סימן יז: המקדש במנה והניח לה משכון
סעיף א
גמ' ח. אמר רבא אמר רב נחמן א"ל התקדשי לי במנה והניח לה משכון, אינה מקודשת מנה אין כאן משכון אין כאן. ופי' רש"י מנה אין כאן משכון אין כאן הלכך משכון לא שוה כלום שאין המשכון מתנה ע"כ. וכתבו התוס' לפי שהאשה נקנית בכסף, והכסף אינו בעין היאך יקנה שאין המשכון תחת הכסף כיון שלא ישאר ביד האשה, ודאי אי א"ל התקדשי לי במשכון זה והמשכון יהיה שלך פשיטא דמקודשת, וכמו כן אם אדם אומר לחבירו אתן לך מנה במתנה, והניח לו משכון לא קנה המנה במשיכת המשכון, ואין לחלק בין מתנה לקדושין.
ורבינו חיים הכהן בשם ר"ת אמר שאם אמר אדם לחברו אתן לך מנה במתנה והילך משכון עליו ואל תחזירהו לי עד שאתן לך המנה ודאי יכול לעכב המשכון עד שיתן לו המנה, ותימה מהא דאמר בהשוכר את הפועלים בבא מציעא פ"ה: גבי השוכר את הפועלים להעלות לו פשתן וכל דבר שהוא אבוד מקום שאין שם אדם וחזרו בהן שוכר עליהן או מטען ואמרינן שם עד כמה עד כדי שכרן ואיתביה רבא לרב נחמן עד ארבעים וחמשים זוז התם שבאה חבילה בידו שבאו כלים של פועל ליד בעל הבית והשתא כי באת חבילה לידו מאי הוי הא מנה אין כאן משכון אין כאן וי"ל דלא דמי דהתם גרמו לו הפסד, ועוד שאין החבילה בתורת משכון אלא קנויה לו לשכור פועלין וכתבו תוס' לגבי שידוכין נמי אם חוזר צ"ל שאני מקנה לך כך וכך בגוף החפץ ושמא בשידוכין כשחוזר יש בושה לצד השני בדבר ע"כ.
סעיף ב
וכ"כ הרא"ש שבקדושי אשה וכן בקנית קרקעות ועבדים יש לבצע את הקנין בכסף ובשוה כסף ולכן בהניח משכון שאין כאן מנה היינו כסף ממשי, ואף לא שוה כסף כיון שגוף המשכון לא ניתן לה לשם קדושין אלא לשם שעבוד מנה וזה אינו קנוי לה, אין הקדושין או הקנין יכולים לחול ע"ש. וכתב הריטב"א דנתינה הזו הוי כהלואה שאינה בעין, שאין לקדש בה ואפי' א"ל זכי במשכון שעבוד מנה לא מקודשת מסיבה זו. וכ"כ הרמב"ן והרשב"א מנה אין כאן משכון אין כאן כיון שלא נתן לה את גופו של המשכון לשם קדושין אלא לשעבוד מנה בלבד ולכן אין לה במה להתקדש, והקשו דלקמן מ"ז:
קידשה בחוב של אחרים מקודשת, בין מלוה על פה בין מלוה בשטר, אם סומכת דעתה תירצו ששם מעביר לה מה שיש לו על אחרים משא"כ כאן מקדש במלוה של עצמו שכן השעבוד עדיין קשור אליו וכסף קדושין שקשור אצל הבעל לא חשוב כסף קדושין, כיון שלא יצא מידו לגמרי. מ"מ כתבו התוס' אם א"ל התקדשי לי במשכון זה והמשכון יהיה שלך, פשוט דמקודשת כיון שהקנה לה גוף המשכון , וכ"כ המאירי.
ומצאנו מחלוקת בין הראב"ד והרא"ש לרמב"ן, דדעת המאירי והרא"ש בשם יש מפרשים שהדין של מנה אין כאן משכון אין כאן היינו רק בקדושין דבעינן כסף או שוה כסף כדי להתקדש אבל במתנה או מטלטלין יכול לעשות זאת ע"י משכון באופן דבמשיכת המשכון זכה במתנה, והסביר המרדכי כי משיכת המשכון היא תחליף למשיכת המתנה, ולא עוד אלא אם אמר לחבירו הריני מתחייב לך מנה ונתן לו משכון על המנה מכיון שמשך קנה את הכלי, שנתינת המשכון היא אמצעי טוב להתחייבות ממונית אבל לא יכולה להיות תחליף לכסף.
והראי' מפרק השוכר את הפועלים שמשיכת המשכון מביאה להתחייבות הפועלים. וכ"כ בעל העטור שדין הגמ' מנה אין כאן משכון אין כאן רק בקדושי אשה ועבדים דבעינן כסף ממש, אבל לא במתנה ומטלטלין.
