סימן ט"ז: קידשה בחפץ סתם אם צריך שומא בקדושין
סעיף א
גמ' דף ז: ההוא גברא דקדיש בשיראי רבה אמר לא צריכי שומא, רב יוסף אמר צריך שומא אי דאמר לה בכל דהו כו"ע לא פליגי דלא צריכי שומא אי דאמר לה חמשין ולא שוו חמשין הא לא שוו כי פליגי דא"ל חמשין ושוו חמשין רבה אמר לא צריכי שומא דהא שוו חמשין רב יוסף אמר צריכי שומא כיוון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה. איכא דאמרי בכל דהו נמי פליגי רב יוסף אמר שוה כסף ככסף מה כסף קיץ אף שוה כסף דקיץ ואסיקנא הלכתא דשיראי לא צריכי שומא.
ופסק הרמב"ם פ"ז מאישות הלכה י"ח א"ל הרי את מקודשת לי בבגדים אלו שהן שוין חמשים דינרים והיו של משי שהאשה מתאווה להן אם היו שוין חמשים ה"ז מקודשת משעת לקיחה, ואינן צריכין שומא בשוק ואח"כ תהיה מקודשת כדי שתסמוך דעתה אלא הואיל והן שוין כמו שאמר לה מקודשת משעה ראשונה ואם אינן שוין לא מקודשת ע"כ.
וכן נפסק בשו"ע אמנם מרן בשו"ע שינה פסיקתו ממה שכתב הרמב"ם דבתחילה כתב קדשה בחפץ סתם דללישנא קמא כו"ע לא פליגי דמהני וגם ללישנא בתרא הלכה כרבה אליבא דרב יוסף ואח"כ נקט התקדשי לי בחפץ זה ששוה חמשים זוז ולא שמו אותו תחילה אם נמצא ששוה חמשים זוז מקודשת. וכתב המאירי ואע"ג דאמרה בלבי היה שהוא שוה יותר מ"מ מקודשת דדברים שבלב אינם דברים.ובאופן דא"ל בכל דהו כתב רש"י דלא צריך שומא כיוון דפחות מפרוטה לא שוה וכיוון דא"ל כמו שהן סמכה דעתה דשוה פרוטה ולא צריך שומא דאי פחות משוה פרוטה לא מקדשה אמנם המקנה בדף ז:
הביא דברי התוס' דכתב בהא דשמין את הניר אם יש בו שוה מקודשת אף דמתחילה לא היתה שומת הניר ידועה. די"ל דא"ל בכל דהו-משמע מדבריהם כל שאמר לה כל דהו אע"פ שהוא פחות משוה פרוטה סמכה דעתה ולא כדעת רש"י דבציר מפרוטה לא שוה וטעמא דס"ל לתוס' דסמכה דעתה אם הוא שוה פרוטה תתקדש בו-ולהלכה דקימ"ל כרבה דשיראי לא צריך שומא אפי' אם היא מסופקת אם שוה פרוטה אין צורך שומא-דסמכה דעתה דאם שוה פרוטה תתקדש בו ואם לאו לא תתקדש.
סעיף ב
ובהא דאמר לה התקדשי לי בשיראי סתם דלא בעי שומא ואם שוה פרוטה מקודשת יש להסתפק אם עדי קדושין צריכים לדעת שמקדשה בשוה פרוטה או סגי במה שיתברר אח"כ. דבעצי ארזים סימן ל"א ס"ק ח' כתב דאם העדים לא יודעים אם היה בקדושין שו"פ אע"פ שעדים אחרים מעידים ששוה פרוטה אינה מקודשת דהוי חצי דבר ודמי לשניים אומרים אחד בגבה ושניים אומרים אחד בכרסה וכ"כ הב"ש בס"ק ו' לאחר שהביא דעת הרמב"ם והר"ן דבידוע ששוה פרוטה במקום אחר מקודשת מהתורה כתב דנראה דהעדים יודעים בשעת הקדושין ששו"פ במקום אחר אחרת הוי כמקדש בלי עדים ומקודשת מספק כיוון דהעדים מסופקים.
וכ"כ החתם סופר סימן פ"ה וכ"כ ערוך השולחן כדעת הב"ש. אמנם הבית מאיר סעיף ג' כתב לחלוק על הב"ש ולפי הרמב"ם לא חשוב חצי דבר כיוון דראו כל מה שאפשר לראות כמו שכתבו תוס' בב"ק דף ע. דמאחר והעדים ראו שנתקדשה בחפץ זה וע"י צירוף יוצא שנתקדשה בפני עדים השוה פרוטה מהני ע"ש. וכן דעת הרמ"ה הובא בטור ובבית יוסף דהוכיח מסוגיא קדושין י"ב. בההוא דקדיש באבנא דכוחלא ע"ש. וכ"כ בשו"ת הרב שלמה כהן מווילנא במקור חיים סי' ל"ד דלא בעינן עדים אלא על עצם הנתינה אבל לעניין פרטי הקדושין כגון לדעת אם שוה פרוטה או שאר פרטים סגי במה שיתברר אח"כ.
