סימן כ
וכתב ונתן שלא יהיה מחוסר קציצה וכן אם גט בעי קנין מגדרי קנין ממון
סעיף א
משנה דף יט. על קרן של פרה ונותן לה הפרה על יד של עבד ונותן לה העבד וכו' על קרן של פרה לקצייה וליתן אמר קרא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה ע"כ. הקשה הפנ"י ועוד אחרונים למה הגמ' הקשתה ליקצייה וליתביה תעמיד הגמ' דעשה תנאי הן בעבד והן בפרה כמו שמצאנו בגמ' דף כ: בא"ל הרי זה גיטך והניר שלי אינה מגורשת וטעמא כתב רש"י דנמצאו אותיות פורחות באויר ולאו מידי יהיב לה אבל באופן שא"ל ה"ז גיטך ונייר העודף שלי מהני א"כ הכא נמי בעבד ופרה שיאמר ה"ז גיטך וגוף העבד והפרה מה שלא כתוב עליו הגט אני משייר לעצמי ותירץ בתורת גיטין כיון דאסור לקצוץ היד מהעבד והיד והעבד צריכים זה לזה הרי כאילו יש לבעל חלק בגוף היד וכן בפרה במקום שאי אפשר לקצוץ משום מחוסר קציצה א"כ הוי אגיד גביה וקשה הרי הגמ' לא ידעה דין מחוסר קציצה ואם כן מה מתרץ התורת גיטין.
וכן נמי כתב בעל האבני נזר אהע"ז סימן שנט ומ"מ קשה גם עליו. וראיתי שהרב תפארת יעקב ואור שמח תמהו כן על בעל התורת גיטין וישב האור שמח ע"פ שיטת הרשב"א דהא דאין כותבין במחובר משום דבעינן דומיא דספר מה ספר מיוחד שהוא תלוש אף כל שהוא תלוש יצא דבר שמחובר לקרקע וא"כ כשנותן לה כל העבד והפרה הרי כל העבד ראוי לכתוב עליו ספר. ושפיר מיקריא ספר וא"כ לא שייך שהיד מחוברת כיון שכל העבד קרוי ספר ולכן כשלא נותן כל העבד והפרה מיפסל היד מדין מחובר שמחובר לדבר שלא ספר כריתות כיון שהם נשארים ביד הבעל והוי דומיא דשן בהמה שמיקרי מחובר לענין שחיטה ופסול לשחוט בו ומשום דילפינן מקרא ויקח את המאכלת לשחוט דשחיטה בעינן בתלוש ולכן בהמה נקרא מחובר.
ומצאנו מחלוקת בין רש"י והרמב"ם בפי' הגמ' לעיל דף כ: בהרי זה גיטך והניר שלי שאינה מגורשת ופירש רש"י כיון שאמר הנייר שלו לא נתן לה כלום והוי אותיות פורחות באויר דהיינו חסר בנתינה ואין כאן נתינה אמנם הרמב"ם פ"ח מגירושין הלכה יד כתב הטעם דפסול באומר והנייר שלי דכיון דשייר חסר בכריתות דכתיב וכתב לה ספר כריתות כל שהבעל משייר זכות לעצמו וכן הוכיח הקהילות יעקב סימן יג דמגמ' דידן משמע כהרמב"ם דהגמ' הקשתה בקרן פרה וליקצייה. ותירץ דהוי מחוסר קציצה והקשה הפנ"י למה צריך לקצוץ ישייר הבעל גוף העבד והפרה ותירץ הפנ"י דגט המחובר לחלק השייך לבעל בטל דחסר בכריתות.
ובקהילות יעקב כתב לחלק בין היכא שעיקר הדבר שייך לבעל והגט טפל לו כמו בפרה ועבד דבזה לא מהני ובין שהעיקר אצל האשה והטפל אצל הבעל כמו בנייר וקלף ונ"מ בין רש"י להרמב"ם באומר ה"ז גיטך והנייר שלי עד ל' יום דלהרמב"ם חשיב כריתות ולרש"י לא חשיב נתינה ולא מגורשת. דבעינן שיהיה הגט שלה בעת חלות הגירושין וכן נפק"מ באומר הרי זה גיטך והנייר זכי בו לפלוני לרמב"ם מגורשת דלא אגיד גביה ולרש"י לא מגורשת ודו"ק.
ומשמע מגמ' דגט שנכתב על ניר של האשה אינו גט כמבואר בסוגי' היו מוחזקים בטבלא זהו משום דליכא נתינה וכ"כ תוס' דף כב: ד"ה והא לאו בני דיעה וזה מפורש בגמ' דמפרשים הא דאמרינן בדף כ. אילמא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה וכו' אלא משום דכתיב ונתן דבעינן שיתן לה והכא כשהיא כתבה לאו מידי יהיב לה. וכ"כ הרא"ש שם אולם הנימוק"י בב"ב פרק גט פשוט הביאו הנתיבות ריש סימן קצא פיסולו לא משום שהניר שלה אלא משום שהכתיבה שלה ורחמנא אמר וכתב שיהא הבעל מכתיבו וכשהאשה נותנת שכר הסופר נחשב שהאשה הכתיבתו ומוכתב ילפינן זה ולא מונתן ע"ש וכ"כ הרמ"ה בב"ב קסח ע"ש.
