סימן יב
תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ושליח של בעל הממון
סעיף א
דף יא: משנה האומר תן גט זה לאשתי ושט"ח זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי רבי מאיר וחכמים אומרים חוזר בגיטי נשים ולא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו וכו'. ודייקנו מדאמרינן אם יכול לחזור משמע דמחלוקת לענין חזרה אבל קנין לא קנה עד שיגיע לידו כדעת הרי"ף ורש"י. דאל"כ הו"ל לתנא לומר קנה או לא קנה ודו"ק.
והקצות בס' קפב ס"ק ב הביא תשו' נוב"י קמא אהע"ז ס' יז שהקשה איך מהני שליחות בעבד הרי משחרר עבדו עובר בעשהואין שליח לדבר עבירה ובטלה השליחות וכמ"ש התוס' בבמ י: ובשלמא (עי' מהרי"ץ חיות) לר"מ דאם רצה לחזור חוזר דחוב הוא לעבד ולא משוחרר עד שיגיע הגט לידו א"ש דס"ל כר' ישמעאל דלעולם בהם תעבודו רשות ולחכמים דס"ל שאינו חוזר בשחרור עבדים מדין זכות יש לישב כיון דשליח הוא של עבד ולא של הבעלים וכיון שעבד לא עושה איסור לכן מהני שליחות עכת"ד נוב"י.
והקצות כתב דנראין לו דברי השואל ע"פ הגמ' בב"מ עא: דהמקבל מתנה אינו יכול לעשות שליח לקבל מתנה אא"כ הנותן עושהו שליח לזכות דבעינן שלוחו של בעל הממון אבל שליח של מקבל לבד לא מהני דלא הוי שליח של בעל הממון וכמ"ש בירושלמי בפ"ו ה' א דגיטין. וכיון שכן כל שליח העבד הוא שליח של האדון ואיך מועיל שליחות הרי אין שליח לדבר עבירה.
והנה ביסוד דבעינן שליח של בעל הממון דבכל שטר שחרור האדון עושהו שליח לקבלה עבור העבד דהיות ובעינן שליח בעל הממון לא יכול למנות שליח לזכות אלא הנותן עשה שליח ואומר זכה לפלוני עבדי הרי נותן לו הכח לזכות למקבל אע"פ שהעבד עצמו לא יכול. וכן משמע מרש"י ביבמות המזכה גט במקום היבם שהבעל עשה שליח קבלה שיזכה עבור האשה וכ"כ הרשב"א גיטין לב: (ד"ה שליח) ולפ"ז גם בזוכה מהפקר לא מהני אי לא טעמא דמגו דזכי לנפשיה. ותירץ הקצות ע"פ הרשב"א דאם משחררו כיון דעשה לו נחת רוח לא עובר בעשה והביא ראי' מה"ה פ"ט מזכיה בשם הרמב"ם, ע"כ. והטעם דהוי כמוכרו לעבד.
והמעיין בדברי הירושלמי יראה דבגט לא בעינן שליח של בעל הממון דהתורה זכתה לאשה ולעבד. וכתבו האחרונים הנ"מ דוקא בשליח קבלה אבל אם דנים מדין זכיה בעינן שליח של בעה"מ וזה כוונת רש"י במזכה במקום יבם דבאים מדין זכות. והקצות סימן ר' ס"ל דבשטר שחרור וגט לא בעינן תורת זכיה והקנאה מאחר דאשה מתגרשת בע"כ דלא בעי זכיה ולכן אמרינן גיטו וידו באים כאחד דכיון דבעינן רק נתינה ולא זכיה כיון דמגרשת בע"כ ולכן אמרינן באין כאחד דהיות ולא בעינן זכי' בגט ושטר שחרור אין חסרון של שלוחו של בעל הממון דרק אם יש זכיה אמרינן כן.
