סימן כד
עדים פסולים שהביאו גט ותחילתו וסופו בכשרות
סעיף א
כתב הרמב"ם בפ"ו מגירושין הלכה ז' הפסולין בעבירה מהתורה פסולין להביא הגט ואם הביאו ה"ז פסול במה דברים אמורים כשנתקיים בחותמיו והראב"ד תמה עליו אם נתקיים בחותמיו למה פסול צריך להיות כשר. וכ"כ הר"ן בסוגיא להשיג על הרמב"ם דמאחר והגט מקויים ואנו לא סומכין על עדותם היות והם פסולין ובמשנה דף כג. תנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש"ו שלאו בר דיעה הוא אבל אלה בני דיעה הם ואינם בתורת גיטין וקידושין אבל פסולים שבני דיעה והם בתורת גיטין ןקדושין ואינו צ"ל בנו"נ ולמה יפסול בהבאתו וכן תמה עליו הראב"ד עכת"ד הר"ן וכן תמה הרשב"א והרא"ש ע"ש.
וכתב המל"מ לישב דברי הרמב"ם ע"פ דברי הרא"ש בריש פרקין סימן ב' דאם שליח מביא את הגט האמינוהו חכמים לומר שהבעל עשאו שליח או שמא צריך להביא כתב מקויים על מינוי השליחות ומסיק הרא"ש דכי היכי דהאמינוהו לומר בפני נו"נ האמינוהו גם על השליחות משום עיגונא דחד טעמא הוא אבל בא"י שלא צריך לומר בפנו"נ צריך לברר השליחות ע"כ. וא"כ גבי פסולי עדות דאורייתא אע"פ שנתקיימה החתימה פסול מצד מינוי השליחות שאין קיום הגט מוציאנו מיד חשש זה וא"ת למה יהיה פסול מדרבנן יהיה בטל מן התורה זה אינו כיון דהגט יוצא מתחת ידו ודאי שהבעל עשאו שליח וכ"כ קצת מגדולי המורים.
ועל הרא"ש תימה שתמה על רבינו שהוא עצמו כתב בריש פירקין שהקילו בזה כמו שהקילו בגוף קיום הגט וכאן תמה על סברת רבינו. והמשנה למלך יישב דלעולם בלא נתקיים אם טוען בעל מזויף בעי קיום מדאורייתא וכל שלא נתקיים הגט בטל אבל אם הבעל טוען פקדון הוא ביד השליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו של שליח שליח נאמן. ובפסולים דאורייתא בעי קיום ולפ"ז שליח שהביא גט ודורש ל' דינרין למסור הגט לאשה. כתב מהריב"ל נוטל שכר להעיד ופסול ושם מסתפק אם נוגע פסול מהתורה ואם בסוף התפשרו עם השליח כתב פת"ש סימן קמא שיש מקום להסתפק ולרמב"ם דפסולין דאורייתא לא מביא גט ואפי' גט שהתקיים פסול ואם אי אפשר להשיג גט אחר או השליח מבקש ממון הרבה סומכין על הרא"ש והראב"ד דאם הגט מקויים מגורשת.
ולכאורה דברי המל"מ צ"ע כיון דהרמב"ם ס"ל דמנוי שליחות לא בעי עדים וכ"ש בגט מקויים איך יכול הבעל להכחיש השליחות. ובס' גט פשוט סימן קכג ס"ק ז כתב לישב הרמב"ם דהטעם שפסול בגט מקויים דחיישינן שמא לאחר שמסר לו הבעל הגט ביטל אותו בפניו ושליח זה למרות שבטלוהו בא למסור הגט ולכן אם מוסרים הגט על פיו אנו סומכין עליו שלא ביטלו הבעל ולכן לא נאמן כמו שלא נאמן לומר בפנו"נ. וא"ת א"כ יהיה בטל מדאורייתא אפי' נתקיים כיון דחשש זה בעינו עומד ע"כ כתב לחלק דבנתקיים אין חשש שמא ביטלו בפניו כיון שהיא חששה רחוקה לכן הוי פסול מחמת חשש ואע"פ שבא בחבורת אנשים שלא זזה ידם מתחת ידו. אפילו הכי חששו רבנן ולא פליג.