ולפ"ז לא נתבאר בגמ' הטעם בהא דפסול כשכתב הגט על הניר של האשה אלא שרש"י בדף כ: ד"ה לא ידעה לאקנויי מפרש הכי משום דאנן בעינן ונתן ע"ש. אך לכאורה נייר של האשה יש לפסול בלה"כ מדין הכללי של השטרות דבעינן נייר של מקנה וכדאמר אביי להלן גבי זקן שהיה מקנה להו. ולא גרע גט משאר שטרות ושמא אפשר לחלק דבגט לא בעינן הקנאה דהוא רק מתיר כמו שכתב הקצות בסימן ר אך בקידושין דף ט.
משמע דהבעל הוא המקנה את האשה לעצמה וגט הוי שטר הקנאה ע"ש. דאמרינן מה יציאה דעת מקנה ולפ"ז אפשר דדעת הרמב"ם דלא צריך לטעם ונתינה בשכתבו על נייר של האשה דבלה"כ פסול מדין נייר של מקנה. ולכן הרמב"ם כתב בא"ל הרי זה גיטך והנייר שלי אין החסרון בנתינה אלא משום דחסר בכריתות.
סעיף ב
ובקהילות יעקב גיטין סימן יד הסתפק הא דבעינן נייר של מקנה האם צריך בנייר של מקנה או שהמקנה יהיה נותן אותו שטר בהקנאה לזוכה ודעת הקצות סימן סו ס"ק כז דבעינן שהמקנה יתן השטר בהקנאה גמורה לקונה ושכן מוכח מהרשב"א כתובות דף פה מאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי נייחא. ועי' בקצות החושן שם דביאר דברי הטור וכתב דדעת חכמי פרובינציא שהביא הרא"ש והר"ן דשטר שביד המלוה ממונו של הלוה כיון שהלוה כותב השטר ומה שנמצא ביד המלוה אינואלא כמשכון ע"ש וכתב הקצות שכן הוא דעת בעל התרומה ולשיטה זו נראה דדין נייר של מקנה אינו אלא שהנייר יהיה שלו אבל לא צריך לקנותו בקנין גמור והקצות הביא ראי' לזה מה"ז גיטך והנייר שלי לא מהני אינו ראיה דשאני גט דכתיב ונתן ושאני גט דבעינן כריתות וליכא ולפ"ז אם נאמר דמצד דין נייר של מקנה שבכל השטרות א"צ הקנאת השטר לקונה שפיר צריכים טעם מיוחד בגט במה שאומר ה"ז גיטך והנייר שלי פסול ולהרמב"ם בעינן ונתן דאם הנייר של האשה או של איש אחר לא מהני מדין הכללי של כל השטרות ואם האשה תתן לו השטר או שהשטר של הבעל ושייר נייר לעצמו הרי זה חסר בכריתות ע"כ.
סעיף ג
ועל מה שהקשתה הגמ' על קרן של פרה ליקצייה וליתביה לה אמר קרא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה וכתבו התוס' מחלוקת הראשוני' דעת רשב"ם שכל דין מחוסר קציצה רק במחובר או בבעל חי שעוקר דבר מגידולו חשיב מחוסר קציצה אבל בתלוש אפי' קצצו לפני הנתינה כשר כגון שכתב גט על קלף גדול ואח"כ חתכו כשר. ודעת ר"ת וסייעתו דגם בתלוש יש דין של מחוסר קציצה. ובדעת רש"י כתב הר"ן דיש סתירה דבכתבו על חרס דעציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב לה .
פירש רש"י ז"ל דשקיל ליה לכוליה עציץ ואין כאן מחוסר קציצה ואין לחוש שמא ישבר החרס ויתן לה החתיכה דלא מפסיד ליה לעציץ ע"כ. ומבואר דאם שיבר העציץ אע"פ שהוא תלוש יש קציצה בתלוש כדעת ר"ת. ואילו בכתבו על עלה של עציץ נקוב רבא אמר פסול גזרה שמא יקטום פרש"י שמא יקטום העלה והו"ל קציצה מן המחובר ע"כ משמע דכל דין מחוסר קציצה נאמר במחובר כמו דעת רשב"ם והרא"ש כתב דלרש"י אם כתב על נייר גדול וחתכו אח"כ ומצאנו להריטב"א דכתב דבקלף גדול וקצצו כשר ואילו בקצץ עלה מעציץ נקוב הוי מחוסר קציצה וטעמו דכשתולש העלה פסול דמה שנשאר נשאר בחיותו והוא עיקר וכל דבר שהנשאר נשאר בחיותו חשיב זה שנקצץ ממנו מחוסר קציצה משום שזה שנקצץ נשתנה שמו דמעיקרא חי ועכשו מת דמעקרא היה מחובר והשתא נתלש.
