ דאיירי שהיתומים מסלקין כתובתה מדמי הקרקע שמכרה למזונות – דהשתא לא איצטרכו לה זוזי שהיא יכולה ליזון מפירות הקרקע שלה – משא"כ כל כמה דלא סילקו לה הקרקע בכתובתה לא הייתה יכולה ליזון מהפירות – דפירות מטלטלי ולא מוציאין למזונות.
ובאילת אהבים פי' כגון שמכרה לכתובתה ופרסמה שרוצה להתחתן. ואחר שמכרה והפסידה מזונות חזר בו האיש שרוצה להתחתן. וממלא אם נאמר המכר בטל הרי השדה חוזרת וגובה מזונותיה.
סעיף ב
ובעצם הדין של זבין ולא איצטרכו ליה זוזי כתב הרמב"ם פי"א ממכירה הל' ח' מי שמכר חצרו או שדהו ופירש בשעת המכירה שהוא מוכר כדי לילך למקום פלוני או מפני המטר שנמנע כדי לקנות חטים בדמי חצרו ה"ז כמוכר על תנאי לפיכך אם ירד המטר אחר שמכר או באו חטין והוזלו וכו' ה"ז מחזיר אותם דמים ותחזור לו קרקעו שהרי פירש שאינו מוכר אלא לעשות דבר פלוני והרי לא נעשה וכן כיוצא בזה.
ויש להסתפק בההוא דזבין נכסי אדעתא למיסק לא"י ולא עלה מרצונו. האם נאמר כיון שבידו לעלות לא בטל המקח או רק אם אתיליד אונסא. וכתב המל"מ פ' י"א ממכירה בשם הרש"ך וז"ל ואע"פ שמדברי הר"ן מוכח דמה שלא עלה משום דאיתילד אונסא באורחא הא לאו הכי כגון נמנע מעצמו המכר קיים. דהיינו התנא או גילה דעתו שמא לא יעלה מחמת שיעכבוהו אבל אם מכר סתם ע"מ שיעלה – גם אלו לא עלה מחמת רצונו המכר בטל.
ותמה עליו המל"מ דהר"ן כתב דבריו למ"ד דלא בעי תנאי כפול בממון. דאי כפל אפי' לא רוצה לעלות מרצונו המכר בטל. ודחה הר"ן ראיתם דלעולם בדכפליה. אלא שהתנה אם לא יוכל לעלות ולכן בעינן אונסא רבה – אבל כשגילה דעתו לחוד כדי לעלות לא"י אע"ג דמהני גילוי דעת בשעת המכר מ"מ אם היה יכול לעלות בלי שום אונס ולא עלה המכר קיים. והא דמהני גילוי דעת בלי לכפול היינו באומר כן. בשעת המכר כפי שדייק ה"ה מדברי הרמב"ם אבל גילה דעתו לפני כן ולא אמר בשעת המכר חיישינן שמא חזר בו.
והנה בביאור הסוגי' ההוא דזבין נכסיה אדעתא לעלות לא"י פי' רש"י קרקעות – וכן נמי התוס' כתובות צז. והרמב"ם פי"א ממכירה הל' ל' וכ"כ הרא"ש בקידושין ס' ט"ו, דוקא קרקע. וכתב הרא"ש דטעמא דבמטלטלין אין כאן גילוי דעת אפי' אם פירש בשעת מכירה שדעתו לעלות לא"י. וכתב מהרש"א טעמא כיון דהגמ' אמרה לקמן שאני הכא לחומרא משמע דיש הבדל בין קרקע למטלטלין בקרקע מספק בחזקת בעליה עומדת – ולכן בטל המקח – במטלטלין מספק הם בחזקת הלוקח – הרי לפי המהרש"א הא דלא בעי תנאי בקרקע ואמרינן המכר בטל לא מעצם הדין אלא מספק וזה לא נראה מדברי התוס' והסוגי' דכתבו התוס' דיש דברים דגלוי דעת לבד מהני בהם – משמע מדינא. ועוד אי אפשר דאם יש ג' חלוקת חלוקה דמזכה מכח ספק הוי חלוקה. היה צריך להיות דבכולם בעי תנא כפול ובקרקע מספק יועיל.
ועוד לדברי מהרש"א דבמטלטלים אמרינן דלא בטל המקח מספק למה יועיל ויזכה הלוקח הרי יש כאן ספק בחלוקת המקח אי אמרינן דברים שבלב או לא – וא"כ מהכי תתי שיזכה הרי החפץ נכנס ברשותו בספק. והוי תפיסה לאחר לידת הספק דלא מהני אלא ע"כ דמה שמבטלין המקח בקרקע מתורת ודאי דלא חל – ואנן סהדי דבמטלטלין מוכר בכל אופן והא דבקרקע אמרינן בגמ' מה שעשה עשוי ודברים שבלב היינו באופן דאמר לפני כן שמוכר אדעתא דאו' רק בשעת המכר לא אמר כן. ובמטלטלין אע"פ שאמר בעת המכר אמרינן מקח קיים.
