סימן נה
היום אי את אשתי ולמחר את אשתי
סעיף א
גמ' דף פג: בעא מיניה רבא מרב נחמן היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו תיבעי לר"א תיבעי לרבנן תיבעי לר"א עד כאן לא קאמר ר"א התם אלא דלמאן דקא שרי שרי לעולם אבל הכא לא או דילמא לא שנא תיבעי לרבנן עד כאן לא קאמר רבנן אלא דלא פסקא מיניה לגמרי אבל הכא כיון דפסקא פסקא בתר דבעיא הדר פשטא כיון דפסקה פסקה והתנאי לא תופס וכתב הר"ן אע"פ דלקמן אמרינן אתקין רב בגיטין מן יומא דנן ולעולם לאפוקי מדבעי מיניה רבא מרב נחמן וכתבה הרי"ף בהלכות.
כבר כתב רש"י שם דאע"ג דפשיטא לגמ' כיון דפסקה פסקה אפילו הכי לא נעביד הכי שלא להוציא לעז על הגט אבל הרמב"ם פסק בפ"ח מגירושין הלכה ט דאינה מגורשת ואע"פ שכרת בינו לבינה היום לפיכך כותבים בגיטין מן היום הזה לעולם ע"כ. ומשמע דהרמב"ם פסק כסוגיא דאתקין רב לאפוקי מדבעי רבא מרב נחמן משמע דלא אומרים כיון דפסקה פסקה והר"ן תמה דמ"מ מידי ספק לא נפקא והוי ספק מגורשת. ומשמע מרש"י דהתקנה שלא להוציא לעז אבל לפי האמת אמרינן כיון דפסקה פסקה.
וכן דעת הרשב"א והרא"ש. ובדעת הר"ן לכאורה במה דסיים דהוי ספק מגורשת משמע דס"ל כן. אמנם הר"ן בחידושיו לדף פה. מן יומא דנן ולעולם לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן כתב דפסקינן כיון דפסקה פסקה. והתקנה לרווחא דלא יוציא לעז. ובשו"ע אהע"ז ס' קלז סעיף ה פסק דספק מגורשת.
וכתב הר"ן בפרק האומר ז"ל גרסינן בירושלמי רבי אבהו בשם ר"י הרי זו עולה ל' יום כל ל' יום היא עולה לאחר ל' יום יוצאת לחולין וכו' הרי את מקודשת לי ל' יום הרי היא מקודשת לעולם. ופריך מה בין עולה לאשת איש ותירץ מצאנו הקדש יוצא בלי פדיון ולא מצאנו אשה יוצאה בלי גט. הר"ז גיטך ל' יום אינו גט שאין זה כריתות. אמר רבי יצחק בר' אלעזר הדא דתימא מקודשת שקידשה בכסף אבל קדשה בשטר הואיל ולא למדו קידושי שטר אלא מגירושין מה גירושין אינה מגורשת אף קידושין אינה מקודשת.
וכבר כתבתי בפרק המגרש בבעיא דבעא מיניה רבא מרב נחמן היום אי את אשתי ולמחר את אשתי מהו דפשטי בה כיון דפסקה פסקה. דמסתברא דהכי קימ"ל ולפ"ז אף בקידושי שטר מקודשת לעולם ובירושלמי דסברי אינה מקודשת דלא כפשטין אבל לדברי הרמב"ם שכתב בפ"ח דגירושין דאינה מגורשת אף בקידושין אינה מקודשת ע"ש עכת"ד. יוצא לפי פסק הלכה בהיום אי את אשתי ומחר את אשתי יש נ"מ לקידושין דאם אומרים מגורשת גם בקידושי שטר מקודשת לעולם ולפי הרמב"ם יצא שאם א"ל הרי את מקודשת לי ל' יום בשטר אינה מקודשת כמו בגיטין.
סעיף ב
והרב משנה למלך בפ"ז מאישות הלכה י כתב בשם הר"ן והרשב"א דאם אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי לא נפקא בלי גט ודין זה מוסכם. וכתב הרא"ש בנדרים כט. דמאי דפשיטא לגמ' דידן דאינה יוצאה בלי גט דקימ"ל כיון דפסקה פסקה הוא הדין לענין קידושין דמקשינן הויה ליציאה ולפי טעם זה אני מהסס בדין זה חדא דבההיא דפרק המגרש פג: דבעי רבי אבא בקידושין היאך הדר פשטה ויצאה והיתה. ופסק רבינו ז"ל בהלכה יג דהוי ספק מקודשת.
