סימן מ': נאמנות האב על גיל ילדיו וחזקה דרבא
סעיף א
אמר רב חסדא בני זה בן תשע שנים ויום אחד. בתי זו בת שלש שנים ויום אחד נאמן לקרבן אבל לא למלקות ולא לעונשין. תניא כוותיה דרב חסדא בני זה בן שלש עשרה שנה ויום אחד בתי זו בת שתים עשרה שנה ויום אחד נאמן לנדרים לחרמים להקדשות ולערכין אבל לא למלקות ועונשין.
ופסק הרמב"ם בפ"ב דאישות הלכה כ"ג האב שאמר בני זה בין תשע שנים ויום אחד בתי זו בת שלש שנים ויום אחד נאמן לקרבן אבל לא למלקות ולא לעונשין בני זה בן שלש עשרה שנה ויום אחד בתי זו בת שנים עשרה ויום אחד נאמן לנדרים ולערכין וחרמים ולהקדשות אבל לא למכות ועונשין ע"כ. ולכאו' מה הבדל בין אב לאדם אחר. כתב תוס' רי"ד דאין הבדל בין אב לאחר. דנאמנות זו של אחר מדין ע"א נאמן באיסורין וכ"כ המרדכי ורמב"ן שנאמנות האב היא מדין ע"א נאמן באיסורין. וכ"כ הרשב"א שהחידוש באב אע"פ שהוא קרוב וקרוב פסול לעדות נאמן.
אמנם התוס' בד"ה נאמן לנדרים כתבו דרק האב נאמן ולא אחר לפי שעל האב מוטל להודיעו לאחרים. ולכן לאב עשאוהו כבידו ולא לאחרים ע"כ וכ"כ הריטב"א דנאמנות זו רק לאב שיודע לדייק שנים ומטעם זה אמרי שנאמן הוא גם לנדרים ערכים והקדשות למרות שהם נוגעים להוצאת ממון. ולכאורה כיון שהתורה האמינה לאב מדין יכיר למה לא נאמן על שנותיו וראיתי בריא"ז פ"ד הל' א' שמביא הגמ' קדושין בדף עד. וע"ח דנאמן האב מדין יכיר ומוכיח משמעתין דדזה על נאמנות האב על השנים ומשמע דדין אחד להם.
וכ"כ בחזו"א הלכות אישות פ' כ' ס"ק י"ט דהנאמנות הזאת אך לאב ולא כמרדכי ורשב"א דהו"ה כל אחד. אלא כמו שכתב ריא"ז בסוף קידושין דהוא מדין יכיר. ע"ש.
וכתב רש"י דנאמנות האב מדובר בהביא שתי שערות והעדות על השנים אמנם התוס' ד"ה בני זה הקשו על פי' רש"י דכל הנשים הבאים לחלוץ לפנינו היאך יחלוצו. אע"ג דיש להם סימנים כיון שאין יודעים שנותיהם וכו' דשמא היבם קטן ואיש כתיב בפרשה וכל האנשים הבאים על העריות איך נהרגים ואע"ג דיש להם שערות מ"מ אין יודעים שנותיהם. ושמא הם קטנים ואומר ר"י דאי איכא ריבוי שערות סמכינן אריבוי שערות דאין רגילות שיבואו לפני י"ג. א"נ אם הם גדולים בקומה יש לסמוך על הסימנים והקומה ואפ' אין לו כי אם ב' שערות והכא מיירי שהביא ב' שערות ולא הגדיל בקומה ולכך לענין מכות ועונשים אינו נאמן עוד פי' ר"י דבמקום סימנים לא צריך עדות שנים.
עוד כתבו התוס' שהאב מעיד שלפני שנתים בנו היה עגול ועבר עברה וע"ז האב נאמן שהיו לו סימנים והוא גדול אבל לא למלקות. וכתב הח"ס אהע"ז ח"ב ס' פו. דאם האב בא להעיד על עברה לפני כן לא נאמן למלקות אבל אם מעיד שבנו הוא בן י"ג שנה קודם שעבר העבירה והחזקנוהו לגדול על פיו אם עבר לוקה וכ"כ בשו"ת בית אפרים אהע"ז ס' קל. והטעם כיוון דהוחזק גדול ועבר אח"כ האיסור בע"א יוחזק כפי שכתב הרמב"ם פ ט"ז דסנהדרין.
סעיף ב
ויש להסתפק האם הנאמנות זו של האב תועיל גם לגבי יבום וחליצה ממה שכתבו התוס' והרא"ש שנאמנות האב לא תועיל לגבי מכות ועונשין הו"ה שלא תועיל לגבי חליצה וכ"כ בעל התרומה בשםמורו רבי יצחק ברבי שמואל. שהאב והאם לא נאמנים להעיד שבנם גדול לענין חליצה שהחליצה הוי דבר שבערוה ויש להשוותה למכות ועונשין וכ"כ ריטב"א ומרדכי וכ"כ הג' מיימון אות ד' ונפסק בטור ס' קס"ט ושו"ע שם סעיף י"א.