סעיף ב
ואמרינן בגמ' יתיב רב הונא וקאמר ש"מ התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה אדהכי איתער רבי ירמיה א"ל דרדקי הכי אמר רבי יוחנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ואם תאמר משנתינו כל האומר תנו כאומר זכו והקשו התוס' אפי' אם תופס לבע"ח במקום שחב קנה משום דעשאו שליח וקונה אפי' בע"כ דהוי כאילו תפס בעצמו. אבל כאן אפי' העבד עצמו לא משתחרר דהרי בס"ד לא ידענו דאומר תנו כאומר זכו וע"ז כתב ר"י דעבד עבד ליה נייח נפשא.
ומ"מ חשיב חב לאחרים שהרי אינו חייב לו האדון כלום והר"ן תירץ דממתניתין שמעינן דכל אדם מדעתו יכול להעשות שליח לחבירו שיעמוד במקומו ומשום הכי כשאדון אמר תן שטר שחרור לעבד הרי השליח יכול לומר הריני עושה עצמי שליח קבלה לעבד והוי כאילו העבד עשאו שליח ולכן אפי' חב לאחרים ע"ש והפנ"י תמה מה הועיל הר"ן בסברא זו מאחר וקימ"ל תן לאו כזכי ואין בדעת האדון לשחררו עכשיו.
ובתורת גיטין כתב לישב דברי הר"ן דבשעה שמוסר לו הוי שליח הולכה ואם נותן אח"כ לשליח קבלה מהני אבל כל החסרון שלא חזרה שליחות אצל הבעל וזה מדין טלי גיטך שזה חסרון בגט ולא בממון דבממון מהני דכל החסרון בטלי גיטך רק בגט אבל בשטר שחרור מהני, דלאו לכל דיני ילפינן גט שחרור מגט אשה דרק לענין דיני השטר ילפינן ולא לדיני נתינה. ולכן טול שטר שחרור מע"ג קרקע מהני וזו דעת הר"ן דמהני. דבתחילה השליח נעשה שליח להולכה ואח"כ מדין זכיה הופך עצמו לשליח קבלה ומה שהגמ' העמידה בעבד חב לאחרים, כיון דהאדון נותן לשליח בתור שליח הולכה והוא עושה עצמו שליח קבלה לא מהני דבשעה דנהפך שליח להיות שליח קבלה הוי חב לאחרים. ובאומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי לר"מ חוזר בשניהם וחכמים חוזר באשה ולא בעבד דזכות הוא לו.
וכתב הנוב"י אהע"ז קמא סימן עה להוכיח כדעת התוס' בב"מ י: דכל שליחות בעבירה בטלה השליחות ותמה עליו הרה"ג ר' יצחק הלוי דהרי בתנו גט שחרור לעבדי לא חוזר. ושם קימ"ל המשחרר עבדו עובר בעשה וא"כ צריך להיות בטלה השליחות ולמה אמרינן שמועילה שליחות זו. ותירץ הנוב"י דתנו שטר שחרור זה לעבדי איירי בשליח של העבד שלא עושה איסור ע"כ. וכתב הקצות לישב שבעבד הגמ' אמרה לרבנן תן כזכי וכתבו התוס' תן כזכי רק בחוב ולא במתנה ושחרור הוי חוב דאי לאו דעבד ליה נייח נפשי לא שחרריה וכיון שאינו משחררו בחינם לא עובר בעשה וכמו שכתב הרשב"א דאיסור עשה רק כמשחרר בחינם.
וכ"כ ה"ה פ"ט מזכיה ומתנה והכא נמי כיון שאמר תן שחרור זה לעבדי אחזוקי איניש דעבר על עשה לא מחזקינן ובודאי עביד ליה נייח נפשי והוי כמוכרו לו.