סעיף ג
ובאופן שמכר קרקע ואמר על דעת לקנות חטים וכו' אם לא רוצה לקנות אם המכר בטל – וע"ז כתב הר"ן שהזכיר בשעת המכר והמוכרים חזרו בהם. אבל נמלך הוא שלא לקנות אותו דבר משמע בהא לא מבעיא דהמכר קיים. ואם יש הכחשה בין המוכר ללוקח אם גילה דעתו או לא. כתב בש"ת מהרשד"ם ס' ר"ס ומהרי אדרבי ש"ת דברי ריבית ס' קפ"ח. והרמב"ן הוכיח מסוגי' דידן זבין ולא איצטרכו ליה זוזי ומי שמכר על דעת לעלות לא"י דלא בעי תנאי כפול.
וכן דעת הראב"ד דבממון לא בעי תנאי כפול דלא קייל כר"מ אלא כחכמים. אמנם הרשב"א כתב דגילוי דעת עדיף מתנאי דבתנאי בעינן משפטי התנאים דכיון שפירש תנאי ולא כפל מוכח שאינו מקפיד. והרמב"ם פסק דבעי תנאי כפול וע"כ מה שפסק בהלכות מכירה שגילוי דעת עדיף מתנאי.
והטור כתב בס' ר"ז אם פירש בשעת מכר על דעת לדור במקום פלוני ועלה ולא איתדר המכר קיים כ"כ הרא"ש. דבגמ' איכא תרי לישני לישנא קמא דרבא כל דסליק אדעתא דמיתדר. איכא דאמרי ע"מ למיסק והא סליק. ופסק הרא"ש כלישנא בתרא. ותמה הט"ז דבשלמא אם אומר ע"מ לעלות שייך לומר כל שעלה המכר קיים אבל באמר ע"מ לדור. ולא איתדר ליה. לכו"ע המכר בטל אפי' ללישנא בתרא – וכתב דטענת לשון בטור וצ"ל ע"מ לילך. אמנם לשון הרמב"ם משמע במוכר קרקעותיו ופירש בשעת מכירה שמוכר כדי לילך למקום פלוני או המטר שנמנע כדי לקנות חטים בדמיו ה"ז כמוכר על תנאי וכו'.
וכתב הג"א דהא דמכר נכסיו על דעת למיסק דאם לא גילה דעתו אמרינן דברים שבלב מ"מ אם נתן לקרוביו על דעת לעלות ולא עלה, אמרינן דברים שבלב הוי דברים ובטלה המתנה.
וכ"כ הש"ג בפ' אלמנה ניזונית והר"ן בקידושין כתב במברחת מוכחא מילתא משום דליכא דיהיב כולהו נכסי לאחרים. והיינו טעמא בשכיב מרע שנתן כל נכסיו אם עמד חוזר, ולא אמרינן דברים שבלב נינהו. והטעם כיון דמוכחא מילתא לא שייך לדונם לדברים שבלב. והטעם לחלק בין מכר, דבמכר אגב זוזי גמר ומקני משא"כ במתנה.
וכתב הסמ"ע בס' ר"ן ס"ק ט"ז דאפי' בנותן נכסיו אם שייר הוי דברים שבלב ואינו חוזר ומה שכתב הר"ן דאגב זוזי גמר ומקנה לאו דוקא אלא הוה במתנה דאי לאו דעביד ניחא נפשא לא יהיב ליה.
סעיף ד
וחידש הר"ן בקידושין דגילוי דעת עדיף מתנאי דבמשנה דכסבור שהיא כהנת דאפי' לר"מ דבעי תנאי כפול הנ"מ כשהתנה דהואיל והתנה ולא כפל במשמעותו שבכל ענין יהיה המעשה קיים, אבל מי שגילה דעתו דעל דעת כן הוא עושה הרי זה כאילו התנה וכפל ע"כ. וכ"כ רדב"ז ח"א ס' תקע"ג דלרוב הפוסקים יותר מועיל גילוי דעת מתנאי שאינו כהלכתו ובספר גור אריה יהודה חאהע"ז ס' י' י"א הביא דברי הרדב"ז וכתב בשם הגאון מהר"ם אבד"ק ברא"ד דאי איכא אומדנא מהני גם תנאי שלא כהלכתו ולא מיגרע עי"ז האומדנא.
