הסיפור שלא נכתב בספרי ההלכה

בערב שבת אחד במקנס, כשגשמים כבדים ירדו על העיר, נולד בבית משפחת שלוש תינוק וקראו לו שלמה. המשפחה כבר איבדה שני ילדים צעירים, והבן החדש התקבל כמו מתנה שהאירה את כל הבית.

כבר בגיל שנתיים היה הפעוט עוטף את כתפיו במגבת כאילו הייתה טלית, ומרים ידיים קטנות לברכת כהנים. אחותו הבכורה, ז׳ולייט, סיפרה שזה לא נראה כמו חיקוי. שלמה הרגיש את המילים. סבתו אסתר קראה לו ״המלך שלי״. כל בגד חדש הגיע קודם אליו, וכל פרי ראשון הונח קודם בידיו.

הבית עצמו היה פשוט: דירה קטנה בקו התפר שבין המלאח הישן למלאח החדש. אחיו דוד תיאר אותו כביתו של אברהם אבינו. סיר המרק עמד תמיד על האש, ואם הגיע אורח לא צפוי, אמא הוסיפה מים וכולם אכלו.

יום אחד חזר שלמה הביתה בדמעות. המורה דרש ממנו להביא ספר, ובבית לא היה כסף לקנות אותו, אז הילד נשלח הביתה. סבתו לא שתקה: היא לקחה אותו ביד, צעדה לבית הספר, ובסוף הגיעה למנהל. המנהל, הרב מנשה, הזדעזע מהסיפור ושאל ״איך אתה זורק ילד כזה?״

את נעוריו העביר בטנג׳ר, בישיבה התיכונית ״עץ חיים״ אצל הרב דוד בר־חן זצ״ל. שם כבר בלט בעומק ובבהירות. כשאחותו עלתה ארצה, שלח לה מכתבים בכתב יד מסודר להפליא. באחד מהם, כשהיה בן שתים עשרה, כתב שנולד לו אח קטן, אשר, ושהוא עוזר לאמא לטפל בו.

כשנפתחה הדרך לעלות לארץ, היו מי שהציעו לו להישאר: תפקידים, אחריות, עתיד בטוח. אבל ליבו היה בירושלים. הוא נסע לבד, בלי משפחה ובלי ביטחון שיתקבל. איתו היו רק תיק קטן, כמה ספרים בלויים ואמונה גדולה.

בחור צעיר ממרוקו הגיע באמצע אלול לישיבת חברון. מי שסידר לו את המראה היה הרב מרגי, לימים מחותנו: הוא הביא לו כובע אפור־בהיר משלו, עם שוליים של שתים עשרה סנטימטרים, כדי שייכנס כראוי. ראש הישיבה, רבי משה חברוני, דיבר איתו בלימוד ושלח אותו אל המשגיח, רבי יששכר זיסל ברוידא.

על שולחנו של רבי יששכר היו מונחים חידושי הגר״ח מבריסק. הבחור הצעיר הציג קושיה על דברי ר׳ חיים, ואחריה קושיה מה״אור שמח״. המשגיח קם ממקומו ושאל בהתרגשות: ״יש ר׳ חיים במרוקו?״ באותו יום כבר סיפר בשיעור שהגיע לישיבה בחור ממרוקו שבקי בר׳ חיים, וכל הישיבה באה לראות אותו.

חצי שנה אחרי שהגיע לישיבה, פנה אליו האדמו״ר מלעלוב, רבי שמעון. הוא עמד בראש מוסד ״בית עולות״, שהציל נערות עולות ממחנות העולים ודאג לחתן אותן. אחת הבנות ביקשה בחור שמדבר צרפתית. ״אני רק עכשיו באתי,״ ענה שלמה, ״הראש שלי לא בחתונה. אין לי כלום.״ האדמו״ר לא ויתר: ״רק תגיד כן, לא יחסר לך כלום.״ כך נישא לרבנית מרסל.

בערב שאחרי הוורט ישב כרגיל בספריית הישיבה ולמד. רק אחרי ארוחת הערב סיפר לחבריו, ״עשיתי וורט אתמול״, והם פרצו בריקודים. כסף לשכר דירה לא היה לו, ומי שכיסה את החדר היה תורם בשם הרב סלומון. בלילות הסליחות היו הבחורים רוקדים בשעה אחת בלילה ומעירים את כל השכונה.

לאורך עשרות השנים שבאו, אבא ואמא היו שותפים מלאים. אמא ניהלה את הבית, ואבא סמך עליה בעיניים עצומות. מתוך האמון הזה צמח בית מלא תורה, שקט ושמחה.