אבל הריא"ז בפרק עשרה יוחסין ד' י"ז כתב דנאמנות האב לא מועילה לענין מכות ועונשין אבל לגבי חליצה מהני. והטעם כיון דיליף נאמנות זו מדין יכיר לכן נאמן. ופ"ת שם ס"ק י"ג הביא דברי השו"ע שאין סומכין במנין השנים ע"פ הקרובים רק ע"פ עדים. וכתב בשם הנוב"י ס' צ"ג שתמה על המחבר שכתב שאין סומכין במנין השנים אלא ע"פ עדים דדין זה אין לו מקום לא ברמב"ם ולא ברי"ף ולא הרא"ש. ורק לגבי מלקות נאמר דין זה ומרן בב"י הביא המרדכי דכתב דין זה בשם הגאונים וכתב הנוב"י דכל ראיותיו אפשר לדחות – חדא דרובא דעלמא לאו אחוה דמיתנא הם ונמצא שבא העד להוציא פלוני מהרוב ע"כ.
ומה שתמה על המרדכי דכתב דיבמה לשוק היא ערוה וצריך ב' עדים. ע"ז כתב רע"א או"ח ס' ז' דכתב להחמיר בבדיקת האיש אף דנודעו שניו דאיכא חזקה דרבא מ"מ יש לבדוק בב' עדים אף דבדיקה ביבמה – מהני בנשים ואף באשה אחת כי אין להביא ראיה מבדיקת היבמה חדא דדעת הרי"ף ורמב"ם דחליצת קטנה דרבנן ועי' ב"ש ס' קס"ט ס"ק מ"ט. משא"כ חליצת קטן ודאי פסולה מדאורייתא. וחליצה מקרי דבר שבערוה כמו שכתב פנ"י פי"ב דיבמות ועוד כתב לחלק בדיקת קטנה דגנאי הוא לבדוק ע"י אנשים מהני ע"י נשים.
משא"כ גבי גברים וכו' וכתב ומיהו בבדיקת ב' שערות אבל בריבוי שערות דהטעם דמהימנא משום עבידא לאיגלויי והנה דין זה תלוי בע"א ביבמה אם נאמן להתירה לשוק דלדעת הרא"ש לא נאמן דמשום דמישנא שניא ליה וכו' וכל זה לפי פי' המרדכי גלוי מילתא שאמרו בהחולץ גבי אחוה דמיתנא היינו שמוחזק בלאו הכי וכבר כתבתי שלשה עמודי הוראה לא כתבו כן, ועל השו"ע קשה לי דפסק ע"א ביבמה לשוק נאמן ס' קנ"ד סעיף ג' ואיך פסק כאן דבעי עדים כשרים להעיד שהוא בן י"ג שנה עכ"פ נראה לי דאין להחמיר בעדות על קטן שהוא בן י"ג שנה וכו' ועל כל פנים כל מה דאפשר להקל באב יש עוד צד לקולא יש להקל ע"ש. וקצת קשה על הנוב"י שלא הזכיר דברי הש"ג בשם ריא"ז דאב נאמן על בנו גם לחליצה.
סעיף ג
והתוס' כתבו בשם ר"י דאי איכא ריבוי שערות סמכינן אריבוי שערות דאין דרכם לבא קודם י"ג שנה. וכן נפסק בשו"ע ובנוב"י ס' צ"ג דן על גודל השערות והעלה דבעי אפי' אחד כרוחב אצבע. ובס' קנה סעיף ח"י כתב דשיעור אורך שערות לחליצה כדי לכוף ראשן לעיקרן. וכתב הב"ש דזה סותר ולכאו' למה לא נסמוך אחזקה דרבא. דאמר רבא בנדה דף מו. קטנה שהגיעה לכלל שנותיה לא צריך בדיקה חזקה הביאה סימנים – ואמרה הגמ' חזקה למיאון ולא לחליצה בעיא בדיקה.
וכתב מג"א בהלכות תפילין ס' ל"ט ס"ק א' דבעינן גדול שהביא ב' שערות כדי לכתוב פרשיות של תפילין אבל מספיקא פסול לכתוב עד שיהיה בן ח"י. ובנוב"י קמ"א אהע"ז ס' ס"ה דן על כך אי סומכין על חזקה דרבא כיון שהגיע לכלל שנים הגיע לכלל סימנים. והעלה דחזקה זו חזקה אלימתא והא דלא סומכין עליה בחליצה משום דאפשר לברר וכל דאפשר לברר לא סומכין על חזקה זו בדבר שהוא מדאורייתא ולכן אם קידש או גירש ולא בדקו אותו חוששין וכן כשבא להוציא אחרים ידי חובתם בבהמ"ז לא סומכים על חזקה זו כ"כ המג"א בס' קצ"ט ס"ק ז' וכן לכתוב תפילין ומזוזות כשלא בדקוהו. וכ"כ בשו"ת חורת חסד ס' א'.
