סימן כא
נתן גט ביד עבדו או בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליהם
סעיף א
גמ' דף כא. אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו. ופרש"י הטעם דהו"ל האי עבד כחצרה וגיטה וחצרה באין כאחד והגמ' העמידה בכפות וכתבו התוס' דבעינן נמי ישן ודווקא בישן וכפות מתגרשת. וכ"כ רש"י לקמן עח. וכן כתבו רמב"ן וריטב"א וטור ושו"ע סימן קלט סעיף טז בשם י"א. וטעמא דבעינן ישן כדי שיהיה משתמר לדעתה אבל דעת הרמב"ם בפ"ה מגירושין הלכה יז שבעבד כפות אפילו ניעור מהני וכתב הרשב"א הביאו הרב המגיד בדעת הרמב"ם שהגמרא תירצה רק קושיא דמהלכת ואילו דין ניעור משום חסרון שימור כבר תירצה הגמ' לקמן עח.
וא"צ לאוקמה בישןויש ראשונים שכתבו דאם ניעור אינה מגורשת כיון שאינו משתמר והוי כחצר שאינה משתמרת. וכתב פני יהושע לחלק בדעת הרמב"ם שאם מתגרשת מרצונה כגון בנדונינו שנתן הגט ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו דהוי חצרה וקנאתו משום שליחות אף שהוא ניעור מגורשת שאין צריך שתהא חצירה משתמרת לדעתה אלא די בכך שהעבד משמר מה שבידו כדרך שהשליח משמר מה שבידו ודייק את זה מלשון הרמב"ם שבהלכה יז כתב נתן גט ביד עבדה משמע מדבריו דבעינן כפות וישן (ראה כסף משנה) ואילו בהל' יח לענין נתן גט ביד עבדו משמע דס"ל דסגי בכפות והטעם דבעבדו כיון שזה מרצונה וקנאתו מדין שליחות משא"כ ביד עבדה דהוי בע"כ וחוב הוא לה.
אמנם המאירי כתב שכל שהעבד כפות מגורשת אע"פ שהוא ניעור דכיון שאינו יכול להלך ה"ז משתמר לדעתה. וכשהעבד ישן ואינו כפות אף דבעת שהוא ישן אינו חצר מהלכת וגם משתמש לדעתה מ"מ פסול מדרבנן דגזרינן אטו ניעור משא"כ בכפות דלא גזרינן אטו אינו כפות דלא שכיח וכ"כ הרב המגיד ודברי הגמ' לקמן אמר רבא ישן ומשמרתו הוי גט היינו מהתורה. ויש שכתבו טעמא דחכמים פסלו בישן ואינו כפות שמא יתעורר ועי' בבני אהובה.
סעיף ב
ובדין קנין חצר דבעינן עומד בצד חצירו נחלקו הפוסקים דעת הריטב"א דסגי במה שעומד מהצד ולא צריך לעמוד בתוך החצר כיון דמשתמרת לדעתו הרי זה כאילו עומד בתוכה. ובגיטין עט הוסיף דלא בעי בצד חצר ממש אלא כל שהחפץ משתמר בראייתו נקרא עומד בצד חצירו. וכ"כ האבני מילואים בסימן קלט ס"ק ד אולם הנתיבות בחו"מ סימן ר נחלק עליו וס"ל דבעי עומד ממש בצד חצרו. וכ"כ הרשב"א לקמן עז. וכ"כ בב"מ יא. וכן דעת ה"ה בפי"ז מהלכות גזילה הלכה ח והרמ"א חו"מ סימן ר ובנתיבות המשפט סימן רה ס"ק ה כתב לחלק דבגט דילפינן מיד בעינן עומדת בתוך חצירה.
