סי' י"ד
הולך מנה לפלוני במלוה או בפקדון
סעיף א
דף יד. הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר ושמואל מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר. וטעמא דרב בפקדון הולך כזכי דמי ופרכינן הרי בפקדון יש סברא שאין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר ולמה לא יכול לחזור ומשני בהוחזק כפרן משמע בלא הוחזק כפרן חוזר. וכתב הר"ן אי נמי דהמפקיד רגיל להפקיד אצלו. וכתב רש"י בפקדון אין רצונו של המפקיד שיהיה פקדונו ביד אחר וזה חוב הוא לו וקשה הרי שומר שמסר לשומר חייב וא"כ הרי הנפקד נמי חייב ובעל הפקדון לא מפסיד דסו"ס חייב הנפקד באחריות.
וכתב בית אהרן דחיישינן שמא השליח עיניו נתן בו ואע"ג דנשבע מ"מ יכול לומר את מהימנת לי בשבועה השליח לא נאמן לכן צריך להעמיד בהוחזק בכפרן.
ופסק הרמב"ם בפט"ז ממלוה ולוה הלכה ב' היה ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הולך לשמעון מנה זה שאני חייב לו אם בא לחזור אינו חוזר והוא חייב באחריותו עד שיגיע המנה ליד שמעון החזיר לוי את המנה לראובן שניהם חייבים באחריותו עד שיגיע ליד שמעון כל חובו ע"כ. ותמה הראב"ד אחריות לוי השליח איני יודע מהו אלא שאם יכפור ראובן במלוה נמצא לוי פושע בדבר ע"כ. וכתב ה"ה שמצא בתשו' הרי"ף שאם החזיר לוי לראובן הלוה והעני ראובן חייב לוי.
וכתב ה"ה דזה ילפינן מעובדא דרבי דוסתאי ברבי ינאי דלאחר שקבל החזיר להם וא"ל רב אחי ברבי יאשי' אמאי החזרת א"ל בני אדם הם אמה וכובעם אמה משמע רק מחמת אונס פטור אבל אלמלא היה אונס חייב. וכ"כ הרשב"א ואם החזיר השליח למשלח חייב השליח ובעל חוב גובה ממנו אא"כ אנסוהו.
סעיף ב
והנה על דברי הגמ' מרבי ינאי דפטרוהו כיון דהיה אנוס הא לאו הכי חייב הרי שם איירי בפקדון. ובפקדון הטעם משום אי אפשי שיהיה פקדוני ביד אחר ואם השליח החזיר לנפקד דהוא נאמן על המפקיד למה יתחייב. וצ"ל כיון דהמפקיד עשה את רבי ינאי לשליח להביא הפקדון הרי גילה דלא נאמן עליו הנפקד לכן אם החזיר חייב חוץ מאם היה אונס. ולפ"ז מה ראיה מייתי הרב המגיד מרבי דוסתאי ברבי ינאי דגילה דעתו המפקיד דלא רוצה שהחפץ ישאר אצל הנפקד.
אבל בעלמא מנין לנו לחייב השליח אם החזיר. ולכן הרמב"ם דייק דאיירי בהלואה ולא בפקדון. וזה החלוק של הגמ' בפקדון רק בהוחזק כפרן ובהלוואה תמיד זכות למלוה אמנם הטור ושו"ע ס' קכה כתבו בין בפקדון בין במלוה. וא"כ מנין ליהו דהרי כאן חייב בשליח שהחזיר לנפקד כיון שגילה דעתו שאין רצונו שהפקדון ימשיך להיות אצל הנפקד אבל בלאו הכי אין לחייבו דהרי החזיר למי שנאמן על המפקיד ולכן כתבו רק בהעני חייב הא לא העני אם החזיר פטור. ולכן הרמב"ם דאיירי בהלואה בכל אופן אם החזיר חייב. וש"ך תמה על הרמב"ם.