אלו ת"ד הריטב"א ע"ש. ולפ"ז מיושבת שיטת רש"י דבתלוש עצמו יש הבדל בין נשתנה שמו אחר קציצה ללא נשתנה ומשו"ה אם חותך מקלף גדול לא חשיב מחוסר קציצה דמעיקרא נקרא קלף וגם עכשו נקרא קלף אבל השובר כלי חרס מעציץ אע"פ שהוא תלוש שפיר הוי מחוסר קציצה כיון שנשתנה שמו דמעיקרא כלי ועכשו חרס וחספא בעלמא וכן לגבי גזלה הוי שינוי באופן דגזל כלי ושברו נעשה שינוי בידו וקנאו ואינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך ועי' ברמב"ם פ"א מגנבה ופ"ב מגזלה הלכה טו שכל ע"י הקציצה נשתנה שמו מחשב מחוסר קציצה וזה שיטת רש"י ז"ל.
סעיף ד
וכתבו התוס' דלר"ת דוקא נחתך מקלף גדול חשיב מחוסר קציצה אבל חותך מן הגט דבר מועט כמו שעושין ליפותו לא חשיב בהכי מחוסר קציצה כדאמרינן לעיל גייזיה לזמן וכן ובין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו גבי הרי זה גיטך והניר שלי משמע דבדבר מועט לא הוי מחוסר קציצה עכת"ד. ולכאורה מה ראי' מבין שיטה לשיטה הרי התם לא קצץ בכלל הגט רק השאירו לעצמו ולא הקנה אותו לאשה וכן תמה הגט פשוט סימן קכד ס"ק טז וגט מקושר וטיב גיטין והקהילות יעקב סימן טו ותירץ הגט פשוט ע"פ בעל התרומה דיני גיטין סו"ס קי שכתב אבל לחתוך מעט יכול להיות כשר כדאמר ה"ז גיטך והנייר שלי בין שיטה לשיטה ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים אלמא חשיב כי נגזז ונחתך הנייר בין השיטין בשעת נתינה לאחר כתיבה ולא פסל ליה משום מחוסר קציצה והסבר הדברים כיון דחשיב שני ספרים ה"ז כנקצץ בשעת התנאי שהתנה שהנייר שלו ע"כ.
וכ"כ הקהילות יעקב והוסיף דכן הוא דעת הרא"ש והקשה מדף יט. ההוא דעל לבי כנישתא שקל ס"ת יהיב לה לדביתהו וא"ל הא גיטך אמר ר' יוסף למאי ניחוש לה דלמא אקדים ויהיב זוזא לסופר מעיקרא ופרש"י יהיב זוזא לסופר לכתוב אותה פרשה לשם גירושין ע"ש. ובהריטב"א מפרש הא דבעי יהיב זוזא דבגט בעינן נתינת נייר של הבעל ולהכי קאמר דלמא אקדים ליה זוזא מעיקרא כדי להקנות הגויל. ולפי הנ"ל קשה מה מהני מה שחלק שפרשת גירושין קנויה לבעל הרי שאם ס"ת קנוי לצבור והוי כמו משייר קצת נייר לעצמו דחשיב מחוסר קציצה והנה לדברי הר"ן דכל הטעם דמשייר נייר לעצמו לא מהני היינו משום דחשיב ב' וג' ספרים כיון דעומד ליקצץ וכקצוץ דמי וכן פי' הריטב"א וא"כ כ"ז שייך בכל נייר דעלמא אבל ס"ת קימ"ל אפי' בשני שותפין לא יחלוקו ואע"פ שפרשת גירושין שייכת לאשה מ"מ לאו לקציצה קאי לכן אין חסרון של עומד לקצוץ.
ועוד בה"ז גיטך והנייר שבין שיטה לשיטה שלי חשוב כאילו נקצץ בין כתיבה לנתינה אבל בס"ת דיהיב זוזי מלכתחילה א"כ הרי כאילו זה חלק נפרד דכיון דהבעל עצמו לא קנה אלא אותו חלק שכתוב לשמה אם נאמר דהוי כקצוץ הר"ז קצוץ לפני כתיבה וזה פשוט עכת"ד הקהילות יעקב.
ויש סוברים שאין מחוסר קציצה אלא כשהיה בדעתו מתחילה בשעת כתיבה לקצוץ אבל אם כתב על דעת שלא לקצוץ ואח"כ קצץ אין זה מחוסר קציצה שמחוסר קציצה תלוי בדעתו ובזה מיושבת הגמ' גייזיה לזמן דגזר אח"כ ובשעת כתיבה לא היתה דעתו לכך. ולפ"ז אם היה בדעתו לחתוך בשעת כתיבה אפי' דבר מיעוט פוסל נוטה דעת הרמב"ן. אמנם הטור כתב לדעת הבה"ג דאפי' אם בשעת כתיבה לא היה בדעתו לחתוך כל שחתך אפי' דבר מועט פוסל דהוברר הדבר שהיה בדעתו לחתוך וצ"ע איך יסביר הסוגי' גייזיה לזמן.