אבל בממון חצר קונה אפי' עומד בצד דכיון שמשמרת הרי היא קונה מדין שליחות. והקשה בדברי יחזקאל סימן נו אות ח איך האשה מתגרשת והרי לא שייך לומר שהאשה עומדת בתוכו וביאר דטעמא שאינו מועיל כשעומד מחוץ לחצר היינו כשיש הפסק בין מקום רגליו לחצר. דבזה לא הוי דומיא דידה אבל כשאין הפסק בין מקום רגליו לחצר הוי כעומד בתוכה ובנידון דידן מיירי שסמכה עצמה על העבד. והקשה הרשב"א מה קמ"ל רבא מתניתין היא בדף יט.
על יד העבד ונותן לה העבד. ועוד למה לא הקשו על המשנה שזה חצר מהלכת. וכתב לישב דכאן הגט הוא כתוב ביד העבד ונותן לה העבד בתורת גט אבל רבא איירי שנותן לה העבד בתורת חצר. ובב"י בסימן קכד הביא דברי רבינו ירוחם דפי' שגם הדין על יד של עבד בעינן כפות. ותמה עליו הב"י דהרי משנתינו לא מדובר מדין חצר אלא שהעבד עצמו הוא הגט שכתב הרשב"א והרב גט פשוט בסימן קכג ס"ק יא הביא דברי הב"י ותמה על רבינו ירוחם שהצריך שיהיה העבד כפות וישן וכתב ויש להמליץ על רבינו ירוחם כיון דכתוב ספר מה ספר מיוחד שאינו מהלך אף כל שאינו מהלך.
סעיף ג
וכתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות גירושין הלכה חי כתב גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו כיון שזכתה בעבד זכתה בגט ונתגרשה אם היה כפות ואם אינו כפות ונעור קנתה העבד ואינה מגורשת עד שיגיע גט לידה. וכן פסק בשו"ע סימן קלט סעיף יח והרשב"א חלק דאינה מגורשת בו אא"כ נטלו הבעל וחזר ונתנו לה. אבל אם נטלה היא מיד העבד לא מגורשת דהוי טלי גיטך מעל גבי קרקע. אבל ראיתי לרמב"ם דכתב ואינה מגורשת עד שיגיע גט לידה, וצ"ע.
וכתב במים חיים לפרי חדש דהרמב"ם ס"ל כדעת הרשב"א וזה הכוונה עד שיגיע לידה היינו מיד הבעל. ויש שישבו כיון דיש הבדל בין חצר דגברא דהתרבתה מדין שליחות לחצר אשה שהיא מדין יד. והמקנה בקדושין סימן לה חילק דיש הבדל בשליח דעלמא לא יכול להיות שליח הולכה מ"מ בעבד ממש דידו כיד רבו מהני ומועיל ולא שייך טלי גיטך מעל גבי קרקע.
והסביר הר"ח מבריסק ז"ל בכתביו מחלוקת הרמב"ם והרשב"א דהרמב"ם ס"ל דחצר מהלכת מדין שליחות הוי כידה אלא דהוי יד שאינה משתמרת ולא מהני וכמו שפרש"י ואין כאן חסרון נתינה דיש כאן נתינה ולא חשיב טלי גיטך מעל גבי קרקע דלענין זה גם יד שאינו משתמר מהני וכמו ישן. אבל הרשב"א חולק וס"ל דהוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע. ובאור מחלוקתם דהרשב"א ס"ל חצר מהלכת לא מהני מגזה"כ דלא דומיא דידה. אבל הרמב"ם ס"ל דהחסרון רק משום דלא משתמרת.
ואפילו מהלכת הוי דומיא דידה ודו"ק. וכן פי' האחרונים דלדעת הרמב"ם כיון דהיתה נתינה מצד הבעל מהני אף שהקנין נגמר על ידה כמו סוגיה דלקמן עח. דערק לה חרציה ושלפתיה וכ"כ שו"ת חבל יעקב ח"ב סימן א אות כ.