והקשה בשער המשפט ס' קכה ס"ק א מחולין פג. בד' פרקים משחטין את הטבח בע"כ אפי' שור שוה אלף ואין לו ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת ללוקח ופריך והא לא משך ומוקי דזיכה לו ע"י אחר. בד' פרקי' זכות הוא לו בשאר ימות השנה חוב הוא לו לכן אם מת מת למוכר. אבל בד' פרקים העמידו חז"ל על מקור הדין דמעות קונות ואם נתן לו דינר ולא מצא למי למכור משחיטין אותו בע"כ ואם נטרף הפסיד הלוקח הדינר וקשה למה לא נאמר כיון דאיירי בזיכה לו ע"י אחר חייב לתת ללוקח בשר ומ"מ במת חייב באחריותו.
ותירץ שיש הבדל בין מוכר ללוה דבמוכר שמזכה הבהמה ללוקח אף שעדין לא קנה אותה דמדינא לא רמיא עליו ולכן כשעושה דבר שלא חייב לעשות נפטר לגמרי. משא"כ בלוה חייב לפרוע החוב והוא באחריותו ומה שנותן לשליח לקחת למלוה זה לא מילתא יתרה אלא נותן לו מעצם הדין, לכן חייב ודו"ק.
סעיף ג
ופסק הרמב"ם פט"ז ממלוה הלכה כ ראובן חייב לשמעון מנה ואמר ללוי הולך לשמעון מנה זה אם בא לחזור אינו חוזר והוא חייב באחריותו וכו'. ובפ"א דשכירות הל' ו כתב היה בידו פקדון ושלחו ביד אחר לבעליו הואיל והשומר הראשון חייב באחריותו אם בא לחזור ולהחזיר הפקדון מיד השומר השני יכול ואם הוחזק כפרן אינו יכול להחזיר הפקדון מיד שומר השני אע"פ שעדין הפקדון ביד הראשון וכתב ה"ה ונ"מ דאם הבעלים היו רגילים להפקיד ביד השומר השני לא חוזר ולא חייב באחריותו ע"ש.
אמנם הרשב"א ור"ן כתבו דהו"ה אם רגיל להפקיד בידו נמי זוכה ולא חוזר ואפי הכי חייב באחריותו. והנה בדין הגמ' דפריך פקדון לימא אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר משמע מטעם זה אע"פ שנתן לשליח חוזר בו הנפקד דאומר אני לא רוצה להיות חייב למפקיד וע"כ הגמ' העמידה הוחזק כפרן והקשו הראשונים למה לא תירצה הגמ' דרגיל להפקיד בידו וע"כ כתב הרשב"א ור"ן דהוא הדין וה"ה כתב דבזה נפטר לגמרי וצריך טעם לזה.
והמשנה למלך פ"א דשכירות הל' ו ובפט"ז מהלכות מלוה כתב המ"מ דבפקדון אם בא לחזור חוזר מטעם אין רצוני שיהיה פקדוני וכו' ואם היה רגיל להפקיד אצלו השליח נפטר הנפקד אם נאבד ואם בא לחזור אינו חוזר ותמה עליו דמה ענין רגיל להפקיד בזה דהא פשע לשלוח פקדון בדרכים לא דרכים והנפקד עצמו אם היה מוליך באותם דרכים היה חייב וא"כ למה יפטר עכשו הנפקד אם נאנס ביד השליח וסיים אחר זמן מצאתי שהרא"ם בס' ו' תמה על זה וצ"ע.