וכ"כ בברית יעקב חב' ס' מ"ב דכל שהעדים ראו כל מה שאפשר לראות ועשו מה שמוטל עליהם הוו קדושין בעדים אע"פ שבשעת הקדושין לא ידעו אם שוה פרוטה או קדשה באיסורי הנאה ג"כ מהני כל שיכול להתברר אח"כ ואין מוטל על העדים לחקור על זה דכל שראו גוף הקדושין והנתינה ומתברר אח"כ סגי ע"ש. וכן יש להוכיח ממעשים בכל יום שהכלה פניה מכוסות ומקדשה והעדים לא ראו הכלה בעת הקדושין דסגי מה שיראו אותה אח"כ ובמקום אחר הארכנו בזה ועי' פ"ת ס' ל"א ס"ק ה' שהביא דעת מהרי"ט.
וראיתי ביד המלך על הרמב"ם פ"ד דאישות הל' י"ט שהאריך בדין זה דלא צריכים עדים לדעת שווי החפץ אלא צריכים להעיד על גוף הקדושין. וכתב לולי דמסתפינא להמציא דבר חדש בעסק חמור כזה הוי אמינא מלתא חדתא דהא בכל התורה כולה מהני הודאתן של בעלי דבר משום דלא איבראו סהדי אלא לשקר רק בעדי גיטין וקדושין לא מהני הודאת שניהם וטעמא אמרינן בגמ' משום דחב לאחריני והטעם משום דאין דבר שבערוה פחות מ"ב וההקפדה אינה אלא על עצם הקדושין וכו' אבל שאר עניינים השייכים לקדושין כגון שוה כסף אף דעצם הקדושין תלוי בזה מ"מ זה לא הוי רק כשאר עדויות דלא בעינן אלא אמיתות עצם העניין ואם באמת נכון הדבר מה לי אם ידעו העדים בעת הקדושין או ידעו עכשיו וכו'.
וסברא זו מוכרעת מהסוגי' בדף י"ב מהאי דקדש באבנא דכוחלא ויתיב רב חסדא וקא מעיין ביה אי אית בו שו"פ או לא. ואכתי תקשי מה מהני העיון אם העדים לא ברור להם שוויו בעת הקדושין והוי מקדש בלי עדים אלא על כרחם דמהני בירור אח"כ ע"ש. ויש להוכיח מקריאת הגט בגיטין י"ט: דאם לא קראוהו בעת הנתינה מהני קריאה אח"כ אע"ג דבעת מסירת הגט הדבר לא ידוע וברור לעדים-מ"מ בירור של אח"כ מהני ודו"ק.
וראיתי בברית אברהם ס' קכ"ג דכתב דזה תלוי במחלוקת אם לא קראו את הגט בשעת הנתינה וקראוהו אח"כ אם מגורשת דדעת המרדכי דלא מגורשת כיוון דהעדים לא ראו נתינת הגט, אלא מסירת נייר בעלמא והוא הדין בקדושין גם אם אח"כ יתברר ששוה פרוטה במקום אחר לא הוי מקודשת כלל אף שהעדים ראו מסירת החפץ אבל לפוסקים החולקים עליו דהגט ימצא מתחת ידה מהני אף בלא קריאה בשעת המסירה וכאילו ראו מסירת נייר מ"מ וכל שקראוהו אח"כ מהני.
סעיף ג
וכשהעדים מסופקים בטבעת אם היא כסף או נחושת או בדיל נחלקו בזה המהרש"ם ח"ג ס' נ' והבית יצחק (שמעלקיש) ח"א ס' צ"ח דדעת מהרש"ם כיוון דהעד מסופק אולי הטבעת של פח נמצא הספק אם החפץ שוה פרוטה או לא, וכבר נודע מה שכתב הר"ן בסוגיא נתן הוא ואמרה היא ספיקא הוי ומדאוריתא מעמידים אחזקתה חזקת פנויה, ואף שדעת הרמב"ם דהוי ספיקא דאוריתא כתב מהרי"ך היינו ספיקא דדינא דהחזקה לא תשנה את הדין אבל ספק במציאות מעמידים בחזקת פנויה וכ"כ בשו"ת מהרי"ט ח"א ס' קל"ח שהוכיח כן, ובפרט לשיטת הרמב"ם דהספיקות לחומרא מדרבנן.
ואפילו יעידו עדים אחרים על הטבעת לא מהני דהוי חצי דבר וכבר נודע דברי התוס' בב"ק דף ע': דכל דהיו יכולים לראות ולא ראו הוי חצי דבר והרי"ף שם חילק דכל שהועילה עדות לגבי פירות לא הוי חצי דבר, ואף דגם לפי דברי העד חיישינן היינו מדרבנן, ובפרט לפי מה שכתב הב"ש בס' ל' ס"ק ט' לעניין ספק קרוב לו ספק קרוב לה דאם היה ספק לעדים הוי כמקדש בלי עדים וכתב הבית מאיר שם דאם העדים היו יכולים לראות ולא ראו בזה הוי כמקדש בלי עדים, אבל בספק שמא שוה פרוטה במדי הרי ראו ולא יכולים לדעת בספק טבעת מפח, היה יכול לראות ובבית יצחק ח"א ס' צ"ח כתב אל המהרש"ם הנ"ל דאם יתברר ודאי על כסף ודאי היא מקודשת והיכא דספק דקרוב לו ספק קרוב לה כל שהעדים מסופקים לא מקודשת כיוון דתפקיד העדים להעיד שראו דבר ברור ואפי' אומדנא וידיעה בלי ראי' לא מהני בעדים, רק ביה"ד דנים על זה.