סעיף ג
דעת הראב"ד מובאת בריטב"א וברמב"ן בשם הרב, שפי' מנה אין כאן דהמקדש לא התחייב להקנות לאשה מנה אלא באמירה בעלמא ועל כן לא זכתה האשה בו ואינה מקודשת ומכיון שלא זכתה במנה לא זכתה במשכון, דאדם יכול לשעבד נכסיו רק על דבר שכבר התחייב בקנין כראוי, אבל לא נתחייב כראוי לא חל השעבוד. ודייק בקרבן נתנאל אות ו' שאם התחייב המקדש לאשה על המנה בקנין גמור ה"ז מקודשת ואם נתן לה מנה על אותו הממון זכתה בו.
אמנם הרמב"ן והמאירי חולקים וס"ל דאפי' היתה התחייבות על ידי קנין והחלות מותנית בכך שמקבל המשכון נתן או נותן עבור מעות של ממש כהלואה לנותן המשכון, ולדבריהם רק באופן כזה נתפס קנין המשכון. וסברת הראב"ד והרא"ש שכתבו מנה אין כאן משכון אין כאן כיון שהמקדש לא התכוון להקנות לאשה מנה אלא באמירה ולא זכתה לכן אין משכון, דכיון דנתינת המשכון הוא על דיבור בעלמא אינה יוצרת התחייבות כלל, ועל כן אין כאן מנה ואין כאן משכון שתוכל האשה להתקדש ע"י אחד מהן אך כאשר תהיה ההתחייבות ע"י קנין או תוצאה ממלוה ממשי הרי לפנינו שוה כסף והאשה מקודשת.
נמצא דהרמב"ן והראב"ד חולקים על הרא"ש דדעת הרמב"ן וסייעתו לחלק בין דברים הנקנים בכסף לבין מטלטלין, ודעת הראב"ד שאי אפשר לשעבד נכסים רק אם קדמה לכך יצירת התחייבות ועם שעבוד עצמו אבל בלי זה נתינת המשכון אינה יוצרת התחייבות וממילא אין אפשרות לקנות מתנה ע"י דיבור בעלמא והניח משכון, לכן האומר לחברו אתן לך מנה והרי לך משכון, לא קנה את הכסף וגם אין לו זכות במשכון, והם מסבירין סוגיא דפ' השוכר את הפועלים דחבילה אין עליה דין משכון שיקנה אותה בעל הבית, דמשיכת החבילה לא יצרה שום התחייבות ומה ששוכר עליהם כיון דגרמו לו הפסד, או משום שכלי העבודה קנויים לו בקנין גמור לשכור פועלים.
וכתב בעל העטור שדעת הרי"ף במי שהקנה לחברו זהובים בקנין ושעבד את נכסיו בשבילם, שלא קנה לא את הזהובים ולא את השעבוד מאחר ומטבע לא נקנה בחליפין והשעבוד אין בו כדי להועיל, והוכיח משמעתין מנה אין כאן משכון אין כאן כיון שאין קנין והתחייבות גמורה, אף שעבוד המשכון אינו חל. וזה כדעת הראב"ד, אמנם לפי דעת הרמב"ן אין ראיה משמעתין דרק בקדושין אמרינן כן דבעינן קנין כסף ולכן מנה אין כאן משכון אין כאן אבל במתנה קנה משכון.
וכן דעת בעל העטור לדחות דברי הרי"ף וס"ל שזה דין בקדושין אבל במתנה קנה והטעם דאע"פ שמטבע לא נקנה בחליפין מ"מ השעבוד על הנכסים פועל בקנין חליפין ולכן קונה המשכון.
וחידש הר"ן בשמעתין שאם א"ל קני משכון זה שעבוד מנה והתקדשי לי בו-מקודשת. וזה נגד דברי הרא"ש דס"ל דמשכון חל רק אם קדמה התחייבות גמורה ובאופן כזה לא מהני, ודעת הראב"ד דמקודשת דהתחייבות עם השעבוד חלין בפעולה אחת, וכן כתב מהרי"ט בדברי הראב"ד וזה דלא כהרמב"ן דלהראב"ד התחייבות כזאת נחשבת לשוה כסף ולהרמב"ן התחייבות כזאת לא נחשבת לכסף בקדושין ומהני במתנה. והקצות בסי' ק"צ ס"ק ו' חולק על דברי מהרי"ט ומסביר שהראב"ד סובר כמו הרא"ש שאין אפשרות ליצור שעבוד או משכון אלא כאשר חלה התחייבות מראש.
ודברי הראב"ד שהביא הר"ן לא בדקדוק, דלהראב"ד רק באמר לה זכי במשכון שעור מנה והתקדשי לי ומשכה מהני, ואף שיכול לסלק המשכון מ"מ היא זכתה בגוף המשכון, ולא שעבוד במשכון. וכן דעת הגר"א שהרא"ש סובר כהראב"ד, אבל החזו"א והר"ש שקאפ ז"ל ס"ל דהראב"ד חולק על הרא"ש.