ולכאורה מגמ' מוכח כדעת הרמב"ם דהגמ' תירצה דבפקדון אומר לו אין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר ולכן העמידה הגמ' בהוחזק כפרן. ואם איתא נעמיד באופן דרגיל להפקיד אצלו אלא ודאי דברגיל להפקיד א"א להעמיד דהגמ' אמרה אינו חוזר וחייב באחריותו וברגיל להפקיד אצלו לרמב"ם אינו חוזר ואינו חייב באחריותו. אלא להרשב"א ור"ן קשה דס"ל דברגיל להפקיד אצלו אינו חוזר וחייב באחריותו הו"ל לתרץ כן. והר"ן כתב דהו"ה מצי לתרץ כן. והנה הרמב"ם כתב בספ"א דשכירות הואיל וחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר. והרי הגמ' אמרה הטעם משום שאין רצוני שיהיה פקדוני ביד אחר הא אם מסלקין טענה זו שפיר אינו חוזר וחייב באחריותו כגון ברגיל להפקיד וזה דעת הרשב"א ור"ן.
סעיף ד
וכתב מחנ"א ס' כז מזכיה ומתנה דלהרמב"ם זה הטעם דחייב באחריותו כיון דיש סברא של אין רצוני שיהיה פקדוני הא אם לא שייך טעם זה כגון במסר למי שרגיל להפקיד לא חייב באחריותו. ומדברי הרשב"א והר"ן דס"ל דאפי' מסר למי שהמפקיד מאמינו מ"מ חייב הנפקד באחריותו היינו באופן דהשליח הלך בדרכים עקלקלות ועי"ז נאנס. ומשמע מהגמ' דהרי הוא באחריותו של השומר והשליח פטור ואמאי פטור הרי הוא פשע להעבירו במקום עקולי דרכים. ומרן בשו"ע חו"מ ס' קכה סעיף ב פסק כשלא הוחזק הנפקד כפרן יכול לחזור בו הנפקד וכתב הש"ך שם בס"ק טו משמע אפי' קיבל שליח כל אחריות יכול לחזור בו הנפקד.
וב"ח פליג וס"ל דמשמע מרמב"ם אם שליח מקבל כל אחריות לא חוזר וש"ך חולק על הב"ח וס"ל דטענה את מהימנת לי בשבועה ולא שליח שייכה כל שנאנס ביד השליח שאומר לו את מהימנת לי בשבועה ולא שליח ודו"ק.
ובדעת הרמב"ם שכתב דהנפקד יכול לחזור בו כיון שהוא באחריותו וכתב בחתם סופר בשם ה"ה הטעם שהרמב"ם לא נקט טעמא שאין רצוני דאילו לטעם זה יצא דאם רגיל להפקיד אצלו אינו חייב באחריותו לכן נקט שהטעם משום שחייב באחריותו וקשה הרי הגמ' אמרה לרב אע"פ שחייב באחריותו אינו חוזר. ותרץ כיון דהרמב"ם ס"ל שומר שמסר לשומר אפי' רגיל גביה אם גרע משמירתו חייב. והנה לפי הרמב"ם מה מקשה מאין רצוני שיהיה פקדוני משמע אי מפקיד אצלו ניחא הא אפי' מפקיד אצלו אי גרע משמירתו חייב.
ובפרט דכאן מסר לשליח שזוכה עבור הבעלים והראשון חייב באחריות והשני לא חייב ואין לך גרע יותר מזה. ובנידון זה הוי חובה ולא זכות אלא צ"ל דאה"נ אלא כיון דגמ' אליבא דרב דס"ל שומר שמסר לשומר פטור דיהיב לבן דעת. לכן הגמ' הקשתה מאין רצוני אבל לדינא דחייב הראשון חייב דגרע ולכן חוזר ודו"ק.
סעיף ה
והנה הרי"ף הוכיח מסוגיא דהולך מנה לפלוני דהוא באחריות הנפקד ולא חוזר משמע דמהני רק לענין שלא חוזר אבל לזכות בפועל עד שיגיע לידו והתוס' ורא"ש נחלקו עליו. וס"ל דכל זכות הזוכה מעכשיו אפי' לא הגיע לידו ובארנו דהמחלוקת בזכיה האם זה מדין שליחות והוי שלוחו או לא והרי"ף ס"ל זכיה לא הוי כמו ידו לכן עד שיגיע ליד הזוכה. והרא"ש חלק דמהני זכיה לענין אם מת הנותן אבל לגבי אחריות זה חובה למלוה אם מסתלק הנפקד או הלוה.