סעיף ב
וכתב בבני אהובה לדייק טעמא דהרמב"ם ממה שכתב הרא"ש דאם הגט מקויים אפי' לא עשו תשובה כשר דבני כריתות נינהו ולא חיישינן לשיקרא ודלא כמו שכתב הרמב"ם הרי דטעם הרמב"ם הוא דחיישינן לשיקרא והיינו אף דמקויים חיישינן לשיקרא וע"כ מקויים מכתב יד עדים שיוצא ממקום אחר ולא איירי שהעדים כאן לפנינו. והרמב"ם ס"ל כדעת הגאון דבטענת מזויף בעי קיום מהתורה או שהבעל טוען מזויף והאשה או שליח לא מכחישין אותו כמו שכתב ה"ה בפ"ז. וא"כ שליח דפסול מהתורה אמירתו בנו"נ לאו אמירה ולכן בעי קיום מהתורה ולא סמכינן אדימוי כתב ידי עדים ולכן לרמב"ם פסול ואם אינו מקויים בטל.
והנה הדין של קיום חתימת ידו כתב ר' שרירא גאון אע"פ שעדים החתומים על שטר כמי שנחקרה עדותן בבי"ד היינו בעדים ולא בחתימת ידו ועי' ש"ך חו"מ סימן סט ס"ק יב באריכות א"כ לפי הרמב"ם אמאי פסול ממ"נ אי בעי קיום מדאורייתא יהיה בטל ע"כ כתב דהחשש שמא יטעון הבעל לפקדון מסרתיו לך ואף שקימ"ל דשליש נאמן באמר לגירושין מסרו לי היינו בשליח כשר שהוא נאמן אבל בפסול ורשע לא נאמן והיות ויכול לטעון לפקדון מסרתיו לך ואין כאן ראיה גיטך בידי מה בעי ולגבי האי גברא הבעל נאמן לכן חיישינן מדרבנן.
וכ"כ הפנ"י לישב הרמב"ם כיון דכל שליח נאמן שהגט נמסר לו לגירושין והיות והשליח לא נאמן לכן חיישינן שמא נתן לו לפקדון. ובית אהרן ישב דכל שליח שלא נאמן לומר בפנו"נ חכמים פסלוהו להביא הגט דהא כל עיקר נאמנות השליח הוא מפני שחששו לתקנת עגונות ואם נצטרך קיום ישארו הרבה עגונות לכן חכמים האמינו לשליח כשאומר בפנו"נ בכדי שלא נבעי קיום. ולכן שליח שהוא לא נאמן לומר בפנו"נ אכתי נבעי קיום ומה הועילו חכמים בתקנתם.
לכן פסלוהו חכמים דלפעמים לא ימצא מי שיקיים ותשאר עגונא ולכן כתב הרמב"ם דכל הפסולים בעברה מהתורה פסולים להבאת הגט דחז"ל לא רצו לסמוך על הקיום רק לשלוח שליח הגון הראוי להיות מהימן באמירתו.
סעיף ג
באהע"ז סימן לג וב"ש בס"ק מד כתב דמיירי שיש בידו הרשאה דבלא הרשאה מה מהני שהגט מקויים הא איכא למימר שמסרו לו לפקדון ומ"מ בעי קיום אף דאיכא הרשאה כיון דאיירי ברשע חיישינן שמא זייף ובעי קיום ע"ש. ותמה עליו בתורת גיטין דבכל הסעיפים לעיל מאמינים לשליח בלי הרשאה רק כאן הצריך הרשאה. גם מה שכתב הרמ"ה דלא תלי באמירת בפנו"נ דאפי' בא"י ובמקויים מהימן קשה דשם שאני דמ"מ הימנוהו חז"ל לומר בפני נכתב רק במקויים ובא"י שא"צ לאמירתו מ"מ אם אמר בנו"נ מהני כמבואר בגיטין דף ו' דאי עבדת אהני ורק במקויים אם אין מכירים חתימת העדים מהני אמירתו משא"כ ברשע דלא הימנוהו חז"ל על אמירת בפ"נ כלל מהכי תתי דיאמינו אותו על השליחות.