סעיף ה
ולשיטת הרשב"ם דס"ל דכל הדין של מחוסר קציצה במחובר או בבע"ח כתב הר"ן הטעם כיון דבתלוש יכול לתת לה כמו שהוא לא מפסיל אבל מחובר שאי אפשר ליתן לה אלא בקציצה מקרי מחוסר קציצה. וכתבו התוס' לפי רשב"ם שאם כתבו על קלף גדול וחתכו כשר וכן דעת העיטור אמנם בה"ג פוסל ור"ת היה מחמיר ומשמע מדבריהם דפסול מחוסר קציצה מדרבנן וממה שכתב ר"ת מחמיר משמע חומרא בעלמא וכ"כ הב"ח בסימן קכד ד"ה וכתב רשב"ם אמנם הב"ש סימן קנד ס"ק י כתב דהוי פיסול דאורייתא והוכיח מדברי התוס' בסמוך דגזר רבא באינו נקוב גזרה שמא יקטום ואם הקטימה בתלוש דרבנן הו"ל גזירה לגזירה וכן הוכיח בה"ג דכתב ומאן דכתיב גיטא ליפסיק מגילתא שיעור גיטא והדר לכתביה דאי כתב ליה מקמי דליפסק מיפסל גיטא דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה ומזה דייק הב"ש דהפיסול דאורייתא.
ויש לדייק בדברי הגמ' דאמרה בשלמא יד של עבד אי אפשר למיקצייה אלא קרן של פרה ליקצייה וכתב רש"י הא דלא יכול לקצוץ יד העבד כיון דחייב במצוות ואינו רשאי לחבול בו. ועוד אם יקצוץ יצא לחירות משום ראשי איברים וקשה הרי אם יקצוץ יצא לחירות ולוקח את היד עמו ואין כאן גט. וכן תמה בית לוי והרש"ש והוסיף ע"פ דברי הרמ"א סימן קכ דאם גזל גט שנכתב ע"י סופר ולא שילמו וגירש בו אינה מגורשת והוסיף דאין לומר דאבר הנחתך דינו כמת דאסור בהנאה ומימלא לא שייך בו גזלה וכתבו על איסורי הנאה כשר דבב"ק פה.
אמרו דכסיפא ליה מלתא למשקל מבשרו למישדייה לכלבים משמע שמותר בהנאה. והרש"ש כתב בחתך יד עבדו כיון דיוצא לחירות והיד של האדון ותמה עליו בית לוי וכתב דפשוט שהיד של העבד ופירשו הסוגי' על יד של עבד שיקצוץ יד העבד בלי עדים ויודה דפטור מקנס. ומ"מ דייקו מרש"י דיד של עבד אם היה קוצץ לא צריך קבורה דאי צריך קבורה הגט היה פסול מדין כל העומד לקבור כמו שכתב הרמ"א סימן קנד בכל העומד לישרף ולפי הרמב"ם פ"ט מעבדים ה"ח וז"ל ומותר לעבוד בעבד כנעני בפרך ואע"פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהא אדם רחמן ורודף צדק וכו' וכן לא יבזהו בדברים ע"כ.
סעיף ו
ובמה שכתבו התוס' ד"ה יצא דהא דאמרינן כתבו על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ויהיב לה כל העציץ ואפי' רבא דפוסל היינו גזרה שמא יקטום אבל מדאורייתא כשר. זהו כשנתן לה בפסיקת היניקה דאין אשה קונה גיטה במשיכת העציץ או בהגבהתו רק בהפסקת היניקה דכל שלא פסקה היניקה חשיב מחובר דקרקע אינה ניקנית במשיכה והגבהה. ומשמע מתוס' דאם היתה קונה גט במשיכה והגבהה היתה מתגרשת אע"פ שלא בידה. ובתשו' רע"א סימן רכא אות ז עמד על זה וכתב דאשה מתגרשת רק אם הגיע הגט לידה ומה שכתבו התוס' דמשיכה והגבהה לא קנה במחובר משמע דאי הוה קונה היתה מתגרשת היינו כגון אם היה העציץ בידה בשעת הגבהה ע"ש. וקשה דהא אם הוא בידה יד עצמו קנין בלא משיכה והגבהה כמו שכתבו תוס' כתובות לא.