סעיף ו
ויש שפירשו הסוגיא דהטעם למה הלוה לא יכול לחזור ומלוה לא זכה כיון דזה דומה לקנין מעכשיו ולאחר ל' יום שכתב הרמב"ן בקידושין סג. שאין המקנה יכול לחזור בו והטעם כיון שהמקנה גמר בדעתו להקנות עכשו ונעשה מעשה קנין אע"פ שאין הקנין יכול לחול כל שעדיין לא בא לעולם מ"מ נחשב מעשה קנין כגמור מעכשו. ואין חזרתו בדיבור אח"כ מבטלת מעשה ולכן בנידון דידן דהלוה גמר בדעתו להקנות למלוה מעכשו אלא שאין חלות הקנין יכולה לחול עכשו לפי שאין זו זכות למלוה שיפטר הלוה מאחריות וגם השליח לא יכול לזכות עבור המלוה רק מה שהוא זכות עבורו וא"כ יש כאן מעשה קנין גמור מעכשו שאף על פי שלא יכול לגמור הקנין אלא לאחר זמן אין המקנה יכול לחזור בו וכ"כ חידושי הגרנ"ט לישב שיטת הרי"ף ע"ש.
ובמערכת הקניינים להגר"ש שקופ זצ"ל ס' ה כתב לישב שפרעון חוב לא די שיזכה הלוה למלוה אלא בעינן שיגיע ממש ליד המלוה כי עיקר פיטור האחריות מהלוה הוא רק בהגיע המעות ליד המלוה וכעין מה שמצאנו בגזלן אע"פ שהוא חייב להחזיר והחפץ הוא של הבעלים חייב הגזלן באחריותו כל זמן שלא הגיע ליד הנגזל. דזכיה לא חשיב כאילו בא לידו ממש דזכיה מהני לענין ממון ולכן לא יכול לחזור אבל בפועל לא בא לידו ממש.
וזה לדעת הרי"ף וכ"כ בדברי אמת קונטרס יא בעינייני גיטין יב. ושם תלה ביסוד אם זכיה מטעם שליחות או לא. אבל בשערי חיים ס' א וס' לב כתב דאפי' למ"ד זכיה מטעם שליחות מ"מ לא נפטר הלוה עד שיגיע לידי המלוה בפועל וזה לדעת הרי"ף אבל הרמב"ם בהל' עבדים פרק ו' שחילק בין אומר תן לאומר זכה דבזכה לגמרי אפי' לא הגיע לידו. ומשמע דזכיה הוי כאילו בא לידו.ולפ"ז באמר הלוה לשליח זכה עבור המלוה כבר יצא מאחריות הלוה.
ועי' נתיבות המשפט סי' שמד ס"ק ד שכל שיחדו המלוה והלוה חפץ לפרעון זוכה המלוה בלי קנין ואף כאן עומד שליח במקום המלוה ליחד עם הלוה מעות לפרעון חוב וממילא נקנים הם למלוה מאליו אמנם זכי' כעין זו אינה נחשבת כאילו בא הממון לרשות המלוה שכל כולה אינה אלא ממילא בלא קנין השליח וכמו בייחד לו חפץ והוא ברשות הלוה דאין הפרעון מתקיים אלא כשמגיע ליד המלוה וחייב הלוה באחריותו.