אבל העדים צריכים להעיד שודאי ראו משא"כ בלא דבר ברור אבל מפוסקים כגון ראו נתינה ומסופקים אם שוה פרוטה או ראו זריקת גט ומסופקים מי קדם לד' אמות בזה הוי ספק מקודשת ומגורשת דהרי הם מעידים על דבר ברור שהיתה כאן נתינה או מסירה ודמי למה שכתבו התוס' גיטין דף י"ט. דאם לא קראוהו קודם נתינה וקראוהו אח"כ מהני. כפי שנפסק בשו"ע אהע"ז ס' קל"ה והוא הדין כשראו העדים שהוא שוה פרוטה מהני ואע"פ שכתב הפנ"י בשמעתין דאם העדים לא ידעו שהוא שוה פרוטה אין כאן קדושין דהוי כמקדש בלא עדים מ"מ לדעתי אין לסמוך על זה ולפי המבואר בתוס' בבק דף ע':
בשם הריף דאם יש תועלת בעדותם לא הוי חצי דבר, וא"כ כיוון שאף אם אין בו שו"פ צריכה גט מדרבנן שוב לא הוי חצי דבר. ואף לפי דעת התוס' שם דעדים צריך לראות הכא נמי ראו כל מה שצריך לראות והביא ראי' מעדים שראו שראובן מסר תיק חתום לשמעון ולא ידעו כמה יש בו ועדים אחרים ספרו התיק וחתמו אותו האם נאמר דלא מצטרפים כיוון דראשונים לא ידעו ושניים לא ראו הנתינה אלא ודאי מצטרפין דכל אחד ראה כל מה שאפשר לראות ע"ש.
סעיף ד
ופסק הרמב"ם אם א"ל התקדשי לי בשיראי דשוין חמשים אם שמו אותם ושוין חמשים מקודשת ואם לאו לא מקודשת וכן פסק בשו"ע ויש להסתפק בכל מקדש פחות משוה פרוטה דאמרינן ספק מקודשת שמא שוה פרוטה במדי האם גם כאן אם לא שוו ניחוש שמא שוו במקום אחר ופ"ת ס' ל"א ס"ק ו' הביא דברי השער המלך פ"ד מאישות הל' י"ט שמסתפק בזה והטעם באומר לה סתם התקדשי בזה ונמצא שהוא פחות משוה פרוטה מאחר שברצונה להתקדש רק התורה הקפידה על פרוטה אמרינן שמא שוה במדי אבל באופן דא"ל בפירוש אני מקדשך בפרוטה ונמצא פחות מפרוטה הרי רצון האשה על פרוטה זו ולכן לא מקודשת והוכיח מהרמב"ם פ"ז דאישות הל' י"ח א"ל הרי את מקודשת בבגדים אלו ששווים חמשים וכו' אם אינם שוין לא מקודשת ומדלא סיים הרמב"ם דשמא שוין במדי וניחוש מיהא לקדושי ספק משמע כל שא"ל בפירוש חמשים דעתה על החמשים.
ובשלמא לרמב"ם דס"ל דהחשש מדאוריתא ניחא אבל לדעת הרא"ש בכל קדושי פחות משוה פרוטה חיישינן לרואים ואם יראה שאנו מבטלין הקדושין כאן יעשה כן במקומו א"כ למה לא ניחוש בנידון דידן והעלה דאם א"ל התקדשי לי בשיראין אלו דשוין חמשים ושוו פחות חיישינן לקדושין לדעת הרא"ש מחמת הרואים. ותמה על הטור דס"ל כדעת הרא"ש דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי משום הרואים ובאמר לה התקדשי לי בשיראי ששוין חמשים אם לא שוו חמשים כתב דלא מקודשת בכלל, והיה לו לטור לחוש לסברת אביו הרא"ש שמא שוה פרוטה במדי מפני הרואים וצ"ע.
ובספר מעין גנים ס' ל"א סעיף ה' כתב בשם הפנ"י דוקא בקדשה סתם חיישינן שמא שוה פרוטה במדי אבל אם א"ל התקדשי לי בפרוטה ושמו אותן ולא שוו פרוטה אין כאן קדושין בכלל, אף דשוי פרוטה במדי כיון שהיא לא התרצתה לו רק אם שוה פרוטה כאן, ותמה על הפוסקים שלא הזכירו דין זה. ובתפארת מנחם פ"ד מאישות הל' י"ד הביא דברי השער המלך הנ"ל ותמה עליו דכיון דא"ל התקדשי לי בחמשין ולא שוו דמי להתקדשי לי במאה מנה ונתן לה דינר דבעינן שישלם ואינה מקודשת בפחות.
ולכן גם לדעת הרא"ש דס"ל דהא דחיישינן שמא שוה פרוטה במדי מטעם הרואין היינו דוקא במקדש בפחות משוה פרוטה דיש חשש הרואין דאצלם חפץ זה שוה פרוטה ויאמרו אין אשה מתקדשת בפרוטה אבל בהא דאמר חמשין ולא שוו חמשין דעכ"פ שוה כמה דינרין ולא מקודשת הרי הרואה חוקר שטעם שלא חלו קדושין משום טעות ולא אתי לאיחלופי. גם בישא ברכה על רבנו ירוחם כתב לישב ספקו של הרב שער המלך והביא דברי המביט ח"א ס' של"ח שכתב בפירוש במקדש בשיראי וא"ל שוו חמשין ולא שוו דאינה מקודשת וסיים ואין לומר דתהיה מקודשת מספק שמא שוו חמשין במדי כיוון דהכא לא שוו כאן. וכתב דדוקא במקדש בתמרה חיישינן דאדם מקדש בתמרה אבל לא בחמשים זוז.