ובמחנ"א שלוחין ושותפין ס' ד תמה מלקמן סג: ההוא דשדר לה גיטא לדביתהו אזל אשכחה דקא ליישא א"ל הילך גט זה דשלח לך בעליך א"ל להוי לי בידך ובעי שם בגמ' אי מהני מצד לא חזרה שליחות אצל הבעל ותיפוק ליה דלא מהני מדין תופס לבע"ח דבגמ' אמרינן דכה"ג כתבו תוס' ור"ן דלא מועיל. ותירץ דדוקא אם השליח לא בא למקום האשה בזה לא מהני שרוצה שהגירושין יחולו עכשיו ולכן הוי חב לאחריני ולא מהני אבל בהגיע למקומה ובידו לתת לה הגט בזה מהני ולא חשיב חב לאחרים. ונמצא לפי הר"ן ומח"א. אדם יכול לעשות שליח קבלה לזכות אלא שהוא חב לאחרים וכשהוא חב לאחרים לא קנה.
סעיף ג
ובביאור הסוגי' דתופס לבע"ח אי קנה הוא אפי' במקום שאינו חב דיש הבדל בזכיה דקימ"ל זכין לאדם היינו היכא דמעשה הזכיה יכול לעשות לבדו כגון מציאה שיש לו כח לקנות ולזכות לעצמו בזה זוכה לחברו אבל כאן באיזה זכות אדם יכול לתפוס חוב עבור המלוה הרי הוא אדם זר וע"כ מדין זכין נעשה התופס ככחו של מלוה וזה חידש הר"ן דמדין זכין כל אדם יכול להעשות שליח לחבירו שיעמוד במקומו. וע"כ תרצה הגמ' דלא קנה בחב לאחרים.
וא"ת משנתנו באומר זכו דתן כזכי והוי שליח של מזכה ולא שליח של זוכה שהוא העבד ואין ללמוד מכאן דין תופס במקום שחב לאחרים ומה שמועיל דהוי שליח הולכה והשליח נהפך לשליח קבלה ואין חסרון של חזרה שליחות. אמנם המחנ"א שם הביא דעת המבי"ט דגם בממון בעינן חזרה שליחות אצל המשלח ואיך מהני כאן וע"כ כתב המחנ"א דדוקא בשליח להקנות הוא דבעינן חזרה שליחות דאם מסתלק ופסקה שליחותיה אין מי שיקנה לא כן בשליח הולכת גט שיכול לההפך לשליח קבלה.
ובחידושי הגרנ"ט כתב לישב דברי הר"ן דהכל בגדר שליחות ובשליחות יש לחקור האם עומד במקום המשלח או שרק נותן לו כח לעשות המעשה עבורו ואי אמרינן עומד במקומו ממש לא בעינן שלוחו של בעל הממון. ובמקום אחר הארכנו במחלוקת הרמב"ם והטור בפיקח שמינה סופר ועדים לכתוב גט וכתבו ומסרו הגט בזמן שטותו לרמב"ם מדאורייתא הגט כשר והטור חולק וס"ל דבטלה השליחות וע' בקצות החושן ס' קפח שהסביר מחלוקתם בגדר שליחות דלרמב"ם חשיב עומד במקומו ממש דכיון שקיבל מינוי הוי במקום בעל לכתוב ולגרש. והטור ס"ל דרק השליחות מתייחסת למשלח וכשהוא שוטה בטלה שליחות.
סעיף ד
וכתב הרמב"ם פ"כ ממלוה הל' ב תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה ואם א"ל הלוה זכה בחפץ זה לפלוני זכה וכתב ה"ה מקור הרמב"ם מגמ' דידן דמתניתין באומר זכו והקשה הקצות הרי במשנה חב לאחריני הוא האדון והאדון עצמו נותן משא"כ בתופס לבע"ח וחב לאחריני ותירץ הקצות דמקור הרמב"ם מגמ' לקמן ל. המלוה מעות את הכהן והלוי ואוקימנא במכירי כהונה ומזכה להם ע"י אחרים והרי שם חב לאחריני ותירץ דהא דחב לאחריני דוקא בשליח שתופס, דאמרינן לאו כל כמיניה לשווי שליח לחוב ולרש"י בשליח מהני רק לזכות לא מהני לחוב דלא מצאנו זכיה שזה כחובה לזה אבל בעלים שנותנים יש להם זכות לתת למי שרוצים.