וכתבו התוס' ד"ה יצא זה דרשב"ם פ' הדין של מחוסר קציצה דוקא בגידולי קרקע או בבעל חי אבל בנייר לא כיון דאינו עוקר דבר מגידולו. ודעת בה"ג לפסול גם בנייר ור"ת מחמיר. והראי' מגמ' לקמן כתבו על חרס של עציץ נקוב דשקיל ויהיב לה. על עלה של עציץ נקוב אביי מכשיר רבא פוסל שמא יקטום. והנה רשב"ם וסייעתו דייקו ממה דקתני על עלה של עציץ נקוב פסול ובזה גוזר רבא שמא יקטום. אבל על עלה של עציץ שלא נקוב גם רבא מודה.
ור"ת דייק מרישא כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב לה ניהליה משמע דאי שברו פסול. ולמה רבא לא פליג ברישא כיון דאין דרך לשבור העציץ ומשמע שאם שברו פסול ולומד ר"ת על עלה של עציץ נקוב והו"ה אם אינו נקוב. ומ"מ לרשב"ם תקשי רישא. בשלמא סיפא לר"ת לא תקשי כמו שתירצו התוס' דהו"ה לר"ת גם בעלה של עציץ שלא נקוב. וכתב הר"ן הא דאמרנו ונותן לה העציץ דוקא בפסיק מקום יניקתו כמו שאמרה הגמ' מכר בעל הזרעים לבעל העציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים.
וכיון שכן הרי מחוסר תלישה דלגבי שבת אם פסק חיותה חייב משום תולש. ותירץ הר"ן שיש הבדל בין שבת לקנינים. בגט התלישה הזאת לא ניכרת ואינו צריך מעשה אלא אותו מעשה שעושה בעציץ שלא נקוב עושה בנקוב ודו"ק. ובהא דכותב על קרן של פרה ונותן הפרה כתב הר"ן במשנה דבעי הקנאה בפירוש אבל בנתן סתם לא מגורשת.
סעיף ז
והא דבעי לפסוק היניקה כ"כ תוס' ראי' בשם ר"י וכ"כ הב"י ומשמע דהגט בטל וזה תימה דהרמב"ם לא פירש ולא חידשנו חידוש כזה וכן תמה הרב גט פשוט בסימן קכד ס"ק טז וכן הטור לא הביא דין זה למרות שהרא"ש הביא דין זה. והקשה גט פשוט בס"ק כ"ד לרבא דס"ל אם כתב על עלה של עציץ נקוב פסול גזרה שמא יקטום הרי לפי הר"ן איירי שהפסיק היניקה א"כ הוי תלוש וכי יקטום מה הוי הרי לרשב"ם בקוטם מתלוש לא פוסל רק במחובר או מחי ועוד בדעת ר"ת עצמו יש מחלוקת אם רק בעציץ נקוב דוקא או אפי' בלא נקוב דתוס' כתבו דר"ת מדייק מרישא ולכן אפי' בלא נקוב יש דין של מחוסר קציצה אלא לדעת רשב"א ור"ן דר"ת לא גזר בלא נקוב.
והר"ן חולק על תוס' דכל הגזרה רק בדבר המחובר שיש גזרה שמא יקטום אבל בתלוש לא ולכן עציץ שלא נקוב לא גוזרים וכ"כ הרשב"א. והב"ח תירץ גזרה שמא יקטום קודם פסיקת העציץ. וכתב הגט פשוט לישב ע"פ דברי הב"ח חו"מ סימן רב דכתב הא דעציץ וזרעים דאחד והקנה שניהם לאחד. החזיק בעציץ לקנות זרעים אף עציץ לא קנה. וכתב הב"ח רק בחזקה אבל משך עציץ קנה זרעים שבתוכו והש"ך שם ס"ק ח תמה עליו וכתב הג"פ דאף להש"ך דלא מהני לגבי קנין בעלמא אבל לגבי גט מהני.
וזה דעת הרמב"ם דגט קונה במסירה ואי פסקה ליניקה לרמב"ם לא מהני דהוי מחוסר קציצה דלא כדעת הר"ן דזה דין לגבי שבת. וכן לדעת רשב"ם ולכן כל שהפסיקה היניקה לרמב"ם הוי ספק מגורשת.
ונמצא לפי רשב"ם דחסר קציצה ונתינה רק במחובר ובעל חי. וכ"כ בעל העיטור והביאו הטור שכתב בעל העיטור כתב על עלה של עציץ שאינו נקוב אפי' קטם כשר. אבל לבה"ג ור"ת פסול. וב"ח תמה עליו דמשמע דעציץ שאינו נקוב לא חשיב יונק. וביו"ד סו"ס רצד בדיני ערלה כתב דהוי מחובר לקרקע. וכתב לחלק בספר גט פשוט דשרשי אילן בוקעים למטה משא"כ זרעים. וכ"כ רמב"ם בפ"י דמעשר שני ובדין עציץ נחלקו רש"י ותוס' בדף ח: דרש"י ס"ל עציץ של חרס שאינו נקוב כנקוב ורק בעץ בעי נקוב ותוס' כתבו איפכא דעץ אפי' אינו נקוב כנקוב ורק בחרס בעי נקיבה לפ"ז יצא בעלה של עציץ שלא נקוב רק מפלסטיק.