והטעם שחששו לחזקה זו או מטעם שאפשר לברר. על ידי בדיקת הסימנים וכ"כ הרמב"ן במלחמות פ' קמ"א דחולין וכ"כ רשב"א בחולין שם. ופרמ"ג כתב מחמת דהוי מיעוט המצוי כמו ריאה שחוששין. ובחליצה לא סומכין על החזקה דרבא כיון דיש חזקה נגדית של יבמה לשוק. והנה בקטן בגיל י"ג שלא בדקוהו והעיד עדות. ואח"כ נבדק אם נעשה גדול למפרע או משעת בדיקה כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ג ס' ה' דנעשה גדול למפרע אמנם מהר"י בי רב בב"י אהע"ז סו"ס מ"ג בשם הרשב"א והרשב"ץ רק משעת בדיקה ועי' פ"ת חו"מ ס' ל"ה ס"ק א.
סעיף ד
והרבה צווחו על סופרים קטנים שכותבים ולא נבדקו. או נבדקו בגיל מאוחר וטוענים שהיו להם שערות. בספר מחנה חיים ח"א פ' י'. דן בזה בנער שכתב ולא נבדק ובשנת י"ז נבדק ונמצאו לו שערות וטען שכבר בגיל ארבע עשרה היו ל שערות והעלה כיון דהשתא יש לו שערות ובצרוף חזקה דרבא יש להכשיר בפרט שאם נחוש יש לגנוז התפילין וגם הם מפוזרים בעולם. דהוא דבר שא"א לכן יש לסמוך על הגאונים ולהכשיר ובשו"ת כתב סופר או"ח ס' ט' דן בזה וכתב דראוי לכל מרא דאתרא להתריע על כך שמניחים ילדים בני י"ג לכתוב אע"ג דלא נבדקו.
והעלה דכל שנבדק אח"כ ונמצאו סימנים הרי הוא גדול למפרע. ב' ואם נמצאו גומות אמרינן היו ונשרו ג' וכשאינם לפנינו לבודקים סמכינן אחזקה ד' נבדקו ולא נמצאו שערות הוי ספק השקול וספק דאורייתא לחומרא. ואם ע"א מעיד דיש לו סימנים כתב רע"א בתשו' ס' ז' דיש לסמוך עליו מס"ס ספק דלא בעי עדות על השנים וספק ע"א נאמן באיסורין גם כשיש חזקת איסור אמנם אם אינו לפנינו לבדקו חולק על הכתב סופר הנ"ל וס"ל דיש להחמיר אפי' בדיעבד.
רק אם בדקו ומצאו סימנים הוי גדול למפרע בצרוף חזקה השתא וחזקה דרבא. וכתב בתורת חסד מלובלין או"ח ס' א' בענין נערים שלא נבדקו שכותבים תפילין ומזוזות והעלה שחזקה דרבא זוהי חזקה דאתיא מכח רובא דילפינן מבית המנוגע דין חזקה דמעיקרא וחזקה דאתיא מחמת רובא – כמו חזקה דרבא שדינה כרוב דעדיף מחזקה כמו נשחטה בחזקת היתר עומדת. וחזקתו בדוק בסוגי' דפסחים. ועוד סוג חזקה דאתיא מסברא דחשבינן לה לודאי לענין להוציא ממון כמו חזקה אין אדם פורע תוך זמנו.
וכתבו התוס' נדה במופלא סמוך לאיש שהקדיש ואכלו אחרים שלוקים לרבי יוחנן ור"ל ולא הוי התראת ספק שמא לא יביא סימנים כיון דרוב מביאין שערות בזמנן. משמע מתוס' דחזקה דרבא הוי חזקה גמורה שלוקין עליה. וכ"כ בשאילתות פ' בחקותי משום דרובא מייתין שערות בזימנייהו. ומהרמב"ן משמע דהוי רוב גמור וכן מבואר בדבריו במלחמות פ"ק דחולין וכן מהרשב"א שם לענין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם והיכא שראה אחד ששחט ואזל ליה לעלמא שחיטתו כשירה ומ"מ היכא דאיתיה קמן בדקינן ליה.
לדעת הרי"ף וסיעתו. והיכא דאזל סמכינן ארובא ומ"מ כשהוא קמן צריך בדיקה ולכן קטנה שהגיעה לכלל שנותיה חזקה שהביאה ב' שערות ולענין חליצה לא חולצת עד שתבדק ע"כ. ומשמע אם ליתא קמן סמכינן ארובא כמו שסומכין על רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. וכ"כ הט"ז אהע"ז ס' קנו. ס"ק ב'
סעיף ה
אמנם כמה פוסקי' ס"ל דלענין חליצה לא סמכינן אחזקה דרבא באופן דליכא לברורי. ואף בדיעבד אסורה לעלמא אם חלץ והלך. ולכאו' טעמא בעי. והנה התוס' בבכורות דף כ: הביאו שיטת ר"ת דס"ל דקימ"ל לדינא דחיישינן למיעוטא היכא דאיכא חזקה בהדיה להחמיר ומה"ט פסק דאין חלב מבקרת פוטר מבכורה. אע"ג דרוב בהמות אין חולבות אלא א"כ יולדות. מ"מ סמוך מיעוטא לחזקה שלא ילדה. ועי' ברא"ש ופ"ק דחולין ט"ז ולכאו' הא דסמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ולא אמרינן סמוך מיעוט שאינם מומחין לחזקת בהמה דעומדת באיסור הרי כתבו התוס' והרא"ש דמיעוט שאינם מומחין מיעוט שלא מצוי אבל לגבי חליצה המיעוט שלא מביא שערות בזמן מצוי ומצרפים אותו לחזקת יבמה לשוק.