א"כ ס"ל דלאו לכל מילי איתקש הויה ליציאה ועוד בההיא דכיון דפסקה פסקה פסק הרמב"ם בפ"ח הלכה ט דאינה מגורשת וכן דעת הרי"ף וכמו שכתב הר"ן בפרק המגרש ואי מקשינן הויה ליציאה אינה מגורשת כלל ולפי הר"ן דבגט ספק מגורשת הו"ה בקידושין ועיין לר"ן פרק האומר דלרבינו אינה מקודשת כלל וע"ע שם בין קידושי כסף לשטר וכו'. ולפי מה שכתבנו דהר"ן בחידושיו ברור מיללו דקימ"ל כיון דפסקה פסקה והגט חל הוא הדין בקדושין ומה שאמר דהוי ספק מגורשת לדברי הרי"ף והרמב"ם דסבירא להו דלא מגורשת בכלל כתב דמ"מ היה לכם לחוש לדעת הפוסקים דס"ל כיון דפסקה פסקה ולכתוב דהוי ספק ודו"ק וכ"כ בשער המלך פ"ח מהלכות גירושין הלכה ט ע"ש.
והביא שם דברי הכנה"ג בסימן לח הגה"ט א במי שקידש אשה לל' יום וא"ל לאחר ל' יום תהיה מותרת בלי גט והעלה דמותרת ודימה למה שכתב התה"ד במקדש אשה והיתנה עמה שלא תיפול לפני יבם דפקעי קידושין הכא נמי פקעי קידושין ולא הוי בעילת זנות. ודן אם מת בתוך ל' יום אי זקוקה ליבם דסוף סוף בתוך ל' יום היא מקודשת וזקוקה ליבם מכח קידושין והעלה דלאחר ל' יום פקע קידושין ואין זיקה ע"ש. ותמה עליו בשער המלך דאישטמיתיה גמ' נדרים ודברי הר"ן בפרק האומר דדין זה תליא בפלוגתא דרבוותא דלדעת רבינו אם קידשה בכסף הוי מקודשת לעולם דלא פקעי קדושין ואם קידש בשטר הדין הוא שמקשינן הויה ליציאה ולא מקודשת.
ולהר"ן ורשב"א בין בכסף בין בשטר מקודשת. דבשלמא דברי התה"ד קדשה על תנאי שלא תהיה זקוקה ליבום. וכשמת אם נאמר דזקוקה פקעי קדושין ולא אמרינן ולא זקוקה ופקעי קידושין. אבל במקדש לל' יום אתני דלאחר ל' יום לא יהיו קידושין מאותה שעה ואילך אמרינן כיון דחלו לל' יום שוב לא פקעי וכן כתב הרשב"א ומה שכתב הר"ן בפרק המגרש אבל הרמב"ם ורי"ף ס"ל דאינה מגורשת דמידי ספק לא נפקא אין כוונתו לומר דכן היא ההלכה אלא להקשות על הרי"ף והרמב"ם דהו"ל לחוש אבל לדינא ס"ל דמגורשת דבעיא איפשטא.
סעיף ג
וכתב הר"ן בחידושיו בשם הרא"ה דקימ"ל כיון דפסקה פסקה נמצא דהנותן מתנה לחבירו גוף ופירות ליום אחד זוכה מקבל בקרקע לעולם כיון שיצאה הקרקע מרשותו ליום אחד שוב לא נכנסת. ולפ"ז לא נוכל למצא קנין הגוף לזמן שיחזור לבעלים דכל שקנה לרגע פקעה רשות הזמן. ולכאורה בכל מתנה ע"מ להחזיר דקימ"ל דמהני הן לענין דחשיב לכם הן לאם נתן מתנה ע"מ להחזיר והלך המקבל וקידש אשה מקודשת ולפי הרמ"ה קשה. יוצא שדעת הרמב"ם שפסק בפרק ח' דגירושין הלכה ט היום את אשתי ולמחר אי את אשתי שאינה מגורשת לפיכך כותבין בגיטין מן יומא דנן ולעלם.
נמצא שהרמב"ם פסק כרב ממה שתיקן לכתוב בגט מן יומא דנן ולעלם ואמרינן לאפוקי מדבעא מיניה רבא מרב נחמן היום אי את אשתי ולמחר את אשתי והגמ' פשטא כיון דפסקה פסקה ומשמע שמגורשת לגמרי וממה שתיקן רב מן יומא דנן ולעלם משמע דאין הלכה כרב נחמן. וכשאומר היום אי את אשתי ולמחר את אשתי הגט לא חל ובטל. אמנם התוס' ורש"י כתבו דהא דתיקן רב מן יומא דנן לא ללמוד מזה שאם לא כתב לא חל הגט אלא לשופרא בעלמא אבל מ"מ מסקנת הגמ' כיון דפסקא פסקא נשארת להלכה.
