סעיף א
כתובות ט. כתב הפנ"י טעמא דס"ס לקולא אפי' בדאו' עפ"ד הרמב"ם דספיקא דאו' לחומרא מדרבנן א"נ ספק ב' הוי ספק דרבנן לקולא. ע"ש ופר"ח ק"י ס"ק מ"ט וב"ב כלל ס"ס אות ט"ז כתב הטעם שמתירין ס"ס משום דספק אחד משוי פלגא ופלגא ואידך ספק מוסיף עוד וגורם שיהיה רוב. וכן נראה דעת הרשב"א בתשו' ס' ת"א דס"ס הוא מטעם רובא – והרב פרי תואר בדיני ס"ס אות ט"ז נחלק על הפר"ח וכתב דס"ס לא מטעם רובא – וכ"כ בשבות יעקב ח"א ס' מ"ח דס"ס לא מטעם רובא.
ובס' בן אברהם ס' כ"ב תמה על החולקים על הפר"ח שנעלם מהם דברי התה"ד וסמ"ג ומהריב"ל שכתבו דס"ס מדין רובא כדעת הפר"ח ותימה שלא הזכיר דברי הרשב"א – וכ"כ במל"מ פ"ד מבכורות סוף הל' א' דכתב דס"ס לקולא משום מיעוטא דמיעוטא.
סעיף ב
וכתב הרשב"א בחולין נג: דאפי' דקימ"ל ס"ס לקולא כל היכא דאיכא לברורי מבררינן וכל שאפשר לבדוק אין להתיר בלי בדיקה. אמנם מהר"י בפסקיו ס"ס מ"ז כתב דבס"ס אין צריך לברר – וכ"כ הרמ"א בס"ס ק"י דאע"פ שיש לברר ע"י בדיקת הריאה אין לחוש ומתירין מכח ס"ס – והש"ך שם בס"ק ס"ו הביא מחלוקת הרשב"א והתה"ד והעלה דכל שאפשר לברר ואין הפסד יש לברר – והנה בגמ' פסחים ט' וטשו"ע ס' תל"ט ס"א ט' צבורין של מצה ואחד של חמץ ובא עכבר ונטל לפנינו ולא ידענו אם חמץ או מצה נטל ונכנס לבית בדוק הדין הוא שצריך לחזור ולבדוק דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי.
וכתב הרמ"א דאם מדובר בככר קטן לא צריך לבדוק דהוי ס"ס ספק חמץ ספק מצה ואת"ל לקח חמץ שמא אכלו – ודעת זו היא דעת התוס' בפסחים ט: ד"ה היינו ב' קופות דאיירי בככר גדול אבל בככר קטן תלינן שמא אכלו – כיון דאיכא ס"ס. והרי כאן אפי' שיש ס"ס אפשר לברר ולמה לא מבררינן ותימה על הש"ך – ובמנחת יעקב בקונטרס הספקות ס"ק מ"ה כתב דבככר קטן הצד שמא אכלתיה הוי ספק הרגיל ולכן עדיף משאר ספקות ולא צריך בדיקה ע"ש.
אמנם במל"מ פ"ב מחמץ ומצה הל' י"ג הקשה על הטור שכתב בס' תל"ח גבי האיבעי"עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא דאם לא ביטל צריך לבדוק מספק. ואמאי לא חלק הטור בין ככר גדול לככר קטן – דבככר קטן נימא שמא אכלו. וכתב דשמא אכלו הוי ספק גרוע ודוקא גבי ט' צבורין מאחר דלא איתחזק איסורא דהא הבית בדוק וגם עתה לא ראינו דחמץ עייל ולא איתרע חזקתו מהני האי ספק – אבל היכא דאיתחזק איסורא דהא ודאי עייל חמץ אלא דלא ידעינן אי גם עתה חמץ בבית או לא לא מהני האי ספק עכת"ד.
הרי דאימור אכלתיה הוי ספק גרוע – לדעת המל"מ ואף דהמל"מ חילק דבאופן דאין חזקת איסור אמרינן הסברה של שמא אכלתיה. משא"כ בודאי נכנס חמץ מ"מ הסברא שמא אכלתיה סברא קלושה לפי המל"מ דאם נאמר דהוי קרוב לודאי שאכלתו אפ' בודאי איסור יש לצרף לס"ס וזה דלא כדעת המנחת יעקב ודו"ק.