סעיף ד
ועל מה שכתב רש"י דכתב דאם כתב גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה קנאתו דגיטה וחצרה באו לה כאחד, ע"ש. וכ"כ הרשב"א והריטב"א וחידושי הרמ"ה. ומצאנו בשיטה מקובצת ב"מ דף כה ד"ה דשתיך טפי דלא אמרינן חצירו של אדם קונה לו רק אם קדמה בעלות החצר למטלטלין אבל קדמו מטלטלין לחצר לא קונה חצר. וכ"כ הש"ך בחו"מ סימן קצח ס"ק ז וס' רב ס"ק ג ותמהו על הש"ך מסוגיה דידן וכן מפרק הזורק בשכיב מירע דתקיף ליה עלמא דאמרינן גיטה וחצירה באין כאחד.
הרי לא קדמה חצר. וכן הקשה המח"א הל' קנין חצר סימן יד ונתיבות סימן רב ס"ק א ויש לחלק בין אם החצר קונה שלא מדעתו בזה אמרינן דבעי חצר קודם למטלטלים אבל באופן שקונה מדעתו אפי' קדמו מטלטלין לפני שהחצר היתה שלו מהני. והסביר הגאון ר' שמעון שקא"פ בב"מ סימן כג דקנין נקרא ע"י שעושה מעשה. ובחצר לא צריך שיעשה הקונה עצמו מעשה בגופו של חצר שגם אם נפל ממילא לחצירו קונה מ"מ בעינן שיעשה מעשה חדש בדבר הנקנה.
וכשנפל לחצירו היה איזה התחדשות בדבר הנקנה שנכנס לרשות הזוכה אבל בדבר שהיה בחצר מקודם לא נעשה שום מעשה התחדשות בדבר הנקנה ולכן אינו קונה ע"י חצירו. מיהו כשהלוקח קונה מתחילה המקום ע"מ לקנות מה שבתוכו בתורת חצר נהי שבדבר הנקנה לא נעשה שום מעשה מ"מ הזוכה עשה מעשה לשם קנין זה לא כן כשאינו מתכוון לקנות הוי כמתעסק ולא מחשבא מעשה. וכ"כ בקהילות יעקב ב"מ סימן כד.
אבל הקצות חידש בסימן קצב שדוקא לענין ממון שחצירו קונה משום שליחות צריך שתהיה החצר שלו מקודם המטלטלים שאין דנים החצר כשלוחו אלא לאחר שהיא שלו ולא נאמר בזה חצירו ומתנתו באין כאחד. משא"כ בגט כיון שחצר קונה הגט מדין יד באותה שעה שהאשה קונה את החצר הוי כידה והרי היא מתגרשת בו. ויש עוד לישב לפי הקצות בס' ר' דבגט לא בעינן הקנאה אלא נתינה ולכן במקום שצריכים הקנאה אין חצר קונה לו אלא כשהיא שלו מקודם משא"כ בגט דלא בעינן אלא נתינה . אף בבת אחת נחשב שהגט ניתן לרשותה.
והקצות סימן קצח הקשה מב"מ יא. בסוגי' דר"ג וזקנים דמוקי רב פפא דעת אחרת מקנה ופרש"י שר"ג הקנה בתורת חצר אע"ג דהתם הוי חצירו ומתנתו באים כאחד והנה טעמו של הש"ך כיון דבכל קנין בעינן שתי פעולות להוציא מרשות המקנה ולהכניס לרשות הקונה וצריך לעשות שניהם לשם קנין. ובשלמא אם מקודם קנה החצר ואח"כ הכניס המטלטלים לרשותו הרי הכנסת המטלטלין עושיה שתי פעולות דהיינו הוצאתן מרשות מקנה והכנסתם לרשותו. אבל אם היו מטלטלין מונחין בחצר קודם נהי דהוא קנה החצר מ"מ מי הוציא מטלטלין מרשות מקנה שיקנה אותם הקונה וכיון שלא נעשתה בהם שום פעולה לא מהני וזה סברת הש"ך.