וכ"כ באבן הפינה ס"ק ג' כתב בפשטות דלדעת הרמב"ם לא הוו קדושין בכלל כל שלא שוו חמשין ואפי' לשמואל דאמר חיישינן היינו במקדש סתם או בכל דהו, אבל במפרש התקדשי לי בפרוטה ונמצא פחות, לא מקודשת גם לשמואל והביא דברי הפנ"י שהזכרנו דס"ל כן בפשטות דטעם הרמב"ם דס"ל ספק מדאורייתא הגם דאין להקדש אלא מקומו ושעתו מ"מ כיון דניחא לה בכל דהו חיישינן שמא שוה והוי כסף דאורייתא אבל באומר בפי' חמשים ולא שוו לא חיישינן.
אלא לדעת הרא"ש קשה דהחשש משום גזרת הרואין כמו שכתב הב"ש שמא יזדמן אחד ממדי ויראה שאנו לא מצריכין גט יאמר א"א יוצאה בלי גט וחשש זה שייך כאן. והעלה דדין זה תלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש. אמנם המקנה בקונטרס אחרון כתב בפשטות דכל שאמר חמשים ולא שוו לחמשים לא מקודשת ולא חוששין רק במקדש בסתם דאמרינן שמא שוה פרוטה אבל בא"ל חמשין ולא שוו הוי קדושי אמת וכ"כ יד המלך על הרמב"ם לדחות דברי השער המלך וכ"כ בספר הון יוסף ס' כ"א דף נ"ז ג'.
וכ"כ בפשטות בס' מחזה אברהם (דיברטון) ס' כ"ב דגם להרא"ש ולר"ן בההוא דקידש בצפתא דאסא בקדושין י"ב. היינו בנתרצית להתקדש ובזה חיישינן. אבל כל שא"ל התקדשי לי בחפץ זה ששוה פרוטה הרי זה כמפרש ע"מ ששוה פרוטה וכל שלא שוה לא מקודשת בכלל ואפי' לדעת הרא"ש דחייב לגזרת הרואין היינו בסתם אבל לא במפרש והביא ראי' מהרשב"א בדף י"ג דכל שא"ל שו"פ ולא שוה לא מקודשת בכלל ובישא ברכה על ר"ן דף ל"ב תמה על השער המלך שלא הזכיר דברי הרשב"א.
סעיף ה
ובא"ל התקדשי לי בשיראי דשווין חמשין ולא שוו ואמרה לדידי שוה לי אי מהני דזה פשוט דאם אמרה אחר שהתברר שלא שוו דלא חלו קדושין. וראיתי במקנה בקונטרס אחרון סעיף ב' דאשה יכולה לומר לדידי שוה לי להרמב"ם דס"ל לגבי פדיון הבן דיוכל כהן לומר לדידי שוה לי ולא בעינן דוקא כהן דדרכו להתייקר בזה, שלא כדעת הר"ן דכתב לדידי שוה לי שייך רק במי שדרכו להתייקר. ונפקא מינה לגבי קדושין אם יכולה אשה לומר לדידי שוה לי.
והרדב"ז הז' ס' מ"ג נשאל במי שקדש במנה ונתן לה כמה תכשיטים ואמרה האשה לדידי שוה לי אם מקודשת וכתב שראה לחכם אחד מהרבנים מהדור לפניו שכתב שאינה מקודשת ודייק מהגמ' אי דאמר לה חמשין ולא שוו הא לא שוו והוכיח דהגמ' באה ללמד דכל שלא שוו אפי' אמרה לדידי שוי לי לא מקודשת. וכתב עליו הרדב"ז דאין מכאן ראי' ואדרבה נדון לאידך גיסא דאי א"ל חמשין ולא שוו הא לא שוו ולא מקודשת אבל אם אמרה לדידי שוה לי אהנ' ומקודשת והוכיח מרב כהנא שקיל סודרא דאמר לדידי שוה לי ה' סלעים והרמב"ם לא חילק בין גברא רבהו לאיניש אחרינא וכו' והוא הדין לכל אדם וכ"ש בנידון דידן דיכולה לומר לדידי שוה לי מנה שכן דרך הנשים להתכבד ולהתייקר בתכשיטים באותו חפץ יכולה לומר לדידי שוה לי ואפ' החולקים על הרמב"ם נראה דמודו בנידון דידן, דדוקא בפדיון הבן דאין בנו פדוי פחות מה' סלעים, אבל אשה מתקדשת בשוה פרוטה וכשאמר לה התקדשי לי במנה ונתן לה פחות אינה מקודשת משום שהיא מקפדת אבל היכא דאיהי גופה אמרה לדידי שוה לי מנה ליכא קפידא ומקודשת וכו', והר"ן נסתפק במקדש בדבר שלא שוה פרוטה אם יכולה לומר לדידי שוה לי דאפשר כיון דלא שוה פרוטה לאו כל כמינה לתת עליו תורת כסף משמע שאם יש עליו דין כסף יכולה לומר לדידי שוה לי, כי הך דרב כהנא.