סעיף ד
ויש לדקדק בדברי התוס' שבתחילת דבריהם מנה אין כאן משכון אין כאן הטעם שאינה מקודשת מפני חסרון הכסף ומשמע שזה דין בקדושין כדעת הרמב"ן, ובסוף מסיימים שגם במתנה הדין כן שלא קנה משכון שאין להבדיל בין קדושין למתנה, שהם סוברים כשיטת הרא"ש דלא מחלק בין קדושין למתנה, וכתבו התוס' בשם רבינו חיים הכהן בשם ר"ת שאם אמר אדם לחבירו אתן לך מנה במתנה והילך משכון עליו ואל תחזיר לי המשכון עד שאתן לך המנה, יכול לעכב המשכון עד שיתן לו את המנה, ונחלקו המפרשים האם נתינת המשכון באופן זה מהני גם לקדושין או רק במתנה.
ובפני יהושע כתב דדברי רבינו חיים רק במתנה ולא בקדושין. והרב חלקת מחוקק בס"ק ט' כתב שדינו של רבינו חיים הוא הדין בקדושין, ואין צריך שתזכה בגוף המשכון. אולם, הב"ש בס"ק י"א כתב דדברי רבינו חיים רק במתנה, אבל לא בקדושין. ולדעת הסמ"ג והרא"ש אפי' במתנה לא מהני ורק בא"ל זכי בגוף המשכון אז מקודשת. וזה כדעת הפנ"י וכ"כ הפנים מאירות ח"א ס' צ"ז ובאבני מלואים הסכים הטור בין מתנה לקדושין משום דגם בא"ל אל תחזירי לי המשכון עד שאתן לך מנה אין זה קנין בגוף החפץ והרי אינו משכון ומשכון קונה רק בקדם חיוב, לית ביה תורת ערב אך מ"מ הוא מוחל את תביעתו ואומר אל תחזיר עד שאתן לך הדמים ומשו"ה במתנה מהני, אבל בקדושין בעינן כסף וכיון דלא זכתה במשכון אע"ג דלא צריכה להחזיר המשכון עד שיתן הדמים מ"מ לא קנתה הכסף-וכן דעת הרא"ש.
ובאבני משפט ס"ק י' כתב דדין זה שא"ל אל תחזירי לי המשכון גם להראב"ד נמי לא מקודשת, אע"פ דעכשיו לא אגיד גביה כיון שכל משכון קונה בגופו של משכון, משא"כ כאן דאינו נותן לה כלום. וחידש באבני משפט שאם א"ל שמקדשה בהנאה זו שאני מוסר לך משכון שלא תחזירי עד שאתן לך מנה מקודשת לכו"ע. וזה שונה למה שכתב הרמב"ן שהביא הר"ן דאם א"ל קני משכון זה בשעבוד מנה דלא מקודשת גם במשכה אותו, דשם דעתה על המנה והמנה אגיד גביה והוי מלוה-ולכן לא מקודשת. אבל כאן מקדשה בהנאה שמשתמשת במשכון.
ויש לדקדק בדברי הרמב"ן שכתב אע"פ שאינו חייב כלום מ"מ שפיר קנתה במשכון לשעבוד מנה היינו אילו היה נותן לה זה שלא לשם קדושין היתה זוכה במשכון לשעבוד מנה, אלא דאינה מקודשת דהוה ליה מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת. והיינו דכמו מקדש במלוה שהאשה חייבת לו לא נחשב נתינת ממון משום דבלאו הקנאת המלוה לבד, דאין כאן ממון דמלוה ברשות לוה קיימא דהיינו ביד האשה החייבת ולא נתן לה כלום הכא נמי שמקדשה בחוב שהוא מתחייב לה ליתא נתינת ממון דהא עדין הממון ביד החייב דהיינו ביד המקדש.
אלא שקשה לפ"ז בקדשה במשכון של אחרים דמקודשת הרי התם נמי ממונא ביד אחרים הוא ולא באת לידה ממון ועל זה תירץ הרמב"ן דמכאן מוכח דכשאשה קונה שעבוד על מלוה נמי מתקדשת בהכי. ושאני גמרא דידן דמנה אין כאן משכון אין כאן היינו משום דשעבוד דידיה שאני ואגיד גביה. ולכאו' ממה שכתב במשכון של אחרים מקודשת דנתינת שעבוד דאחרים לאשה חשיב נתינת ממון, ומוכח לומר דמקדשה במנה והניח משכון לא מהני משום דאגיד גביה וצ"ע דלפ"ז למה הרמב"ן לא תירץ שזה החילוק במשכון דאחרים מקודשת דלא אגיד גביה, ולמה לו להאריך דמקדש במנה והניח משכון מקודשת משום דהוי מלוה ולא יהיב לה מידי תיפוק ליה דאגיד גביה.