סעיף ז
ויש שהסבירו הטעם למה לא יכול הלוה לחזור למרות שחייב באחריותו דהוי כאומר זכי ע"מ שתתנהו לפלוני ולא אם התקיים התנאי והגיע לידי המלוה זכה בהם למפרע אבל כל שלא נתקיים התנאי לא זכה. וכ"כ הרמ"ה מובא בטור ס"ק כ"ה ועי' בקצות החושן שם ס"ק ג' דפי' כן בדעת הריף והרמב"ם והביא דעת הרשב"א דהסתפק בהולך ותן אי הוי כאילו התנה עמו שיזכה מעכשיו או דהוי בלא תנאי ע"ש ועי' תורת גיטין דף ט. דמחלק בין זכה בשטר לזכה בממון ע"ש.ודעת שמואל דחולק על רב סובר מתוך שחייב באחריותו אם בא לחזור חוזר והגמ' בתחילה אמרה לימא פליגי בהולך כזכי דשמואל ס"ל הולך לאו כזכי ותירצה הגמ' כו"ע הולך כזכי ופליגי אם אומרים מגו ודעת שמואל כיון דהוי חוב למלוה אם הלוה נפקע מאחריות לכן לא הוי זכיה ע"ש.
והקשה הרא"ש סי' י"ט לשמואל מי גרע מתופס לבע"ח במקום שלא חב לאחריני שקנה אף בע"כ של לוה.כ"ש כאן דקיבל השליח מדעת לוה וא"כ מדוע יכול הלוה לחזור בו. וכן תמה רא"ש, תוס' רי"ד, ריטב"א ומאירי ויש שישבו דכאן איירי בחב לאחרים ולכן לא קונה מדין תופס לבע"ח. ובקרבן נתנאל אות ג' תמה דאפי' במקום שחב לאחרים תפיסתו לא מועילה רק לגבי בעלי חובות ולא לגבי הלוה כיון דמלוה עצמו יכול לתפוס הרי השליח עומד במקומו.
ויש שישבו דהא דמהני תופס לבע"ח במקום שלא חב היינו במקום שאין נכסים ללוה דאם לא יתפוס יאבד המלוה מעותיו אבל באופן דיש נכסים ללוה לא יכול לתפוס דאם לא נאמר כן לא הנחת חיים לכל חי דכל אחד שחייב כל מאן דבעי יכול לתפוס בעבור בע"ח. ובתוס' הרא"ש הביא בשם רבינו פרץ דאיירי בתוך הזמן ולכן גם המלוה עצמו לא יכול לתפוס והראש דחה תירוץ זה דכל שהלוה מפסיד נכסים יכול לתפוס אפי' תוך הזמן ע"ש.
סעיף ח
ויש שחילקו דשאני תופס לבע"ח שקנה במקום שלא חב לאחרים היינו במקום שהוא תופס מעצמו אבל כאן הלוה מתפיסו וכיון שהולך לאו כזכי הרי זה כאילו א"ל יהיו המעות הללו בידך בשבילי וכתב המאירי דכאן לא טוען השליח שתפס עבור המלוה אלא טוען ללוה היות ונתת לי בשביל המלוה אתה לא יכול לחזור. ולכן אנן לא טענינן לשליח שהוא תפס בשביל המלוה ובתוס' רי"ד חידש דאפי' בתופס לבע"ח דמהני כשלא חב לאחריני אם הלוה טוען שאין השליח נאמן עליו או שירא שמא יאנסו טענתו טענה ויכול לחזור.
והנה בתופס לבע"ח במקום שלא חב לאחרים ונאנסו ביד התופס פסק מר"ן בס' קה דחייב באחריות והרמ"א כתב בשם הטור דלא חייב באחריות. ולדעת הרא"ש ע"כ דאיירי בסתם אבל אם הלוה טוען או קבל עליך אחריות או החזר לי מה שתפסת שומעין לו כ"כ הטור. נמצא דכל מחלוקת המחבר והרמ"א בתפס סתם. אבל אם א"ל קבל עליך אחריות חייב.
