סעיף א
בגמ' ע: הגמ' הקשתה ופרנס לאו שליחותיה קאעביד. אמר רב הונא באומר כל הזן אינו מפסיד. והגמ' הקשתה מכל השומע קולי יכתוב גט לאשתי משמע שיש בזה דין שליחות ותרצה הגמ' דכאן לא אומר יזון. והגמ' הקשתה ממודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ויאמר לו איש פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה אעשה לו הוא נותן לו ובא ונוטל מזה.
וכתבו התוס' בד"ה באומר כל הזן דלא בעי לאוקמי בחנוני הרגיל אצלו אומר ר"י דיעמיד פרנס דמפרנס לה מזונות. אבל בחנוני הרגיל אצלו לא מפרש לה ואומר רבינו שמואל דווקא בכי האי גוונא דאמר סתם כל הזן אינו מפסיד שרי במודר הנאה אבל לומר ליחיד אם תיזון לא תפסיד אסור כמחזי כשלוחו ולמסקנא לא מבעי' קאמר כל הזן דלעלמא קאמר דודאי מותר אבל האי כיון דרגיל כאן דא"ל זיל הב ליה את דמי קמ"ל.
וכתבו התוס' ד"ה טפי לא עביד שליחותיה וכתבו התוס' בהדירה כשהיא ארוסה לא שייך טעמא דזילותא כיון דלא נישאת – והקשו התוס' יעשה תקנה שיתן לחבירו במתנה כמו בא בדרך ותרצו דירא שמא יחזיק בהם וא"ת יפקיר. ותרצו דהפקר רק בבא בדרך ובאומר כל הזן אינו מפסיד מוכח דלא יכול לתובעו לשלם לו דא"כ הו"ל שלוחו וכ"כ הריטב"א בשם הרא"ה והט"ז בס' רכ"א אמנם הש"ך בס' רל"ה ס"ק ח' וז"ל כל הזן אינו מפסיד כתב הפרישה וצריך אח"כ לשלם לפרנס וכן לעיל ס' רכ"א סעיף ח' באומר כל הזן אינו מפסיד צריך אח"כ לשלם לו.
ודוקא בהולך אצל חנוני הרגיל אצלו אינו מחוייב לפורעו אלא אם ירצה. דנראה כשלוחו. ולא כהט"ז דכתב כאן דאינו מחוייב לפורעו וכן נראה דעת הב"ח. נמצא לפי הש"ך אם אומר כל הזן אינו מפסיד חייב לשלם.
סעיף ב
ובחו"מ ס' קכ"ט ס"ק ו' כתב הש"ך בשם המהרשד"ם לד. במי שכתב בכתב ידו כל מי שילוה את ראובן אני ערב לו דאין זה ערבות כיון שלא אמר בלשון צווי ודמי לאומר כל הזן אינו מפסיד דלא חייב. ולכאו' הש"ך סותר עצמו. וכן הקשה עליו בתומים וכתב התומים אע"פ שהדין דין אמת בכל הזן דלא חייב לשלם לו כדעת הט"ז מ"מ לענין ערב חייב – כמו כל אשר יכנו יעשירנו המלך. וכן המבשרני שילדה אשתי חייב.
ומהרשד"ם לא אמר אלא בדרך אפשר ע"ש. ועי' בקצות ס' קכ"ט ס"ק א' דהאריך בזה וכתב דהן אמת בכל הזן חייב לשלם רק דלא הוי שלוחו ודמי לפורע חובו דמותר. אבל בערבות לא נכנס תחתיו דבערב בעינן שליחות ומי שאמר הריני ערב על חוב של פלוני והחוב לא היה ע"פ שליחות דידיה אינו מתחייב כלל משום דערבות הוי אסמכתא ואינו מתחייב בדיבור ואפי' לרמב"ם דס"ל דאדם יכול לחייב עצמו בדיבור היינו בשעת מתן מעות ומשום דהמלוה מוציא הוצאות על פיו בההיא הנאה גמר ומשעבד נפשיה.