וצ"ל דזה גופא הטעם לפי הרמב"ן, בהניח לה משכון דלא מקודשת דשאני ממשכון דאחרים דנתן לה זכות השעבוד אבל באופן שהוא עצמו התחייב בממון הרי אגיד גביה דהיות והאשה דעתה להתקדש בגוף הממון שהוא עתיד להגבותה ע"פ שעבוד זה ואותו ממון עדין לא השיגה, ומאחר ודעתה אזוזי שעתידה לגבותם ע"י שעבוד זה, ועל זה כתב הרמב"ן דהאשה לא קנתה ולא מקודשת דאגיד גביה.
סעיף ה
ודעת הרמב"ם בפ"ה הלכה כ"ז וז"ל האומר לאשה התקדשי לי בדינר והרי זה המשכון בידך עד שאתן הדינר אינה מקודשת לו לפי שלא הגיע הדינר לידה ולא המשכון נתן להיות שלה ודייק בעל בני יעקב על הטור ובעל מלאות האבן דדעת הרמב"ם כהרמב"ן כיון שלא נתן לה המשכון להיות שלה א"כ כיון שהמשכון עומד לחזור לבעליו אינה מקודשת, שהרי אינו מקדשה במשכון אלא במלוה שהמשכון עדיין קשור לבעליו וזה ההסבר אגיד גביה של הרמב"ן לא המנה אגיד גביה אלא המשכון.
וכן הסביר ה"ה בדעת הרמב"ם שהביא דברי הרשב"א דאע"פ שא"ל הריני חייב לך מנה בקנין והתקדשי לי וכו', אינה מקודשת שאין כאן מנה אלא מלוה. והר"ן בשמעתין כתב שהראב"ד יש לו דרך אחרת ואינה מקודשת כיון דלא נתחייב לאשה אלא במילים ולכן אין למשכון על מה לחול דלא נתפס השעבוד, אבל כשאומר לה קני במשכון זה שעבוד מנה והתקדשי לי בו מקודשת. וכ"כ הריטב"א באריכות. והקשה הר"ן על הרמב"ן דלשון הגמ' משכון אין כאן וגם לא מחוור טעמא דמלתא שיהא דין משכון כדין מלוה שתחת ידה קודם לכן, והעלה שהמחוור כדעת הראב"ד שאין משכון משתעבד אלא אם קדם לו חיוב ממון שלוה ממנו או שנתחייב לו בקנין כראוי, אבל הכא שלא נתחייב לה מנה כיון שלא זכתה במנה לא זכתה במשכון וכו'.
והשתא אתי שפיר משכון אין כאן , דכיון דלא זכתה במנה לא חל המשכון. אבל היכא דא"ל זכי במשכון שעבוד מנה ומשכה אותו מקודשת, כיון שפירש בהדיא זכי במשכון, הרי זכתה שיעור מנה ויכול לסלקה בדמים. וסיים וזה ברור בלא חשש וכן פי' ר"י ע"ש.
והרב אבני מילואים לאחר תמה על הראב"ד דא"כ גם במקדש במנה והניח משכון תהיה מקודשת כיון דנתן לה משכון שעבוד מנה והוכיח מריטב"א דגם לראב"ד בכה"ג לא מקודשת דמגיש הריטב"א בדברי הראב"ד זכי במשכון "שיעור מנה" ולא שעבוד מנה. וכבר הבאנו דברי הקצות בס' ק"צ דהוכיח כן בדברי הראב"ד והטעם שאפילו זכה במשכון שיעור מנה יכול לסלקו בדמים, בדמים היינו כדין תנאי ויש להגיה בר"ן שכתב שעבוד מנה צ"ל שיעור מנה כפי שכתב הריטב"א ובזה גם הרא"ש מודה.
ועוד כתב הקצות דבאופן דא"ל זכי במשכון שיעור מנה גם הרמב"ן והרשב"א יודו ע"כ. אמנם המהרי"ט שהבאנו לעיל גורס בדברי הראב"ד קני שעבוד מנה והעלה דהראב"ד פליג על הרמב"ן, ולהראב"ד קנה שעבוד מנה נמי מהני והטעם דמה שהשתעבד בדרך שעבודו הוי כנתינת כסף, וכ"כ מהרי"ט אלגזי ח"א דף קי"ט:ע"ש. וכ"כ בחזו"א ס' קמ"ח דאינה מקודשת כיון שא"ל התקדשי לי במנה ונתן משכון אבל נותן שעבוד משכון מקודשת. ותמה על האבני מילואים שפי' הסוגיא בזכי שיעור מנה אלא שדעתה עמה שיוכל לסלקה בדמים דבמה נתחייבה האשה לקבל דמים ולמכור לו החפץ וע"ז בנותן לה החפץ על תנאי שאם יתן לה המנה לא תזכה בחפץ למפרע, וא"כ קשה כשנותן לה אח"כ המנה במאי מקדשה כיוון שלא זכתה מעולם בחפץ, ומה שייך שזה למחלוקת הרמב"ן וראב"ד דהרי זה קדושין גמורין בשוה כסף.