וכ"כ הרא"ש סימן ב דהתקנה לשופרא דשטרא וכן דעת הרשב"א והר"ן. וסיים הר"ן אף שהתקנה לא מעיקר הדין מ"מ כיון שתיקנו לכתוב את זה בגט הרי זה מעכב ואם לא כתב אינה מגורשת לגמרי ואם מת חולצת ורק אם עברה ונישאת לא תצא שאין מוציאין אותה מבעלה רק מפני הגזירה וכ"כ הרשב"א כיון דפסקה פסקה ואם מת חולצת ולא מתיבמת אמנם המאירי הביא כמה פוסקים דסוגיות רב נחמן נדחית מפני תקנת רב ואם לא כתב הוי לעיכובא ובאומר היום אי את אשתי ומחר את אשתי לא מגורשת ודאית וכ"כ הריא"ז. ולפי זה אם כתב מן יומא דנן ולעלם וא"ל היום אי את אשתי ומחר את אשתי יש לומר דמגורשת דכיון דפסקה פסקה.
אמנם תוס' רי"ד גיטין פו. כתב דאפילו כתב לה מן יומא דנן ולעלם וא"ל היום אי את אשתי ומחר את אשתי הוי ספק ודעת הרמב"ם כפי שכתבנו וכ"כ הרב המגיד והר"ן דהעיקר כתקנת רב מן יומא דנן ולעלם. וכתב הר"ן שזו דעת הרי"ף שלא הביא בפסקיו את סוגייתנו ותמה הר"ן על הרמב"ם דלכל הפחות היה לו לחוש לדעת הסוברים דתקנת רב היא לשופרא בעלמא כדעת רש"י ותוס' דאפילו נימא שתקנת רב מן יומא לאפוקי מדרב נחמן.
מ"מ רב נחמן מסתפק וכדי לצאת מספק יש לכתוב מן יומא דנן אבל מ"מ כל שלא כתב הוי ספק. ובשער המלך כתב דגם שנראה מדברי הר"ן דהיא ספק מגורשת מ"מ הוא עצמו כתב בקידושין פ"ג כיון דפסקה פסקה. והעיקר כמו שכתב בפרק האומר כי דבריו בסוגיא נסובו על דברי הרמב"ם דכתב דלא מגורשת בכלל ועל זה תמה דמידי ספיקא לא נפקא כפי שכתב ה"ה לאחר שהביא דעת רש"י והרמב"ם דפליגי סיים ומ"מ מידי ספק לא נפקא והטור הביא דעת הרמב"ם וסיים שהרא"ש חולק ולכן שפיר פסק מר"ן השו"ע באהע"ז סימן קלז סעיף ה היום אי את אשתי ומחר את אשתי הר"ז ספק מגורשת ע"כ.
סעיף ד
ובקידושין סב: בעיא דרבי אושעיא בנתן שתי פרוטות לאשה וא"ל הרי את מקודשת לי היום באחת ובאחת לאחר שאגרשך לא נפשטא הבעיא בגמ' ופסק הרמב"ם בפ"ז מאישות הלכה יד דמקודשת. וכתב הרב המגיד דכן הוא דעת הרשב"א ולמד הרמב"ם בסוגיא כתובות נט. דאמרינן שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש דקדשה א"ל התם מפני שבידו להקדישה עכשיו. ואע"פ שיעבור בינתיים זמן שלא יכול להקדישה הרי היא קדושה ואף בדין זה כיון ששניהם רוצים עכשיו בכך ובידם להתקדש מעכשיו ולעולם.
אע"פ שבשעה שנתן לה הגט היא ברשות עצמה ואינה ברשותו כלל להתקדש לו מ"מ עכשיו היא רוצה בכך וביד שניהם לעשות לעולם מה שגמרו בדעתם עכשיו וכ"ה בשו"ת הרשב"א ח"א סימן תשו אמנם הטור הביא ב' דיעות ודיעה ראשונה דמקודשת כדעת הרמב"ם.
אבל הר"ן הביא דברי הרשב"א הנ"ל וכתב דמסוגיא דידן בעיא לא פשטא ולא דמי לכתובות נט. דהתם היינו טעמא כיון שבידו להקדיש השדה עכשיו לכן יכול להקדיש אח"כ לפי שאותו הקדש שרוצה להקדיש אח"כ הוא ההקדש של עכשיו דכי אומר שדה זו שאני מוכר לך היינו שאמכור לך משא"כ בקדושי אשה שאותן הקידושין השניים אי אפשר להם לחול עכשיו שהרי היא מתקדשת קידושין ראשונים דבבת אחת נותן לה שתי פרוטות. ואפשר לומר שקידושין שאחרי גירושין לא יחולו.