ולכאורה מה שהביא הקצות ממתנות כהונה הרי יש מחלוקת אי טובת הנאה הוי ממון או לא ואי לא הוי ממון אין כאן מזכה כפי שכתב המרדכי פ' קמא דב"מ ס' רמא בסוגי' דתקפו כהן דהוא אינו המקנה ואם תפס כהן לא מפקינן מיניה ועוד בשלמא במתנות כהונה יכול לתת למי שרוצה כי יש לו זכות לתת לכל כהן שירצה משא"כ חוב אלא ראית ה"ה מסוגי' דכיון דבעל ואדון מזכה לו הוי שלוחו של בעל הממון.
ובשיטת רש"י דכתב דבעשאו שליח מהני לתפוס והקשו עליו התוס' מגמ' ערוכה בכתובות פד: גבי יימר בר חשו דשם נעשה שליח. וכתבו האחרונים לישב שיטת רש"י דס"ל דזכיה מטעם שליחות ומתי יכול לזכות כשלא חב אבל בחב לא יכול לזכות, משא"כ בעשאו שליח דמהני. והגם דתוס' כתבו דהיכא דזכות הוא לו אנן סהדי דמינה אותו שליח. וכתב הנתיבות דאם זכיה מטעם שליחות לא מהני זכיתו כשאינו שלוחו של בעל הממון אבל אם זכיה לא מטעם שליחות אין בזכיה חסרון דשלוחו של בעל הממון.
ובאור הדברים אם זכיה מטעם שליחות הגם דהתורה עשאתו שליח מ"מ כל שבעל הממון לא עשאו גם התורה לא עשאתו שליח דצריך הזוכה להשתמש עם כח המשלח וכשאינו בעל הממון אין לו כח לזכות אבל אי זכי' לא מטעם שליחות אלא מטעם יד לא בעי שלוחו של בעל הממון דהוי ידו ממש.
סעיף ה
ובמה שכתב רש"י דאם עשאו שליח לתפוס מהני ויכול לתפוס ותמהו עליו התוס' מכתובות פד: בסוגיא דיימר בר חשו יש לתמוה דרש"י בעצמו כתב בב"ק ע. בסוגי' דאורכתא דאף בעשאו שליח לא מהני דהוי תופס לבע"ח והוא סותר עצמו. וכן הקשה התומים ס"ק א ובקצות ס"ק ג וכתבו לחלק בין מציאה לבע"ח. דגבי מציאה מהני שליח דמגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה משא"כ בבע"ח בפרט לפי מה שכתב הפנ"י שהטעם בתופס לבע"ח לא מהני אפי' עשאו שליח משום דאין שליח לדבר עבירה וכתב הסמ"ע ס' קפב דטעמא משום דברי הרב ודברי התלמיד ולא סמכא דעתיה דיעשה השליחות ויעבור על דברי הרב ולכן השליחות בטלה.
ולפ"ז דין זה שייך בחוב אבל במציאה כיון שיש דרך שהשליח יזכה לעצמו ולא עובר על דברי הרב ולא חב לאחריני יש כאן גמירות דעת ולא בטלה השליחות ומהני. ולפי זה לא קשה כלל על רש"י דבבע"ח אפי' עשאו שליח לא יכול לתפוס משא"כ במציאה ודו"ק. ועי' בחושן אהרן חו"מ ס' קה ולפי מה שהסתפקנו בשליחות אם נאמר דרש"י ס"ל דהשליח עומד במקום המשלח יכול לתפוס, אבל מדין זכיה לא יכול לתפוס.
