כתוב את הכותרת כאן

סימן כא: קנין ביאה בקדושין

סעיף א

גמרא דף י'. איבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה נ"מ אם פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר אי נמי לכה"ג דקני בתולה בביאה. אמר רבא כל הבועל דעתו על סוף ביאה. והקשו התוס' מיבמות נ"ה. ששם מצאנו שאשה נקנית בהעראה מגזירה שוה קיחה קיחה מחייבי כריתות ונאמרו בזה כמה תירוצים. תירץ רבינו נסים גאון וכן היא שיטת הרי"ף ביבמות דסוגיא איירי בקונה אשה בביאה משא"כ שם ביבמות איירי שכבר מקודשת ולכן די בהעראה לעשותה נשואה, והסברא אומרת דאם רוצה לקנות אותה בתורת קדושין בעינן ביאה גמורה, אבל לגמור כגון שהיא מקודשת והוא רוצה לעשותה נשואה די בהעראה.

והר"ן שם תמה על הרי"ף ממ"נ אם כבר מקודשת למה צריך ביאה הרי חופה גומרת, ואי לא היתה חופה הרי אסור לבוא עליה דכלה בלי ברכה אסורה וכדאמרינן בירושלמי פסחים פרק י' דהבועל ארוסתו בבית חמיו לוקה. ותירץ הר"ן דהבא על ארוסתו לשם זנות לוקה ואם לשם קנין די בהעראה, ועוד כתב דמסברא דאם חופה שראויה לביאה קונה כ"ש ביאה עצמה שמועיל לעשותה נשואה. ור"ת חולק על שיטת הרי"ף וכתב דהעראה קונה גם בקדושין כמו בגמרא יבמות והספק האם תחילת העראה קונה או סופה.

וכתב המאירי להסביר סברת ר"ת דכיון דמצאנו דהעראה נקראת ביאה לגבי עריות מסתבר שתועיל אף לקדושין, והריטב"א דחה שיטת ר"ת דאמרינן בגמרא כל הבועל דעתו על סוף ביאה, ולא שייך לומר כן בהעראה אמנם הריב"ם הביאו דבריו התוס' ובעל הלכות גדולות וכן דעת הרשב"א מפרשים סוגיתנו בביאה ממש ואיירי לענין קדושין אולם יכול לקדש אשה בהעראה אם הוא אומר כן לפני עדים במקדש בהעראה אבל בסתמא אמרינן דעתו על סוף ביאה, ולכן העראה קונה כשדעתו אך ורק להעראה כגון הערה ופרש, אבל גמר ביאתו העראה לא קונה אלא גמר ביאה. נמצא דיש כאן ג' שיטות: דעת הרי"ף העראה לא קונה בקדושין, דעת ר"ת סוף העראה קונה, ולפי ריב"ם- העראה קונה ותלוי בכוונתו.

סעיף ב

וכתב הרמב"ם פ"ג מאישות הל' ה' ואם קידש בביאה אומר לה הרי את מקודשת לי או מאורסת לי בבעילה זו וכל כיוצא בזה ומתיחד עמה בפני ב' עדים ובועלה והמקדש בביאה דעתו על גמר ביאה וכשיגמור ביאתו מקודשת ע"כ. ויש עוד גירסא ברמב"ם והמקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה וכו'. ויש נ"מ בין הגירסאות, דלגירסא א' דכל בועל דעתו אגמר ביאה תחילת ביאה לא קונה. ולפי הגירסה מסתמא היינו בסתם אבל באומר בפירוש שרוצה לקנות בהעראה קונה, והר"ן וה"ה הביאו גירסא זו בדברי הרמב"ם וכתבו דהרמב"ם גורס מסתמא אבל במפרש קונה בהעראה כדעת בעל הלכות גדולות, אמנם בפרק י' הל' א' מהלכות אישות פסק הרמב"ם שהבא על ארוסתו לשם נישואין אחרי שקידשה בהעראה לבד נעשית נשואה וקנה אותה והרי היא אשתו לכל דבר, וזה כדעת הרי"ף שחילק בין העראה אחרי קדושין להעראה לבד.