ולפ"ז מיושבת קושית הב"ח והב"ש באהע"ז ס' קס"ט ס"ק י'. דכיון שאין אנו בקיאין בגומות א"נ היאך מהני בדיקת שערות הא שערות בלא גומות לא מהני ואין אנו בקיאין בגומות. ולפי הנ"ל ניחא כיון דכל החשש משום מיעוט שמצטרף לחזקה א"כ במיעוט עצמו שיביא שערות בלי גומות זה מיעוט דלא שכיח ולא סמכינן ליה לחזקה. ולפ"ז כיון שרוב מביאין שערות בזמנם כהלכתן עם גומות ומיעוט לא מביא בכלל אבל כל שהביא בזמנו אמרינן הביא עם גומות ונמצא שיביא שערות בלי גומות זה מיעוט דלא שכיח ודו"ק.
ובזה מיושבת קושית המל"מ על ר"ת דכתב בבת. קנד. הא דמהני שערות דוקא שחורות אבל לבנות הוי שומא – והקשה עליו המל"מ למה בנמצאו גומות אמרינן נשרו והוי גדולה אולי נשרו שערות לבנות – ולא הוי גדולה ולפי הנ"ל ניחא דאין לחוש למיעוטא דלא שכיחא שמא היו לבנות ויוצא מתוס' נדה דף מו: דאם הקדשו ואכלו אחרים לוקים דחזקה דרבא חזקה גמורה היא ומה שאנו חוששים בחליצה הוא חשש דרבנן. וכן הא דאמר שמואל בודקין לקידושין מדרבנן.
להחמיר וקידושי שני תפסי בה אמנם ממה שנפסק בחו"מ לה שקטן פסול לעדות עד שיביא ב' שערות משמע דכל שהעיד וליתיה קמן מבדיקה לא הוי עדותו עדות הרי נסמוך אחזקה אלא משמע דרק לענין מיאון אמרינן שהיא גדולה. וא"כ למה מי שאכל מהקדשו לוקה וכן מופלא סמוך לאיש איך מועיל ולפי הרמב"ם דכתב פי"א דנדרים הל' א' דכל דהגיעו לעונת נדרים אע"פ שלא הביאו שערות הוי מופלא סמוך לאיש.
סעיף ה
ולפי התוס' דס"ל דאם הקדשו אע"פ שלא הביאו ב' שערות אם אכלו אחרים לוקים מחמת שעל פי רוב מביאין שערות וא"נ לגבי עדות למה כל שלא נבדק לא הוי עדות ותירץ באבני נזר אהע"ז ס' רט"ו ס"ק ז'. כיון דחזקה זו נקבעה על פי רוב העולם קימ"ל אין הולכין בממון ע"פ הרוב ולכן לא מקבלים עדותו ולא דמי למחלוקת רב חסדא ורב הונא דזו באה בפני עצמה ומעידה דהתם חזקה מהני גבי עדים וכיון שהחלטנו שהם כשרים מוציאין ממון על פיהם אבל הכא בבן י"ג עדיין לא החלטנו שהוא גדול – ולכן לא מוציאין ממון.
ושמא יש לחלק בין חזקת איסור לחזקה בממון דלעולם חזקה דרבא חזקה ודאית ומהני כלפי איסור דשם הולכים אחר חזקה אבל להוציא ממון לא אזלינן בתרה כיון דלא הולכים אחר הרוב הו"ה דאין הולכים בתר חזקה.
וכן נראה דעת הרשב"א בתשו' ס' אלף רי"ו על אשה שקבלה קידושין ומסופקין על מספר שנותיה. אנו חוששים שמא באה לכלל שנים ומקודשת מהתורה. ואם נבדקה ולא נמצאו סימני' אנו תולין שנשרו, כיוון דישנה חזקה דרבא. אלא שיש להתישב בדבר לפי שיש בזה ס"ס ספק באה לכלל שנים ספק לא באה. ואת"ל הגיעה לכלל שנים ספק הביאה סימנים ונשרו. ספק לא הביאה. וכל ס"ס אפי' בשל תורה אזלינן לקולא ואפ"ה איני רואה בזה להקל כי עוד יש להתישב בדבר.
וכתב עליו מהרי"ט בתשו' ח"א ס' מא. דהטעם שלא ראה להקל הוא משום דאי אמרינן הגיעה לכלל שנים שוב אין להסתפק ולומר שמא נשרו.כיון דחזקה אלימתא היא דמשבאה לכלל שנים הביאה סימנים וכדרבא וכו' ואין כאן כלל ספק אחד ספק באה לכלל שנים או לא – והא דבודקין למיאון בקידושין דרבנן ולא אמרינן חזקה הביאה סימנים דהתם קידושין דרבנן והם אמרו כל זמן שלא הביאה שערות לפנינו יכולה למאן ומעיקרא הכי תקנו דהם אמרו והם אמרו.