סעיף ו
וכתב הרב המגיד בפ"ד מזכיה הל' ב בשם הרמב"ן דהא דזכין לאדם שלא בפניו היינו אם כששמע נתרצה אבל אם שמע ולא נתרצה בטלה הזכיה אבל בחוב לא חבין לאדם שלא בפניו אפי' כששמע נתרצה. ובדעת ר"מ דס"ל חוב לעבד שיוצא לחירות אע"ג דיש גם זכות ומאי שנא ממתנה דאמרינן זכות היא לו אע"ג דיש צד חובה דשונא מתנות יחיה וע"כ דנחלקו מי מכריע לגבי עבד. האם החופש או האיסור בשפחה ורוב קובע. והקשה מהרי"ץ חיות יב:
לר"מ דחוב הוא לעבד לצאת אמאי בהפיל לו שן ועין יוצא לחירות וכי בשביל שעשה לו רע יוסיף לעשות לו רע ולהוציאו בניגוד לרצונו וצ"ל דמה שיוצא לחירות זכות היא לו. אבל מצד זכי' שאני דכל שיש חובה לא מהני לר"מ. דלר"מ מפסידו ממזונות, מפסידו מתרומה, ומשפחה כנענית. ועל קושית נוב"י למה העבד משתחרר לפי חכמים הרי אין שליח לדבר עבירה ובטלה שליחות תירץ נוב"י ורע"א דכאן שליח של העבד ולא של האדון.
סעיף ז
וגם הרא"ש ס"ל דתופס לבע"ח אפי' עשאו שליח לא מהני. והטעם כתב הרא"ש דלאו כל כמיניה לתפוס לחוב לאחרים וכתב הנובי"ק אהע"ז ס' ב דאפי' לפני חרם דרבינו גרשום לא יכול אדם למנות שליח לגרש אשה בע"כ. ובשו"ת בית אפרים אהע"ז ח"ג ס' קיד חלקו עליו דהגמ' אמרה בשליחות בע"כ בגירושין איתא ע"ש. וחידש הפנ"י כתובות פד: דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא מהני משום דאין שליח לדבר עבירה. ובטעם רש"י דכתב דמהני באומר כתבו לחלק בין מינוי בע"פ לכתב לו הרשאה.
וכ"כ הב"ח בחו"מ ס' קה ושטמב"ק ב"מ שם. והש"ך בחו"מ בסו"ס קה ס"ק א תמה דכל הרשאה מהני רק לענין שלא יכול לטעון לאו בעל דברים דידי את אבל לא יכול לחוב לאחרים.
ובתורת אמת (ששון) ס' סג כתב דאם מינה שליח בעדים מהני. ודעת הש"ך בחו"מ דאיירי בשכרו לתפוס ולכן מהני כמו שכרו ללקט מציאה. ומשמע מהסוגי' דבמקום שלא חב לאחריני יכול לתפוס מנכסי הלוה עבור המלוה והקשה הקצות בס' קפב איך מועיל תפיסה הרי בעינן שלוחו של בעל הממון וכן כתב הנ"י ב"מ יא. בשם הר"ן שאי אפשר לזכות לחבירו מתורת שליחות אלא א"כ נעשה שלוחו של בעל הממון. וכאן הוא לא שלוחו של הלוה שהוא בעל הממון וצ"ל כיון שע"י תפיסתו לא מוציא הממון ממנו לגמרי א"כ לא בעינן שלוחו של בעל הממון.
ועוד דהלוה משועבד למלוה ויכול לסלקו בזוזי רק התפיסה לאלומי השיעבוד בזה מהני דבמקום שמוציא לגמרי מרשות בעל הממון בזה בעינן שלוחו של בעל הממון אבל התופס חוב לא בעינן שלוחו של בעל הממון כיון דנכסים משועבדים לו. ודו"ק.