ושמואל ס"ל דאפ' אמרינן הולך כזכי מ"מ כיון שחייב באחריות חוזר. וכתב הרמב"ן הטעם כיון דברשותו עומדים והוא חייב באחריותו וטעמא כיון דהשליח לא משועבד ע"פ דין תורה להביאו למלוה ולמפקיד והוא לא מקבל אחריות לכן לא שייך זכיה דהוי כמו שאינו מחוייב בפרעון זה ולא נתן לו בתורת פרעון ומתנה. ולכן כתב הריטב"א בהוחזק כפרן גם לשמואל מודה דאז השליח נוטל בתורת פרעון ולא יכול לחזור. ויש לדקדק בדברי הרמב"ם דאם החזירו ללוה שניהם חייבים עד שיגיע המנה לידי שמעון.
ופ' רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ותמה הראב"ד אחריות לוי איני יודע מה הוא אלא שאם יכפור ראובן במלוה נמצא לוי פושע בדבר עיין. במ"מ ובשו"ע הביא ב' דיעות ועי' סמ"ע. דיעה ראשונה, דרק אם העני ראובן גובה מלוה. ודיעה ב', דעת הרמב"ם בכל אופן חייב וסתם מר"ן כדעת הראב"ד.
סעיף ט
ומשמע מרמב"ם דכתב רצה מזה גובה רצה מזה גובה ושניהם שווין דחייב אפי' באונסין דמלוה להוצאה וברשות לוה קיימא וא"כ גם השליח חייב באונסין דלשון רצה מזה גובה משמע שווין וכ"כ כנה"ג אמנם התומים כתב דאפשר דלרמב"ם השליח חייב בגנבה ואבדה וזה מחלוקת הראב"ד ורמב"ם דראב"ד ס"ל דשליח הוי שומר חינם וחייב בפשיעה ורמב"ם ס"ל דהוא שומר שכר וחייב בגנבה ואבדה ולכאו' לרמב"ם איזה שכר וצ"ל דהוי כמעות שמותרין להשתמש בהן ולכן חייב מדין שומר שכר וכדאמרינן ב"מ מג. דרק באבדו חייב ולא בנאנסו. וכתב התומים דמלשון הרמב"ם משמע דחייב באונסין דכתב שניהם חייבים משמע דחיוב השליח כמו הלוה ולוה כיון דברשותו אע"פ שנאנסו חייב ע"ש.
ולכאורה איך יהיה מותר לשליח להשתמש בכסף הרי זה כסף של המלוה שהרי כבר זכה בהם ומטעם זה אמרינן דלוה לא חוזר מהיכי תיתי שמותר להשתמש בהם. וכ"כ הנתיבות בס' קכא ס"ק י דאין הוכחה דניחא ליה למלוה שישתמשו בכספו וצריך לומר דכיון דמחזיר ללוה חייב באונסין. ומ"מ כאן דהחזיר למי שהמפקיד נאמן לו למה חייב וצ"ל דהרמב"ם איירי רק במלוה ולא בפקדון. וצ"ל בדעת הרמב"ם למה חייב באחריותו הלוה כיון דהתנאי הוא שהלוה יסלק הפרעון בפועל עד שיגיע ליד המלוה. וזה בין להרי"ף ובין הרמב"ם. לרי"ף משום דע"י זכיה לא חשיב ידו של מלוה ולרמב"ם זה דין בפרעון.
סעיף י
ויש להסתפק בדין הולך מנה לפלוני שאני חייב לו דכל זמן שלא הגיעו המעות ליד המלוה חייב. האם משום דזה נחשב כאילו לא נפרע החוב ולכן חייב או נימא שהחוב נפרע אלא זה פרט ודין בהלכות הלוואה שכל עוד שלא הגיע לידו של מלוה יהיה הלוה אחראי על דמי הפרעון וזה לא מדין פרעון אלא מדין שמירה שחייב באחריות דמי הפרעון ולא מעיקר חובו. ובמחנ"א הל' זכיה ומתנה ס' ל"ג כתב בשם מהרש"ל דאם אין כהן בעיר יכול לזכות לכהן ה' סלעים דפדיון הבן על ידי אחר.
