אדם שהקדיש את ביתו לוועד צדקה בקניין גמור וביקש לבטלו – האם ההקדש תופס בנכס משועבד, האם ניתן להישאל עליו, והאם גבאי הצדקה רשאים למחול. יבואר בגדר ״יד עניים״, במחלוקת הרמב״ם והרשב״א בתוקפה של אמירה לצדקה, ובדברי הר״ן והחקרי לב.
חבורה בדיני ממון צדקה, בעקבות נידון שבא לפני בית הדין: אדם הקדיש את ביתו לוועד צדקה בקניין גמור, ולאחר זמן ביקש לבטל את ההקדש. בחבורה נידונים מעמדם של גבאי הצדקה, תוקפה של אמירה לצדקה, ושאלה, חזרה ומחילה בהקדש.
גבאי צדקה: מהות המינוי והכוח הממוני
א. מקור הדין: גבאי בעי מינוי
נפתח בבירור מעמד הגבאים. האם הם נחשבים שלוחי הקהל בלבד, או שמא דינם כמעין ״בעלים״ על ממון הצדקה, במובן שהם עצמם נושאי הסמכות לגבי הממון, ואינם יכולים לחוב למען התורמים?
בירושלמי פאה פ״ח נאמר:
״גבאי צדקה בעי מינוי. מה מי שממונה על הפתילות בעי מינוי – מי שממונה על דיני נפשות לא כל שכן?״
ובגמרא בבא בתרא דף ט ע״ב:
״ומצדיקי הרבים ככוכבים יזהירו לעולם ועד״ – ודרשו זאת על גבאי צדקה.
ומפורש בדברי הרמב״ם (הל׳ מתנות עניים פ״ט) וכן בשו״ע יו״ד סימן רנ״ז, שמינוי גבאי צדקה טעון זהירות, דהוא מינוי של שליחות ושררה. תיקנו חכמים שלא יגבה יחיד, אלא שניים, ושלא יחלק יחיד אלא שלושה – והטעם, מפני שאחראים הם לנכסי ציבור, ואין בידם לפעול על דעת עצמם.
ב. האם הגבאי שליח התורם או שליח העני?
ומעתה יש לחקור:
האם דינו של גבאי כשליחו של המקדיש – דהיינו, התורם ממנה אותו לקיים את מטרותיו?
או שמא, דינו של הגבאי כשלוחו של העני – וכיוון שהכסף נמסר אליו, הרי הוא זוכה מדין ״יד עניים״?
ונראה שהיסוד לכך נידון בגמרא בבבא קמא לו ע״א:
״ההוא דתקע לחבריה חייביה – אמר ליה תנהו לעניים… הדר אמר: בעינא ליה… אמר רב יוסף: אנן יד עניים אנן.״
ובזה ביארו התוספות שם (ד״ה פלגא דזוזא):
שאין לו רשות לחזור, כיון שכבר אמר בפירוש שיינתן לעניים – וגבאי הצדקה משמשים כידם, והרי זה כבא לידם.
ומכאן נראה להוכיח שדינו של הגבאי איננו כשליח של התורם אלא של העניים. ואין התורם רשאי לחזור בו לאחר שהביע דעתו בנוכחותם או באופן שנחשב מעמד שלשתן.
האם יד הגבאי כיד עניים: גדר הקניין והשלכותיו
א. לשון הגמרא בב״ק: ״אנן יד עניים אנן״
הגמרא בבבא קמא לו ע״א מביאה מעשה באדם שהתחייב לחברו פיצוי, ולאחר מכן ציווה שיינתן לעניים. בהמשך ביקש לחזור בו, והשיב לו רב יוסף: ״אנן יד עניים אנן״.
הדברים מבוארים בפשטות – עצם האמירה של האדם, בצירוף נוכחות הגבאי (או העברת הממון לידו), מקנה לעניים, ומכאן שאין עוד מקום חזרה. ונראה כי יסוד הדברים הוא שגבאי הצדקה נחשב כ״יד אריכתא״ של העניים, ודבר שניתן לידו הוי כבא ליד העני ממש.
אלא שיש לבאר – האם לשון זו ״יד עניים״ מורה על זכייה גמורה, דהיינו שהממון יצא מרשות התורם ונכנס לרשות עניים, או שמא אין כאן אלא מניעת יכולת חזרה, דכיון שבא ליד מי שמייצג את העניים, שוב אין ביד התורם לחזור – אך העניים עצמם עדיין לא קנו קניין גמור.