דעץ וחרס יש מחלוקת. ולפי ר"ת בעלה של עציץ שלא נקוב שוה לעציץ נקוב גזרינן שמא יקטום. אמנם לר"ן ורשב"א רק בקטם בפועל אבל בדבר תלוש לא גזרינן דא"כ גם על ניר סתם לא יכתב שמא יכתב על ניר גדול ויקטום.
ובדעת רש"י יש סתירה כפי שכתב הר"ן שלא נתבררה לו דעת רש"י דרש"י כתב על עציץ נקוב כשר ונותן לה העציץ ולא חיישינן שמא ישבור דלא מפסיד ליה לעציץ. משמע שאם ישבור הוי מחוסר קציצה אע"ג דעציץ חשיב תלוש כדעת ר"ת ואילו בכתבו על עלה של עציץ נקוב פרש"י שמאי יקטום וכתב רש"י דאם קוטם ממחובר משמע רק במחובר גזרינן ולא בתלוש דאין קציצה בתלוש וזה כרשב"ם וכתב גט פשוט ס"ק טז. לישב דרש"י סובר כרשב"ם דכל מחוסר קציצה רק במחובר ובע"ח ומה שכתב רש"י לא חיישינן שמא ישבור החרס כיון דהחרס מלא עפר וזרעים ונקוב יש לו דין מחובר וקוצץ מחובר פוסל.
ובדעת ר"ת דאפי' בתלוש שייך קציצה כתבו תוס' דאם חתך מגט ליפותו כשר. ורב האי גאון הביאו הר"ן כתב שאם דעתו לחתוך אחרי כתיבת הגט בטל אבל אם כתב ואח"כ חתך כשר. וזה מיישב את הגמ' יז: גייזיה לזמן וע"כ איירי אחר כתיבה אבל חתך דבר מועט בין כתיבה לנתינה מהני מדין ס"ס. ספק שמא הלכה כרשב"ם בתלוש לא שייך מחוסר קציצה וא"ת כר"ת דלמא דווקא כשבדעתו לחתוך לפני כתיבה וא"כ אפי' אין דעתו יש לצרפן דאם דעתו ליפותו כשר ויש כאן ס"ס להתיר גט כזה.
ועל דברי ר"י דכתב דבנותן לה העציץ מגורשת דוקא במקום שמפסיקה היניקה ותו"ג תמה דלמא גם במקום שלא פוסקת היניקה מגורשת וקנתה בחזקה. ותירץ כיון דהתורה אמרה ונתן בידה אין הכוונה דמתגרשת אלא בדבר שראוי ויכול לבא לידה אלא בפועל צריך שיגיע לידה ודלא כב"ש בסימן קכד ס"ק יב והנה הדרשה דנותן בידה לכו"ע ילפינן אלא הב"ש יליף דבר הראוי להנתן ובעציץ נקוב אפי' בלי הפסקת היניקה מהני דקונה אותו ע"י חזקה. והנתיבות ס"ל בגט רק בקנין שנעשה ע"י ידה מהני ולא חזקה. ולכן פליג ארש"י בסוגי' דשכיב מרע לקמן עז: תחות ותפתח דפירש מדין אגב.
סעיף ח
ובגמ' ראינו שני דינים. דין א' כותב על יד של עבד על קרן של פרה ונותן לה העבד או הפרה דבלא נתינה לא הוי גט. ועוד משנה שלא כותב במחובר דאז אפי' נותן לה הקרקע לא מהני מדין ונתן בידה דבעינן דבר הניתן מיד ליד ואי לא ראוי להנתן מיד ליד לא חשיב ונתן. ולכן אם כתב בקרקע ונותן לה בטל מצד ונתן ואם קצץ נמי בטל מדין אחר של וכתב ונתן שלא יהיה מחוסר קציצה ובזה נחלקו ב"ש ס"ק יב כתב בעציץ נקוב ונותן לה העציץ איירי בה פסיק היניקה כמו שכתבו תוס' אחרת אינה מגורשת דאין האשה קונה.
אמנם הוא כתב דאם עשתה חזקה מגורשת דאפילו שלא נפסקה היניקה מ"מ קנתה בחזקה דניתן מיד ליד דבעינן דבר ראוי להינתן. אמנם בתורת גיטין בסוגי' נט. דגט נקנה רק במשיכה דהוא קנין מטלטלין ולא חזקה.
והנה הרשב"א הסתפק בתלוש ולבסוף חיברו אם פסול ודייק ממה דכתיב עד שתהיה כתיבתו וחתימתו בתלוש. והקשה אם כתיבתו בתלוש ודאי חתימתו בתלוש אלא ודאי אם כתבו בתלוש ואח"כ חיברו אחר כתיבה בטל וכ"כ הטור בשם הרמ"ה. ולפי מה שהסברנו שיש ב' דינים חדא כתב על יד של עבד ונותן העבד ב' לא כותבי' על המחובר אפי' נותן לה כל המחובר כיון דבעינן ונתן בידה דבר הנתון מיד ליד וקשה למה זה גרע מכתב גט ונתן בחצרו והקנה לה החצר הכא נמי כתב גט על העץ והקנה לה כל העץ.