ולפ"ז גמרא דידן דעוסקת בקדושין העראה לא קונה בשום אופן וזה מישב את הרמב"ם דלא גורס מסתמא דהעראה בכלל פועלת בקדושין, וזה דלא כדעת הר"ן והרב המגיד הביא שיש גורסין בדברי הרמב"ם מסתמא וס"ל כדעת בעל ההלכות גדולות שכל הבועל סתמא דעתו על סוף ביאה אבל במפרש כוונתו לקנות בהעראה. וע"ז כתב הלחם משנה שהרמב"ם סובר כדעת בעל הלכות גדולות ולישנא דגמרא מסייע ליה כל הבועל דעתו על סוף ביאה ומוכח דהכל תלוי בדעתו ואם מפרש לקנות בהעראה מהני.

סעיף ג

ובשו"ע ס' ל"ג סעיף ב' כתב דכל בועל דעתו על סוף ביאה ואם אמר בפירוש שדעתו לקנות בהעראה קנה, הרי דס"ל כדעת הרמב"ם ובעל התרומות דגם בקדושין קונה העראה רק תלוי בדעתו, ואילו בשו"ע ס' נ"ה סעיף א' הביא דברי הרי"ף דאם בא על ארוסתו לשם נישואין מיד כשהערה בה היא נשואה והרי היא אשתו לכל דבר וזה כדעת הרי"ף. ויש לדקדק על מה שכתב הר"ן דביאה אחרי קדושין סגי בהעראה ומ"מ אם היתה חופה לא צריך ביאה ואי לא היתה חופה הרי קימ"ל הבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה.

ואמרינן מאמר דהיתרא קני מאמר דאיסורא לא קונה, ותירץ הר"ן דבא עליה לשם נישואין ולכן העראה קונה אבל סתם ביאה אחרי אירוסין היא ביאת זנות.

ולכאורה מה מקשה הר"ן ממאמר דהוא קנין דרבנן ושייך לומר מאמר דהיתרא קני דאיסורא לא קני אבל ביאה דקונה מדאורייתא גם אי עביד איסורא דבעל ארוסתו בבית חמיו מ"מ זה הוי איסור דרבנן ואיך יפקיע קנין דאורייתא. וראיתי בעצי ארזים ס"ק ג' דהקשה כן על הר"ן דלא ידע מאי קשיא ליה ועוד הקשה על הר"ן דלמה צריך להעמיד דהא דאמר הירושלמי בבא על ארוסתו בבית חמיו כשבא עליה לשם זנות ולא לשם נישואין ולכן לוקה כיון דלא התכוון לשם נישואין ודאי לא קונה וכי הא דאמרינן ביבמות נ"ב.

במקדש יבמתו אחר חליצה לשם יבמה לא צריכה גט, דהוי כעודר בנכסי הגר וסבר שהם שלו דלא קנה, ואביי דדחי ליה דהתם על כל פנים נתכוון לשם קנין דהוי כעודר בנכסי גר זה ונמצא גר אחר דקני משמע דבאין מתכוון לשם קנין אפי' ביבמה לא מהני וכ"ש באשה לכן פירש דברי הר"ן דלא קשי ליה הא דביאה אחר קדושין מהני, דלא גרע מקדושי ביאה של נדה דתפסי בה קדושין, רק איפכא קשיא ליה לפי סברתו בקושיא דגם בבועל ארוסתו לשם נישואין לוקה וע"כ הקשה דלא היה להם לחכמים להחמיר כ"כ כיון דעביד איסורא בדין הוא דלא יועיל הקנין כדאמרינן במאמר דאיסורא לא קני.