ומהתוס' פסחים ט: ד"ה ואת"ל כתבו דהאי סברא דשמא אכלתיה הוי ספק הקרוב לודאי משמע דלא כדעת המל"מ – ומ"מ נראה ממה דהגמ' דאם חזינן דלקח עכבר לפנינו בעי בדיקה ולא אמרינן שמא אכלו והקשתה ממדורות של עכו"ם טמאים וכו' וכל מקום שחולדה וחזיר יכולים להלוך לא צריך בדיקה. דאמרינן שמא אכלוהו – והקשו התוס' הרי מדורות של עכו"ם דין רה"י וכל ספקות שיש להוסיף ברה"י טמא. ותרצו דאי ספק שמא אכלתיה הוי ספק הרגיל ועדיף משאר ספקות. הרי דהתוס' חלקו רק במדורות של עכו"ם.
ואה"נ בחמץ אפי' שיש לומר שמא אכלתיה בעי בדיקה. והטעם דבשביל טומאת אוהל בעי שיעור. בבשר וגידין לכן שמא אכלתיה והקטינה את השיעור לענין טומאה לרבנן ומגע לרשב"י לכן לא בעי בדיקה. אבל בחמץ דאפ' נימא שמא אכלתיה מ"מ לא אמרינן אכלתיה כוליה ונשאר משהו מחמץ ולכן צריך בדיקה. וא"ת א"נ מה הגמ' מדמה עכבר שנטל חמץ למדורות של עכו"ם. דשם לענין טומאה איירי יש סברא לחלק כמו שחלקו התוס' אבל לענין חמץ הרי גם שם אמרינן שמא אכלתיה מ"מ לענין ב"י וכבל ימצא חייב לבדוק מדין חצי שיעור דחיישינן שמא יבא לאוכלו כדעת התוס' – שחולקים על רש"י שכתב דבדיקה כדי שלא יעבור על ב"י וב"י.
ולרש"י ניחא דכיון דלא עובר על ב"י ובל ימצא בפחות מכזית שפיר מקשהכמו שבמדורות של עכו"ם אמרינן שמא אכלתיה הו"ה נמי בחמץ יש סברא של שמא אכלתיה אע"פ דלא אכלתיה כוליה ולא עובר על ב"י ולמה בעי בדיקה ודו"ק וכן ראיתי בפ"ת יו"ד בנחלת צבי בס"ס ק"י בדיני ס"ס. ושם דן בדברי הרשב"א דס"ל דבס"ס כל היכא דאיכא לברורי מבררינן אלא היכא דבקל יכול לברר אבל לא בטורח רב כמו בדיקת חמץ. ודחה דהרי הפמ"ג דייק מדברי הרשב"א דאפ' בטורח גדול צריך לברר כמו בספק דרוסה דיש לבדוק כל חלל הבהמה.
סעיף ג
אמנם בספר ראש יוסף חולין נג. בד"ה אתי בהו כתב להקשות על דברי הרשב"א דס"ל דבס"ס אלים כרוב ורוב עדיף מחזקה וקימ"ל המשכיר בית לחבירו בי"ד אם הוא בעיר שואלו דקל הוא לבדוק ואם אינו בעיר א"צ לבדוק דחזקתו בדוק. וא"נ כיון דברוב לא צריך לבדוק הו"ה בס"ס אין צריך לבדוק וגם כאן איכא טורח לבדוק כל חלל הבהמה. ע"ש וכתב הנחלת צבי לישב בהקדים דברי הר"ן דרוב התלוי במעשה לא אזלינן בתריה. וכ"ש חזקה התלוי' במעשה וא"נ אמאי סמכינן על חזקה דחזקתו בדוק דהוי תלוי במעשה וכן הקשה על דברי השו"ע ס' ל"א ב' כתי עדים המכחישים זה את זה זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה משום דמוקמינן כל כת אחזקתו וקשה הא קימ"ל אין הולכים בממון אחרי הרוב וכ"ש אחר חזקה.