וכ"כ הר"ן בנדרים כט. גם במאירי בסוגין כתב דיש לחוש בה מספק והרמב"ם כתב דמקודשת ודאי. וכתב הב"י דהרמב"ם סבר דלא איפשטא בעיא דרבי אושעיא ומאי דכתב ה"ז מקודשת היינו מספק והכי דייק לישניה שכתב וכשיגרשנה תהיה מגורשת עד שיגרשנה פעם שניה ע"ש. ומשמע דכל קידושין שניים היינו להצריכה גט דא"כ הו"ל למימר וכשיגרשנה חלין קידושין שניים. וכ"כ בספרו כסף משנה ע"ש. אמנם רבים סוברים בדעת הרמב"ם דמקודשת ודאי וכ"כ ים של שלמה קידושין סימן ט רדב"ז ח"ז סימן ע מהרי"ט על הרי"ף ותפארת יעקב ס"ק יג ומהרי"ט לאחר שהביא שיטת הרמב"ם והר"ן תמה למה לא יחולו קידושין שניים הרי שתי פרוטות נתן ואם חלו הראשונים צריכים לחול גם השניים.
או אם לא חלו השניים למה יחולו הראשונים דהרי נתן לה ב' פרוטות וכשם שאי אפשר לומר על הקידושין הראשונים שלא חלו כך צריך לומר שהקידושין השניים יחולו ואע"פ דרב אושעיא מספקא ליה רבי יוחנן פשוט לו דכל שבידו לא הוי מחוסר מעשה.
סעיף ה
ויש לדון במתנה ע"מ להחזיר אם צריך הנותן לקנות בחזרה בתוך הזמן או חוזר לבעלים ממילא בתום זמן המתנה וכתב הרא"ש פרק לולב הגזול סימן ל כשנתן אתרוג במתנה ע"מ להחזיר יצא וצריך לחזור ולקנות אותו אבל אם א"ל יהיה במתנה עד שתצא בו ואח"כ יהיה שלי כבתחילה לא יצא בו דהוי כמו שאול. והביא ראיה מסוגיא בסוכה מו: לא יקנה איניש הושענא לינוקא דקונה ולא יודע להקנות משמע דצריך הנותן לקנות בחזרה וכ"כ הריטב"א בקידושין.
אמנם דעת הרב אביגדור הכהן הביאו הרא"ש בתשובה כלל ל"ה סימן ב דכתב דקנין הגוף לשעתו הוי ויוצא ידי חובתו ולא צריך קנין והקצות בסימן רמא האריך בזה ובאבני מילואים סימן כח ס"ק כג והעלה דהעיקר דלהרא"ש וריטב"א לא מהני קנין הגוף לשעה ולכן חוזר וקונה. ולרב אביגדור מהני ולפי הרא"ה דהביא הר"ן דאמרינן כיון דפסקה פסקה היות ובכל מתנה ע"מ להחזיר בעינן לכם דהיינו גוף של המקבל א"כ נימא כיון דפסקה פסקה. והר"ן פליג על הרא"ה בנדרים כט.
דתנן נטיעות הללו קרבן עד שיקצצו עולא אמר כיון שיקצצו שוב אין פודן וכתב הר"ן דוקא בהקדש אבל בממון פקע בכדי וראיה מנכסי נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני אלא מה ששיר ראשון הכא נמי אם א"ל שדי נתונה לך עד שאעלה לירושלים מכי עלה לירושלים פקע זכותיה. וקשה על הרא"ה דבנדרים פליגי עולא ובר פדא דעולא ס"ל קדושת דמים פקעה בכדי ובאומר עד שיקצצו לאחר שוב אין פודה הא כיון דפסקה פסקה גם בדיני ממונות ואפילו לבר פדא דס"ל דלאחר שנקצצו פודה היינו משום דקדושה לא פקעה בכדי אבל בממון מודה ומהיכי תיתי לומר כיון דפסקה פסקה והא דאתרוג במתנה ע"מ להחזיר קונה האם זה קנין עולמי בתנאי שיחזור או מקנה לו רק קנין פירות ומצאנו בשיטה מקובצת בב"ב קלז בדברי רב נחמן אתרוג זה נתון לך במתנה ואחריך לפלוני נטלו ראשון ויצא בו באנו למחלוקת רבי ורשב"ג ואמרינן למיפק לכו"ע נפיק ביה כי פליגי באכלו בזה נחלקו רבי ורשב"ג וכתב הרא"ש אע"ג דבכה"ג לא קנה אלא לפירות מ"מ נפיק דהוי כמו א"ל יהיה שלך ע"מ שתחזיר ע"כ. ולכן פירש ולאחריך היינו לאחר שתצא בו.