וא"כ לא היה להם להחמיר ולומר דעדין היא ארוסה וע"ז מתרץ דלא אמרו חכמים דלוקה היינו בבא עליה שלא לשם נישואין דבאמת לא הוי קנין משום שלא נתכוון לשם נישואין כלל. אבל בבא עליה לשם נישואין אינו לוקה ועדין צ"ע.

ובתקר הלכה אות ק' ס"ו סי' י"ט הביא מה שכתב בשו"מ מהדורה ג' ס' תע"ג מדברי הר"ן הנ"ל ממה שכתב הב"ש בסי' קס"ו ס"ק ה' שאף אם מדאורייתא אסור לייבם לשם נוי מ"מ אם בעל קנה, וכתב לישב דברי הרא"ש פ"ק דיבמות סי' א' דאפי' יבמתו נדה אם בעל קנה. ומביא ראיה מפסחים דף ע"ב. יבמתו נדה בעל פטור מ"ט משום דמצוה עבד, והחילוק פשוט דביאה ביבמתו כיון שהוא קנין מדאורייתא אין חילוק בין ביאת איסור להיתר אבל ביאה לשם נישואין שכתב הר"ן שהוא מדרבנן דמן התורה ארוסה מותרת בלי חופה.

והר"ן הביא ראיה מיבמות מ"ט מאמר דאיסורא לא קני דהיתרא קני. והיינו משום דמאמר נמי מדרבנן, ומוכח דקנין דרבנן לא מהני היכא שעשה שלא כהוגן או באיסור, אבל באמת אין דמיון זה לזה כלל, דקניני אישות המה קניני מצוה דחז"ל אמרו מצוה שלא לבא על אשה בלי נישואין ותיקנו לזה קנין נישואין וכל שעובר על דבריהם עביד איסורא וגם המאמר תיקנו דהוא קנין גמור, והיא מצוה כאילו כבר יבמה, ולא תיקנו המצוה הזאת באיסור משא"כ גבי קנין רשות.

ובשער המלך חופת חתנים ס' ט' כתב דדברי הר"ן נפלאו ממנו דכתב דביאת איסור אינו בדין שתקנה וקשה שהרי יבמה גופה גם אם בא עליה ביאת איסור כגון שהיא נדה קימ"ל דקנאה כדמוכח בפסחים ע"ב: וכמו שכתבו תוס' בריש יבמות ד"ה ואחות אשתו, ובחייבי לאווין דקדושין תופסין אפי' קידשה בביאה מקודשת כדמוכח בר"ן קדושין פ"ג גבי נשבית ופדאה דהקשה דנהמניה במגו באי בעי אמר קדשתיה בביאה לפסול לה, ע"ש.

וכן יש להביא עוד ראיות רבות וההיא דיבמות דאמר מאמר דהיתרא קני דאיסורא לא קני נראה דלא דמי כלל דהתם גבי מאמר שאני דאכתי לא עבד איסורא כלל ואם אנו אומרים דמאמר קונה בה קנין גמור א"כ נמצא דע"י קנין זה רוצה לעבור על איסור ולבוא על אחות זקוקתו ומשו"ה דין הוא שנאמר דקנין כזה אינו מועיל ובזה מוצל אותו האיש מאיסור אחות זקוקתתו. אבל הכא בבא על ארוסתו בבית חמיו, דאיסורא דעבד עבד, ואם אנו אומרים דקנין כזה אינו מועיל אצולי לא מציל נפשיה והאיסור שבה כדקאי קאי הילכך בדין הוא שיקנה ובודאי הר"ן אזיל ומורה איסורי לאווין דקידש בביאה דקני, ורק בביאה אחרי קדושין בבית חמיו דקונה ליורשה ולטמא לה שייך לומר סברא דלא תקנו לו שיקנה דלא מצאנו חוטא נשכר ואהא מייתי ראיה דהיתרא קני דאיסורא לא קני, ופקע מיניה איסור אחות זקוקתו ומותר בה והכא נמי כיון דביאת איסור היא אינו בדין שיהא נשכר להקנותה לכל הדברים.