ע"כ ומשמע מהמהרי"ט דחזקה דרבא היא חזקה אלימתא דאין מה להסתפק בה בכלל. ובס' נ"א כתב שוב המהרי"ט לחכם השלם מוהר"ם קאשטאליץ ז"ל על מה שכתבתי דאין לומר ס"ס משום דאם הגיעה לכלל שנותיה שוב לא מספקא לכן שמא נשרו דחזקה אלימתא היא דמשבאה לכלל שנים הביאה סימנים. ואמר שרציתי למחוק המגמ' דקאמר בעל איכא ספיקא דאורייתא הרי דאינה חזקה ודאית חזקה דרבא. ואיני תמה היכן מצא כן בתשובותי ואדרבה בפירוש כתבתי דלא אמרינן דלא חיישינן לחזקה דרבא אלא להחמיר בכל תורה וכו'.
וכתב בשב שמעתתא שמעתתא ה' פ' י"ד דדעת המהרי"ט כיון דחזקה דרבא אלימא כל שהגיעה לכלל אין מקום להסתפק דאמרינן ודאי הביאה סימנים וממילא אין כאן רק ספק אחד אם באה לכלל שנים. והא דבודקין למיאונין בקדושין היינו מדרבנן כיוון דתקנו קדושין לקטנה הם עצמם אמרו שתמאן כל שלא הביאה שתי שעבות לפנינו ומעיקרא כך היתה התקנה ע"ש. הרי לדעת מהרי"ט חזקה דרבא היא חזקה ודאית שאין בה ספק כלל, ואפילו נבדקה ולא נמצאו שערות אמרינן נשרו, דכל שהגיעה לכלל שנותיה הביאה שערות, ע"ש.
סעיף ו
ובדין חזקה דרבא אי הוי חזקה מעליתא מצאנו במסכת נדה דף מו. אמר רבא כל שתים עשרה שנה ממאנת והולכת מכאן ואילך אינה ממאנת ואינה חולצת הא גופא קשיא אמרת אינה ממאנת אלמא גדולה היא אי הכי תחלוץ וכי תימא מספקא ליה והא אמר רב קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה צריכה בדיקה חזקה הביאה סימנים הני בסתמא אבל היכא דבדקו ולא מצאו לא אי הכי תמאן חיישינן שמא נשרו הניתא למ"ד חיישינן שמא נשרו אלא למ"ד לא חוששין מאי איכא למימר הני מילי לעניין חליצה אבל לגבי מיאון חוששין שמא נשרו ולמסקנא דגמ' באופן דלא נבדקה ולענין חליצה חיישינן וכי קאמר רבא חזקה היינו לעניין מיאון ע"ש.
ויש להסתפק בחזקה דרבא האם היא מדאורייתא או מדרבנן ומ"מ משמע מהגמ' דחזקה דרבא הינה לחומרא לעניין מיאון שלא תצא במיאון כל שהגיעה לכלל שנותיה ולעניין חליצה לא חולצת עד שתבדק. וכל שלא נבדקה לא חולצת ולא אמרינן חזקה באו סימנין ונעשית גדולה. וכן נפסק בשו"ע חו"מ ס' ל"ה לעניין עדות עד שיביא ב' סימנין אחר י"ג שנה. וכן משמע בתו"ס בבת קנ"ו דבודקין לקדושין וכ"כ הרשב"ם שם דכל שלא נבדק לא חוששין לקדושין אפי' הוא בן י"ג שנה.
אמנם יש לתמוה ממה שאמרה הגמ' שם בנדה מ"ו: דחזקה דרבא מהני לעניין הקדש שאם הקדש יאכלו אחרים רב כהנא אמר אין לוקין ורבי יוחנן ורי"ל אמרו לוקין. והקשו התו"ס למה לוקין לר"י ור"ל הא הוי התראת ספק דשמא לא יביא בכלל סימנין והוי קטן והקדשו לא הקדש והתראת ספק לא שמה התראה וכו' ואי מיירי שאכלו אחרים לאחר שהגדיל א"כ הו"ל שאכלו בעצמו ותירצו התו"ס וי"ל דאזלינן בתר רוב שמביאין שתי שערות בזמנו דהיינו בני י"ג שנה ויום אחד ע"כ.
הרי משמע דאזלינן חזקה דרבא לענין עונשים לאחרים משמע דהוי חזקה גמורה מהתורה. והא דאמרינן דלחליצה לא תחלוץ עד שתבדק היינו חומרא דרבנן שלא תחלוץ עד שתבדק. וכן מה שאמרה הגמ' בבת קנ"ו: אמ"ש שמואל בודקין לקדושין וגיטין היינו מדרבנן, ע"ש.
ויש להוכיח ממה שפסק הטור ושו"ע לגבי עדות דכל שלא הביא שתי שערות עדותו אינה עדות משמע אפי' ליתיה קמן למבדיקיה. הרי משמע דחזקה דרבא לאו חזקה היא רק להחמיר במיאון. ובשב שמעתתא ה' פ' י"א האריך בזה וכתב ליישב ע"פ הרמב"ם פי"א מנדרים הלכה א' קטן בן שתים עשרה ויום אחד וקטנה בת אחד עשרה יום אחד שנשבעו או נדרו וכו' ואמרו אנו לא יודעין לשם מי נדרנו, לאו כלום ואין נדריהן נדר. אבל בן י"ג שנים ויום אחד, ובת שתים עשרה שנה ויום אחד אפי' אמרו אנו לא יודעים למי נדרנו דבריהם קיימים, והקדשן הקדש ונדריהם נדרים אפי' שלא הביאו ב' שערות וזוהי עונת הנדרים האמורה בכל מקום וכו'.