אבל רשב"ם פירש ולאחריך היינו לאחר מיתה אע"ג דאינו יכול לאוכלו ולמוכרו לכם קרינן ביה ולכאורה איך יוצא הרי קנין פירות לא כקנין הגוף ומשמע דקנין פירות חשיב פרי אדמתך אך לכאורה קשה דאם קנין פירות גרידא הוי לכם למה בסוכה מו: אמרינן לא ליקני הושענא לינוקא דמיקנא קני אקנויי לא מקני הרי אפשר להקנות לו על שעה אחת ויחזור ממילא. והיה אפשר לחלק דלא ליקני איירי בסתם מתנה אבל מתנה לשעה אחת מהני והקצות חידש דקנין הגוף לזמן מהני וראיתו משותפין שקנו אתרוג במשותף שיצאו והרי כל אחד קנה לגמרי רק בזמן שהוא אצלו מוכח דקנין הגוף לזמן מהני.
והנתיבות תמה עליו דמתנה לזמן לא מהני ושותפין שאני שאחד מקנה לשני וה"ה בפ"ח דלולב הלכה יא כתב טעמא דשותפין יוצאין ע"פ הגמ' בנדרים מו: שכל אחד ביום שמשתמש הוי כולו שלו אבל לאכול לא יכול לאוכלו ומשמע דקנין פירות נמי חשיב לכם כדעת השיטה מקובצת ומר"ן דפסק בסימן תרנח דשותפין דקנו אתרוג יוצאים ע"כ הטעם כמו שכתב הנתיבות שכל אחד מקנה חלקו לשני כדי לצאת וכן כתב הרשב"ם בב"ב קלז: ומנהג שלנו לברך כל הקהל באתרוג אחד ודעתנו מסכמת שכל אחד נותן לחבירו את חלקו כדאמרינן בר"ג ורבי יהושע בסוכה מא.
ואע"ג דלא פריש כמאן דפריש דמי. ולא גרע ממתנה ע"מ להחזיר דלהכי מהני דעת הקהל שנותנים לכל אחד עד שיברך והני מילי ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול ע"כ.
סעיף ו
וכיוצא בזה כתב הרשב"א בתשובה הביאו ה"ה פ"ח מלולב הלכה יא דהא דאחין שלקחו היינו לקחו לאוכלו. אבל כל שלקחו לצאת בו אמרינן שעל דעת כן לקחוהו שבשעה שיקח אותו אחד מהן לצאת בו כולו קנוי לו כיון שיודעים שבלי זה לא יכולים לצאת ידי חובה. ואפשר שעל דעת כן סמכו בכמה קהילות שלוקחין לולב אחד וכל הקהל יוצאין בו. ומר"ן כתב בסימן תרנח סעיפים ז-ט שותפין שקנו לולב או אתרוג אין אחד מהם יוצא ידי חובתו עד שיקנה חלקו במתנה.
והרמ"א כתב דכל שקנו לשם מצוה יוצאים בו מסתמא דאדעתא דהכי קנוהו ובמג"א שם כתב דטוב להכריז שיתן כל אחד חלקו במתנה. והקצות בסימן רמא הוכיח דאתרוג של הקהל ושותפין יוצאין בו והטעם כמו שכתב הר"ן בריש פרק השותפין דיש ברירה והוי קנין הגוף בשעה שמשתמש בו ושאול שאני דאינו קנוי לגופו אלא לפירות. והנתיבות כתב עליו דבשותפין יוצא דהוי כמו התנה בפירוש דיהיה של כל אחד בעת נטילה והנה על מה שמדמין לסוגיא דפרק השותפין שם שייך ברירה לראב"י אבל רבנן פליגי וכתב הרב שאגת אריה סימנים צה וצו דכל דין ברירה רק בדבר למפרע אבל מכאן ולהכא לא שייך ברירה והראיה מסוגיא דצנועין בב"ק סט.
ועוד. וכאן הוי מכאן ולהבא וכתב הרמ"א דטוב שכל אחד ישתדל ויהיה זריז במצוה לקנות לו לולב ואתרוג ופירש מג"א כיון דלאו כו"ע יודעים להקנות לחבריהם ועוד לעשות הנענועים כהלכתן ע"ש.