לפי"ז כל דינו של הש"ך הוא במטלטלים שיש להם בעלים אבל מטלטלין של הפקר נקנים כיון שהם עכשיו בחצר הקונה וכל שקונה חצר נקנו. וא"כ בסוגיא דר"ג דאיירי במעשרות וטובת הנאה שבהם אינה ממון ואין בהם שום ממון לבעלים לכן שפיר נקנים אפי' קדמו מטלטלין לחצר כיון דמטלטלין הללו הפקר. אמנם צ"ע גמ' מב"מ כה. בסוגיא דשתיך טפי דשם חפץ של הפקר ואפ"ה כתבו בשיטה מקובצת דחצר לא קונה כיון דמטלטלין קדמו.
וכן הקושיא שהקשו על הש"ך מפרק הזורק עח. בשכיב מירע דאמרינן גיטה וחצרה באין כאחד משמע שקונה מטלטלין גם אם קנין חצר לא קדם למטלטלין וזה נגד הש"ך. ויש לחלק דהתם החצר היה של האשה רק קנין הבעל מתקנת אושא מעכב האשה, ולכן כל שהסתלק הבעל חזר השדה למפרע לאשה. וכ"כ בשו"ת חתם סופר חו"מ סימן סו ויו"ד סימן שי ע"ש. ולפי הקצות ניחא דדין של הש"ך איירי בקנין שקנין אחד לא יועיל גם לחצר וגם למטלטלין אבל בגט דלא בעי קנין אלא שיגיע לרשותה סגי.
סעיף ה
ובסוגי' דשכיב מירע דתקיף ליה עלמא פרש"י דתיחוד ותפתח שהקנין שם לא מדין חצר אלא אגב. ולכאורה יש לדקדק דמדין חצר לא היה מועיל כפי דעת הש"ך כיון דקנין חצר ומטלטלין באין כאחד וזה לא מהני כדעת הש"ך. וכ"כ החתם סופר חיו"ד סימן שי לדייק בדברי רש"י והוכיח מסוגי' דר"ג וזקנים דהקנה להם בתורת אגב ולא בקנין חצר דלא היה מועיל. ושוב הניף ידו החתם סופר באו"ח סימן קטז להוכיח דרש"י ס"ל כדעת הש"ך. ובדברי אמת (בכר) מערכת הקנינים סימן א כתב דמדברי רש"י מוכח כדעת הש"ך וכדברי השיטה מקובצת ב"מ כה:
דס"ל כדעת הש"ך. אמנם הלחם משנה בהלכות מכירה פ"ג הלכה י חלק על הש"ך וכן דעת שמן רוקח על לחם משנה וספר מעין גנים בברכת אברהם חאו"ח סימן כח הר כרמל חאו"א סימן יג ארץ צבי חו"מ סימן יט מהרשד"ם אות א' אגב קרקע. ולפי זה דינו של הש"ך הוי ספיקא דדינאי והמשפט שלום למהרש"ם סימן קצח הביא דברי הש"ך ומה שהשיגו עליו החתם סופר חו"מ סימן סו ואו"ח כנ"ל ובסוף העלה דגם הרדב"ז חלק ה' סימן שני אלפים צז פסק להדיא דגם בשניהם יחד מהני הקנין דלא כדעת הש"ך ע"ש.
אמנם הרמב"ן ורשב"א ור"ן פי' דהקנין מדין חצר דאי מדין אגב למה להקנות לה אותו חצר שמונח בו הגט הרי קימ"ל דלא בעינן צבורין בקנין אגב. והוסיף הר"ן דבגט לא סגי שמקנה לה בדרכי הקנינים דבעינן ונתן בידה וליכא. והוכיח האבני מלואים סימן קלו סעיף ג ממה שאמרה הגמ' כא: דאין כותבין גט על המחובר משום דמחוסר קציצה אף דאשה יכולה לקנות גט מחובר ע"י חזקה ועל כרחך דשאר קנינים לא מועילים בגט אלא קנין חצר ע"ש.