וכיון דאומר כל מי שיתנדב לא הוי שליחות דא"כ אסור במוצר הנאה וזה שכתב הש"ך דדמי לאומר כל הזן אינו מפסיד דמותר במודר הנאה ומשום דאינו שלוחו.
דא"כ היה אסור – ואע"ג דחייב לשלם ערב לא מתחייב בדבור דהו"ל אסמכתא – ובעינן דוקא שליחות ואפי' אומר הריני ערב קבלן לא דמי לאומר הריני משלם דנתחייב בדיבור גרידא – ובערב בעינן צווי הערב וזה לא בעינן במודר הנאה מדשרי ואע"פ דבמודר הנאה חייב לשלם מ"מ לענין ערב לא חייב דערב שאני דהוי אסמכתא ומה דמהני היינו בדרך שליחות.
ולכן כל המלוה אינו מפסיד לא חייב. דלא הוי שליחות. ולפ"ז לא קשה מאשר יכנו המלך יעשירנו דהתם חייב כמו כל הזן אינו מפסיד דחייב להש"ך. וכן כל המבשרני דמהני אבל כל המלוה דהוא ערב בערב בעינן שליחות כיון דהוא דרך תנאי.
ומהרשד"ם דהביא הראי' מאיש אשר יכנו יעשירנו המלך דדמי לכל הזן דס"ל כדעת הט"ז בכל הזן לא חייב לשלם. דכל דחייב לשלם הוי שלוחו אבל הש"ך חולק וס"ל בכל הזן חייב. בערבות פטור והא דמבואר בר"ן בנדרים פ"ד דאינו חייב לשלם היינו משום דהרשב"א ורמב"ן ס"ל כן וחולקים על הרמב"ם דס"ל דאדם מתחייב בדבור בלי קנין וש"ך חולק וס"ל כדעת הרמב"ם דאדם מתחייב בדבור היכא דליכא טענת השטאה ע"כ.
סעיף ג
ובהג' קהילות יעקב על אבני מילואים תמה על הקצות דס"ל דהא דבעי שליחות בערב כדי לסלק דין אסמכתא דהרי הגמ' במציעה צד. מתנה שומר חינם להיות כשואל. והטעם בההיא הנאה דקא מהימן ליה – והתם הלא הוא אסמכתא – כמ"ש הש"ך בס' מ' אלמא כל שיש הנאה מסלק אסמכתא אע"פ שאין שליחות. וא"כ בערב למה צריך להגיע לדין שליחות מספיק בההיא הנאה מהני לסלק דין אסמכתא. וצ"ל.
ובנתיבות משפט הביא דברי התומים דמחלק בין כל הזן אינו מפסיד כל הזן אשלם לו דבאומר אינו מפסיד לא חייב לשלם כדעת הט"ז אמנם אם אומר כל הזן אני אשלם לו חייב לשלם ולכן כל שאומר כל המלוה אני אשלם לו נכנס תחתיו וחייב ע"ש.
ולכאו' דברי הנתיבות צריך ביאור דהר"ן בקידושין י"ט אמר רבא אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדרי' בר יהודה תיפוק ליה דמקודשת מדין ערב דכי אמר לה צאי וקבלי קידושיך הו"ל כאומר כל הנותן לך פרוטה הרי את מקודשת לו ודמי לתן מנה לפלוני ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב. וי"ל דלא דמי דערב מדבר עם המלוה וגמר ומשעבד נפשיה אבל זה אינו מדבר עם אדם ידוע – כו' הרי להדיא דדין ערב דוקא אם הערב מדבר עם המלוה.
לכן אם אומר כל המלוה אני אפרע לא שייך דין ערב ופלא על הש"ך ומהרשד"ם דדנו מדין ערב ועי' בשער המלך דכתב כן וצ"ע. אמנם המרדכי בשם ר"י ס"ל באומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיך מקודשת מדין ערב. מרדכי פ"ב ס' תק"ז בשם ר"י והרא"ש כתב מדין שליחות אע"ג דאין שליחות לקטן כל שהוא לטובתו נעשה שליח ולפ"ז לא קשה על הש"ך.