ובכנה"ג אהע"ז ס' ל"ח הגהות ב"י הביא דברי הר"ן בקידושין והקשה עליהם מדברי הר"ן פ' מי שאחזו שכתב מפורש דליכא למימר דגילוי דעת עדיף מתנאי שלא נכפל דהא לעיל בפ' השולח במוציא אשתו משום שם רע דאיכא אומדנא ובעי ר"מ תנאי כפול משמע אע"פ דאיכא אומדנא. בעי תנאי כפול ואי לאו – הגילוי דעת לא מהני. וכן העיר השער המלך פ"ו מאישות ושו"ת מהר"ם אלשיך ס' ע"ח דגילוי דעת לא מהני רק בממון ולא באיסורא ושם השער המלך האריך בזה והעלה שד"ז תלוי במחלוקת הראשונים, ע"ש.
ובמהרשד"ם ח"מ ס' רפ"ט דאם לא נראה לפנינו המניעה צריך להראותו לפנינו דאל"כ נפל פיתא בבירא וכל אחד יכול לומר כן ע"ש.
ובשו"ת משפט שלום ברזאן ס' פ"ז הביא תשו' פני יהושע לגאון מגיני שלמה חב' ס' צ"ז בדין ראובן שהיה בע"ח לאדון א' והיה לאדון בע"ח ופלש לבית ובא ראובן לפני הקהל והציע את צערו ורוצה למכור הבית ונתמנה סרסור והבית נמכר ובינתים באה אחותו והציעה לו הלואה לסלק הבע"ח ורוצה לחזור מהמקח והעלה דאף דהזכיר לפני הקהל שמוכר כדי לסלק החוב מ"מ כיון שלא אמר לקונה אף שהזכיר זה בפני הסרסור אפשר דלא מהני רק אם גילה דעתו לקונה. וגם צריך שיזכירו בשעת גמר המקח ולא בעת שנושא ונותן בפיסוק הדמים ועוד נראה דאם מוכר מחמת אונסו ודוחקו למעות גמר ומקנה. דכל מוכר אנוס הוא.
והרמ"א כתב ודוקא במוכר מטלטלין לא מהני גילוי דעת. ומשמע מלשון זה דהדין ברור בלי שום חולק. וגם הב"י לא הביא מי שחולק אמנם הב"ח הביא מדברי המרדכי והג"א כתובות פ' אלמנה ניזונית וזל דוקא במקרקע. אבל במטלטלי ספק הוא ואין מוציאין מיד הלוקח כך מצאתי בספר החכמה בשם פרי חדש עכ"ל.
וזה לכאורה סותר דברי הר"ה שהביא הטור דכתב דדוקא בקרקע אבל לא במטלטלין כיון שמשך קנה ושוב אי אפשר לבטל. ותרץ דגם כוונת הר"ח שהביא הטור שקנה מספק כיון דלוקח מוחזק כמו שמצאנו בס' כ"ב משוך בהמה זו וקני כלים שעליה שכתב הרמב"ם והטור בסתם לא קנה אף דהוי בעיא דלא איפשטא והנ"מ בזה. ע"ש. ובדרישה עמד על סתירת הר"ח וכתב דספר החכמה נקרא ע"ש ר"ת וצ"ל דמרדכי והג"א בשם ר"ת אמנם באספת זקנים במ' ע"ז הביא בשם ר"ח הא דאמור רבנן זבין ולא איצטרכו ליה זוזי לא מוכחא מילתא אלא בקרקע. אבל במטלטלי ספק היא וקימ"ל ספיקא דממונא קולא לנתבע והלוקח נקרא נתבע וזה כלל גדול בדין דהמוציא מחבירו עליו הראי'.
ובשו"ת אבני קודש ס' כ"ג כתב דבכל מקום שיש ספק היינו בדיעות האדם ובמחשבתו או קפיד במטלטלין או לא והביא מדברי הראש פ"ט דב"ב ס' כ"א וס' פ"ג דאין לבטל מכר מפני ספק אומדנא וא"כ הוי בכל גווני הלוקח כמוחזק במקח וכו'. וכ"כ בשו"ת ח"ס חו"מ ס"ק ב' דכתב דבמטלטלי הוי ספק והמוחזק יכול לטעון קים.
ובשו"ת מהרשד"ם ח"מ ס' שצ"ז כתב דבמטלטלין לא מהני גילוי דעת רק אם האומדנא חזקה בודאי מהני גילו דעת גם במטלטלין דז"ל בתר טעמא ע"ש.