וכתב הקצות בסימן כב ע"פ דברי הגמ' ב"מ ז. דגט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו לאו בר כריתות הוא. אע"פ שאמרו שם סודר כמאן דפסיק דמי. מ"מ כיון שיכול לנתקו לאו בר כריתות הוא. הכי נמי בנידון שלפנינו אם הקנה לה מקום אחר והגט ברשותו הרי אגיד גביה. וזה טעמו של רש"י שגם באגב הקנה לה מקום הגט ובספר דברי משפט סימן כב ס"ק א הקשה מגמ' לקמן דף סד: בבעל שעשה שליח להולכה לגרש אשתו וכשבא לאשה א"ל תהיה שליח קבלה לא מהני דלא חזרה שליחות אצל הבעל וכתבו התוס' דשליח הוא רק אם יכול לחזור למשלח ולומר לו עשיתי שליחותך קודם דנעשה שליח לאחרים.
מבואר דאם לא היה טעם זה היה מועיל – אע"פ שלא בא הגט לידה ושליח שמינה הבעל ידו כיד הבעל ואמאי מגורשת הא אגיד גביה. אלא ודאי כי אמרה האשה לשליח הבעל תהיה אתה שליח קבלה מהני והוי כריתות ולכאורה הרי אגיד גביה וכתב לחלק בין בעל עצמו לשליח דבבעל עצמו אמרינן כל דאגיד גביה אינה מגורשת משא"כ במגרש ע"י שליח. דבשעה שהסכים להפוך משליח הולכה לשליח קבלה הרי ניתק השליחות הולכה. וכתב לחלק דהר"ן ס"ל דסוגי' איירי במגרש ע"י שליח והגט היה בביתו של שליח.
לכן הקשה על רש"י אם מדין אגב בעינן שיקנה מקום הגט יקנה הגט אגב מקום אחר.דזה לא חשיב אגיד גביה. אבל רש"י מסביר הסוג' דבעל מגרש וגט בחצר הבעל ובבעל שייך אגיד גביה לכך הקנה לה מקום הגט. דבזה הוי כרות גיטא ודו"ק.
סעיף ו
אמנם התוס' ד"ה ותיזיל פירשו הסוגיא דשכיב מרע דהקנה בתורת חצר ולא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע כיון שהגט בא מרשות הבעל לרשותה הוי כאילו נתנו לה והקשו האחרונים מה בכך שבא מרשותו לרשותה הרי אפי' מונח ביד הבעל וא"ל טלי גיטך לא מהני מאחר שהבעל לא עשה שום מעשה וכתבו אבני מילואים סימן קלט ס"ק יב לישב דכל שהבעל לא מסייע בנתינה אלא היא מעצמה לוקחת מיד הבעל אינו מועיל אמנם בנידון דלקמן אין האשה לוקחת כלום אלא חצרה והיא שזוכה לה וחצר זו היתה עד עכשיו שלוחו של הבעל ובקנין זה נהפך לחצר שלה והוי כאילו שלוחו של הבעל נותנו בחצר שהיא כידה. וכ"כ דברי חיים ודו"ק.
וקשה הרי חצר הבעל מדין שליחות ואיך חצר שהיא שליח הבעל תהפך ליד האשה והרי לא חזרה שליחות אצל הבעל וכתב האבני מילואים לחלק דדוקא כשנעשתה משליח הולכה לשליח קבלה אינו מועיל כיון שהיא עצמה נעשתה בעלת המעשה משליח הולכה לשליח קבלה לכן שייך החסרון של לא חזרה שליחות אצל הבעל אבל חצר שאין החצר נעשית בעל המעשה כיון דחצר משום יד אתרבאי ונעשית החצר כידא אריכתא של האשה והאשה היא בעלת המעשה שמקבלת ע"י יד ארוכה בזה שפיר יכול החצר שהוא שליח של בעל להיות יד האשה.