ואפי' לדעת החולקים על הרמב"ם וס"ל דפחות מה' סלעים כפחות משוה פרוטה בקדושי אשה מ"מ ביותר משוה פרוטה ואומרת לדידי שוה לי מהני. וכן כתב באבן פינה להסביר ספקו של הר"ן דאין בכוחה להחיל על פחות משוה פרוטה שאינו כסף דין כסף. משמע ביותר כן יכולה לומר לדידי שוה לי ע"ש.
ובשו"ת רב פעלים חו"מ ח"ב ס' י"א כתב דדברי החכם דהביא הרדב"ז דלא מהני לדידי שוה לי היינו טעמא דבשעת קדושין א"ל התקדשי לי בחפץ זה ששוה מנה דהיא לא סמכה דעתה שלא יהיה שוה מנה ומה שאמרה אח"כ לדידי שוה לי אין תועלת בדברים אלו להחיל קדושין למפרע מאחר ובשעת קדושין לא אמרה כן אבל כל שא"ל התקדשי לי במנה ונתן לה תכשיטים ובעודם בידו אמרה לדידי שוה לי מנה לכו"ע מקודשת. דאמרינן סברה וקבלה אע"ג דבשוק לא שווין מאה, מאחר ואמרה לדידי שוה לי ע"ש.
וכ"כ בטיב גיטין להסביר דברי הקונטרס אחרון של המקנה דמה שהסתפק המקנה יש לחלק כל שאמרה בעת קדושין לכו"ע מהני אמרה אחרי קדושין לא מהני ע"ש.
סעיף ו
ובמחלוקת רבה ורב יוסף קימ"ל כרבה דשיראי לא צריכי שומא ואם א"ל התקדשי לי בשיראי ששוין חמשין ושוו חמשין מקודשת בשעת הנתינה וכ"כ בחלקת מחוקק וב"ש דמקודשת משעה ראשונה אפי' אם האשה אומרת שאינה סומכת דעתה ומה שקבלה אותם על דעת שישומו אותם אח"כ מ"מ הוי דברים שבלב ומקודשת מעת שקבלתם. וכן דייק הרב המגיד מהרמב"ם שכתב פ"ז מאישות הלכה י"א א"ל התקדשי לי בבגדים אלו וכו' והיו של משי וכיוצא בהן, שאשה מתאווה להן וכו' ועוד כתב הרב המגיד הא דפסק הרמב"ם כרבה דשיראי לא צריכי שומא רק שיראי דאשה מתאוה להם הא סתם בגדים או חפצים לכו"ע צריך שומא.
וכ"כ תוס' רי' הזקן וכן דעת הר"ן והסמ"ג ודינא דחי' דהסמ"ג נמשך אחר לשון הרמב"ם שכתב דברים שאשה מתאוה להם מקניא נפשה כל היכי דשוה כמו שאמר. אמנם בתוס' רי' הזקן לאחר שהביא דברי הרמב"ם כתב דאיכא מ"ד דשיראי לא צריך שומא, והוא הדין כל דבר וכן כתב רש"י וכ"כ בס' בני אהובה דדעת רש"י ותוס' בסוגיא דכל דבר לא צריך שומא, ובטיב קדושין דחה ראית ה"ה שביאר בדעת הרמב"ם רק שיראי שאשה מתאוה להם דכולי האי לא הוה שתיק הרמב"ם, ונמצא שיראי וכל דבר לא צריך שומא וכ"כ בתפארת יעקב ס"ק ד' דמה שכתב הרמב"ם דאשה מתאווה לא נתכוון לומר דשאר דברים צריכי שומא, וכן הקשה הלחם משנה על ה"ה דאי הרמב"ם ס"ל בשאר דברים צריכי שומא לכו"ע מה הקשה רב יוסף על רבה מתבואה וכלים וכן מעגל וטלית דהרי בזה גם רבה מודה ולא פליג רק בדבר שאשה מתאוה-אלא ודאי הרמב"ם לאו דוקא ובשאר דברים נמי ס"ל דלא צריך שומא. וכן תמה מהרי"ט בחדושין על הריף על דברי ה"ה שפרש כן את הרמב"ם.
אמנם בשו"ת חתם סופר ח"א ס' ד"ה שוה כתב על דברי הרמב"ם דשיראי אשה מחמדתן נראה דלאו דוקא בגדים אלא ה"ה נזמים וטבעות וכל מיני תכשיטים אפי' יש בהם אבן היא מחמדתן וכן משמע מהבית שמואל דלהרמב"ם תכשיטין שאשה מתאוה אליהם אז סומכת דעתה ע"ש. וכן כתב בס' ישמח לב גאגין סי' י"ד, דנראה דלא שני ליה לרמב"ם בין שיראי לבין אבנים טובות ומרגליות ע"כ. אמנם המקנה בשמעתין דף ח'. כתב דלאו דוקא שיראי אלא כל חפץ שהוא צורך אדם המקבל כגון תבואה וכלים או עגל וטלית הנזכרים בסוגיא כולן שוו לשיראי שאדם מתאוה להם ולא אתי הרמב"ם לאפוקי אלא דברים העומדים לסחורה ואין בהם צורך אכילה ושימוש המקבל, ושוב הניף ידו בקונטרס אחרון והוכיח כן מתוס' רי' הזקן ע"ש.