והמופלא סמוך לאיש דאורייתא. הרי דהרמב"ם משמע בהגיע לעונת הפעוטות לא צריך בדיקה והנדר חל אפי' לא הביא שתי שערות ועי' המשנה למלך דתמה על הרמב"ם מהסוגיא דבגמ' משמע אי לא אייתי שתי שערות קטן הוי ולפי הרמב"ם הרי מופלא סמוך לאיש אפי' לא הביא ונשאר בצ"ע.
ובשם שמעתתא כתב לישב כיוון דהגמרא נחלקה, אם תוך זמנו כלפני זמנו או כלאחר זמנו, דאם כלאחר זמנו היינו דנדרים דכתוב בהם איש תלוי בשערות וכל שלא הביא שתי שערות קטן הוי אבל לדידן דקימ"ל תוך זמנו כלפני זמנו לא תלוי בשערות אלא בשנים וכשהגיע לשנים איש מקרי ומה שהקשתה הגמרא אי לא הביא סימנין קטן נקרא היינו למ"ד תוך זמנו כלאחר זמנו, אבל הרשב"ם פסק תוך הזמן כלפני הזמן ולכן כל שהביא שנים גדול מקרי לגבי נדרים והקדשות מדין מופלא סמוך לאיש, דלא בעינן שערות אלא שנים ודו"ק.
וכן דעת בעל הלכות גדולות בהלכות מיאון וז"ל אמר רבא ג' מידות בקטן וכו' הגיע לעונת נדרים קטן בן י"ג שנה וקטנה בת י"ב שנה נדריהם נדרים והקדשן הקדש וכו'.
סעיף ז
וע"פ יסוד זה תירץ הנוב"י קמ"א חו"מ ד' שהקשה על התו"ס בבת קנ"ד: ד"ה ועוד סימנין עשויים להשתנות שהקשו למה יש לומר שהוא קטן והרי כל שהגיע לכלל שנותיו והרי קימ"ל קטנה שהגיעה לכלל שנים חזקה שהביאה סימנים ע"ש בתו"ס שכתבו דאיירי שנבדק לאחר שהגדיל ולא היו לו שערות ולכן חיישינן שמא עדיין קטן, ע"ש. והקשה הנוב"י דא"כ קשה למסקנא דאפיק מיפק ומסיק בדף קנ"ה הכי קאמר רבי יוחנן לר"ל בשלמא לדידי דאמינא ראי' בקיום השטר היינו דמשכחת דנתתי לקוחות לנכסי אלא לדידך דאמרת ראיה בעדים היכי משכחת לה דנחתי לקיחת לנכסי וכו'.
ומאי קושיא דלמא מיירי דלא נבדק כלל ואז לכו"ע סגי בקיום השטר וכסברת התו"ס הנ"ל, אלא ודאי דהא ליתא וכו' וראיה זו אצלי גדולה שאין להשיב עליה. ע"ש. ומשמע דחזקה דרבא אינה אלא ספק. ולפי מהרי"ט ניחא דאפילו נבדקה ולא נמצאו שערות אמרינן דהביאה שערות ונשרו משום חזקה דרבא דהיא חזקה ודאית וא"כ לא מצינו לומר דלא נבדק כלל דא"כ מאי מהני בדיקת המשפחה שרצו לבדוק כדי להוכיח שאין לו סימנים, מה מהני דילמא נשרו, וגם ר"ע דהשיב למשפחה דסימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה הא אפי' מחייב נמי לא מהני בדיקה דאמרינן הביאה ונשרו משום חזקה דרבא דסימנין באים בזמנם אלא על כרחך דאיירי דנבדק ולא מצאו שערות והבדיקה היתה קודם הפרק ונמצאו שערות ואחר הפרק נמצאו בו אותן שערות בזה אמרינן דקטן היה בזמנו ועי' ב"ש אהע"ז ס' קנ"ה סעיף קטן כ"ט אלא ע"כ דנבדק בשעה שהגיע לכלל שנותיו ולא היו לו שערות א"כ תוי ליכא חזקה דרבא וכו' היכי משכחת לה דנחי לגמרי ע"ש. ומהרי"ט בח"א ס' נ"א כתב לחזק דבריו דכל שהגיעה לכלל שנים אין בכלל ספק אלא אמרינן ודאי הגיעו השערות ונשרו.
והוכיח כן מדברי הגמ' נדה דף מח: דע"ז חזקה דרבא חזקה דודאי הביא, כיוון דהגמרא שם חילקה בין לפני הזמן לבין לאחר הזמן דלאחר הזמן דאיכא חזקה דרבא סמכינן אנשים תוך הזמן דליכא חזקה דרבא לא סמכינן אנשים, הוי דחזקה דרבא אלימא דליכא להסתפק אלא כל שהגיעה לכלל שנותיה ודאי הביאה.ועל זה כתב בשם שמעתתא בפ' ט"ו דנהי נכון דחזקה דרבא חזקה אלימא מ"מ כל שנבדק ולא נמצאו סימנים שנאמר כדעת מהרי"ט דנשא מחמת רחיצה לא אמרינן דהיא רעוותא לפנינו ומידי ספיקא לא נפקא.