סעיף ז
ובמחלוקת הרא"ש והרב אביגדור הכהן דלהרא"ש במתנה ע"מ להחזיר הוי מתנה לצמיתות רק יש תנאי שצריך להחזיר וכן דעת הריטב"א לכן ס"ל דכשאומר על מנת להחזיר צריך קנין לקנות בחזרה אמנם הרב אביגדור הכהן שהביא הרא"ש בתשובה ס"ל דבתום הזמן חוזר מאליו. והקצות הוכיח דקנין לזמן הוי לכם כדעת ר' אביגדור כהן וראיתו מנכסי לך ואחריך לפלוני וכאן הפלוני וזה הוא עצמו. ולפ"ז יכול להקנות לינוקא אלא איירי בסתם אבל כשאמר ע"מ להחזירו מועיל שחוזר מאליו לדעת רבינו אביגדור וכן דעת התוס'.
וכתב הקצות ואע"ג דהר"ן בנדרים כט: גבי היום את אשתי ולמחר אי את אשתי דלא נפקא בלא גט משום דכל קנין שאינו קנין עולמית קנין פירות נקרא ע"ש היינו דוקא לענין אישות דגבי אשה בעינן קנין עולמית אבל גבי אתרוג הוי שלו גם אם אינו קנוי גוף אלא לשעה ע"כ. והנתיבות תמה עליו שהר"ן הוכיח מגיטין מח: מכר שדהו בזמן שהיובל נוהג לענין ביכורים שלא מביא שלא יכול לומר האדמה אשר נתת לי. ולפי הקצות הרי בקנין הגוף לזמן חשיב שלו כמו אתרוג ולמה לא יביא אלא ע"כ כל שלא קנוי עולמית גם בקנין ממון קנין פירות נחשב.
והקצות בסו"ס רנז עמד על כך ותירץ דאף דקימ"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף מ"מ לא קימ"ל בזה כר"ל משום דיש לו קנין עד היובל. אלא באתרוג שיש לו קנין הגוף לשעה יוצאין בו ידי חובתו וכתב הקצות דדוקא במוכר שדהו לפירות כקנין הגוף דמי לא קימ"ל כר"ל דשאני משאר דוכתי דאין לו אלא פירות ואין לו גוף כהאי דמכר הבן בחיי האב אבל קנין פירות דיובל הוי כקנין הגוף משום דרשאי לחפור בה בורות כמבואר ברמב"ם פכ"ג ממכירה במוכר קרקע לזמן כקנין הגוף דמי.
ותירץ בזה דברי הרשב"ם בב"ב קלו. בהא דאמר ר"ל מביא ואינו קורא דלהכי מביא משום דכתיב אשר תביא מארצך בארצך קרינן ביה. והקשו התוס' א"כ אמאי אינו קורא על האדמה אשר נתת לי ע"ש ולפי הקצות ניחא דביובל קנין הגוף לשעה חשיב לכן מביא אבל כדי להגיד פרי האדמה בעינן שהגוף יהיה שלו. וזוהי ראיה לרבינו אביגדור דקנין הגוף לזמן חשיב לכם ויוצאין באתרוג ע"מ להחזיר ולא בעי קנין החזרה ע"ש. ובחתם סופר חו"מ סימן קלא דיבור המתחיל ומיהו כתב לחלק בין מתנה ע"מ להחזיר ובין מוכר שדהו בשעת היובל למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף דבאתרוג כתיב לכם והאי שפיר מקרי לכם אבל בביכורים אי הוה כתיב האדמה אשר לי זה נקרא לי אבל כתיב אשר נתת לי כמו שהקב"ה נותן נתינה עולמית בזה צריך קריאה ע"ש.
ולפ"ז מיושב הקצות שמחלק בין הבאה לבין קריאה ע"ש. אמנם מרשב"ם בב"ב קלז. משמע דהטעם למה מביא כיון ששיעבד לו יניקה ולפי הקצות תיפוק ליה דקנין פירות כקנין הגוף ודו"ק. וצ"ע.
סעיף ח
וכתב האבני מילואים להסביר דעת הרא"ה כשם באומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי אמרינן כיון דפסקה פסקה דכיון דיצאה מרשות הבעל שוב לא נכנסת לרשותו ה"נ בנותן קרקע לחבירו גוף ופירות יום אחד זוכה מקבל הקרקע בקרקע לעולם כיון שיצאה הקרקע מרשות הבעל ליום אחד שוב לא נכנס לרשות הבעלים וא"כ זוכה מקבל מתנה מטעם הפקר כיון דלית ליה בעלים אבל בהקדש אע"ג דיוצא מרשות הקדש לשעה אין מי שיזכה ולכן כיון דלבר פדא קדושה לא פקעה בכדי ובדין נכסי לך דהוכיח הר"ן דפקע מיניה היינו כיון דלא שייר לעצמו.
ולכן אמרינן אין לשני אלא מה ששיר ראשון ולעצמו לא יכול לשייר כיון דפסקה פסקה. והא דמהני הפקר ליום אחד היינו כיון דלא זכה אחר יכול לחזור. ודו"ק.