סעיף ו
והרב עצמות יוסף בשמעתין דפירש דעת רש"י דלא כהרמב"ן והטעם דרש"י הסביר משכון אין כאן דלא מקנה לה המשכון ושאני משכון דאחרים דמקודשת דשם הקנה לה השעבוד ומשמע שאם הקנה לה שעבוד במשכון מקודשת, דלא כהרמב"ן נמצא דמשכון אין כאן לא מחמת שהמשכון לא ניתן לה במתנה דא"כ במשכון דאחרים למה מקודשת הרי לא ניתן לה במתנה ע"ש. ודעת התוס" דאם א"ל התקדשי לי במשכון ויהיה שלך פשיטא דמקודשת. ובחזו"א ס' קמ"ח בביאורו לדף ח'.
עמד על דברי התוס' שאם א"ל והמשכון יהיה שלך זה לא מקדש במשכון אלא זה קדושי כסף, ואם כוונתם ששיעור מנה יהיה שלך ומשעבד לה החפץ במשכון וכדעת הראב"ד המובא בר"ן, דדברי רב נחמן המקדש במנה והניח משכון לא מקודשת אפשר לפרש בב' דרכים דפי' מנה אין כאן משכון אין כאן דאף דבאמת קנתה משכון מ"מ לא חשוב כסף לענין קדושין וזה דין מיוחד בקדושין אבל במכר מהני כדעת הרמב"ן או דרך אחרת, דכל שזכתה במשכון שיעור מנה מקודשת והכא שאני דמתחייב בדיבור מנה ומתפיס המשכון, והסכימו התוס' לפי' זה ואפי' במתנה לא זכה המקבל, אבל אם א"ל התקדשי לי במשכון שאני מקנה שוויו שתגבי ממשכון זה אם לא אפרעך כיון דבכה"ג זכה שפיר מקבל המתנה גם האשה מתקדשת ובעצמות יוסף הוכיח דגם בא"ל זכה בגוף המשכון הוי רק שעבוד ונמצא לפי התוס' אם א"ל תקנה בגוף המשכון שעור מנה מהני לכו"ע ואפ' שהמשכון שוה יותר מ"מ זה כאילו תנאי שיכול לפדותו ואין זה כאומר קני שעבוד מנה שכתב הר"ן בשם הראב"ד דמהני דבאופן זה לא מהני דאגיד גביה כפי שכתב הרמב"ן וכ"כ בבית מאיר דהתוס' ס"ל כרמב"ן דשעבוד לא מהני אבל קנין בגוף המשכון מהני.
וכתב החזו"א בס' קמ"א דהרא"ש והראב"ד לא פליגי דבאופן דא"ל תזכי במנה במשיכת המשכון מהני בין בקדושין בין במתנה ומה שאמר הרמב"ן דבמתנה מהני רק החסרון בקדושין דבעי כסף ע"ז כתב שאין הבדל בין קדושין למתנה ושניהם לא קנה דמשכון לא קונה היות ואין חוב אלא דיבור בעלמא לא נתפס, ולענין הלכה כתב הח"מ בס"ק ז' דהיכא דא"ל קני המשכון בשעבוד מנה והתקדשי הוי ספק מקודשת והב"ח כתב דהלכה כהראב"ד ומפרש בדעת הראב"ד בהקנה שעבוד מנה במשכון, וכ"כ הריטב"א דהעיקר כהראב"ד וכתב הב"ש ס"ק י'.
שכתב הרש"ך דאם הקנה לה הטבעת בקנין סודר מקודשת כשיטת הראב"ד דלהרמב"ן לא מהני דאגיד גביה ע"ש. וכתב עליו הבית מאיר דליתא דרק בהתחייבות דמנה שייך הסברא דאגיד גביה שאין כאן דבר בעין שנקנה ולא הוי רק שעבוד עליו והוי כמלוה אבל טבעת שהיא בעין ומיד שמקנה לה נכנס לרשותה כל היכא דאיתא והוי אצלו רק כפקדון אין זה ענין למלוה, וכ"כ באבני מילואים ס"ק י"ב וטיב קדושין.