ב. ביאור דברי התוס׳
התוס׳ שם (ד״ה תנהו) תמהים:
וכי מדוע צריך לומר שיד הגבאי כיד עניים? והרי היה מקום לומר שהחיוב נוצר מצד ״אמירה לגבוה כמסירה להדיוט״, דכיון שנדר לצדקה, חלה החלות כבר בעצם הדיבור.
ותירצו – שאף שמצד נדר יתכן שיש כאן התחייבות, מ״מ זכות הקניין של העניים תלויה גם בהיות הגבאי שליח בפועל לקנות עבורם, ובזה מהני דוקא נוכחותו או קבלתו.
ומבואר מדבריהם דלא סגי בנדר בלבד, אלא בעינן גם קניין בפועל, וזאת יכולה ליצור קבלת הגבאי – שהוא כשליח קונה.
ג. האם הגבאי נחשב ״אחר״ או ״בעלים״?
והנה מצינו בירושלמי (תרומות פ״ה ה״ד) מחלוקת יסודית: האם גזבר נחשב כ״אחר״ או כ״בעלים״ לענין הקדש.
לדעת רבי יוחנן – דינו כבעלים;
ולדעת ריש לקיש – נחשב כאחר.
ומעתה, אם גבאי הצדקה דינו כבעלים, משמע דקבלת הממון על ידו כמוה כקבלת העניים ממש – ונעשה בכך קניין גמור, ולא מהני לא שאלה ולא חזרה.
אבל אם דינו כאחר, הרי אינו אלא שליח, ולא ברור אם זכייה זו מפקיעה את בעלות המקדיש לגמרי.
והנה נפסק להלכה כרבי יוחנן, וכפי שכתבו כמה אחרונים, ובפרט הבאר יצחק (יו״ד סי׳ כ״ח ענף ג׳) שביאר דמחלוקת זו יסודית היא להבנת זכיית הגבאי.
ד. נפקא מינה למעשה
אם הגבאי נחשב ״יד עניים״, ונמצא הממון בידו – הרי זכו בו העניים לגמרי, ואין דרך חזרה.
אבל אם הגבאי איננו נחשב אלא שליח בלבד, ואין בידו לזכות – אזי כל זמן שלא הגיע הממון בפועל ליד עני פרטי, יש אולי מקום לומר שעדיין לא חל הקניין.
אך לכאורה – אם כן, תתבטל כל מהות הגבאי כממונה על הצדקה, ומסתבר יותר דקבלת הגבאי יש בה כדי להקנות.
סיכום ביניים:
נמצאנו למדים: הגבאי איננו רק שליח לגבות, אלא כעין ״בעלים״ ממוניים – דהיינו, קבלת ממון בידו היא הקנאה בפועל לעניים. ומשעה שנמסר ההקדש לידו – אין התורם יכול לחזור בו, ואין מקום לשאלה או למחילה, כי יצא מרשותו ונכנס לרשות ההקדש.
גדר אמירה לצדקה: נדר, התחייבות או הקנאה?
פתיחה – עיון ביסוד הדין
נמצאנו עוסקים בבירור יסוד חלותה של אמירה לצדקה. דהיינו, כאשר אדם אומר ״סלע זו לצדקה״, או ״סלע זו לפלוני עני״ – האם יש בכך כדי לחול חלות קניינית של ממון על הצדקה, או שמא אין כאן אלא התחייבות ונדר גרידא, ואילו הקניין תלוי במסירה ליד העני או נציגו?
ונראה שיש בזה שלוש אפשרויות יסודיות:
- אמירה לצדקה יש לה תוקף של הקדש ממש, מדין ״אמירה לגבוה כמסירה להדיוט״.
- אמירה לצדקה יש לה דין נדר, חיוב גברא בלבד, אך בלא הקנאה בפועל.
- אמירה היא התחייבות ממונית מחייבת, אך אינה יוצרת חלות קניין – עד שתהיה מסירה.
ונחלקו בזה רבותינו הראשונים.
שיטה א: הרמב״ם, הריטב״א – אמירה כהקדש
לדעת הרמב״ם (הל׳ מתנות עניים פ״ח הל׳ ד׳) כל האומר ״סלע זו לצדקה״, אפי׳ לא בא ליד הגבאי, אסור לחזור בו, וחלה עליו חובת קיום.