וכתב ע"ז המחנ"א דאף לאחר שזכה ע"י אחר לא יכול לחזור ומ"מ חייב באחריותו כדין לוה שזכה למלוה א"כ אין כאן פרעון ולא קיים המצוה. ובמהרי"ט אלגזי סופ"ח דבכורות אות פב כתב דיש לחלק בין מלוה לפדיון דבמלוה למה חייב כיון דמלוה א"ל למה שלחת ומי נתן לך רשות למסור לשליח וכיון דממון שיש לו תובעין חייב. אבל בפדיון הבן דהוא ממון השבט לא שייך תביעה וכן בטלה טענה מי אמר לך לשלוח לי דהאב לא חייב לכהן זה.
דאדרבה זכות הוא לכהן דמזכה לו דבר שלא חייב בו ולכן שפיר מהני בפדיון ולא חייב באחריותו. וע"כ סברת המהרי"ט היא אם נאמר בעלמא בהולך מנה לפלוני שאני חייב לו הוי פרעון ולכן לא חוזר ובכ"ז חייב באחריות מדין שמירה ניחא דבממון שאין לו תובעין לא חיב באחריות כיון דהכהן ניחא לו שיזכו לו ולא מחייב את המזכה בשמירה אבל אי נימא מה שחייב באחריות מדין שחסר בפרעון מה לי מלוה מה לי פדיון הבן לא פדוי במזכה ע"י אחר כל עוד לא הגיע ליד כהן. וזה תמיהת המחנ"א. אמנם המהרש"ל ומהרי"ט ס"ל דחייב אחריות מדין שומר ולכן בממון שאין תובעין הבן פדוי ודו"ק (שערי חיים).
ובזה ישב מחלוקת הרמב"ם והראב"ד דהרמב"ם ס"ל בפ"ח דשכירות הלכה ד וה' שומר שמסר לשומר שהיה דרך הבעלים להפקיד אצל השני פטור הראשון. והני מילי בשלא מיעט בשמירתו אבל מיעט חייב. ולכן ס"ל להרמב"ם לפי המח"א דחיוב אחריות של הלוה מעצם הדין דחסר בפרעוןן ולכן אם לוי השליח שהוא שומר חינם החזיר לראובן הרי ראובן בין כה חייב באחריות והפרעון לא נחשב א"כ ראובן לא שומר כלל ולוי מסר מעות למי שאינו שומר דאע"פ שראובן חייב באחריות מ"מ ע"י המסירה לא נתחייב בדין מיוחד ולכן הוי פשיעה וחייב.
אמנם הראב"ד ס"ל כמהרש"ל דחיוב אחריות מדין שומר. וא"כ כשמסר לו הוי שומר שמסר לשומר. ולא עוד אלא שו"ח שמסר לשומר שכר ולכן מקשה הראב"ד לא ידעתי חיוב השליח ודו"ק דהראב"ד ס"ל כמהרש"ל. ולפ"ז אפשר לישב מחלוקת ה"ה ורשב"א אם המציא אדם נאמן או רגיל להפקיד לרב המגיד אינו חייב הלוה באחריות ולרשב"א ור"ן חייב. דלהרשב"א מה שחייב באחריות זה מדין פרעון ולכן חייב הנפקד והלוה. אמנם ה"ה ס"ל זה תנאי של שמירה ולכן כל שהעביר לאדם רגיל להפקיד פקע חיובו של הנפקד או לוה ודו"ק.
ובזה ניחא מחלוקת הש"ך והב"ח בקיבל שליח אחריות מה שהביא הש"ך בס"ק טו והטעם כיון דחסר פרעון חוזר אבל אם מדין שמירה פקעה שמירתו. ודו"ק.