אמנם נראה דזה לא כתב רק לשיטתו וכתב להסביר דלא שייך תפיסה מוכחת בשליח הולכה והימניה לא ס"ל לרב הונא ולכך הוצרך הרא"ש לטעמא דכשם שהאמינוהו על אמירת בפ"נ לכן כתב שפיר דבעינן הרשאה. אבל העיקר דהרא"ש ס"ל ככל הפוסקים דאף בשליח הולכה לא חיישינן לפקדון והרא"ש לא כתב טעמא כשם שהימנוהו רק על חשש דמזוייף והיינו דניחוש שמא מזוייף הוא ומימלא אינו שליח שיהיה נאמן לומר בפנ"ו ומינה דאיירי בלי הרשאה. ועיקר קושית הב"ש כתב התורת גיטין לא הבנתי דהוא עצמו כתב הס"ק טז דרק בעיר אחת צריכים לטעם הרא"ש וכן טענת נפילה משמע מדבריו דלא חיישינן רק כשטוען ולפ"ז ודאי כשר לשליחות והא דצריך הרשאה היינו לכתחילה דשמא יטעון ולפ"ז הפסול כשר מעיר לעיר.
ובס"ק מו כתב הב"ש לתמוה על הרמב"ם דפסולי עדות מדאורייתא אם לא התקיים הגט הגט בטל וכתב בעל התורת גיטין לישב דברי הרמב"ם דהרי הרשב"א והר"ן פליגי בפלוגתא דרב חסדא ורב הונא. בסוגיא דשליש בדף סג. דהר"ן ס"ל דלרב הונא בעיר אחרת שליח נאמן מכח התפיסה והרשב"א ס"ל דלא שייך תפיסה מוכחת בשליח הולכה. ורב הונא ס"ל דשליח נאמן דהא המניה. ובמקום דשייך לומר אם איתא דלגירושין לדידה הוה יהיב ולכן באותו מקום לא נאמן שליח.ובסעיף נ"ד הביא בעל תורת גיטין המחלוקת וכתב דאפי' יש לבעל מגו דמזוייף מהימן השליח דלא מהני מגו נגד נאמנות השליח ואף דבחו"מ סימן נו סעיף ד' מבואר דמהימן המשליש כשיש לו מגו דמזוייף והוא מטעם דלא שייך הימניה במקום דיש למשליש מגו דמזוייף.
ויש לומר דסמך על עצמו על מה שיכול לטעון מזוייף משא"כ בגט שמוסר ליד שליח שהשליח יכול לקיימו בעצמו כשיאמר בפני נכתב ונחתם ולא היה לו לסמוך על השליח דודאי הימניה ע"ש. ובסוגיא דשליש הארכנו בגדר נאמנות השליש.
סעיף ד
ועפ"ז ישב דברי הרמב"ם דס"ל כהרשב"א דתפיסה לא מוכחת בשליח רק מטעם הימניה וכשיש לו מגו דמזוייף לא שייך הימניה כמבואר בחו"מ דרק בגט שייך הימניה משום דשליח יכול לקיים בעצמו דהא נאמן לומר בפנו"נ ויתקיים על פי דיבורו וממילא הפסול בעבירה דא"א לו לקיים לא שייך הימניה וכיון דגם תפיסה מוכחת לא שייך הוי הגט כמוטל בארץ וחיישינן לפקדון וחשש דאורייתא הוא במקום דהתפיסה לא מוכחת והאשה בחזקת א"א ולכן פסק הרמב"ם דגט בטל ולא שייך חשש שמא יתקיים דמ"מ השתא מיהא הוי בחזקת א"א דבמקויים הוי פיסול דרבנן דילמא נפל וחשש זה מדרבנן לכן כתב הרמב"ם פסול. וכשהמשלח אומר בפ"נ נאמן נגד נפילה משא"כ ברשע דאינו נאמן ותפיסה מוכחת לא ס"ל לרמב"ם כדעת הרשב"א ולכן במקויים פסול ובלא מקויים בטל עכת"ד.
וכעין זה כתב הפנ"י לישב דברי הרמב"ם כיון דבסוגיא דשליש נאמן מטעם דהא הימניה היינו בסתם בני אדם אבל באדם רשע ס"ל להרמב"ם שאין סברא זו כיון שידוע דאדם זה לא נאמן ואפי' נאמר שהבעל מסר לו דלא ידע ממנו כמו שכתבו התוס' מ"מ יש לחוש שהבעל לא מסרו לשליח בכלל אלא נפל ממנו. ואע"ג דבכל שליחות דעלמא לא חיישינן להכי מ"מ כיון דהרוב מגרע לחזקה והוי כע"א נאמן באיסורין כדאמרינן רוב בקיאין הן ועוד משום עיגונה הקילו רבנן להאמין השליח וכ"כ הרא"ש להדיא דמהאי טעמא האימנוהו חז"ל על גוף השליחות וא"כ בפיסול לעבירה שאין כאן נאמנות כלל שהרי פסול לעדות חיישינן שפיר למיעוטא שמא נפל וזה מצאו.