ונראה להסביר דעת הרי"ף דאמרינן כל הבועל דעתו אגמר ביאה, ומה שעושה בתחילת ביאה הוי הכשר והכנה לגמר ביאה ומשו"ה אין התחלת ביאה מעתה חשובה לעשות קנין, דתחילת ביאה היא גרועה אבל כל שהיא קנויה העראה עושה נישואין, דע"י העראה זו לא עשה קנין דכבר קנויה לו אבל במציאות אינה ברשותו לנהוג בה כאיש ואשתו, דע"י זה נקראת שארו, אשתו.

סעיף ד

ויש לעיין אם בנישואין בעינן כוונה לקנות יש לכאורה מהר"ן דחילק בבא על ארוסתו לשם זנות לוקה, אבל בבא עליה לשם נישואין לא לוקה משמע דבעינן כוונה אמנם מדברי הג"ה מרדכי פ"ב דקדושין ס' תקמ"ו וז"ל ובא מעשה לפני רש"י באחד שקידש ונמצא אחד מעדי הקדושין קרוב או לא היה שוה פרוטה והשיב אע"פ שצריך לקדש פעם אחרת אין צריך להכניסה לחופה ולא ברכה אחרת של אירוסין ונישואין ואע"פ שצריך לקדשה שנית ונמצא שהיתה חופה קודם קדושין מה בכך הא קטנה שקדשוה אביה ואמה אין הקדושין קדושין עד שיגדלו ויבעלו ואמרינן בפ' הכותב קטן שהשיאו אביו כתובתו קיימת שע"מ כן קיימה וכו' והרי שם חופתו קודמת לקדושין ומהני ועי' במט"מ פי' מאישות דהביא מחלוקת בזה ודעת הג' מרדכי ס"ל דמהני וכן המל"מ הוכיח דלדעת הרמב"ן וריטב"א מהני חופה קודם קדושין ממה שאמרה הגמרא תחילת ביאה קונה או סוף ביאה נ"מ לגבי כה"ג דקני בתולה בביאה דאי תחילת ביאה שפיר קונה ואי סוף ביאה הא הוי בעולה.

והקשו ממה דמסקינן ביבמות נ"ט. בכה"ג שקידש בתולה ובגרה קודם נישואין דאסורה משום דבשעת קיחה דנישואין צריך שתהיה בתולה והרי כאן הגמרא נשארה בספק אי ביאה נישואין עושה או אירוסין עושה, דאפי' נאמר תחילת ביאה קונה מ"מ יש ספק דבעת הנישואין היא בעולה. ותרצו הרמב"ן וריטב"א דאיירי בהכניסה לחופה קודם קדושין דאז מהני דאחרי שהכניסה לחופה בא עליה וקנאה ונעשית אשתו לכל דבר, וזה ראית המל"מ דדעת הרמב"ן וריטב"א כן, ויש לדחות דחופה לפני קדושין לא מהני אלא איירי בכה"ג שהכניסה לחופה ושם בא עליה דאם תחילת ביאה קונה הרי היא בתולה ולא השיר בתוליה ובאותו רגע קונה חופה ונעשית נשואה ודו"ק.

והרי"ף לא ס"ל כן דכל ביאה דעושה אותה נשואה רק אחרי קדושין, דנשואין זה לא קנין אלא גמר קנין ולכן סגי בכל פעולה אפי' העראה.