וכן מה שנפסק בשו"ע ס' ע"ח בקובע זמן לחבירו ותבעו תוך הזמן וא"ל פרעתיך אינו נאמן דחזקה אין אדם פורע תוך זמנו. ואיך מוציאין ממון בחזקה זו – וכתב לחלק בין חזקה דמעיקרא בזה אמרינן רובא עדיף לחזקה דהשתא כמו חזקה א"א פורע תוך זמנו. לחזקת כשרות וחזקתו בדוק דהוי חזקה דמעיקרא. ובזה מישב דחזקות כאלה דהשתא לא צריך לברר. אבל רובא וס"ס צריך לברר – ולגבי ככר קטן דלא צריך לברר אע"פ שיש ס"ס כתב לישב כיון דהבית בדוק – משא"כ בעכבר נכנס עם ככר חמץ ובשל פירות תוך י"ב חודש בלא בדיקה אם יכול לבדוק בודק ואם לאו מותר וכתב הש"ך בשם הרשב"א הטעם משום דמעמידים הפרי בחזקת היתר – ועוד הרי יש ס"ס שמא לא היה רחש ואת"ל היה רחש שמא נימוח ונתבטל – הרי אע"ג דאיכא חזקת היתר וס"ס אם יכול לבדוק בודק.
וקשה מככר קטן דאיכא ס"ס ולא צריך לבדוק. ע"ש ויש לדחות דבפירות שיש בהם רחש יש חזקת איסור. וגדולה מזו מצאנו לפר"ח וכרתי דכתבו דכל מין שהרחש מצוי לא נכנס בספק אולי אין בו רחש אלא מדין ודאי. ולכן לכל הפחות גם אם לא ס"ל כדעת הפר"ח מ"מ מידי ספק לא נפיק והוי יש כאן חזקת איסור – ולכן בעי בדיקה.
וכ"כ בתשו' כתב סופר חיו"ד ס"ס כ"ז דמההיא דיו"ד ס' פ"ד סעיף ט' דהספקות לא שקולים לכן בעי בדיקה. ולכן בככר קטן לא צריך לבדוק מטעם דיש חזקת היתר. ועוד מסברת התוס' דיותר שכיח הצד שמא אכלתיה – וע' בס' ארעא דרבנן מערכת ס"ס אות י"ג דכתב להסתפק בס"ס דתלי ע"י מעשה אי אמרינן כיון דרוב התלוי ע"י מעשה לא נחשב רוב הכא נמי ס"ס ע"י מעשה לא חשיב ס"ס ופשט מגמ' פסחים ט. אימור אכלתיה והרי אכילה הוי ע"י מעשה ונחשב ס"ס.
ורב חיים פלאג'י בספרות על חו"מ חקי חיים דף קלב: דס"ס בעינן מתהפק והכא הרי לא מתהפך. ותרץ דהספק שמא אכלתיה דהוי ספק הרגיל וקרוב לודאי והכא נמי לעולם ס"ס התלוי במעשה לא הוי ס"ס ושאני הכא דקרוב לודאי – ולכן אף אנן אמרינן דשמא אכלתיה באופן דאיתחזק היתרא אמרינן הוי ספק הקרוב לודאי – ולא צריך לבדוק.
והש"ך בס' ק"י אות ל"ה כתב דס"ס אפ' באופן דאפשר לברר סמכינן רק אם אפשר לברר בקלות יברר. ופמ"ג ופרי חדש בכללי ס"ס דין ב' מסיק דאפי' אפשר לברר לא מבררינן. וכתב המל"מ בכורות פ"ד ד"ה ועוד אני מודיע דכל שאפשר להתברר לא אזלינן לקולא משום דלא חשיב ספיק וגדולה מזו כתב הרשב"א בתורת הבית דאפי' ספק חסרון ידיעה לא מיקרי ספק ואף בדרבנן אזלינן לחומרא. וכמו שכתב מר"ן ביו"ד ס' ק"צ היכא דלבשה חלוק מכובס ואינה יודעת לבדוק אם מקרוב או מגליד אף דחכמים שהם דרבנן לא אזלינן לקולא וכמבואר שם וא"כ כ"כ דכל שיכול להתברר לא חשיב ספק וכו'.