וכ"כ בשו"ת ערך שי בסעיף זה דכתב דשיראי דאשה מתאוה להן גמרה ומקניא נפשה והוא הדין בכל דבר שיש ספק שמתאוה דיש אשה מתאוה במחט יותר מבשריון ע"ש.
סעיף ז
קדשה באבנים טובות ומרגליות כתבו התוס' והרא"ש פרק קמ"א דקדושין ס' ח' בשם ר"ת דאמאי אצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף הא קימ"ל בב"ב קמ"ג: הלכתא כרבה בכל מקום בר משדה ענין ומחצה ועוד קשה אמאי לא קאמר והלכתא כרבה כדאמר התם והלכתא כרבי אלעזר על כן היה אומר ר"ת דדוקא שיראי הוא דלא צריך שומא לפי ששומתן ידועה קצת ואין רגילים לטעות בה כל כך, אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות אין בקיאים בשומתן ופעמים שטועים בהם הרבה צריכים שומא משום דלא סמכה דעתה, והתוס' הביאו דעת ר"ת בדף ט'.
ד"ה והלכתא אולם הרא"ש הביא דעת ר"י דחולק על ר"ת וכתב דאין ראיה מהגמ' דפסקה כרבה נגד רב יוסף משום דרב יוסף הרבה להוכיח כדבריו, ומה שהוצרך לפסוק כרבה כדי להוכיח דלא דוקא באומר בכל דהו לא צריך שומא אלא אפי' אמר לה התקדשי לי בשיראין דשוין חמשים ושוו חמשין דמקודשת. וכ"כ התוס' והר"ן ורשב"א הריטב"א והרמב"ן. ובבאר מים חיים ח"א ס' י"ג כתב דדעות הריף והרמב"ם והעיטור דלא כר"ת ולכן גם באבנים טובות לא צריך שומא בפרט להרמב"ם דתלה ששיראי אשה מתאוה להם הוא הדין אבנים טובות ומרגליות.
וכ"כ המרדכי בס' תפ"ח דאם קדשה בטבעת שיש בה אבן לא צריך שומא וכ"כ הב"ח שכל שא"ל התקדשי לי בטבעת זו שיש בה אבן ששוה חמשים ושוה חמשים מקודשת. וכן כתב הגהות מיימון פ"ז דאישות אות ח' בשם ראבי"ה.
ודעת השו"ע כר"ת בשם י"א דאם קידשה בדבר שאין בקיאין בשומתן ופעמים טועים בהם הרבה כגון אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהם וא"ל התקדשי לי באבן זו ששוה חמשים זהובים דלא סמכה דעתה וי"א שאפי' קדשה באבן סתם ולא א"ל ששוה חמשים צריכה שומא. ולכן נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן ואם קדשה בטבעת שיש בה אבן וכו' חיישינן לקדושין וכו'. ויש לתמוה על דברי מרן שהשמיט דעת החולקים על ר"ת וכתב בים של שלמה ס' ט' דאפי' דיש חולקים על ר"ת אין להקל נגד ר"ת דטעמו מסתבר אפי' בלא שום ראיה.
ולפי זה מיושבת דעת מרן לחוש לדעת הפוסקים החולקים על ר"ת ולכן הוי ספק. וכ"כ בתפארת יעקב ס"ק ה' וכתב בתוס' ר"י הזקן דאם קדשה בטבעת שיש בה אבן וא"ל התקדשי לי בטבעת זו ודאי הווי קדושין גמורין. וכ"כ תשב"ץ ח"א ס' ק"ל, והמאירי אחר כתב היינו באמר לה התקדשי לי בטבעת זו ששוה חמשים. אבל א"ל בטבעת זו הוי כאו"ל בכל דהו ומקודשת אע"פ שאומרת בלבי היה ששוה יותר, דברים שבלב לא הוי דברים וכ"כ הב"י בשם הר"ן דמקדש בטבעת סתם הוי כמפרש בכל דהו ומקודשת לכו"ע.
סעיף ח
ובדין שיראי לרב יוסף דצריכי שומא יש לעיין כשלא שמו אותם בתחילת הקדושין ושמו אותם אח"כ האם מקודשת, ונפקא מינה לדידן בדברים הצריכים שומא גם לרבה ולא שמאום בתחילת מעשה הקדושין אלא אח"כ אם מהני, ומצאנו בזה מחלוקת גדולה לדעת רש"י ותוס' לרב יוסף שיראי צריכי שומא היינו בעת הקדושין צריך שתהיה שומתם ידועה ואז יכול להתחיל לדבר אתה. אבל אם לא שמו אותם בשעת קדושין וא"ל התקדשי לי בשיראין אלו ששוין חמשים כפי שאמר אינה מקודשת בכלל אפילו שמו אותן אח"כ ונמצא ולדעת התוס' ר"י הזקן צריך שומא הכוונה כדי שתהיה מקודשת עכשיו, אם שמו אותם ושוו חמשים כמו שא"ל מקודשת, וכן דעת הרמב"ם כפי שפי' הר"ן בדבריו שכל דברי הרמב"ם אליבא דרבה שאמר שיראי לא צריכי שומא ומקודשת משעת לקיחה.