וכן משמע מדברי הריטב״א (קדושין ו ע״ב ד״ה הלכה), דהוי ממש כהקדש – וחלה בו חלות ממונית באמירה בלבד, כדין ״אמירה לגבוה כמסירה להדיוט״.
ולכאורה מיסוד זה עולה דעצם הדיבור מחולל קניין, ויצא הממון מרשות המקדיש תיכף ומיד. ולפ״ז ודאי דאין מקום לשאלה, ואפילו חזרה תוך כדי דיבור לא מהניא, כדין מקדש, מגרש ועז – דהיינו דברים החלים בעצם הדיבור מצד מהותם ההלכתית.
ולפ״ז ייתכן לומר, דצדקה – כל שהיא באמירה מסוימת – דינה כהקדש ממש, ויצאה מרשותו מדין הקדש לעניים, אלא שבמקום מזבח – העניים הם המקבלים.
שיטה ב: הרשב״א, הר״ן – צדקה כנדר
מנגד, בדברי הרשב״א והר״ן בנדרים (ז. ד״ה אמר ר״פ) מבואר להדיא שאין באמירה זו קניין ממוני, אלא חובת נדר בלבד. ולשיטתם, אף אם אמר ״סלע זו לצדקה״, אין העניים זוכים בו אלא אם כן הגיע לידם או ליד שלוחם.
ולפ״ז יש מקום לחלק בין גברא לחפצא – דחיוב הגברא לשלם קיים מדין נדר, אך החפץ לא יצא מרשותו, ואין כאן מעשה הקנאה.
ונפק״מ בזה לענין שאלה – דאם הוי נדר בלבד, שפיר שייך להישאל עליו. וכן לענין חזרה תוך כדי דיבור – מהני.
אלא דעדיין צריך עיון: אם אמירה לצדקה אינה יוצרת חלות קניין, א״כ מדוע חמור כל כך דין צדקה, עד שאין העני יכול להידחות באמירה ״לא לך נדרתי״?
ונראה לדבריהם, כל שאמר ״סלע זו לפלוני״ – הרי זו כהתחייבות קונקרטית, וראוי לחייבו מדין נדר על דעת רבים, או מטעם שהוא גזבר הציבור. אך מכל מקום – לא חלה כאן הקנאה בפועל.
נפקא מינות לשיטות
מתוך הסברות הנ״ל נגזרות כמה נפקא מינות ברורות:
א. שאלה:
אם הוי הקדש – אין שאלה מועילה, דלא עדיף מהקדש לבדק הבית.
אם הוי נדר – מהני שאלה כל זמן שלא בא ליד הגבאי.
ב. חזרה תוך כדי דיבור:
בהקדש – לא מהני.
בנדר – יש לחלק: בחולין מהני, בקדשים לא.
ג. תביעת העני:
אם זכה – יכול לתבוע כבע״ח.
אם לא זכה – אין לו אלא תביעה מוסרית.
ד. ירושת החוב:
אם ממון – עובר ליורשים.
אם נדר – אין חיוב על היורשים.
סיכום ביניים:
לדעת הרמב״ם והריטב״א – צדקה חלה כקדש ממש, באמירה לבד, ואינה חוזרת.
לדעת הרשב״א והר״ן – אין כאן אלא נדר, ועניים לא זכו כל זמן שלא הגיע לידם.
והולידו בזה מחלוקת בדיני שאלה, חזרה, וזכויות העניים.
האם גבאי צדקה רשאים למחול על הקדש?
פתיחה – מהות המינוי: בעלות או שליחות?
נפקות חשובה נובעת ממעמדו של גבאי הצדקה. דהיינו, לאחר שהמקדיש העביר את ממונו לידי הגבאים – האם הממון עבר לרשות העניים, ואין בו רשות מחילה ושינוי, או שמא כל עוד לא ניתן לעניים בפועל – עדיין נחשב ביד הגבאים כפיקדון שניתן להשבה?
נראה לתלות שאלה זו בבירור מהות מינוים:
אם הגבאים נחשבים כבעלי סמכות מוחלטת, מכוח שררה או שליחות בית דין – אולי יש להם שיקול דעת להחזיר, למחול או לשנות.