וכן דעת מהרשד"ם יו"ד ס' מ"ה ומהר"ש הלוי ומהרש"ל כתב דאפי' שעכשו אי אפשר להתברר אלא לאחר זמן מרובה אפ' הכי הולכים בספקו להחמיר. דכיון דיכול להתברר מחר שהוא אסור איך נתיר אותו עתה. ופ"ת יו"ד ס' ק"י אות ל"ה הביא דעת נוב"י יו"ד ס' נ"ז. דלהרשב"א דס"ל דס"ס שעתיד להתברר לא חשיב ס"ס היינו גכששני הספקות נתנים לבירור אבל אם אפשר לברר רק ספק אחד והשני לא ניתן לבירור לא צריך לברר גם הספק שניתן לבירור – וכ"כ חור"ד וכ"כ בפשטות בס' ישוע"י חיו"ד ס' א' ס"ק ג' בפירוש הארוך.
ע"ש והנה הנוב"י ביו"ד ס' ז"ן דכתב דבס"ס שאפשר להתברר בעינן ב' הספיקות כמו בספק דרס ארי את זו ואת"ל דרס אותה שמא לא דרס נגד החלל – שמאם נבדוק נוכל לברר אם דרס את זו – ואם דרס כנגד החלל. אבל אם אחר הבדיקה לא יבורר אלא צד אחד – והאחד אי אפשר לברר כלל בזה סומכין אספק ספקא בלי שום בירור. אלא שאם הוברר הספק האחד מאליו אסור דלא חשיב אלא ספק אחד אלו תכ"ד.
וכ"כ במנ"ח בקונטרס הספקות דוקא כשב' הספקות נתנים לבירור – והבירור יודיעני אי אסור אי מותר – אבל היכא דליכא לברר אלא צד אחד – אם הוא אסור בודאי אבל צד ב' אם הוא מותר בודאי א"א לברר בזה ל"צ לברר דהא גם עכשו מותר לאכול מטעם ס"ס – אלא דליתר שאת חייב לבדוק כדי לאכול ודאי היתר. וכיון שלא יוברר ההיתר לגמרי – א"צ לבדוק- וכ"כ בתשו' רע"א ס' ע"ז ד"ה אמנם לכאו' .
והגאון שו"מ תנינא חלק ראשון ס' פ"ה. כדברי הרשב"א – אמנם הרב ערך השלחן יו"ד ס' ק"י כתב דדעת רוב הפוסקי' דס"ס שאפשר לברר לא צריך לברר וכן דעת הפר"ח והש"ך וכ"כ הר"ן פ"א ט' גבי ריאה הסמוכה לדופן דאין חוששין לה דס"ל להר"ן דאין איסור סירכות מדין ודאי נקב אלא ספק נקב. הילכך כשהיא סרוכה בדופן איכא ס"ס ספק מחמת דופן ספק מחמת ריאה ואת"ל מחמת ריאה שמא לא ניקבה. וכ"כ הרא"ה בב"ה דף לד.
דאין חוששין לה ולא צריכה בדיקה משום ס"ס והרשב"א עצמו בתורת הבית דף ל"ג ס"ל דבס"ס לא צריך לברר – דכתב על הסירכא תלוי' דכשרה בלי בדיקה ספק מחמת נקב ספק לא מחמת נקב ואת"ל מחמת נקב דלמא ניקב רק כרום העליון. והרי אפשר לבדוק אלא בס"ס לא בעי בדיקה.
והרמב"ם פסק בפי"א משחיטה דין ו' אם נמצאת הריאה סרוכה נופחים אותה – ומותרת דסירכא זו לא היתה במקום נקב. או שמא נקב כרום עליון בלבד. הרי דהרמב"ם ס"ל דבס"ס כל היכא דאיכא לברורי מבררינן.
אמנם יש להוכיח ממה שפסק מר"ן בהלכות נדה ס' קפ"ד סעיף א' אשה שיש לה וסת לימים לבד והגיע שעת וסתה אסור לבא עליה עד שישאלנה. ואם אין לה וסת יום ל' לראיתה הוי כהגיע שעת הוסת ואם שהתה שיעור שתספור ותטבול בא עליה וא"צ לשאול – ע"כ. והטעם משום ס"ס שמא לא בא אורח ואת"ל בא אורח שמא טבלה ולכאו' הרי אפשר לברר.