ובאבני מילואים סימן לא אות כא. דן בסוגיא דמקדש חצי אשה לא מקודשת. וכן פסק שו"ע אהע"ז סימן לא סעיף ח' ופרכינן ותפשוט קדושה בכולה כמו מקדיש חצי בהמה ומשני התם בהמה הכא דעת אחרת מעכבת שלא נתרצתה אלא לחציה ולא לכולה ע"ש. וקשה דבגמרא כט. היום את אשתי ולמחר את לא אשתי פשטה ולא יוצאה בלי גט. והגמ' רצתה להוכיח דקדושת הגוף לא פקעה בכדי וכתב הר"ן אע"פ שהוא קידשה לזמן והיא נתרצית אלא לזמן אפ"ה אמרינן כיון דיש רצון על כל פנים לזמן שוב לא פקעה א"כ בנתרצית לחצי נמי נימא כיון דנתרצית לחציה פשטה בכולה אע"ג דאיכא דעת אחרת מעכבת דהרי הר"ן חידש כי יקח איש דהאשה לא פועלת בקידושין רק מפקרת עצמה ומשו"ה לא פשטה רצונה בכולה ע"ש. וא"כ הכא נמי במקדש לזמן היא רצתה רק לזמן ולמה לא יוצאת בלי גט.
וכתב לישב ע"פ הגמרא פג: היום אי את אשתי ולמחר את אשתי בתר דבעיא הדר פשטה כיון דפסקה פסקה וכתב הרא"ה דהו"ה נותן קרקע לחבירו גוף ופירות לזמן דלא חוזר דכיון דפסקה פסקה ותמה עליו הקצות כיון דהגמ' הסתפקה אי קדושת הגוף פקעה בכדי הרי גם בקדושת דמים נמי יחלקו כמו בנותן קרקע גוף ופירות לזמן לפי דעת הרא"ה. וע"ז תירץ האבני מילואים דבהדיוט כשמקנה לזמן גוף ופירות נפקע הבעלות בתום הזמן ואח"כ הוי הפקר והלוקח זוכה מההפקר.
אבל בהקדש כיון דלא פקע בכדי נשאר ההקדש לעולם. ולכן בקידש אשה לל' יום דהקדושה התפשטה בכולה אמרינן כיון דפסקה פסקה כיון דקדושת הגוף לא פקעה. אבל במקדש חצי אשה דלא שייך לומר כיון דפסקה פסקה לכן דעת אחרת שלה מעכבת עכת"ד.
והגמ' בגיטין מג. חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא אמר רב נחמן פקעי קידושי ראשון רבי זירא אמר רב נחמן גמרו קידושי ראשון ופרש"י פקעו קידושי ראשון בא השחרור והפקיעה שהרי נשתנה גופה והו"ל כקטן שנולד ע"ש וקשה למ"ד פשטי הרי התרצתה רק לחצי ואיך פשטו. וכתב לישב דבכל אשה בחציך מקודש לי לא פשטה כיון דיכול לקדש כולה וקידש חצי הרי התרצתה לחצי ולא פסקה אצלה לכן לא מקודשת.
אבל חציה שפחה דקידושין תופסין בה כיון שקידש חצי שפחה הרי קידש כל מה שאפשר לקדש ולא שייר בבת חורין ולא אגידא גביה לכן קדושין פשטו כיון דפסקה פסקה כמו במקדש לל' יום.
סעיף ט
ובספר שערי חיים לאחר שהביא דברי האבני מילואים ותמיהתו על הרא"ה דכיון דלפי בר פדא קדושה לא פקעה בכדי א"כ כיון דס"ל בממון כיון דפסקה פסקה. למה בהקדש חוזר לחול בכלות הזמן הרי נימא כיון דפסקה פסקה. וכתב לישב ע"פ הסוגיא בחולין קלט. תרנגולת שמרדה פקעה מקדושתה וכתב הריטב"א שם ולכאורה קדושת דמים שבהם להיכן הלכה ואפשר כיון דהקדש דמים אין בו קדושת הגוף אין להקדש בו קנין הגוף אלא שעבוד ממון. וכיון דנתיאש הגזבר או המקדש מפני שמרדה הו"ל הפקר.