סעיף ה
וכתב מר"ן בחו"מ ס' ר"ז סעיף ד' ואע"פ שקודם המכירה אמר שהוא מוכר על דעת לעשות כן כיון שבשעת המכירה לא אמר אינו חוזר. וכתב הרמ"א בשם הראש דאם יש אומדנא דמוכח נתבטל המקח, ע"ש. ובשו"ת פ"י הסתפק דאם אמר בתחילת המקח ולא הפסיק מאותו ענין ומכר אז חשיב כאילו היתנה בשעת מתן דמים. ובשו"ת מהרש"ם הביא בשם עטרת צבי דיש הבדל בין דברו ומכר סתם שבין היה תנאי ועשו שטר סתר בזה אמרינן על דעת התנאי וסיים כ"כ ריב"ש ס' ק"ב.
והנה בדין זבין נכסיה על דעת למיסק לארץ ישראל דאמרינן דברים שבלב וכל שגילה דעתו אע"פ שלא היה תנאי כפול מהני. שכתב רש"י דאיירי במוכר קרקע. וכ"כ הרא"ש וכן נראה לשון הרמב"ם שכתב מי שמכר חצרו או שדהו וכו' וכתב המהרש"א דפטור דאם מכר מטלטלין הנ"ל הלוקח מוחזק והיינו דבגמ' אנו מסופקים ולכן בקרקע מעמידים בחזקת מרא קמא ובמטלטלין מעמידין בחזקת המוחזק. אמנם הפי' בפי' הסוגי' פי' דכיון דהלוקח רוצה להחזיק מספק לא יכול להחזיק ולכן גם במטלטלין הדין כן.
אמנם בסוג' דמומין בכתובות דף ע"ו ד"ה על בעל החמור להביא ראי' כתבו התוס' היכא דליכא חזקה. אע"פ שהוא מוחזק וחזקת הגוף מסייעת ליה וכו' טעמא דשמואל מוקי לה לפרה בחזקת מרא קמא. והא דפריך בהשואל גבי מחליף פרה בחמור וילדה דיחלוקו וליחזי ברשותא דמאן קיימא ולהוי אידך המוציא מחברו עליו הראי'. אלמא לא מוקמינן אחזקת מרא קמא היכא דתפיס אידך ותרצו התוס' דשם פריך אליבא דמסקנא דהכא דלא קאי הכי. ע"ש. וכן בספיקא דדינא קימ"ל דאם תפס אין מוציאין מידו. כפי שהאריך בס' תקפו כהן ובס' כ"ו והעלה דגם להטור והרא"ש תקפו כהן מוציאין מידו.
וכן מוכח מסוגי' בב. ק. המחליף פרה בחמור דהגמ' העמידה בעומדת באגם או בסימטא ופרכינן ולוקמה בחזקת מרא קמא ולהוי אידך המוציא מחברו עליו הראי' ומשני הא מני סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקים. משמע בהדיא דלרבנן דכשאינו בחזקת אחד מהם מוקמינן אחזקה וכן כתב תשב"ץ ח"ב ס' רע"ב ע"ש ומה שהק' המל"מ מדכתבו הריף והרמב"ם בבע"י דפ' המפקיד אי קנה שומר הכפל או לא דיחלוקו. כבר כתב מר"ן הב"י בס' רצ"ה. כיון שכפל אינו ביד המפקיד ומעולם לא זכה ולא בא לידו לכן יחלוקו דלא הוי מוחזק.
ומה שכתב המהרש"א דכל הדין בקרקע וכיון שיש ספק מוקמינן בחזקת מרא קמא זה לכאורה נסתר מדברי הרשב"א והביאו מר"ןבחו"מ ס' כ"ט דאם יש שני כתי עדים שהמכירה על תנאי כיון שהלוקח ירד כדין והמוכר החזיקו כראוי אלא שמביא עדים שיש לו להסתלק מחמת התנאי וזה מביא עדים שלא הי.ה תנאי מוקמינן הקרקע בחזקת הלוקח שהוא עכשיו בידו. ע"ש. והכא נמי כיון שהלוקח ירד כדין והמוכר רוצה לסלקו מחמת שגילה דעתו ולא עלה לא"י מספק הלוקח הוא מוחזק ואיברא שהרי הש"ך בס' תקפו כהן ס' נ"ח כתב דבקרקע לא שייך תפיסה ובחזקת בעלים הראשוני' הוא.
ומה שכתב הרשב"א דבתנאי מעמדים ברשות הלוקח כיון דהגמ' אמרה תנאי מילתא אחריתי ולכו"ע ירד ברשות אלא יש תנאי שאחר כמה שנים יחזיר, נמצא שעל השנים הראשונות אין מחלוקת שהיא שלו לכן לא מוציאין מידו.