סעיף ד
וגם להש"ך שכתב דהיכא שאפשר לברר בלי טורח עליו לברר – אין לך בלי טורח יותר מזה דרק שואלה. דגרע מבדיקת הריאה – ובדיקת הטרפות ובדיקת חמץ דאם הוא בעיר שואלו. וצ"ל כמו שחלקנו לעיל בין עכבר שנטל ככר קטן ונכנס לבית בדרך להיכא לנטל חמץ ונכנס לבית ועכבר נכנס ועכבר יוצא – דאם יש ס"ס וחזקת היתר לא צריך לברר. משא"כ כשיש חזקת איסור וכעין מה שחלק המל"מ פ"ב מהל' חמץ הל' י"ג. דחלק בין איתחזק איסורא או היתרה.
וכ"כ בתורת השלמים ריש ס' קפ"ה דכתב מר"ן אשה שהיתה בחזקת טמאה אסור לו לבא עליה עד שתאמר לו טבלתי. וכתב דלא דמי למה שכתב בשו"ע ס' קפ"ד סעיף י"א שאין צריך שישאלנה משום דהתם הוי ס"ס משא"כ הכא דודאי ראתה. וכו' ומיהו קשה לפי מה שכתבתי לעיל במנחת יעקב כלל נ"ט ס"ק ח' אף היכא דאיכא ס"ס אין להתיר כשיש תקנה בשאלה. כדמוכח בפסחים (בית בחזקת בדוק ) וכ"כ באר שבע ס' ל'. א"כ אמאי מתירין לעיל בלי שאלה ואפשר דשאני התם שמלבד ס"ס יש עוד חזקה שהיתה בחזקת טהורה – לכן לא צריך לשאול ובזה מישבים דברי הרשב"א בתורת הבית דכתב בסירכה תלוי' אפי' בלי בדיקה מהני מדין ס"ס וזה סותר מה שכתב בחידושיו בחולין נג.
לגבי ספק דרוסה – וצ"ל דבריאה יש חזקת היתר נשחטה הותרה ודו"ק. וכ"כ שו"מ בתורת חסד או"ח ס' ב' אות ב' שהביא דברי הש"ך חיו"ד ס' ק"י ס"ק ס"ו שהביא דברי הרשב"א בס"ס דאפשר לברר מבררינן. ותמה עליו מ"ג נדה טו: אמר רבי יוחנן אשה שיש לה וסת מחשב ימי וסתה ובא עליה. והטעם משום ס"ס כפי שכתב מר"ן בשו"ע קפ"ד ולפי הרשב"א הרי אפשר לברר ותרץ דשאני הכא דיש לה חזקת היתר. ואת"ל כיון שהגיע זמן וסתה איתרע חזקת טהרה מ"מ בידה לטבול ע"ש וזה מישב דברי התורת שלמים דהביא ב' טעמים דהרב ערך השלחן ס' קפ"ד אות מ"ט תמה איזה חזקת היתר יש הרי כשהגיעה שעת וסתה נתבטלה חזקת טהרה ע"ש ואם נאמר בידה לטבול ניחא כפי שכתב הרב תורת חסד ע"ש ובתשו' שיבת ציון ס' ל' תמה על הרב תורת השלמים דהניחא למ"ד ווסתות דרבנן. אלא לר"י דס"ל ווסתות דאו' ומימלא ליכא חזקת טהרה.
ולכאו' דהרי מרא דשמעתיתא בגמ' נדה טו: דבא עליה זה ר"י וע"כ לא שואלה היינו מטעם ס"ס ומכאן הוכחה דלא צריך לברר כדעת התה"ד. והנה בטעמא דבידה לטבול – דהוי ספק התלוי במעשה יש מחלוקת אי אזלינן בתריה עי' שדי חמד דהביא מערכה מול מערכה. וכאן תלוי במעשה וצ"ל דכאן אסור לה לשהות בטומאה ואפ' אין בעלה בעיר לכן קרוב לודאי שטבלה ודו"ק.