סעיף ה

ומצאנו לרמב"ן וריטב"א דס"ל כדעות ריב"ם דאם מפרש דדעתו לקנות בהעראה קונה, ומה דאמרה הגמרא כל הבועל דעתו אסוף ביאה היינו בסתם והקשה המל"מ פ"א מהלכות מכירה הלכה ד' דלפי דבריהם מה מקשה הגמרא נ"מ לכה"ג דאי גמר ביאה קונה הו"ל בעולה הרי לפניו שתי דרכים או שיקנה בהעראה או בסוף וכל שיש לפניו שתי דרכים לעשות הקנין אחד בהיתר ואחד באיסור אמרינן דדעתו על ההיתר ולא על האיסור ולכן בכה"ג כיון דאם יחשוב לקנות בגמר ביאה עביד איסורא ואם יקנה בתחילת ביאה מותר אפי' אמרינן כל הבועל דעתו אסוף ביאה בכה"ג כדי דלא לעבור על האיסור אפי' בסתם קונה בתחילת ביאה.

וכיו"ב כתב מהריב"ל בשו"ת ח"א סוף כלל י"ג לענין מקום שכותבים השטר שכסף לא קונה עד שיפרש אם נשבע שלא יכתוב שטר קונה בכסף דהוי כמפרש כדי שלא יעבור איסור וכתב רע"א בדו"ח כתובות ל'. דהעשה דבתולה בעמיו יקח קאי רק עליו ולא עליה ואע"פ דאמרינן ביבמות פ"ד: דכל היכא דהוא מוזהר היא גם מוזהרת מ"מ לגבי עשה כי אם בתולה בעמיו חל רק עליו ולכן כשאמרינן כל הבועל דעתו אגמר ביאה גם היא דעתה אגמר ביאה וכיון דאצל האשה אין איסור אע"פ שלגבי הבעל דיש איסור אמרינן דעתו אתחילת ביאה מ"מ לגבה דאין איסור ולכן דעתה אסוף ביאה ולא קונה דחסר ברצון האשה והרש"ש בכתובות שם תמה על רע"א מתוס' חגיגה י"ד:

ד"ה בתולה דכתבו דהוא אשה בבתוליה יקח קאי גם עליה דקרינן יקיח. וכ"כ בשטמ"ק ב"מ ל' בשם תוס' שאנץ, ע"ש. וח"א עצמו בתוס' יבמות אות נ"ז העיר על זה.

וראיתי בשערי חיים ס' ל"א דישב ע"פ דברי הרמב"ן בפירושו על התורה דקרא דהוא אשה בבתוליה יקח פירוש אבל לא בעולה והוא לאו הבא מכלל עשה ואומר כי אם בתולה בעמיו יקח אשה מלמד שהוא מצווה על הבתולה ע"כ לשון הרמב"ן. והיינו שנאמרו שתי הלכות בבתולה לכה"ג איסור עשה ומצוות עשה והאיסור עשה הוא דין ככל איסורי כהונה דדין בחפצא, והעשה הוא על הכה"ג לישא בתולה ואם לא נשא בתולה ביטל מצוות עשה. ולפ"ז גם היא מתכוונת להקנות בתחילת ביאה כיון דאפשר לעשות המעשה באיסור או בהיתר תלינן שדעתו על ההיתר.

ובתוס' כתובות ל'. איכא בנייהו בעולה לכה"ג ופי' ר"ח דכל המחלוקת בבעולת עצמו ולא בבעולה מאחר וכתבו התוס' שם דאנוסת עצמו ובעולת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי והוא משום דסופה להיות בעולה תחתיו ובכה"ג יש דין כי אם בתולה בעמיו ישא דהיינו המצוה בשעת נישואין שתהיה בתולה ולכן בעולת עצמו לא ישא משום דמבטל מצות עשה אבל אם ביטל העשה מה שעשה עשוי, ובמל"מ פי"ז מאיסורי ביאה ד"ה שוב האיר ד' הקשה על הרשב"א דס"ל דאסור לכה"ג לבוא על בעולה אפי' בלא נישואין מהא דיבמות ס"א:

תניא ר"א אומר כה"ג לא ישא הקטנה לאימת קני לה לכי גדלה הרי היא בעולה ופי' רש"י דקידושי קטנה לאו כלום הוא והו"ל כאנוסת ומפותת עצמו, ומשמע דכל האיסור מה שמקיימת בגדלותה, אבל בקטנותה אין לו שום איסור אע"פ שהיא בעולה וקשה על הרשב"א ולפי הר"ח מיושב הרשב"א דכל המחלוקת בבעולת עצמו אבל בבעולת אחרים לכו"ע אסור, דהיא איסור חפצה אבל בעולת עצמו דיש אצלו רק עשה כי אם בתולה לא עובר על זה. ועל פי זה יישב קושית רע"א שהרי מילתא דפשיטא היא דמה שאמרו בתוס' חגיגה דאיהי נמי מוזהרת בעשה דבתולה ולא בעולה דזה כשאר איסורים דגם היא מצוות אבל המצות עשה לישא בתולה זה דין על כה"ג לבד והיא אינה מצוה ולכן הוא דמצווה דעתא על תחילת ביאה אבל היא שלא מוזהרת דעתה על סוף ביאה.

סעיף ו

ובחידושי רע"א הקשה אמאי יש קנין בבעולה לכה"ג נימא אי עביד לא מהני ואין לומר דכל המחלוקת של אביי ורבא רק בלאו דכל מאן דאמר רחמנא לא תעביד, אבל בעשה אי עביד מהני דהא פרכינן בתמורה מתורם מן הרעה על היפה דהוי לאו הבא מכלל עשה והכא נמי דייקא כי אם בתולה בעמיו יקח הוי לאו הבא מכלל עשה, ע"ש. והנה בעשה אי אמרינן אי עביד מהני דן בזה הפנ"י בסוף גיטין והוא מחלק בין עשה ללא תעשה דבעבר על עשה לכו"ע מהני וכ"כ קרבן העדה בנזיר פרק חמישי בשיירי קרבן שם, וכן הסכימו הפוסקים ובמסכת גיטין כתב הבית אהרן לישב דהגמרא בתמורה אליבא דרבא דס"ל כל מקום שנאמר לאמור הוי לאו כרבי יהודה ולכן בתורם הוי לאו משא"כ בבעולה לכה"ג דבכל הפרשה לא כתוב לאמור והביא ראיה מהא דמשחרר עבדו דעובר בעשה ולא אמרינן אי עביד לא מהני אלא על כרחך בעבר על העשה לכו"ע אמרינן אי עביד מהני וכן דעת הפנ"י בגיטין.

אמנם הנוב"י מהדורא קמ"א באהע"ז ס' ע"ז ס"ל דאין הבדל בין עשה ללא תעשה וכ"כ בתוס' רע"א ומ"מ לא קשה למה תפסי קדושין באלמנה לכה"ג דהא כתב הנוב"י תנינא חאהע"ז ס' קכ"ט בשם הרשב"א ז"ל דלא אמרינן אי עביד לא מהני לבטל קדושין כיון דהתורה גילתה דלא יחלל משמע דרק חילולין עושה אבל קדושין תופסין. והרי גילתה התורה דאע"ג דעבד איסורא קדושין חלין ולפ"ז א"ש קושיית ר' עקיב"א דמש"ה קדושין תופסים באלמנה לכה"ג ועוד מביאת איסור נמי לא שייך לומר אי עביד לא מהני כמו שוחט בשבת, וגם בבעולה לכה"ג דשם האיסור על הקדושין כי אם בתולה בעמיו יקח אשה ולמה חלין קדושין ע"כ משום גזה"כ ודו"ק.