משמע, שלפי רב יוסף מקודשת משעת הערכה אחרי השומא. וכ"כ הרב המגיד להסביר דברי הרמב"ם כדעת הר"ן, אמנם הבית שמואל ס"ק א' כתב שאין ראי' מלשון הרמב"ם ונפקא מינה דלרש"י ותוס' דלא מהני שומא אחרי קבלת הקדושין מ"מ אם נתן לה חפץ בלי לשומו שאינה מקודשת אם א"ל אח"כ התקדשי לי בחפץ שנתתי לך לא צריך לקחת אותו ממנה ולקדשה בו אלא סגי במה שיאמר לה התקדשי לי במה שנתתי לך, מאחר ולא קנאתו בהתחלה ופקדון הוא אצלה כ"כ הרשב"א הובא בבית יוסף.
וכ"כ הב"ש שם בס"ק א' ע"ש. וה"ה כתב להסביר דברי הרמב"ם וסיים ואע"ג דבשיראי אין נפקא מינה בין רש"י להרמב"ם דהרי איפסקא הלכה כרבה מ"מ נ"מ לאותם דברים דצריכי שומא, והובא בכ"מ פ"ז מהלכות אישות וכ"כ ה"ה בדעת רש"י והרמב"ם ע"ש. ובלחם משנה תמה עליו דדבריו מגומגמים דהא ודאי נפקא מינה טובא דהא לדעת הרמב"ם פסקינן הלכתא כרב יוסף דלא הוי שיראי וכמו שכתב ה"ה בעצמו, דלרש"י לא מהני שומא אחר הקדושין ולהרמב"ם מהני שומא אח"כ ע"ש.
אולם מפשטות ה"ה נראה דמה שכתב אין נ"מ בין רש"י להרמב"ם היינו בשיראי אבל בשאר דברים דדעת הרמב"ם אשה לא מחמדתן שפיר יש נ"מ גדולה ביניהם דלרש"י לא מקודשת בכלל ולהרמב"ם לא מקודשת בעת הקדושין אבל אח"כ מהני שומא.
סעיף ט
ובבית מאיר כאן הקשה על רש"י דס"ל דאם שמו אותם אח"כ לא מקודשת מלקמן נ"ג: דקימ"ל קידשה במעשר שני בגבולין לא מקודשת אבל אם קידשה עד שתגיע לירושלים מקודשת ששם שוה פרוטה, אבל בגבולין לא חלין הקדושין. והשתא ומה התם דודאי לא סמכה דעתה בשעת קדושין דהא מטעם זה לא חלין בגבולין מ"מ כשתגיע לירושלים חלו הקדושין, כל שכן בשיראי דא"ל חמשין ושוו חמשין רק לא שמו אותם בעת קדושין כ"ש דאם שמו אותם אח"כ מקודשת משעת שומא כמו בנכנסה לירושלים וכן דעת התוס' שם דכל מה שהקשו על רש"י מבכורות אבל בלי זה הם מודים לדעת רש"י, וסיים הבית מאיר ולולא דמסתפינא מכבודו של הר"ן הייתי אומר דרש"י כהרמב"ם ס"ל ומש"כ דאמר אם לא שמאום תחילה אינה מקודשת היינו באופן דחזרה בה באמצע לפני שומא, אבל לא חזרה בה גם רש"י ס"ל דמקודשת לרב יוסף.
ונמצא הא דאמר רב יוסף צריכי שומא היינו באופן דחזרה בה, וגם מתוס' אין ראיה דאינה מקודשת מכאן ולהבא וכו', ויותר מתפרשים דברי רש"י ותוס' כהרמב"ם ע"ש. וכ"כ בספר נזיר ד' על הב"ש ס"ק א' די"ל דרש"י ותוס' לא פליגי על הרמב"ם וכוונתם דאינה מקודשת משעת קדושין והוכיח מהגמ' ההוא דקדש בשיראי אי צריכי שומא, או לא צריך שומא דמשמע לאחר שומא ודאי מקודשת דאל"כ הגמ' היתה צריכה לכתוב קידש בשיראי מקודשת או לא מקודשת, וכן מההוא דקדש בשיראי דכבר קידש והמחלוקת לגבי שומא, גם בקרית מלך רב על הרמב"ם פ"ז דחה דברי ה"ה וכתב דאין להוכיח דרש"י חולק על הרמב"ם, דמה שכתב לא מקודשת היינו למפרע אבל שמו אותם מקודשת ונ"מ אם חזרה בה, ע"ש.
ובבני אהובה על הרמב"ם פ"ז כתב להסביר דמה שכתב ה"ה דאין נפקא מינה לדינא בין רש"י להרמב"ם בדברי רב יוסף הכוונה דאף אי אמרינן כדעת רש"י דשיראי צריכי שומא ולרב יוסף לא מקודשת מ"מ קימ"ל כרבה דאף בדברים שאשה לא מתאווה להם כתב רש"י דלא בעי שומא ומקודשת, ואי כדעת הרמב"ם דבשאר דברים שאשה לא מתאווה להם צריכי שומא מ"מ כששמו אותם היא מקודשת אחרי השומא אליבא דכו"ע ודו"ק.