ועיין קהילות יעקב דהסביר ע"פ הריטב"א בחצר למה אין חסרון של חזרה שליחות והנה בדין חצר מהלכת דלא קנה הקשה בשיטה מקובצת ב"מ ט. כיון דחצר משום שליחות איתרבי ואפי' אצל אשה דילפינן מידה לא גרע משליח וסתם שליח מהלך הוא וע"ז כתבו דהחסרון של חצר מהלכת הוא מדרבנן ולא מדאורייתא ובניעור שאינו משתמר לדעתה בטל מדין תורה. ובישן אף דבאמת הוי חצר מהלכת מ"מ כיון שמשתמר לדעתה הוי גט מדין תורה ופסול מדרבנן. וראיה ממה שאמרה הגמ' והלכתא בכפות ולא גזרינן כפות אותו אינו כפות משמע דכפות הוי דרבנן.
סעיף ז
ובפרק הזורק בשכיב מרע דתקיף לי עלמא אמרינן דמגורשת משום גיטה וחצירה באין כאחד. והוי כמו דין כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו דאמרינן גיטה ועבדה באין כאחד. וקשה דהרי בשעת מסירת הגט לעבד לא מתגרשת כיון דחצר מהלכת א"כ לא שייך גיטה וחצירה באין כאחד. דאין כאן נתינה ברשותה ואח"כ כשמתגרשת הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע. ועוד קשה ממה שכתב הרמב"ם ראש פרק ה מהלכות גירושין הלכה בשאם זרק לחצרה ולא עמדה על ידה אינה מגורשת עד שתעמוד בחצירה ומדלא זכר התם דכתב לה דין ודברים ע"כ משום דס"ל כרבא דגיטה וחצרה באין כאחד כמו שכתב ה"ה שם א"כ איך כתב הרמב"ם עד שתעמוד בצד חצירה.
דמה יועיל שתעמוד עתה כיון דבשעת נתינה מהבעל לא היתה מגורשת כיון שלא עמדה בצד חצירה. ועכשיו שתעמוד הו"ל טלי גיטך מעל גבי קרקע. וצריך שיהיה הדין שיטלנו ממנו ויתנו לה.
וחידש בתפארת יעקב על הסוגיא דבאופן זה גם לרשב"א מהני באופן שנתנו לעבד והיא כפתה העבד וזכתה בו מהני מדין חצר כמו דמהני בסוגיא דשכיב מירע דתקיף ליה עלמא דמתחילה הגט היה בחצר הבעל והבעל הקנה החצר לאשה והיא קנאתו אע"ג דבתחילה היה בחצר הבעל ולא היתה נתינה מ"מ כשהאשה קנתה החצר קנתה גם הגט ולא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע ואע"ג דכתבו התוס' כיון דהבעל הקנה לה הקרקע חשיב כאילו נתנו לה מ"מ העתקה זו נעשית על ידו ומ"מ מגורשת וע"כ דכל הדין של טלי גיטך מעל גבי קרקע החסרון שהגט בא לידה לא מחמת הגירושין אבל בשכיב מירע לולי הגירושין לא היה בחצירה רק בחצירו.
ואף דלס"ד דלא ידענו הדין של גיטה וחצירה באין כאחד מ"מ מחמת חזקה דילה לא נעשית חצירה רק מחמת הקנאת הבעל והבעל הוא המעתיק רשותו לרשותה. אבל בטלי גיטך איירי שהאשה נטלתו מדעת עצמה והוא בידה גם אם הבעל לא ירצה ומה שהוא בידה אינו ע"י הקנאת הבעל אלא אמירה ואמירה לא עושה קנין. וגם כאן בחצר מעיקרא נתן לחצירו ואח"כ האשה זוכה במתנה מרצונה ובקנייתה דרבא לאו דוקא בשטר איירי אלא אפי' בחזקה כמו שכתב הרמב"ם להדיא בפ"ה הלכה ג ולמה לא הוי הכא כמו טלי גיטך מעל גבי קרקע וע"כ דהכא שאני דלולי הקנאת הבעל לא היה הגט בחצרה בכלל.