והוכיח מ"ג יבמות י"ג. דאמר רב זביד אין בנים בלא סימנין ופריק ולבדיקיה ומסיק דאפילו למ"ד לא חיישינן שמא נשרו הכא מחמת צערא דלידה עבידי דנתרי וכתבו התו"ס ד"ה משום דלרב זביד דלמרות ולעונשין ספיקא הוי ע"ז הרי אפי' איכא צערא דלידה דעבידי דנתרי ואפי' הכי מידי ספיקא לא נפקא ואפשר דהתם תוך הזמן וליכא ראיה אלא ע"י בנים דהרי הוא כסימנין משום הכי מידי ספיקא לא נפקא אבל היכא דהגיע לכלל שנים אפילו ליכא שערות לפנינו אמרינן חזקה בא בזמנו ונשרו מכח חזקה דרבא וכדעת מהרי"ט.
וכתב עוד בשב שמעתתא הנ"ל דהמהרי"ט חולק על מהר"ם קאשטליץ ז"ל בהגיע זמן ובדקו ולא נמצאו סימנים לדעת מהר"ם חיישינן מדרבנן שמא נשרו אבל מדאורייתא הוי קטן ודאי ולמהרי"ט כל שהגיע לכלל שנותיו ולא נתגלו סימנין אמרינן ודאי גדול הוא ונשרו. אמנם ה"ה פ"א מגירושין הל' א' דכל דבדקנו ולא מצאנו סימנים הוי ספק דאורייתא דכתב דממה שאנו אומרים שמא נשרו דן אותה רבינו כספק מקודשת מדאורייתא, הרי דכל זה נגד דינו של מהרי"ט דכל הספק לפי הרמב"ם דנבדקה ולא נמצאו בזה אמרינן שמא נשרו אבל אם הגיעה לכלל שנים ולא נבדקה לא חיישינן. כיוון דליכא ריעוותא לפנינו וכן דעת הלחם משנה.
סעיף ח
והטור ושו"ע בחו"מ ס' ל"ה נמי ס"ל דפסקו קטן שפסול להעיד עד שיביא ב' שערות אחר י"ג שנים גמורות ומשמע דקודם בדיקה פסול ולא אמרינן דהוא גדול למפרע ע"י חזקה דרבא משמע דחזקה דרבא אינו אלא להחמיר, ע"ש. ויש לדחות דלעולם חזקא דרבא חזקה מעליתא אבל כל שיש נגדה חזקת ממון לא אלימא והוי ספק וכתב הש"ש שאפי' לדעת המהרי"ט חזקה דרבא לא הוי אלא ספק דבגמרא אמרינן אם בעל ויש ספק אם קטנה או גדולה הוי ספק דאורייתא וכתב המהרי"ט דהוי ספק הרגיל וראייתו בספק הרגיל הוי ספק משפחתו של פסחים ט.
שהפילה נפל לבור וטיהרנוהו דחולדה וברדלס מצויין שם ואכלוהו. וכתבו התו"ס דהוי ספק הרגיל והוכיח דספק הרגיל לא מוציא מידי ודאי ולכן גם חזקה דרבא דהוי רגיל להביא סימנים ביום משלם זימניה מ"מ לא מוציא מידי ודאי קטנות ולכן הוי ספק, ע"ש. ואאבני נזר אהע"ז ס' רט"ו ס"ק ט"ז תמה על השב שמעתתא מה ראיה מביא מחולדה וברדלס וכן מחבר שרגיל לעשר שם הספק הרגיל תלוי במעשה לכן שייך לומר אין ספק מוציא מידי ודאי אבל חזקה דרבא דסימנין באין מעצמם למה יהיה ספק, דכל דבר התלוי במעשה לא הוי רוב ולכן שייך אין ספק מוציא מידי ודאי אבל ספק הרגיל דבא בלי מעשה לעולם, דינו כודאי.
ובקטן שהעיד ולא בדקוהו ובדקוהו אח"כ כתב הראש בתשובה כלל ל"ג דמחזיקין אותו גדול למפרע וראייתו מעובדא דבני ברק בב קנ"ה בקטן שמכר ומת והיורשים טוענים קטן מכר והלקוחות אומרים גדול היה ורצו לבודקו ומת ואמר ר' עקיבא סימנים עשויים להשתנות משמע דאם הוא חי ובדקנוהו עכשיו ונמצא גדול לא אומרים השתא באו אלא למפרע. הוא גדול וכן ממה שאמר שמואל שבודקין לקדושין ולגירושין אלא להכי מהני בדיקה דאם נמצאו שעדות ופשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר שאינה צריכה גט משני.