וזה מיישב את דברי הרמב"ם דכתב דאם לא נתקיים בחותמיו בטל ולא אמרינן שמא גט כשר הוא. כיון דהוי ספק מוקמינן האשה בחזקת א"א ואע"ג דבכל גיטין שלא נתקיימו לא אמרינן הכי היינו משום דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבי"ד ולא חיישינן לזיוף וכתב רש"י דהטעם דלא חיישינן לזיוף משום מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי. ולכן בפסול דאורייתא איתרע האי חזקה ולכן הגט בטל תדע דהרי ע"א במיתת הבעל הסכימו רוב הפוסקים לשיטת הרמב"ם דנאמן משום מילתא דעבידא לאגלויי ואפ"ה פשיטא לן דפסול לעבירה מדברי תורה פסול לעדות אשה וע"כ משום דלגביה לא שייך חזקה דמילתא דעבידא לאגלויי והכא נמי דכוותה וממילא האשה בחזקת א"א לגמרי והגט הוא חספא בעלמא ולכן ס"ל להרמב"ם דהגט בטל עכת"ד.
סעיף ה
והרב בית אהרן ישב דברי הרמב"ם והוכיח דדברי הרמב"ם לקוחים מהמשנה דפסלה חש"ו וסומא ועכו"ם ואמאי התנא כתב בחדא מחתא סומא עם חש"ו ועכו"ם דפיסוליהם שונים אלא כיון דאינם בני שליחות ואפי' קיום לא מהני דכל דלא כשר להיות שליח הולכה גם קיום לא מהני. וזוהי סברת הרמב"ם דכל שליח שלא נאמן לומר בפני נכתב פסלוהו חז"ל מהיות שליח לגמרי דכל עיקר הנאמנות הוא מדרבנן דמשום עיגונא הקילו מפני שאין עדים מצויין לקיימו ואם נצטרך קיום ישארו נשים עגונות.
ומשו"ה האמינו לשליח כשאומר בפנו"נ כדי שלא נצטרך קיום. ולכן שליח שלא מהימן לומר בפנו"נ אכתי נבעי קיום דוקא ומה הועילו חכמים בתקנתם דשמא לא תמצא עדים ותשאר עגונא ולכן כתב הרמב"ם כל הפסולים מדאורייתא לא יכולים להביא גט. דחז"ל לא רצו לסמוך על קיום אלא על השליח ושליח שלא נאמן בדיבורו לא הוי שליח. ואפי' קיום לא מהני ולכן סומא כיון שלא יכל לומר בפני נכתב ונחתם פסול לשליחות הגט כמו כל הנהו פסולים דחשיב במשנה.
וכתב לסתור הדברים מפי' הרמב"ם על המשנה כאן דכתב דע ששלוחי הגט הם על שלשה דרכים: א' שליח שרואה הכתיבה וחתימה והוא שליח הולכה שצריך לומר בפני נכתב ונחתם. ב' שהבעל נתן גט כתוב לשליח להביא לאשתו בזה צריך קיום. ושליח ג' שליח קבלה ע"ש לפ"ז שליח שקבל גט יתקיים בחותמיו לפ"ז סומא כשר להביא הגט שיתקיים בחותמיו ודחה דכל שליח בתחילה שלא יכול לומר בפנו"נ בשעת כתיבה כגון סומא לא נאמן לקיים ולפ"ז גם פסול בעבירה כיון שלא יכול לומר בפנו"נ לא מועיל אפי' קיום ודו"'ק.
סעיף ו
והנה יסוד הרמב"ם דכל מי שאינו יכול לומר בנו"נ פסול להבאת הגט. דבמתניתין כולל כל הפסולים חש"ו, עכו"ם, סומא וזה תמוה איך כולל סומא בהדי הנך כיון דדיניהם חלוקים לגמרי. דכל הנך טעם פיסולן משום שאינן בני שליחות ואפי' מקויים לא מהני ואילו סומא לפי רב יוסף בחו"ל עסקינן שלא יכול לומר בנו"נ ולכן בקיום מחותמיו מהני. אלא ע"כ דטעם התנא דכולל אותם משום דטעמם שוה דלא יכולים לומר בנו"נ ולכן כמו בחש"ו לא מהני קיום הו"ה בסומא לא מועיל קיום וזה יסוד הרמב"ם והנה הרמב"ם בפ' המשנה כתב סומא פסול כי אם להולכה ולא לקבלה דלקבלה כשר. וע"כ דתנא איירי בהולכה שאינם יכולים לומר בפנו"נ. דתנא נקט הכל כשרים להביא הגט.