סעיף ז

ובגמרא יבמות נ"ט. דרשינן ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכה"ג ופריך האי אלמנה היכי דמי האי ביאת אונס דבא עליה כה"ג דדרשינן ולו תהיה לאשה כמו בכל אנוסה, אילמא כדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה דהיא בעולה ולא ראויה לו והקשו על רעק"א הנ"ל דהיא אינה מצווה על עשה דבתולה ולא בעולה דהרי בכתובות דף מ'. בהא דאינה ראויה אמרינן יבוא עשה וידחה לא תעשה ואמרינן כיון דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה כלל וכתבו התוס' ישנים דאף דלגבי הבעל הוי עשה ולא תעשה ומותר בה מ"מ אינו ראוי לקיימה משום שהיא אינה מצווה בעשה ואין לה לעבור בלאו משום עשה דידיה, ותינח כשלא ראויה מחמת לאו אבל כשאינה ראויה לו מחמת עשה יבוא עשה של ולו תהיה וידחה עשה דבתולה, לפי מה שכתב הרמב"ם פ"ו מיבום וחליצה דעשה דוחה עשה שבשב ואל תעשה כפי שהאריך הרב השאג"א בס' ל"ג ולפ"ד רע"א איהי אינה מוזהרת על עשה זה וא"כ כיון דאי אמרה לא בעינא ליכא עשה לפי תוס' הנ"ל לא אמרינן בזה עשה דוחה לא תעשה וקושיא זו שייך רק אם בבעולת עצמו היא דאינה מוזהרת דבגמרא איירי בבעולת עצמו.

וכן הקשה הרב שאג"א סי' ל"ג ד"ה אבל על שיטת הרמב"ם הנ"ל דאיסורי עשה דמצרי ואדומי נדחין מפני עשה דיבום מהא דאיתא בפסחים נ"ט. דלא דחי עשה דאכילת קדשים עשה של השלמה שלא יהיה דבר קרב אחר שחיטת של בין הערביים משום דמאי אולמיה האי עשה מהאי עשה וישב בספר שערי חיים ס' ל' שמה שכתב הרמב"ם עשה דוחה עשה בשב ואל תעשה, היינו באופן שהעשה הנדחה הוא לאו הבא מכלל עשה ואז דינו כמו עשה דוחה לא תעשה כיון דהעשה מדייק על לאו אבל באופן דהעשה הוא עשה בנפרד אין עשה דוחה עשה ולכן עשה דהשלמה הוא עשה רגיל שכל הקרבנות יעשו לפני קרבן התמיד וכל כי גוונא אמרינן מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה ולכן בכה"ג שאנס אשה כדרכה חשיבה אשה שאינה ראויה לו כיון שהיא בעולת עצמו ומשום דכיון שיש בנשואיה משום ביטול מצות עשה לשאת בתולה, אין העשה של ולו תהיה לאשה יכול לדחותה דבזה מודה הרמב"ם דלא אמרינן מאי אולמיה האי עשה מהאי עשה.

ובשו"ע סעיף ב' אבל הערה בה ופירש מיד או שאמר תחילה שדעתו לקנות בהעראה קנה, וקשה בהערה בה ופירש מה חשבה האשה הרי כל הבועל דעתו על סוף ביאה והוי כאומר לה התקדשי לי במנה ונתן דינר או נמצא חסר דאינה מקודשת, ומה יועיל שפירש הרי היא דעתה על סוף ביאה. ואי דאמר לה הרי את מקודשת בהעראה מקודשת בהעראה ועי' בראב"ן ס' קכ"ו בהלכות יבמות. ובדברי הרי"ף יש להסתפק אי העראה דקדושין כגון בעל ופירש אי קונה ולכו"ע לפי מה שפירשנו לעיל בדברי הרי"ף לא קנה בהעראה ורק אם היה קנין קודם סגי העראה לגמור אבל לקנות מחדש לא כפי שכתב הרי"ף בפרק הבא על יבמתו ושמא יש לחלק דיבמה כיון דזקוקה לו הוי כמו ארוסה דהעראה קונה. אבל בקדושין בסתם העראה לא קנה דדעתו אסוף ביאה אבל כשפירש דרוצה לקנות בהעראה גם קדושין מהני ודו"ק.