ולפ"ז מיושב רש"י בכתובות פד: דאפי' עשאו שליח לא מהני דבכל לוה לא חשיב בעל הממון כיון דיש שעבוד לכן מהני תפיסה אבל בכתובות איירי ביתומים ומטלטלים דיתמי לא משעבדי וע"י התפיסה רוצה להכניסם ברשות בע"ח לכן לא מועילה השליחות כיון שאינו שלוחו של בעל הממון וכ"כ הנתיבות קה ס"ק א. ובמחנ"א הלכות שלוחין ושותפין ס' כז כתב לחלק בין תופס מעות לתופס מטלטלין שתפיסת מטלטלין שגם המלוה עצמו לא זכה בהם זכיה גמורה לכן גם שלוחו לא יכול לתפוס וזה הסוגי' בכתובות פד: משא"כ במעות שהמלוה יכול לתפוס גם שלוחו יכול לתפוס. ודו"ק.
סעיף ח
כתב המאירי בשמעתין הא דאמרינן תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה דוקא בתופס לפני זמן הפרעון אבל אם תפס לבע"ח אחר שהגיע זמנו ולשאר בע"ח עוד לא הגיע הזמן לא נקרא חב לאחריני. ודחה דברי הראשונים הנ"ל מסוגיה בריש מסכת מכות מלוה לי' שנים לא משמט דלא קרינן ביה לא יגוש. ותיפוק ליה שאין חוב אלא ודאי יש חוב והיכא דהלוה עצמו אמר לשליח זכה לפלוני בחפץ זה עבור החוב לא הוי חב לאחריני.
והיא דעת הרמב"ם בפ"כ ממלוה ולוה הל' ב והוכיח ה"ה ממה שכתב הרמב"ם בפרק טז שאם היה ראובן חייב לשמעון ונתן מנה ללוי שיוליך לשמעון לא יכול לחזור בו אלמא זכה לו וכיון שהוא עצמו לא יכול לחזור בע"ח לא יכולים לגבות ממנו. והקשה הקצות דמה ראיה היא זו בשלמא בבעלים שאומרים לו זכה לא יכולים לחזור כיון שלא חב לאחריני אבל באומר זכה איך כתב הרמב"ם בפרק כ ממלוה דלא יכולים לגבות ממנו ותירץ הקצות כיון שהבעלים יכולים לתת לכל מי שרוצים כיון דאין דין קדימה במטלטלין לכן מהני כשאומר לאחד זכה וכן הוכיח מסוגיא לקמן ל. במכירי כהונה וכ"כ שער המשפט סימן קה ובית הלוי. ודו"ק.
סעיף ט
וכתב הרא"ש בב"מ י. בסו"ס כז דאם היה התופס עצמו מלוה מהני מדין מגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה. והביאו הטור בחו"מ ס' קה וכתב הב"י ויש לדקדק בלשון רבינו שכתב אע"פ שלא תפס לצורך עצמו דמשמע דטפי עדיף כשתפס לצורך עצמו ואח"כ לצורך חבירו והא ליתא דכשתפס לצורך עצמו כבר אין לו תפיסה בנכסיו של זה והו"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא קנה וצ"ל דלא מיבעיא אם תפס בבת אחת כשיעור מה שחייב לו וכשיעור מה שחייב לחבירו דמיגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה אלא אפי' פירש שתפס לחוב חבירו ולא לחובו דהשתא אין לו תפיסת יד בנכסים הללו שתפס אפ"ה קנה דמגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה ע"כ.
ומשמע שיכול לתפוס יותר ממה שחייב לו. וכ"כ הש"ך אמנם יש חולקים וס"ל דלא שייך מגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה אלא באותו סכום שהוא רשאי לתפוס לעצמו אבל לא יותר. וכמ"ש הב"ח והסמ"ע והתומים ונתיבות המשפט (סימן קה ס"ק ג) ונחלקו הקצות והנתיבות דהקצות הוכיח כשיטת הב"י מסוגי' בב"מ ח. משותפין שגנבו כגון שגנב עבור עצמו ועבור חבירו ושם לא זכי בחצי השני רק עבור חבירו ואפ"ה מהני אע"פ שחבירו לא הגביה כלל והוא מדין זכי לנפשיה זכי לחבריה ומהני גם לדבר עבירה ומכ"ש דמהני בתופס יותר מחובו וזוכה לחבירו ע"ש.