סעיף ד
אמנם הריטב"א כתב באומר כל הזן אינו מפסיד אם לא ירצה הבעל לשלם לו הרשות בידו. וכ"כ הרא"ה וזה כדעת הט"ז ביו"ד ס' רכ"א דלא כהש"ך בס' רל"ה דהביאנו לעיל דכתב דחייב. ומ"מ אם המפרנס לא נותן לה לשם מתנה אלא לשם הלואה מוציא מהבעל כדאיתא בנדרים מז: דלוה ואוכלת ונפרעין מבעלה ואפי' לכתחילה עושה כן במדירה – וכ"כ הרא"ש והר"ן דהגמ' בנדרים איתא האומר לאשתו קונם שאני נהנה ליך לווה ובעלי חובין באין ונפרעין וכתב הר"ן הני דנכסי בעלה אסורין עליה מיהו שעבודא אנכסיה איכא ולכן הגמ' בע"א באין ונפרעין.
ואפי' לתנן דס"ל הניח מעותיו על קרן הצבי היינו במעלה לה מזונות אבל בהלווה לה משתלם מהבעל ולפ"ז למה צריך הבעל לומר כל הזן אינו מפסיד – ע"ז כתבו הר"ן והרא"ש דבזה יכול למצא מי שיזונה דהמפרנס לא רוצה לזון סתם בתורת הלוואה ולרדת לדין עם הבעל לכן כשאומר כל הזן דעושה כן בצווי הבעל יש מקום לומר שלא נתן בתורת מתנה אלא בתורת הלוואה.
ולא דמי לפורע חובו של חבירו דאמרינן הניח מעותיו על קרן הצבי אבל באופן דזן אותה ע"פ צווי הבעל לא שייך הניח מעותיו דלא נתן לה בתורת מתנה אלא בתורת הלוואה ויש מקום לתבוע מהבעל כמו שאמרה הגמ' בקונם שאני נהנה ליך. לווה ובעלי חובות גופין ע"כ. וזה לכאו' כסברת הש"ך. דלא כהט"ז והראשוני' וצ"ל. "ויש להסתפק מה שהתירו כל הזן האם משום כדי חיוב או אפי' שיש לו מה לאכול התירו לומר כן".
סעיף ה
ולענין רבית אם אומר כל הנותן הלואה אינו מפסיד כתב הנ"י בבמ. סט: בשם הרמב"ן דאסור דאע"ג דבמודר הנאה שרי לומר כל הנותן אינו מפסיד. שאני התם משום דאין לו מה יאכל והביאו המל"מ פ"ה ממלוה הל' י"ד ומה שכתב הרמב"ן דהטעם משום דאין לו מה יאכל לכן התירו בכל הזן. הרא"ש לא ס"ל כן דכתב הרא"ש בנדרים מג. במודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל חנוני דאין לו מה יאכל לאו דוקא וכ"כ תוס' וראבי"ה ולפ"ז לדעת הרא"ש גם בריבית שרי כל הנותן לא מפסיד.
והקשה המל"מ על סברת הנ"י מגמ' דידן פ' המדיר דהגמ' העמידה דספקא לדברים גדולים ולא ספקא לדברים קטנים משמע דאפי' יש לה מה לאכול מעמיד פרנס ודוחק לומר דבשביל קטנים הוי אין לה מה לאכול וכן בגמ' דהקשתה אם נפלה דלקה אומר כל המביט לא מפסיד הגמ' היתה צריכה לחלק בדלקה התירו. ובמדיר את אשתו היינו כיון שאין מה לאכול. ובאומר אם תזון לא תפסיד כתבו התוס' דאסור. וכ"כ הריב"ה ס' רכ"א ביו"ד וש"ג מסתפק בזה בפ' המדיר מ"מ בשאר איסורין אסור בלשון יחיד.