והקשה פנ"י למה לא מנה התנא פסולי עדות דאורייתא. ותירץ פסולים של המשנה פסולים לגמרי משא"כ בפסולי עדות דאורייתא אם חזרו בתשובה חזרו להכשירן. וכ"כ הטור סימן קמא בשם הרמ"ה. והפנ"י הקשה הרי בעדות אשה בעינן תחילתו וסופו בכשרות וכן פסק מר"ן אהע"ז בסימן יז סעיף ו דבעדות אשה בעינן תחילתו וסופו בכשרות דכתב מר"ן בשעת הגזרות מתירין אשה ע"פ בעלי תשובה והיא תשובת הרא"ש כלל נ"ד שכתב דאם ידוע שהיו אנשים הגונים קודם הגזירה ועתה שבו כהוגן אף אם מצאו מקום ושעה להמלט ולא עשו כן ואכלו נבלות וטרפות לתאבון ונפסלו להעיד באותה שעה מ"מ מה שמעידין על מה שהיה בשעת הגזירה שבאותה שעה היו כשרים.
הו"ל תחילתו וסופו בכשרות אמנם צריך לדקדק בעדות לאפוקי ממונא כי יש הרבה אנוסים שאף קודם הגזירות היו חשודים וכו' ודאי בעדות עגונה הקילו לקבל עדותם. ולפי הח"מ ס"ק יד וט"ז ס"ק ד שמפרשים בדעת הרא"ש דלא מהני עדותם על מה שראו בתחילת הגזירה בשעת האונס קודם שאכלו נבילות אבל מה שראו אח"כ והיו יכולים להמלט על נפשם ואכלו נבלות לא יכולים להעיד לעולם כיון דבשעת הראיה היה רשע ולא הוי תחילתו בכשרות ע"ש. ומשמע דלומדים בראש דגם בעגונה בעינן תחילתו וסופו בכשרות.
ומה שכתב הרא"ש בעגונה הקילו הכוונה כיון דיש אנוסים שאף קודם הגזירה היו חשודים בזה לא חוששים משום עגונה אבל בודאי היו פסולים לא מהני מה שסופם בכשרות דבעינן תחילתו ג"כ וכ"כ הרדב"ז חלק ב' סו"ס תרנז דאפי' בשעת העדות חזר בתשובה והוא כשר אין מקבלין עדותו דתחילתו בכשרות בעינן ובט"ז שם כתב דבגוונא דהכא שהיה תחילת המרתו באונס מהני עדותו אחר שיעשה תשובה. וכן נראה לשון הרמ"א דכתב מה שראו בשעת הגזירה משמע שראו אחר שנעשו מומרין ושכן מבואר בכתבי מהרא"י בסימן רנא דדוקא ברשע גמור בעינן תחילתו וסופו בכשרות אבל לא במומר מחמת אונס אע"פ שאוכל נבלות לתאבון סגי בעדות אשה אחר שעשו תשובה וכ"כ האחרונים ופת"ש ס"ק לה בשם הט"ז דברשע גמור בעינן תחילתו וסופו בכשרות והביא שם דעת מהריב"ל ח"ג סימן עה דכתב דבעדות אשה א"צ שהיה תחילתו וסופו בכשרות אפי' ברשע גמור.
ובמכתם לדוד סימן טז כתב לישב הסתירות שבתשו' הריב"ל בח"ב סימן יג דפסל ובח"ג סימן עה דהכשיר ותירץ דבח"ג איירי שחזר בתשובה. א"כ קשה בשליח שהוא פסול לעדות מדאורייתא איך מהני חזרה בתשובה הרי בעינן תחילתו וסופו בכשרות ותירץ בעל תורת גיטין בסימן קמא סעיף מא דכיון דמעידים על הקיום ובקיום לא בעינן תחילתו וסופו בכשרות ויכול להעיד על מה שראה בקטנות רק בעכו"ם שנתגייר לא יכול להעיד כיון דלא דייק ובמומר לא שייך טעם זה ולכן כשר כל שעשה תשובה אמנם לפי התוס' דכתב הר"ש בס"ק מג דמומר דינו כגוי קשה וצ"ל כיון דרוב הפוסקים חולקים על התוס' לכן מהני כל שעשה תשובה ודו"ק.