וכן נמי בסוגי' של שכיב מריע תזיל ותפתח. ובפשטות היה אפשר לישב שדין חצר קנה רק מטלטלין אבל קרקע לא נקנה מדין חצר ולכן גט שהוא תלוש נקנה בחצר. דחצר מדין יד משא"כ במחובר.
בסיכום: דעת רשב"ם: רק במחובר ובע"ח בעי מחוסר קציצה אבל ניר לא.
דעת ר"ת: גם בניר יש דין של מחוסר קציצה
דעת רש"י: סתירה כפי שכתב הר"ן.
הרא"ש כתב דלדעת רש"י אם כתב גט בקלף גדול וחתך אח"כ כשר הרי דלא שייך מחוסר קציצה בתלוש ועיין בקר"נ ובקהילות יעקב כתב לישב דעת רש"י דכל דבר שנתלש והשתנה שמו פסול כגון עציץ נקוב כשתולש התלוש ונחשב כמת הנשאר חי' וכ"כ הריטב"א לחלק בקלף כשר שאחר שקצץ שמו עליו אבל בעציץ מה שנקצץ נשתנה שמו דמעיקרא חי והשתא מת. ולכן לפי רש"י בתלש גופא יש הבדל בין נשתנה שמו או לא. בקלף לא נשתנה שמו בעציץ נשתנה שמו וכן לענין גזלה קלף גדול קלף קטן היינו הך ולא הוי שנוי שבר, הוי שנוי דמעיקרא עציץ השתא חרס.
לדעת ר"ת דוקא חותך מחוסר קציצה אבל ליפות כשר. והנה במשייר הבעל נייר לעצמו כגון ה"ז גיטך והניר שלי לא מגורשת ופרש"י דלא נתן לה כלום. וא"כ בההוא דעל לבי כנישתא ולקח ס"ת ויהיב לה וליחוש דילמא אקדים פשיטי לסופר לכתוב פרשה זו לשמה. וקשה הרי השאר של הצבור והוי מחוסר קציצה דכיון דעומד לקצוץ אפי' לא קצץ לא מהני דהוי כקצוץ. וכ"כ פ"ת סימן קכד ס"ק ח וא"כ בלקח ס"ת הרי השאר לציבור והוי מחוסר נתינה והנה לפי הריטב"א והר"ן בעומד לקצץ הוי ב' ספרים. אמנם בס"ת דלא כקצץ יש דין שותפין.
סעיף ט
ויש לדון בשאר קנינים אם מועילים בגט רש"י פירש תיחות ותפתח קונה מדין אגב. והקשו אי מדין אגב למה יקנה לה ההוא דוכתא הרי צבורים לא בעינן וחצר אחת יקנה לה. אלא שם מתגרשת מדין חצר. ובקצות חושן סימן רב ס"ק ד חידש דהיות דגט בידה ומשיחה בידו לא מהני כל שיכול לנתקו דחסר בכריתות אפילו שלגבי קנינים קנה בגט בעינן כריתות ולכן רש"י פירש דוקא מקנה לה אותו מקום דאם מקנה דוכתא אחריתי אפי' שקנתה הגט מ"מ אכתי אגיד גביה ולכן פרש"י מדין אגב והקנה לה החדר שמונח בו הגט ודו"ק.
ומ"מ קשה לרש"י למה לא פי' מדין חצר כמו שלמדו כל הראשונים רמב"ן רשב"א ריטבא ור"ן דקנין אגב לא מהני בגט דבעינן ונתן בידה ומשמע דגט לא בעי קנין כפי שתרצנו שיטת הש"ך במטלטלים בחצר היינו בקדם החצר ובגט אמרינן באין כאחד כי לא בעי קנין.
והקצות הוכיח מב"ב קנא. שכיב מרע שאמר תנו גט לאשתי שטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה ומשמע דגט לא בעי קנין ולפי רש"י דמהני קנין אגב למה לא יועיל קנין סודר ותירץ הקצות דקנין סודר במקח וממכר אבל בגט בעינן נתינה. ולכן במתנות כהונה לא מהני קנין סודר דנתינה כתיב ביהו ע"כ. וכתבה הגמרא בדף כ: כתב גט בטס של זהב וא"ל הרי זה גיטך והתקבלי כתובתך מגורשת וקיבלה כתובתה הקשה הרשב"א הרי בטס לפרעון והוי אותיות פורחות ותירץ דהוי כאומר לה ע"מ שתמחלי כתובתך והר"ח כתב דיש הבדל בטבלא שלה או בה"ז גיטך והניר שלי דלא מידי יהיב לה לכן לא מגורשת אבל הכא יהיב לה הטס כיון שאינו חוזר ונוטל ממנה הוי שפיר בגט ונתן בידה.