סעיף ז
וכשכתב לה שטר על הדינר כתב הרמ"א בשם הרשב"א דכ"ש דלא הוו קדושין וה"ה הביא את דברי הרשב"א וכתב אפי' א"ל הריני חייב לך מנה בקנין והתקדשי בו אינה מקודשת מפני שאין כאן מנה אלא מלוה שהוא חייב לה דלא קיבלה מעות בעין. והוסיף ואפי' כתב לה שטר עליו אינה מקודשת, שהרי אינו מקדשה בשטר אלא במנה, ומנה אין כאן גם שטר אין כאן. וסיים הרב המגיד שכן דעת הרמב"ן שכתב בשעבודא דידיה כגון חייב אני לך מנה בקנין או בשטר אינה מקודשת בכך דומיא דמלוה, והרי לא מסר לידה כלום, ולא נפיק מיניה כלום דשעבודא ברשות לוה הוא וכיון דאגיד גביה לאו קדושין נינהו ע"ש.
וכתב המקנה בדף ה'. להוכיח דברי הרמב"ן מתוס' ד"ה שכן פודין דיש להביא ראיה דאינו יכול לקדש בשטר שכתב על עצמו מדין כסף, דהרי בסוגיא שם ילפינן קדושי שטר מק"ו מקדושי כסף מה לכסף שכן פודין בו הקדש ומעשר שני וכו' ואם נאמר דשטר דכותב על עצמו מהני דזה נקרא כסף, א"כ קשה נילף קדושי שטר מק"ו דכסף בזה, דהיינו שטר חוב עצמו דמהני מטעם כסף, ועוד האריך בקונטרס אחרון ע"ש.
אמנם החלקת מחוקק ס"ק ח' על דברי הרמ"א דאפי' הניח שטר לא מקודשת היינו לרמב"ן והרשב"א אבל לפי הראב"ד וסיעתו דבאמר לה קני במשכון זה שעבוד מנה מהני הוא הדין בנתחייב לה מנה בקנין ובשטר וא"ל התקדשי לי בו מקודשת דלא גרע ממקדשה בחוב של אחרים דמקודשת אי לאו טעמא דלא סמכה דעתה שחוששת שימחול , ובחוב דידיה דלא שייך מחילה סמכה דעתה, וכ"כ הב"ש ס"ק י' דלהראב"ד כל שמתחייב עצמו ליתן מנה חל המשכון, הוא הדין אם נתן שטר על המנה דמקודשת.
וכ"כ ש"ג על הרי"ף דבשטר מקודשת דיכולה לתבוע ממנו המנה בכח השטר ע"ש. וכתב בבית הלוי ח"א ס' כ"ג ד"ה מסקנת דכן דעת הריטב"א בכתובות צ"ב. דקאמר שם רמי בר חמא ראובן שמכר שדה לשמעון וזקפו עליו במלוה כתב הריטב"א אע"ג דקרקע לא נקנה במלוה היינו במלוה שהיה המוכר חייב למלוה דמלוה להוצאה ניתנה, אבל מלוה שמתחייב לוקח לתת למוכר כסף גמור הוא נקנה וקונה מדין כסף, ומסיק הריטב"א דמילתא דפשיטא הוא ולא איצטריך לאשמועינן.
ובתחילת התשובה דן הרב בית הלוי אם שט"ח הוי ככסף והביא דברי הראב"ד דמהני ושם הביא דברי הגהות מיימון פ"ה דאישות הל' כ"ג דכתב על הסוגיא מנה אין כאן משכון אין כאן כתב ר"י והוא הדין למתנה כה"ג שאין המשכון מועיל לכלום אבל אם הקנוהו בקנין כתב ר"י דמועיל. וכתב הגאון ס"ק י"ד שרש"י סובר כן בקדושין ה'. דאם נתן לה שטר על הדינר מקודשת. והקצות ס' ק"צ ס"ק ו' הביא דברי המ' שכתב שאם כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש לא מהני דכתיב ונתן הכסף וקם לו.
הרי משמע דרק בפדיה לא מהני, אבל בקדושין מהני, דהוי קנין כסף. דאל"כ הו"ל למימר מה לכסף שקונים בו אשה וקרקע תאמר בשטר שאין קונים בו אשה וקרקע, אלא משמע דשטר דידיה קונים בו, ורק לא פודים בו מגזירת הכתוב. וכ"כ בבית הלוי ח"א ס' כ"ג דמהגמרא עצמה אין הוכחה לסתור דברי הרמב"ן דהרי הרשב"א הביא דברי רש"י ודחה אותם והעלה דבשטר דידיה לא מקודשת וגם המקנה האריך להוכיח דלרש"י לא יכל לקדש בשטר חוב שהוא כותב על עצמו, בפרט לפי מה שכתב רש"י בסוגיא של חייב אני לך מנה בשטר, דאין אדם יכול לחייב עצמו בשטר כי אם במה שחייב לו מכבר אבל לא על להבא, ומפרש כוונת רש"י כדעת הרשב"א והאריך לבסס פ' זה בדבריו ועוד.