סעיף ה
נהדר לדינא בס"ס דאפשר לברר רק צד אחד. דעת הנוב"י דלא צריך לברר בכלל – אמנם השער המלך בהל' מקוואות בכלל ג' האריך להוכיח דבס"ס אפשר לברר לא מבררינן והוכיח מסמ"ג וספר התרומה והמרדכי פ"ב דשבועות והביא דברי הרשב"א בתשו' ס' ח"א דס"ל כן ודברי הרשב"א בחולין נג. איירי בספק דרוסה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. והוכיח מאחר דס"ס עדיף מרוב דרבי יהושע גבי יוחסין פוסל ומכשיר בס"ס וכיון דברוב אזלינן להתיר בכל האיסורין אפי' איתחזק איסורא הו"ה בס"ס דעדיף מרוב.
והוכיח השער המלך שם מתוס' יבמות דף ב: ד"ה או שנמצאו איילונית כדעת הרשב"א דהתוס' הקשו אם נמצאת איילונית קטנה לר"מ תתיבם ממ"נ דאם אינה איילונית שפיר דמי ואם היא איילונית מקח טעות ולא היתה אף פעם אשת אחיו. ותרץ ר"ת דאיירי בקבלה עילוה והרב ר"א מבורג'ילא תירץ בנמצאת איילונית בחיי האח והקפיד אבל לאחר מיתה אם היה קיים לא היה מקפיד דאיילונית קידושי טעות איירי בחייו דהקפיד אבל בנמצאת איילונית לאחר מיתה שפיר פיטרת דיש סברה לומר שיש כאן זיקת יבם דאם האח היה חי לא היה מקפיד ויש כאן קדושין ע"ש והשתא לתירוץ הר"א תייבם ממ"נ ספק אם היא איילונית ואת"ל איילונית שמא אם היה הבעל קיים היה מקפיד.
ונמצא שלא היתה אשת אחיו מעולם. וכן הקשה המרדכי בבכורות ס"פ אלו מומין דאשת טומטום חולצת ולא מתיבמת – דחיישינן שמא יקרע וימצא סריס ואשת סריס לא חולצין ולא מיבמין את אשתו.
והקשה המרדכי דתייבם ממ"נ דיש כאן ס"ס – ספק זכר ספק נקבה ואת"ל זכר שמא אינו סריס. ומהרי"ט ח"ב ס' ב' תירץ קושיא זו ע"פ מה שכתבו התוס' קמא י"ב דכל דאיכא תרי קולי דסתרי אהדדי מכח ס"ס אזלינן לחומרא בתרווייהו והנ"מ אשת טומטום דכוותא אם אתה אותר תתיבם מכח ס"ס יש לו לומר תינשא לשוק בלי חליצה מכח ס"ס ספק זכר ספק נקבה ואת"ל זכר שמא איילונית ע"ש. ובנידון דידן לא שייך להתירה לשוק דעל הצד שאינה איילונית אסורה לשוק.
ואמאי לא תתיבם. ואם נאמר דהר"א ס"ל כדעת הרשב"א ניחא כיון דיכול להתברר. לכן לא אמרינן ס"ס לקולא – משא"כ באשת טומטום כיון שמת לא יכול להתברר. וכ"כ מהר"א אלפנדרי ז"ל בספרו אליהו רבה וכ"כ מהר"ש הרמ"א ס' ק"י ובפרט שגם הרשב"א חזר בו בתשו' ס' מ"א והרבה פוסקי' ס"ל כן. לכן סומכים על הס"ס גם באופן דאפשר לברר. וראי' ממה דקימ"ל כרבנן בקטן וקטנה חולצין ומיבמין ולא חוששין שמא מחר תמצא איילונית או סריס.
אלא כיון דאזלינן בתר רובא לכן לא חוששין. וההיא דאשת טומטום דתתיבם מס"ס או באיילונית נמי תיבם שמא איילונית או לא ואת"ל איילונית שמא אם היה הבעל קיים היה מקפיד. ותרץ דהוי ס"ס בתרי גופי דלא אמרינן עכת"ד.