ויש פוסקים שחלקו על הר"ן וה"ה בדעת הרמב"ם וסבירה ליהו בהיפוך דהרמב"ם ס"ל כדעת רש"י דכל דבר שצריך שומא ולא שמוהו בשעת הקדושין לא מהני לשומו אח"כ ואם שמו אותו אח"כ אינה מקודשת וזה דעת הב"ש ס"ק א' באריכות, ודעת מהרי"ט על הרי"ף סופ"ק דקדושין דתמה על הר"ן וה"ה איך דייקו כן מהרמב"ם אדרבא הרמב"ם כתב לרבה שאין צריך לשומן בשעת לקיחה כדי שיחולו הקדושין לאפוקי מרב יוסף דמצריך לשומן לפני הקדושין וכ"כ בשו"ת חתם סופר ח"א ס' פ"ב כדעת המהרי"ט והב"ש דלהרמב"ם אפי' שמו אותם אח"כ אינה מקודשת, ובבני אהובה כתב דאף דפשט הרמב"ם הדברים נוטים כדעת הר"ן מ"מ ממה שכתב הרמב"ם בהלכות עבדים פ"ב הל' ח' מוכח כדעת מהרי"ט ע"ש. ועי' חתם סופר ח"א ס' פ"ב שדחה ראיתו.
סעיף י
נמצא דיש מחלוקת גדולה בין הפוסקים בדברי הרמב"ם אם חולק על רש"י כפי שהסביר הר"ן, או דמודה לרש"י כדעת הבית מאיר, ודעה שלישית אם הרמב"ם מודה לרש"י דלא מהני שומא אח"כ כדעת הב"ש ומהרי"ט, ובערך ש"י כאן דחה דברי הבית מאיר שהוכיח דרש"י ס"ל כהרמב"ם לפי הר"ן שאם שמו אותם אחרי קדושין מקודשת משעת שומא וראיתו ממקדש במעשר שני ודחה דבריו דאדרבה משם ראי' הפוך, דהתם במעשר שני אי אפשר שיחולו הקדושין עכשיו לכן דעתה שיחולו כשיהיו שוה פרוטה.
וכן מוכח מכתובות עד אדם יודע דפחות משוה פרוטה אינן קדושין וכן בבכורות ט' י' אשה יודעת שאין מעשר שני מתחלל על ידה ועולה ואוכלתו בירושלים וכו', משא"כ בדברים הצריכים שומא ליכא למימר כן וסתמא דעתה שיחולו הקדושין עכשיו וכיון דמעכשיו לא חיילי שוב לא חלו וכו' ע"ש.
וכ"כ ביד דוד על הרמב"ם פ"ז שאחר שהביא לדחות דברי הבית מאיר ע"ש. וכ"כ המקנה בקונטרס אחרון כדעת הב"ש ומהרי"ט שסוברים שגם לרמב"ם לא מקודשת כששמו אותם אחר כך כדעת רש"י, והביא ראיה דאמרינן לקמן מ"ח. דקידשה בשטר חוב של אחרים לא מקודשת משום דלא סמכה דעתה, כיון שיכול למחול, וכי נימא דאם לא מחל וגבתה השטר תהיה מקודשת משעת גביה-כיון שדעתה להתקדש עכשיו, מה יועיל שתתקדש אח"כ בזמן שומא לכן נראה דמה שכתב הרמב"ם ואח"כ תהיה מקודשת, היינו על ידי שיחזור ויאמר לה לשון הקדושין ותהא מקודשת אפי' לא נטל ממנה החפץ ואפי' בשתיקה מקודשת, כיון שנתינה ראשונה היתה לשם קדושין ע"ש.
ובב"ש ס"ק א' כתב דמשמע מרש"י ותוס' בסוגי' שהם חולקים על הריטב"א שהבאתי בס' כ"ח דס"ל אם קידשה בגזל ואח"כ קנה החפץ מהנגזל דמקודשת וחלו הקדושין מאותה שעה, וכאן משמע דלא חלו הקדושין אחר השומא, וצריך לומר דדעת הריטב"א דחלו קדושין בשעת שומא כמו שכתב הר"ן בדברי הרמב"ם ע"ש. ובשער המלך פ"א דגרושין הל' א' כתב דלא דמיא כלל דבדבר שצריך שומא לא סמכה דעתה לאיקדושי כל שלא שמו אותם וכשקיבלה לא לשם קדושין קבלתינהו א"כ במאי מקודשת אח"כ משא"כ בדברי הריטב"א דקידשה בגזל דעתה ורצונה להתקדש רק דבר אחר גורם דקידשה בדבר דלא הוי שלו לכן כשמסלק הגורם מקודשת באותה שעה ע"ש.
ובאבני מלואים ס"ק ב' הביא דברי הריטב"א דקידשה בגזל וכתב דאין ללמוד משם על קידשה בדבר שצריך שומא ששמו אותו אח"כ דמהני דיש חילוק רב ביניהם ע"ש. וכ"כ בס' מלות אבן ס' כ"ט לחלק בין קידשה בגזל לדבר שצריך שומא, וכ"כ בספר בגדי שש ס' כ"ח ס"ק כ"ח דבקידשה בשיראי מעיקרא לא סמכה דעתה משום הכי אם שמו אותם אח"כ לא מקודשת כיון דלא קייץ לא נחשב כסף, אבל בקידשה בגזל הרי הוא מקדשה בכסף והיא קיבלה כסף לשם קדושין, ואף שזה לא שלו מ"מ, היא סבורה שזה שלו וכי מחיל אח"כ הוי שלו.
ואת"ל שהיא יודעת שאין זה שלו מ"מ היא מעלה על דעתה שבעל הבית ימחל לו או שהוא אחרי יאוש או שכבר קנאו, לכן סמכה דעתה ומקודשת ע"ש.