ומשמע מדברי הריטב"א דבקדושת דמים כל הקנין לגבוה הוא שעבוד דמים וגוף החפץ של המקדש. ולכן נתיאש המקדש פקעה הקדושה. ואע"ג דנתיאש הגזבר הוי הפקר ולכאורה הרי הגזבר אין לו כלום. וצ"ל ע"פ הגמ' קטז. דכשלא יכולים הבעלים להציל כל אחד יכול לזכות ולפ"ז מובן למה בהקדש אין דין כיון דפסקה פסקה כי לא פסקה. ולמ"ד קדושת הגוף לא פקעה בכדי קשה למה לא נאמר כיון דפסקה פסקה וצ"ל כיון דאם ראובן הקדיש תורא תמיד נקרא תורא דראובן. ולהכי כל שפקעה הקדושה חוזר הממון לבעלים זה פירוש הרא"ה.
ולפי האבני מילואים דפירש בדעת הרא"ה דמה שאמר כיון שפסקה פסקה היינו שלא חוזרת לרשות המוכר וממילא זוכה המקבל בתורת הפקר כיון דלית ליה בעלים. ומדברי הרא"ה למאי משמע דזוכה מדין הפקר אלא משום דפסקה פסקה כמו בהיום אי את אשתי ומשמע מדין קנין. ובאבני מילואים ס' לא ס"ק כב הקשה מהגמ' נדרים כט. היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלי גט והקשה מחציך מקודש לי. דלא פשטו קידושין בכולה דאין רצונה אלא על חצי והרי בהרי את מקודשת לל' יום מקודשת לתמיד למרות שאין רצונה אלא ליום אחד וכתב לישב ע"פ הר"ן שם דאשה לא פועלת אלא מפקירה עצמה כיון דמשוה עצמה כהפקר לזמן כן הוא לעולם כיון דפסקה פסקה משא"כ במקדש חצי אשה הרי שייר באשה ולא שייך כיון דפסקה פסקה וע"כ כתב דכל הדין של פסקה פסקה אינו אלא בקנין ובעלות בחפץ של ממון שכיון שיצא הדבר מרשות הנותן שוב אינו יכול לחזור אליו בלא קנין אבל בבעלות האשה על עצמה להתקדש לא שייך דבר זה דבכל שעה קיימא בעלות זו ותמיד ישנה הסיבה המחדש זכותה וכוחה בהקידושין וע"כ כיון שנגמר הזמן שנתרצתה שוב יש כאן דעת אחרת המעכב שלא ימשכו הקידושין יותר. וז"ב.
סעיף י
ובדברי האבני מילואים בהיום את אשתי ולמחר אי את אשתי דלא נפקא בלי גט אינו מגדר התפשטות כלל אלא כיון דא"א לקידושין שיפקעו בלא היתר דכיון דנעשית א"א אין היא מותרת בלי גט וכן הדין מעיקרו ולא איכפת לן שנתרצתה להתקדש אלא לזמן ע"כ. ונראה לבאר מחלוקת הר"ן והרא"ה כשנתן גוף ופירות לזמן אם אומרים כיון דפסקה פסקה דהר"ן נדרים כט כתב דכל קנין שאינו לעולם קנין פירות נקרא. ולכן במוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג מבואר בגיטין מח.
ביובל שני מביא ואינו קורא והיינו ביובל ראשון המכירה עולמית והיובל הפקיע. ביובל שני מכר לו גוף ופירות לזמן לכן הוי קנין פירות אבל המנ"ח מצוה צא ומצוה שלט ס"ל דביובל שני מוכר רק פירות דבעלות לזמן עדיפא מקנין פירות שיכול להנות ולהרוס כרצונו וכמו שכתב הרמב"ם פכ"ג הלכה ה ולכן לא תלוי במחלוקת רבי יוחנן ור"ל ולכו"ע מביא וקורא. אמנם לר"ן דס"ל קנין הגוף לזמן הוי קנין פירות ולר"ל מביא ואינו קורא. והנה בקנין לזמן לרב אביגדור הכהן חשיב קנין ויוצאים בו באתרוג והרא"ש חולק. וס"ל דאתרוג הקנוי לזמן לא יוצאים בו דלא הוי לכם.
והנה בגדר הדברים בקנין לזמן יש ללוקח באותו זמן בעלות גמורה ולהמוכר יש בעלות עולמית ובגמר הזמן החפץ חוזר למוכר ואין זה בעלות מתחדשת אלא בעלות שנמשכת לכן בעל הממון בכח זה המוכר שהוא בעלים עולמית. ולפ"ז זה המחלוקת בין הר"ן להרא"ה דהר"ן ס"ל דכל קנין שאינו עולמית הוא קנין פירות והבעלים לא הסתלקו ולכן לא שייך כיון דפסקה פסקה דאף פעם לא פסק. אמנם הרא"ה ס"ל דקנין גוף ופירות לזמן הוי קנין גמור כדעת הרב אביגדור הכהן ולכן שייך כיון דפסקה פסקה גם בממון ודו"ק.