אך אם דינם כיד עניים, כשלוחי מקבל, והם עצמם אינם הבעלים – ודאי שאין בכוחם להפקיע את חלות ההקדש או למחול עליו.
א. ראיה מן הדין ״יד עניים אנן״
כבר נתבאר לעיל (חלק ב) לשון הגמרא בבבא קמא לו ע״א:
״אנן יד עניים אנן.״ – ומבואר שם, שאין בידי התורם לחזור בו לאחר שאמר בפני הגבאים – דעצם אמירתו מהווה הקנאה, ויד הגבאי נחשבת כיד מקבל.
ולפי זה, יוצא בפשיטות, שגם הגבאים עצמם אינם יכולים להשיב את הממון – שכן לא הם הבעלים, אלא הם שלוחי העניים. וכשם ששליח אינו יכול למחול למי שחייב למשלח, כך אין הגבאי יכול למחול למקדיש.
ב. תשובת הר״ן בנדרים – גדר חוב לאחר
מדברי הר״ן בנדרים (ז:) מבואר יסוד ברור:
במקום שהנדר נועד להטבה לזולתו – כגון אדם שאוסר על חבירו אלא אם ייטיב לבנו – אין ביכולתו לבטל את הנדר בטענה ״הריני כאילו התקבלתי״, אלא אם כן הבן עצמו מחל.
וטעמא דמילתא – כי אין ביד האדם לחוב לזולתו, ואין לו שליטה על זכותו של אחר.
ומעתה, הוא הדין בגבאי צדקה: אף אם נניח שיכולים להצהיר כי אינם מעוניינים עוד לקבל את הנכס – מ״מ כיון שהממון שייך לעניים, אין בכוחם למחול את מה שאינו ברשותם. וממילא גם סגירת תיק בהסכמה – אינה יכולה לעקור את ההקדש, שהרי הקדש הוי.
ג. דברי החקרי לב – גבאי אינו רשאי לחוב לעניים
בדברי הגאון רבי חיים פלאג׳י בספרו חקרי לב (חו״מ סי׳ א׳), כתב בזה לשון ברורה:
״אין כח בידי הגבאים לסלק ולבטל ההקדש ולחוב לתלמידי חכמים אחרים. ולא כל כמיניהו לעשות כן.״
ומפורש בדבריו – שכל זכות הגבאי היא לפעול לטובת העניים, ואין בידו לפגוע בזכויותיהם, אף לא מכוח טענות כלליות של ניהול או תועלת עתידית.
וזה תואם לדין הידוע ש״אפוטרופוס אין רשאי למחול״ – כיון שזכות הקטין או העני עומדת בעינה, ואין ביד אחר למחול מה שאינו שלו.
ד. נפקא מינה למעשה
במקרה שלפנינו, בו גבאי הצדקה הסכימו לסגירת ההליך והסרת התביעה – אין לכך כל תוקף.
מאחר וההקדש כבר חל – הרי שהממון יצא מרשות המקדיש, ונכנס לרשות הציבור, באמצעות יד הגבאים.
ומכיוון שאין ביד הגבאי דין בעלות אלא דין שליחות – אין בסמכותו למחול, להחזיר, או לשנות.
דין ההקדש בנידון דידן: שאלה, חזרה וקדושת הממון
א. תיאור הנידון
בנידון שלפנינו: אדם הקדיש את ביתו לוועד צדקה מסוים, ההקדש אושר ונקנה בבית דין בקניין גמור, וכעבור זמן בא לבטל את ההקדש, בטענה שהבית היה משועבד, ועוד טען שלא נמסר בפועל לידי הגבאים, וכן ביקש לישאל על ההקדש.
ולכאורה יש כאן מקום לברר:
- האם הקדש בנכס משועבד תופס?
- האם ניתן להישאל על הקדש לצדקה?
- האם חזרת המקדיש ומחילת הגבאים מועילה לעקור את חלות ההקדש?
ב. טענת ״דבר שאינו ברשותו״ – האם מועילה?
הטענה כי הבית היה משועבד, ולפיכך לא היה ברשותו של המקדיש – לכאורה נראית מבוססת על הדין ד״מה ביתו ברשותו – אף כל ברשותו״. אלא דלמעיין יראה, דלא שייכא כלל לדידן, שהרי אין מדובר כאן בהקדש קדשי מזבח, אלא בהקדש לצדקה – דהוי כממונו של אדם, וכמו שנתבאר לעיל, שכל צדקה אינה יוצאת מרשותו של אדם אלא מדין התחייבות גמורה או הקנאה, ולא מדין קדושה פורחת.