רק מחמת הקנאת הבעל נעתק הגט מרשותו לרשותה. ומעתה אם נתן הגט ביד עבדו מהלך וכתב לה שטר מתנה עליו ואח"כ כפתה העבד מגורשת דס"ס מחמת גירושין העתקת הגט מרשות הבעל לרשותה ואם לא חלו הגירושין נמצא שהגט נשאר ברשות הבעל. ובזה גם הרשב"א מודה אבל בנטלתו מיד העבד בזה ס"ל להרשב"א דלא מהני דמה שמגיע לידה נעשה ע"י האשה לא ע"י הבעל ודבר זה ברור דאם נתן לה גט בפקדון או בידה והיא ישנה מהני הנתינה אם התעוררה אע"פ שבשעת הנתינה לא קנתה קונה אח"כ ולכן הגמ' הקשתה דבפ' הזורק אמרינן דאם זרק לתוך חצרה מגורשת וע"ז הקשתה הגמ' הא מדרשה ילפינן דחצר כמו יד והוי כנותן לתוך ידה דמגורשת אבל שאם זרק לה גט לחצרה שתהיה מגורשת מיד לא שמענו דשמא בעינן שתטלנו בידה לקנות הגט כיון דחצר שייך נמי לבעל ודמי כמו בנתן בידה לפקדון או אם היא יושנת דבעינן שתקנה הגט ונכון שאין חסרון של טלי גיטך מ"מ בעינן קנין ורואים כשאח"כ מגיע לידה מגורשת ולא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע.
סעיף ח
ושוב הקשה הרב תפארת יעקב איך מהני בכותב גט ונתנו ביד עבדו וכותב שטר מתנה עליו וכן בחצר ונתן לה החצר מ"מ הרי הגט לא יצא מידו לרשותה אלא מרשותו לרשותה והטור כתב בסימן קלח אינו דומה נתינת הבעל לקבלת האשה דנתינתו צריך שיהא מידו ממש או מיד שלוחו אבל קבלה אין צריך שתקבלנו בידה ממש אלא לרשותה מדלא כתב ונתן לה אלא ונתן בידה דדרשינן לרשותה. והכא משמע דאם יוצא מרשותו לרשותה דהיינו מחצירו לחצירה סגי הא חסר בנתינה.
וכתב לחלק דונתן בידה כולל שני דברים ונתן שיצא הגט מידו או מיד שלוחו ויגיע לידה מכחו לא ע"י נטילת האשה והכא כשנתן הגט ביד עבדו הרי יצא מידו ואח"כ בהקנאת החצר יצא מרשותו לרשותה אבל כל זה ע"י נתינה ראשונה שנתן. דאף ע"פ שהיה מצב שהיה מונח ברשותו מ"מ הוי נתינה אריכתא ודו"ק.
ונראה להעמיד הדברים בדברי רש"י הקדוש שכתב קנאתו דהוה ליה האי עבד כחצירה וגיטה וחצירה באו לה כאחד. וכוונת רש"י לא כדברי הגמ' בהזורק דאמרינן כן בשביל לסלק מה שקנתה אשה קנה בעלה אלא דרש"י קשה לו כיון דאין הקנאת הגט ביחד עם קנין החצר א"כ הו"ל טלי גיטך ולא חשיבא נתינה כאן דבשעת הקנין הגט לא ברשותה רק אחר הקנין נכנס הגט ברשותה ולא חשיב נתינה לחצירה לכן כתב רש"י דחשיב כאילו גיטה וחצרה באו לה כאחד.
ונמצא דמה שכתב הטור בסימן קלח אע"ג דכתיב ונתן בידה אינו דומה נתינת הבעל לקבלת האשה דנתינתו צריך שתהא מידו ממש או מיד שלוחו וכו' צ"ל דהקנאת חצירו עם הגט אמרינן דהוי שפיר מעשה נתינה מצד הבעל אבל אצל האשה סגי במה שנכנס לרשותה ואפי' בע"כ. ועיין תוספות לקמן בפרק הזורק דף עז: דכתבו דכל שהגט בא מרשות הבעל לרשותה לא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע, ע"ש.