הנה ראית הקצות דוקא משותפין אבל מטלית אין ראיה כפי שכתב הסמ"ע דבטלית לא יכול לזכות לעצמו יותר מחצי דכל אחד הגביה חצי והש"ך חולק ונראה להסביר מחלוקתם בהא דשניהם הגביהו הטלית דהש"ך ס"ל שיש כאן שתי הגבהות דכל אחד עשה הגבהה שלמה וזוכה גם לחבירו כיון דבעינן שכל החפץ יהיה מוגבהה מכוחו דחצי הגבהה לא קונה ולכן כל אחד עושה הגבהה שלמה אבל הסמ"ע ס"ל דנחשב להגבהה אחת שמצטרפת ע"י שניהם שעשאוה וכל אחד עושה חצי הגבהה אבל מכיון שעושה לו ולחבירו ועל החצי הלא הוא זוכה נחשב להגבהה שלמה בצירוף שניהם ושניהם נחשבים כאיש אחד לגבי הקנין וזה ראיתו של הש"ך דאם יש לו תפיסה יכול לתפוס יותר כמו בטלית דאף שלא זוכה יותר מחצי אבל מעשה קנין מהני והסמ"ע ס"ל דמגו דזכי לנפשיה שייך רק במה שזוכה ממש ולא סגי במה דהוא מעשה אחד ולכן בטלית נתהוותה הגבהה אחת ושניהם נחשבים כאיש אחד לגבי הגבהה.
אמנם הקצות הוכיח מגנבה דשותפין ופרש"י כגון שגנב עבורו ועבור חבירו ושם לא זכה בחצי השני רק בעבור חבירו ואפ"ה מהני מעשה הגבהתו בחצי השני אע"פ שחבירו לא הגביה כלל. ומהני משום מגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה ואפי' בדבר עבירה וכ"ש בחוב שתופס יותר מחובו עכת"ד. וע"כ ס"ל להקצות דנהי דמטלית יש לדחות כמו שכתב הסמ"ע מ"מ משותפין יש ראיה דגונב גם בשביל חבירו ולכאורה יש לדחות דבשותפין שגנבו האחד יכול לעשות כל הפעולה עבורו דיכול לגנוב לבדו כל דחפץ ולכן שפיר יכול להקנות לחבירו אבל בחוב לשיטת מר"ן הב"י לא יכול לגבות יותר ממה שיש לו ולא יכול לגבות בבת אחת גם חובו וגם חוב חבירו ונמצא שאין לו מגו וכן העיר הנתיבות וצ"ל דראית הקצות דכיון דמהני הגבהה אע"ג דרבא לית ליה גבי פיאה ח:
סברת מגו דאי בעי מפקיר נכסיה אלא ע"כ מהני מדין מגו דזכי לנפשיה ושם הרי הוא עושה חצי קנין עבורו רק כיון דבעינן הגבהה הרי עושה הגבהה גם עבור חבירו וזה מקרי מגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה הו"ה בחוב ודו"ק. וחידש הש"ך בס' קה בדעת רש"י דבעשאו שליח יכול לתפוס דהוי כפועל דיד פועל כיד בעל הבית ע"ש. ויש לדון האם זה מדין שליחות דבשליחות כזו אין דין תופס לבע"ח דלא שייך סברא לאו כל כמיניה לחוב לאחרים דהרי הוא מושכר לכך או דהוי כאילו הוגבה מכוחו.