ועוד הקשה על סברת הנ"י מהא דאמרינן באין בין המודר לו ותורם את תרומותיו דמוקמינן באומר כל הרוצה לתרום אע"ג דמדין שליחות אסור בכל הרוצה לתרום שרי ושם לא שייך אין לו מה לאכול. וכתב לחלק דבמודר תורם משל בעל הכרי על בעל הכרי לכן מהני כל הרוצה לתרום דלאו הנאה רק בתרומה צריך שליחות וכל הרוצה לא הוי שליחות. ובאומר ליחיד כל הזן אינו מפסיד אי הוי שלוחו ואסור כיון דליה קאמר או נימא כיון דאמר בלשון רבים סגי.
סעיף ו
וראיתי בתוס' יו"ט ס"פ ד' דנדרים דכתב במשנה שהיו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחד לשם מתנה – וכתב הטור אהע"זבס' עב. שסגי אם יאמר כל הזן אינו מפסיד אבל לומר אם תזון אסור וכתב הב"י כיון דאומר בלשון רבים ליחיד סגי דלא מחזי כשלוחו והוא תמה וכתב דכל שאומר ליחיד בלשון רבים הוי שלוחו.
ויש לישב דברי מר"ן דאם אומר כל הזן אפי' ליחיד אין הכוונה אליו אלא כל הזן השומע יכול להגיד לאחר דהרי פיו מדבר ברבים ואע"פ שכוונתו לזה דברים שבלב לא הוו דברים. וזה שייך בעיר אבל בשדה דהן הוא עמו אם אמר כל הזן לא מהני דאנן סהדי דכוונתו אליו לכן נותן לאחר ודו"ק ועי' חידושי ח"ס על הסוגי' דכתב כן.
המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל – כתבו התוס' בד"ה טפי דאין לו מה יאכל לאו דוקא והראי' מעשה דבית חורון דכל הטעם דלא מהני רק משום דלא נתן לו במתנה גמורה אבל בנתן במתנה גמורה מותר לאביו לאכול בסעודה אפי' שיש לו מה יאכל. וכתבו התוס' דגם בהולך בדרך דנותן לאחר במתנה לאו דוקא באין לו מה יאכל וכ"כ הרא"ש בנדרים דף מג. על המשנה אמנם התוס' בקמא דף קט ד"ה ב"ח באין ונפרעין כתבו דאין לו מה לאכול הוא בדוקא. וכ"כ הרמב"ם פ"ז מנדרים הל' י"ב.
סעיף ז
ויש לתמוה על מה שאמרה המשנה ביתו לבנות וכתב הר"ן דבאין ונוטלים אם ירצה ולא מדין שליחות. והטעם שחנווני ופועלים בע"ח וקימ"ל פורע את חובו ולר"ת תקשה דס"ל דרק חוב של מזונות אשתו בזה אמרינן הניח מעותיו על קרן הצבי ולא חוב ברור אסור דמהנהו קשה איך פורע חוב פועליו. וכן הקשה בס' י"ד שאול, השלמי נדרים תמה עליו דלא זכר תוס' בב"ק קט. דכתב ר"ת הטעם לפי ר"ת חנוני נותן במתנה וחוזר ולוקח דרך מתנה והתוס' יו"ט כאן הביאו דברי תוס' בב"ק ק"ט.
נמצא פסקן של דברים באומר כל הזן אינו מפסיד אפי' יש לו מה יאכל לדעת רוב הפוסקי' לרמב"ם ונ"י פ' איזהו נשך בכל הזן נמי רק באין לו מה יאכל ועי' מל"מ פ"ה מהלוואה הל' י"ב ולפ"ז לרמב"ן ונ"י דחכמים התירו ר"ן באין לו מה לאכול יש מקום לסבת הש"ך דתובע את המדיר וחייב לשלם וצ"ע. בחנוני – תוס' ורא"ש לאו דוקא באין לו מה לאכול. בהולך במדבר ויש אחר נותן לו במתנה והמקבל נותן למודר.
רא"ש ור"ן בנדרים דוקא באין לו מה יאכל תוס' כתובות עא. ד"ה טפי משמע אפי' יש לו וראיתם ממתנה דבית חורון שאם נתן מתנה גמורה היה מועיל. בהולכים בדרך מניח על הגדר דוקא באין לו מה לאכול.