וכבר כתב הרמב״ם (פ״ו מהל׳ ערכין ה״ג) שאדם יכול להקדיש דבר שיש לו בו זכות שימוש – דכיון שברשותו הוא להשתמש, הרי זה נחשב ״ברשותו״ לענין ההקדש.
ולכן, אף אם הבית ממושכן או משועבד – מ״מ אם המקדיש מחזיק בו ומדעתו נתן – שפיר קנה, וההקדש חל, ואין זו אלא התחייבות ממונית על מה שיש בידו. וכ״ש אם מדובר בזכויות השימוש, וכדברי הראשונים בבבא מציעא (דף קב).
ולפיכך, אין בטענה זו ממשות, והקדש הבית חל.
ג. האם ניתן להישאל על הקדש זה?
הדין דשאלה בנדרים נאמר לכאורה גם בנדרי צדקה. וכך פסק מרן בשולחן ערוך יו״ד סי׳ רנ״ח ס״ו:
״הנודר לצדקה – יכול להישאל על נדרו.״
אלא שיש לעיין – האם דין זה נאמר גם כאשר הצדקה כבר נמסרה לידי הגבאי, או רק כל זמן שלא בא לידו?
והנה הרשב״א בתשובה (הובאה בשו״ע יו״ד סי׳ רנ״ט ס״ז) פסק בפשיטות:
״כל שבא ליד הגבאי – שוב אין יכול להישאל עליו.״
וטעמא דמילתא – דכיון שיצא מרשותו ונכנס לרשות העניים, שוב אין זה ממון המקדיש, ואינו בידו להפקיעו.
ואף שבנודע ביהודה (תניינא יו״ד סי׳ קנ״ד) האריך להוכיח דאף לאחר שבא ליד הגבאי שייכת שאלה – סיים דאין לזוז מדברי הרשב״א, והוסיף: ״ומי זה יעיז לחלוק על הרשב״א בזה.״
ולפי זה, בנידון דידן, שההקדש נעשה בקניין ובדיבור ברור בבית דין – וודאי שהוי כאילו בא ליד הגבאי, שהרי דין הקניין והקבלה נעשו כדין.
ומעתה, אין מקום לשאלה כלל – לא מצד פתח ולא מצד חרטה.
ד. טענת הגבאים: ״מוחלים אנו״ – האם מהני?
כבר ביארנו לעיל (בחלק ד) באריכות גמורה, שגבאי צדקה אינם בעלי זכות במחילה.
וכדברי החקרי לב, וכפי שכתב הר״ן, והעולה מדברי הראשונים:
״אדם אינו יכול למחול ממון שאינו שלו.״
והגבאים, תפקידם לפעול עבור העניים – ואין הם רשאים לוותר על המוקנה להם. ומעתה, אף אם באו הגבאים ואמרו ״אנו מסכימים לביטול ההקדש״ – אין לדבר כל משמעות הלכתית, ואין בזה כל הפקעה של זכות הצדקה.
ה. סיכום המסקנות לדינא
- הקדש הבית חל, אף אם היה משועבד – דכל שהשימוש בו ברשותו, תופס ההקדש.
- אין אפשרות שאלה – כיון שנעשה בקניין, ודינו כדבר שבא ליד הגבאי.
- הגבאים אינם רשאים למחול – דלאו בעלים נינהו, אלא שלוחי עניים.
ולפיכך – ההקדש שריר וקיים, ואין לבטלו לא על ידי התורם, לא בשאלה, ולא במחילה של הגבאים.
חתימת החבורה
נמצאנו למדים מחבורה זו יסודות רחבים ונפלאים בגדרי ממון צדקה:
- מהי אמירה לגבוה, ומה תוקפה;
- כיצד דין הגבאי מגדיר את גבול הסמכות והשליחות;
- ומהי אחריותו של אדם על דיבורו, כאשר הוא נוגע בזכויות הציבור.
והכל הולך אל מקום אחד – כבוד התורה וכבוד הצדקה, שאין לנו רשות להקל בהם, וכל שכן לעקור חלותם בתואנות של שיקול דעת אנושי.