סעיף י
והוכיח הרשב"א דהוי כאומר לה התקבלי גיטך ומחלי כתובתך וכענין שאמרו בפ"ק דקדושין יג. כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו מקודשת וכפי שפירשתי שם דמחלה חובה ואינה חוזרת וגובה ממנו. ולפ"ז צ"ל דמגרשה מדעתה ולא במגרש בע"כ אבל במגרש בע"כ אינו גט דאז אין לפרש כוונתו דתמחול הכתובה דמהיכי תיתי שתמחול לו הכתובה כשמגרשה בע"כ. וכתב בתורת גיטין דאע"ג דכוונתו דתמחול הכתובה והיא לא מחלה מ"מ היא מגורשת כיון דלא כפליה לתנאיה וכ"כ הכתב סופר דמגרשה בע"כ אינה צריכה לקיים רצונו למחול הכתובה והגט קיים.
מאחר שלא התנה כדיני התנאים. וכתב הב"ש בס"ק יט וזה דלא כהש"ך דכתב בשם הרשב"א בגט חקוק בטבלא ויוצא מתחת ידה אפי' ידוע שלא הקנתה לו מגורשת דאיקני ליה רבנן הקלף וא"כ בנידונינו לא צריך למחילתה דלאחר שנתן לה הנייר לפרעון ונעשה שלה הקנוהו ליה רבנן לבעל ובתורת גיטין דחה דבריו דשאני הכא דלא הוי שלה עד אחר שנתן לה בתורת גט דמה בכך שאקנו רבנן לבעל מ"מ צריך לחזור ולומר לה הא גיטך ושפיר הוצרך הרשב"א לדין מחילה ע"ש.
וכתב הגט פשוט בסימן קכד ס"ק מה דוקא שא"ל לפי הרשב"א הרי זה גיטך והתקבלי כתובתך בזה אמרינן שכוונתו שתמחול הכתובה. אבל א"ל ותתפרעי כתובתך בזהב שבו לא מהני אמנם הטור בסימן קכד כתב דגם באופן דא"ל ותתפרעי מהני. וכ"כ בתורת גיטין דגם לרשב"א מהני וכן מוכח מלשון הרמב"ם דכתב בפ"ח מהלכות גירושין הלכה טו שהתקבלה כתובתה בשיווי הטס וע"כ לא מדין מחילה איירי וזה דלא כהרשב"א אלא מדין פרעון ולכן שייך לומר שהפרעון בסכום הטס ודו"ק. ועי' בתפארת יעקב. וכ"כ הפרי חדש בסימן קכד סעיף ח דנתן לה הטס בתורת פרעון.
אמנם הט"ז תמה על הרשב"א דכתב דהא דמהני התקבלי גיטך והתקבלי כתובתך דוקא דמגרשה ברצון ותמה הט"ז כיון דגיטה וחצרה קימ"ל באין כאחד הכא נמי גיטה וכתובתה באין כאחד ולכן יכול לגרשה בע"כ במקום דליכא חדר"ג אמנם כתבו האחרונים לדחות סברת הט"ז דכאן כיון דא"ל והתקבלי כתובתך הרי הטס שלה כיון שנתנו לה לכתובתה והוי כתב לה גט על טס שלה שלא מהני משא"כ בגיטה וחצרה באין כאחד הנתינה מידו הוי נתינה מעליא אלא שצריך לבא לרשותה וכל שבאין כאחד מהני אבל כאן כיון שנתן לה הטס הוי שלה ולא נתן לה גט כלל.
ועוד דבחצר עצמו אם לא רוצה לקנות החצר לא מתגרשת. ויש שהקשו למ"ד מחילה ונקיט שטרא לא מהני איך מהני כאן מחילה. ועי' תפארת יעקב ובאמרי בינה ולפי מה שחילקנו בכתובות דאם תוספת הכתובה בשביל תנאים אחרים מהני מחילה דלא סותר תפיסת השטר ע"ש באריכות.
והנה בפסול מחובר לירושלמי פסול מדין ספר. מה ספר תלוש גם גט תלוש אבל לגמ' דידן משום ונתן בידה. וכתב הרמב"ן לירושלמי מחובר פסול אפי' נתן לה המחובר כגון כתבו על אילן ונתן לה האילן והקרקע. ונראה לפי רש"י דפי' דהקנין מדין אגב ולא מדין חצר דס"ל דחצר לא קונה דבעי החצר תקדם לחפץ כמו שחידש הש"ך בסימן קצח אבל שאר ראשונים ס"ל אפ"ת דיסודו של הש"ך נכון מ"מ לא בעי קנין בגט ולכן גם מתנות כהונה מהני דהם ממון השבט ולא בעי זכיה ועי' קצות סימן רמג ס"ק ג מחוסר הקנאה.