ובשמ"ק כתב בשם הרמ"ך שאם שכר את הפועל ללקט מציאות הרי כל מציאות לשוכר ומיהו נראה דאם ראה המציאה קרוב לו בתוך ד' אמות אע"פ שחזר משכירותו קודם שנטלה לא זכה בה הפועל והרי הוא של בעה"ב ע"כ. ומשמע דפועל הוא שלוחו של בעל הבית וקנוי לו הד' אמות לבעל הבית כל זמן שלא חזר בו וע"כ דהוא מדין שליחות ע"ש.
ובתשובת רע"א ס' קלג בד"ה והנה יש לפקפק. הביא דברי הנ"י בשם הרנב"ר דחצר שהיא משתמרת למי שהוא זכות לו הוי ידא אריכתא וכתב עליו דדברי הנ"י תמוהים דהא מסקינן קטן מקטנה לא ילפינן וא"כ בגברא חצר לא מדין יד ובהכרח לומר דחצר עדיפא דהוי כמו פועל דאמרינן בב"מ דף י. דמהני תפיסה א"כ כמו שזוכה במציאה ע"י חצירו ולא מקרי תופס לבע"ח ע"כ דפועל מהני מדין שליחות וכן נמי דעת הש"ך חו"מ בס' קה להסביר דעת רש"י דבשליח מהני לתפוס מדין פועל דיד פועל כיד בעל הבית.
וזה כוונת רש"י דדוקא בבא מאליו מאחר שלא עשאו אותו המלוה שליח ומשמע דשליחות מהני היינו בשכר. והנתיבות בס' קפח ס"ק א תמה על הש"ך דא"א לומר דמהני משיכת הפועל שמשך לסימטא שהרי משך זה לרשות שלו. מכיון דשליחות לא מהני ולפ"ז יוצא דהש"ך ס"ל דמהני מדין שליחות ולכן סימטת השליח קונה עבור המשלח דומיא דידו שקונה עבור המשלח וכמו שכתב הרמ"ך דד' אמות של הפועל מהני עבור בעה"ב.
וכ"כ בשיעור הגר"ש שקאפ סימן י דבפועל מהני מדין שליח דנשתעבד לו היד ולא שייך לטעון לאו כל כמינך ליעשות שליח ולחוב לאחרים. וצ"ל דהחסרון של תופס לבע"ח כיון דאומרים לתופס באיזה זכות יש לך לתפוס ולחוב לאחרים אבל מכיון שנשתעבד לו יכול לתפוס מדין שעבוד ולכן כל שמסולקת האי סברא יכול לתפוס וזה כוונת הגמ' דפועל מהני דהוי כמגביה עבור בעה"ב ודו"ק. אמנם בנתיבות ס' קה משמע דפועל קודם זוכה לעצמו אלא כיון דידו כיד בעה"ב א"כ זכיתו לבעל הבית דכתב דלא מהני יד הפועל כיד בעה"ב רק במקום דיכול לזכות לנפשיה וכמו שכתב המהרש"א בפ' הכותב פד כיון דהפועל יכול לזכות לנפשו זכה בעה"ב מיד הפועל ומשום הכי בחש"ו שלא זוכים לנפשם גם בעה"ב לא קנה מידם ולפ"ז בעכו"ם פועל אפשר דמהני ויצא דאם הפועל אין לו יד לזכות לא שייך לומר ידו כיד בעה"ב וכן הסכים התומים ולכן פועל דמהני לא מדין שליחות הוא וכ"כ הנתיבות בס' קפח דפירש דהא דפועל קונה עבורו לא מדין שליחות, דמדין שליחות לא יכול לחוב לאחרים אלא הוי כאילו הוגבה מכוחו כיון דיד פועל קנוי לו.
באופן שכשהפועל לא כיוון לקנות לבעה"ב רק בעל הבית כיוון לקנות מהני דהוי כאילו הגביה בעה"ב. וזהו ההסבר בגמ' יד פועל כיד בעל הבית ודו"ק.