סעיף ו
ומצאנו למל"מ פטו' מטוען הלכה י"א שמחלק בין תרי ותרי לספיקא דדינא וכתב דאפשר דהרשב"א מודה בספיקא דדינא מוקמינן קרקע בחזקת המוחזק. אבל דעת האחרונים גם בספיקא דדינא מוקמינן קרקע בחזקת בעליה.
ולא מהני גילוי דעת דכל מוכר מחמת שירד מנכסיו ודוחקו ואחר איזה שנים מתעשרים וכי נימא דיש בידם למחות דהא יש גילוי דעת וקימ"ל גילוי דעת אפי' אחר כמה שנים מהני. וכמו שכתב הרב ב"י בס' ר"ז בשם הרשב"א במחודש כ"ג. אלא ודאי גילוי דעת כזה לא מהני דבגמ' כתובות אמרינן ההיא בצורתא דהוי בנהרדעא וזבינו כו"ע אפדינו לסוף אתו חיטי דהרי שם בתוך המוכרים יש שמכרו כדי להרויח ולהשתכר וכו' והעלה דהמקח קיים והדין דין אמת ודוקא הכי דמוכר כדי לקנות איזה דבר ושוב לא הוצרך דלא הוי אונס בזה מהני גילוי דעת משא"כ באונס ודחק ע"ש.
ומה שכתב הפי' דאם היה אונס ודחוק לא שייך גילוי דעת צע"ג וכתב עליו המשפט שלום מ"מ המעיין בתשובה יראה שנחלק עמו גדול אחד בזה וגם הרב פני יהושע לא כותב דבריו למעשה יען כי הבע"ד היה מחותנו והוא צידד בזכותו דרך פלפול בעלמא ע"כ. כתב צ"ע לדינא. ובשו"ת מהרש"ל ס' ל"ח דן האדם שמכר ביתו וגילה דעתו על דעת ללכת למקום פלוני לעסוק ברחיים למשך שלוש שנים והשר הדיחו לאחר שנה ומחצה וגרשו העלה דלא יכול לחזור על המכר כיון דכבר דר מקצת רק לבסוף בא האונס מזלו גרם והמקח קיים דהא אפי' אם מכר ע"ד לדור ועלה וא"א לדור כתב הרא"ש והטור דמקח קיים ומכ"ש בזה.
והש"ך השיג עליו במ"ש מדברי הטור אבל מ"מ בגוף הדין הנ"ל י"ל דגם הש"ך מודה דכיון שדר שנה ומחצה וחידש המהרש"ל שהמוכר יברר שאונס בא עליו ולא פשע מידי דאל"כ בודאי א"י לבטל במקח דהמוציא מחבירו עליו הראי'. ומש"כ גם בשוכר כן צע"ק דאין קימ"ל בכל מקום המשכיר נקרא מוחזק בכל ספק שביניהם כמו שכתב בס' שי"ב ס' ט"ו. וכמה דוכתא ובס' זכור לאברהם ח"ג חו"מ אות מ. בדין ת"ח שמכר ספריו אדעתא ליסע למה"י ולבסוף לא נסע ואיכא אומדנמא דמוכח שאינו דחוק למכור אי לאו דנסע למקום אחר והיות והת"ח לא עשוי למכור ספריו מהני גילוי דעת בודאי אין אומן בלא כלים וכן נראה גם בכל אומנים שמכרו כלי אומנותם בכה"ג דהמקח בטל. ע"ש.
והנה בדין מוכר נכסיו לעלות לא"י הביאו רש"י ורמב"ם ועוד דוקא מוכר קרקע ובקצות החושן ס' שי"ט דן במשכיר והעלה דבשכירות אין דין זה דעביד אינשי להשכיר בתיהם כמו שכתב הרמ"א בס' שס"ג ס' ז' דסתם בתים בזה"ז קימו לאגרא א"כ שכירות בתים לא גרע ממכירת מטלטלין דלא מהני גילוי דעת אלא בעידן תנאי גמור. וגם הנתיבות ס"ל כהקצות. אמנם בתוס' בסוגיא בשכר רחיים לטחון ובעל הבית לא מוצא לטחון חוזר בו דלכאו' מאי שנא משוכר בית דאפי' העני המשכיר ואין לו היכן לגור השכירות קיימת וכן הקשה הב"ח בס' שי"ב ותירץ דמיירי ברחיים של בנין דהוי כמו קרקע ובקרקע קימ"ל דמהני גילוי דעת.