הניף ידו בקונטרס אחרון, ובבית הלוי מוכיח מלשון רש"י בדף ח': דס"ל כדעת הראב"ד שכתב בא"ל מנה אין כאן הלכך משכון אינו שוה כלום, שאין המשכון מתנה וכו'. ומוכח דס"ל כהראב"ד דכיון דלא נתחייב במנה לא הוי משכון, אבל אם היה באופן שיתחייב במנה מקודשת ע"ש. וכן כתב הב"ש בס"ק ו' להוכיח דגם התוס' והרא"ש ס"ל כן דהטעם דמנה אין כאן משכון אין כאן כיון דלא היתה התחייבות, אין למשכון על מה לחול, אבל כל שהיתה התחייבות קודם כגון שנתן שטר על המנה מקודשת, וכן כתב הבית הלוי הנ"ל דהרא"ש ס"ל כהראב"ד.
סעיף ח
והב"ח בתשובה ס' קמ"ט כתב להוכיח דאם הניח התחייבות מהני, בשטר וראיתו מגמ' לקמן ט"ז. לגבי עבד עברי הקונה עצמו בכסף ושוה כסף ובשטר ופריך האי שטר היכי דמי אילימא דכתב שטר אדמיה היינו כסף. והוכיח מהסוגיא דמקדש אשה במנה והניח שטר חוב על המנה מקודשת דהוי כמו כסף, ולא דמי למנה אין כאן משכון אין כאן דשם לא הקנה לה בגוף המשכון כלום, שאין המשכון אלא הבטחה, אבל שטר חוב שיש בו שעבוד נכסים הוי כסף ממש, והוי כאומר לה קני במשכון זה שעבוד מנה דמהני, מאחר והקנה לה בגוף המשכון וכו'.
ותמה על ה"ה דכתב בשם הרמב"ן והרשב"א דלא מקודשת מטעם דאגיד גביה ומכח זה הוכיח דהעיקר כדעת הראב"ד. גם במחנה אפרים הלכות קנין מעות סי' ה' כתב שאני ההיא דפדיון הבן דבפירוש מיעטה תורה שאין פודין בשטרות, משום דאין גופו ממון וכו', אבל בעלמא כשכותב שט"ח על עצמו מהני, והקצות בס' ק"צ ס"ק ו' כתב לדחות דשטר חוב הו"ל שעבוד קרקעות ואין פודין בקרקע ועיין ברית הלוי ח"א ס' כ"ג דהשיג על הקצות וישב קושיית הרשב"א בענין אחר. וכן בקהילות יעקב אלגזי דף ק"כ ע"ג. האריך לדחות ראית הרשב"א.
ובס' פנים מאירות ח"א ס' צ"ז כתב דדברי הרמ"א ברורים ואליבא דכולי עלמא לא מקודשת דאיירי שכתב לה שט"ח ונתן לה אח"כ על הדינר שאמר שמקדשה בו, אבל אם מלכתחילה כתב לה שט"ח על דינר שחייב לה וא"ל התקדשי לי בו מקודשת לדעת הראב"ד, והב"ש לא דק וכן הוא ביתר ביאור באבני משפט כאן ס"ק ו', דבסי' כ"ח ס"ק כ"ב דן גם לדעת הראב"ד משום דאיירי שלא התחייב עדיין בדינר אלא שמקדשה בדינר שיתן אח"כ, וע"ז כתב שטר ובה"ג שמקדש במה שיתן אח"כ בקדושין לא חלו, וא"כ א"צ ליתן דלא חל החיוב אא"כ משעבד עצמו מקודם, והוא אינו משועבד רק אם תתקדש יתחייב לה, ומכיון שלא נתקדשה לא חל החיוב, ונמצא דינר אין כאן ושטר אין כאן משא"כ בא"ל קני משכון זה לשעבוד מנה ס"ל לראב"ד דמקודשת דמיד זכתה דהוי כנותן לה גוף המשכון, אבל בשטר הרי לא נותן לה כלום, דאם יתן אח"כ הדינר הרי לא נתן לקדושין, ואם יתן עכשיו לקדושין השטר שנתן מקודם לא שוה נמצא כל שמקדש אותה במנה שיתן אח"כ לא מהני וכו' וכ"כ בעצי ארזים ס"ק י"ב דדברי הרמ"א הם גם לדעת הראב"ד.
ואין מחלוקת בזה דהרמ"א ס"ל דלהראב"ד אף שנתחייב בשטר או קנין מ"מ כל שלא נתן משכון אינה מקודשת דכל שלא נתן לה הוי כסף קדושין אגיד גביה, וכל מחלוקת הרמב"ן והראב"ד אם נתחייב לה בתחילה בחוב גמור ומסר משכון על החוב בזה ס"ל לראב"ד דמקודשת, ובבני אהובה פ"ה דאישות הלכה כ"ג כתב דהרמ"א קאי לכו"ע גם באופן דהשתעבד מקודם בדינר דהביא מה שכתבו הח"מ והב"ש דלהרא"ש והראב"ד מקודשת בכתב שטר, וכתב דגם לרא"ש אינה מקודשת והעלה בסוף דבריו דהיינו אפי' בהשתעבד מקודם לא מקודשת דדוקא בנתן משכון מקודשת דמקרי נתינה, וסיים דדברי הרמ"א נכונים ע"ש.