בשנים ההן פעל המיסיון בין משפחות עולים. הרב ירמיה כהן, ראש הפעילים, ביקש מהבחור דובר הצרפתית לחדור פנימה. שלמה הגיע בלי כיפה, עם עניבה ומשקפי זהב, וכך נראה כמו בחור מודרני. דלתות המיסיון נפתחו לפניו, והוא יצא משם עם שמות המשפחות שנקלעו לשם. אותן משפחות הן היום בני תורה.

לא הכל עבר בשקט. בעקבות הפגנה מול אחד ממוסדות המיסיון נעצר שלמה, יחד עם הרב ראובן אלבז, וישב בבית הסוהר כשלושה שבועות. ראשי הישיבות והרבנים עמדו בשערי הכלא עד ששוחררו.

אחרי החתונה החל ללמוד לדיינות. את סיכומיו כתב במחברת של נייר עיתון שחור וגדול. הם החליפו דירות, הרבנית עבדה עד שעות מאוחרות, והוא ישב בבית הקטן ולמד.

מרן הרב עובדיה יוסף זצ״ל קירב אותו, ובהמלצתו קיבל מלגה של 250 לירות, שממנה פרעו חובות ומנה התפרנסו. ״אף פעם לא חסר לנו,״ אמר. ״אף פעם לא חסר.״

בשנת תשל״ו (1976) מונה לדיין בבית הדין הרבני בחיפה ועבר לגור בעיר. כדיין התפרסם בבקיאותו ובחדות מחשבתו, ומתוך דאגה אמיתית פתר גם בעיות קשות וכאובות של עגונות. לצד עבודתו בבית הדין הקים כולל אברכים לדיינות בחושן משפט ובאבן העזר, ומסר בו שיעור מדי יום. בשנת תשנ״ז נבחר לרבה הראשי הספרדי של חיפה, ושימש בתפקיד עד יומו האחרון.

בענייני כשרות לא התפשר. כשאמרו לו ״בוא נתפשר פה״, ענה: ״אין מה להתפשר, זה הלכה. בהלכה אין פשרות.״ בשבת בבוקר, אחרי תפילת הנץ, מסר שיעור בשולחן ערוך ובמשנה ברורה, משולב בהלכות אקטואליות ובמעשה רב, ואנשים הגיעו אליו מכל קצות העיר. ערב אחד לפני חג ראו אותו יושב במשרדו ורושם את האברכים: כמה ילדים יש לכל אחד, האם האשה עובדת. את התמיכה חילק לפי הצורך של כל משפחה, ולא בסכום שווה לכולם.

הוא דיבר צרפתית, ערבית, ספרדית, קרואטית ורומנית, וקצת איטלקית. איש לא זכר שהרים את קולו אי פעם. פסק הדין שלו בעניין הפונדקאות, שבו ניתח גם את הצד הרגשי וגם את הצד ההלכתי, צוטט בהרחבה בפסק דין של בית המשפט העליון (ע״א 5587/93).

בבית, אבא לא נשא דרשות על חינוך. הוא פשוט חי נכון, והילדים ראו. כשפגעו בו, שתק. כששיבחו אותו, החליף נושא.

בקידוש של ליל שבת לא מיהר. הוא עמד, עצם עיניים ואמר כל מילה כאילו עמד בהר סיני, והילדים לא זזו ממקומם. כשבירך ״שהחיינו״ על פרי חדש או על בגד חדש, עיניו בהקו ולפעמים גם דמעו. זה קרה גם כשמדובר היה בחולצה פשוטה או בשסק מהשוק.

נכדיו סיפרו שבשבת אחת חשבו שהוא כבר ישן. באמצע הלילה מצאו אותו יושב מול אור קטן עם ספר פתוח, כולו שקוע בלימוד, בלי קהל ובלי דרמה.

בשנותיו האחרונות סבל ייסורים רבים, וקיבל אותם באהבה. הוא המשיך ללמוד, ללמד ולכתוב חידושי תורה. גם בשבוע האחרון לחייו, כשהיה מאושפז, חייך וקיבל כל אדם בסבר פנים יפות.

הוא נפטר בי״ב בחשוון תשע״ה (5 בנובמבר 2014). הוא השאיר אחריו את שלושת כרכי ״משנת שלמה״ על כתובות, קידושין וגיטין, תלמידים המכהנים ברבנות בארץ ובעולם, ומשפחה שממשיכה את דרכו.

״יש עצים שפורחים מהר, עולים גבוה ונשברים ברוח הראשונה,״ כתב בנו. ״ואבא היה כמו עץ עתיק ויציב, שתול עמוק. לא מתרברב, לא רועד, רק נותן צל, פרי ואוויר.״