וכ"כ בבית הלוי ח"א ס' כ"ג דהרמ"א איירי לכו"ע גם לדעת הראב"ד ושאני משכון דמקודשת כיון שהתחייב מקודם ליתן לה, והווי נתינה במה שקנתה המשכון אבל בכתב לה שט"ח לא מהני כיון דלא נתן לה שום דבר, וציין שכן כתבו הרב בני אהובה ועצי ארזים.
וכתב הרמ"א שאם א"ל הרי את מקודשת לי בדינר ותזכה בו בגוף המשכון שאני נותן לה ה"ז מקודשת. ונחלקו בפי' דברי הרמ"א האם מה שהקנה לה רק שעבוד משכון או בגוף המשכון דאם הקנה לה שעבוד זה תלוי במחלוקת הרמב"ן והראב"ד דהזכרנו לעיל, אבל אם נאמר דהקנה לה בקנין גמור נמצא דין זה לכו"ע. והב"ש בס"ק י"א תמה על הרמ"א דמשמע שדינו הוא לכו"ע, והרמב"ן והרשב"א מודים בזה, וכן בבני יעקב תמה דהרמ"א סתר עצמו דבשטר פסק דלא מהני והיינו כהרמב"ן, ואילו לגבי משכון פסק כהראב"ד, וכן תמה בטיב גיטין על הב"ש דלכאורה הר"ן כתב ברור דלא מקודשת מטעם דאגיד גביה, ולרא"ש ברור דמקודשת, וכבר הארכנו לעיל בזה.
ועי' באבני מילואים ס"ק י"א ד"ה אלא דכתב לחלק דבקנה שעבוד משכון בזה יש מחלוקת, אבל כשקנה בגוף המשכון גם הרמב"ן מודה ולא שייך אגיד גביה דמה שמחזירה המשכון מדין תנאי, ועי' קצות בס' ק"צ מ"מ מהב"ש משמע דדעת הרמ"א הוא בשעבוד מנה הקנה לה משכון. וכ"כ הבית מאיר דאחר שהביא הב"ש שכתב להרמב"ן והרשב"א לא מהני וכן דעות הריטב"א דבאופן קנה שעבוד אין כאן משכון, ותמה על הרמ"א שסתם כדעת רבינו ירוחם, וכן תמה על הבית יוסף שהביא דברי רבינו ירוחם בס' כ"ח כאילו אין חולק נגד כמה רבותא, וכתב דאולי הבית מאיר איירי שנתן לה המשכון בשעבוד אפותיקי דלא יהא לה פרעון רק מהמשכון ושלא תוכל לתובעו שיפרע לה זוזי אלא שתזכה בגוף המשכון בדינר וכעין מה שכתב בחו"מ ס' ר"ז ובבית יוסף שם בשם הרא"ש ואע"ג דמצי לסלוקי בזוזי מ"מ לא הוי אסמכתא, כיון שהמלוה לא יכול לתבוע פרעון ממקום אחר חשוב כקנוי בידו, ולכן לא שייך אגיד גביה דהרי אינה יכולה לתובעו מנה.
אולם בשו"ת פנים מאירות סי' צ"ז כתב דמה שהעיר הב"ש על דברי הרמ"א שהם נגד דברי הרמב"ן לא דק בזה דכיון דא"ל תזכי בגוף המשכון כבר קנתה גוף המשכון ותו לא חשוב אגיד אצלו ע"ש. וכ"כ ביתר ביאור בקהילות יעקב אלגזי ח"א דף ק"כ דהרמ"א לא איירי שהקנה שעבוד במשכון אלא גוף המשכון, ובזה גם הרמב"ן מודה, וכ"כ לעיל שזו דעת הרב אבני מלואים ס"ק י"א דבשעבוד מנה לא מהני להרמב"ן דאגיד גביה, אבל קני בגוף המשכון הרי היא שותף איתו בגוף המשכון, רק שהתנה ע"מ שיחזיר לה בחליפין דמים אם ירצה, ומשום הכי לא רשאים למכור המשכון.
וכן אינה יכולה לכופו שיתן לה דמים, ולכן נתן לה חפץ ששוה יותר משיעור מנה שקדשה בו כדי שתשאר לו הזכות לפדותו, וכ"כ בתאמי צביה דדינו של הרמ"א לכו"ע כיון שמקנה לה גוף המשכון, ודו"ק.