ואם לא נמצאו חיישינן שמא נשרו וצריכה גט משניהם. וכן מוכח גמ' לקמן קדושין ע"ט: בסוגי' דקדשה אביה בשדה וקדשה עצמה בעיר דאזלינן בתו השמא וכל שנמצאו שערות עכשיו אמרינן שכבר היו ומקודשת וגם לגבי ממון ומה שאמרה הגמ' בקטן דזבין נכסיה דכל שהיה חי ונמצאו שערות מחזיקין שגדול היה ומה שאמרה הגמ' נכסי בחזקת יורשין היינו דלא כרבי נתן דאזיל בתר השתא לאפוקי ממונא ומ"מ לעניין גדול הרי הוא גדול למפרע וכו', אמנם הרמב"ן במלחמות חולק על הראש מכח הסוגי' בבת קנ"ד דפירש בקטן שמכר בנכסי אביו מכר ומת מיד דאם היה חי אין בדיקתו ראיה דשמא עכשיו הביא סימנין והיינו דאמרי קטן היינו בשעת מיתה, ע"ש.
ומרן הב"י בס' מ"ג לאחר שהביא דברי הראש שנעשה גדול למפרע הביא דברי הר"י בי רב שכתב דדעת הרשב"א והרב דוראן חולקים בדבר וס"ל שצריך שיעידו עדים ששה חודשים לפני כן היו לה סימנין שהביאה ב' שערות ונראה דמחלוקת הראש והרמב"ן האם חזקה דרבא היא חזקה אלימא ואמרינן באה בזמן או לא דהרא"ש ס"ל דהוי חזקה גמורה כדעת מהרי"ט ותו"ס אבל הרמב"ן חולק. נמצא פסקן של דברים שקטן שהגיע לכלל שנותיו בן י"ג שנה ויום אחד לרבא לא צריך בדיקה שחזקה שהביא סימנין וכפי שכתבנו לעיל בשם כמה ראשונים ובראשם הראש ומהרי"ט וכ"כ הריב"ש סו"ס קפ"ב.
ונוב"י אהע"ז קמ"א סי' ס"א והטעם דהיא חזקה הבאה מכח רוב דרוב אנשים המגיעים לכלל שנותיהם מביאים סימנין. ומ"מ סומכין על חזקה זו רק במידי דרבנן כגון לצרפו למניין או לזימון, אבל קידש אשה לא מקודשת עד שנבדוק אותו. וכ"כ הרמ"א באו"ח ס' נ"ה ומג"א ס"ק מ"ז שאעפ"י למ"ד תפילה דאורייתא מ"מ מניין הוי דרבנן והטעם כתבו הראשונים הרמב"ן בחולין במלחמות משום דהוא דבר שאפשר לברר ע"י בדיקה וכ"כ הרשב"א שם וט"ז אהע"ז ס' קנ"ו ס"ק ב' ופמ"ג אשל אברהם באו"ח ס' נ"ה ס"ק ז' והפמ"ג כתב עוד טעם דהוי כמיעוט המצוי דחוששין לו כמו בדיקת הראיה.
סעיף ט
ולעניין כתיבת פרשיות תפילין דכתב מרן בס' ל"ט או"ח דקטן אפי' הגיע לחינוך לא יכתוב מה יהיה בהגיע לכלל שנותיו ולא נבדק וכתב אם הפרשיות כשרות ועמדו על מדוכה זו האחרונים. הנוב"י אהע"ז קמ"א ס' ס"א דן בזה אם סומכין על חזקה דרבא ובמחנה חיים ח"א סי' י' דן על סופר שהניח לבנו לכתוב פרשיות ועתה בגיל שבע עשרה בדק אותו ומצא שערות והבן אומר שכבר ראה שערות בגיל ארבע עשרה ודן שם לגבי בפרשיות שיצאו בחוץ והעלה חדא יש חזקה דרבא, שנית הרי הוא לפנינו בריבוי שערות אמרינן גם בזמן הגיעו.
ועוד יש לחוש לא לגנוז התפילין שנכתבו וגם לאותם הפזורים מכל זה והעלה להתיר, ע"ש. ובחתם סופר או"ח ס' ט' דן על פרשיות של סופרים שכתבו לפני י"ג ובס' ח' כתב דראוי כל מרא דאתרא להתריע על כך ולמנוע בני י"ג שלא הביאו שערות ואם כתב פרשיות בגיל י"ג ולא בדקו אותו ולאחר שנים בדקו ונמצאו שערות הוי גדול למפרע וכשר. וכן אם נבדק ונמצאו גומות אמרינן שנשרו וכשר וכן אם כתב פרשיות ואינו לפנינו כשר, דאמרינן חזקה באו בזמן.
ואם נבדק ולא נמצאו שערות הוי ספק שקול אם היה לו ונשרו או לא, וספיקא דאורייתא לחומרא, וממילא נשמע שאין להניח לקטן לכתוב עד שנבדוק אותו. וכל שניתן לבדוק מבררין. והעלה דכל והוא לפנינו אע"פ שיש ספק שקול מ"מ כיוון דיש הפסד ממון ולגנוז הפרשיות הוי כדיעבד ויש להתיר בס"ס ספק הביא שערות ונשרו ואת"ל לא הביא שמא ישנו בוקשרתם וכתיבתו כשרה ולכן המיקל לא הפסיד, ע"ש. ועוד כתב דכל זה ביודע שהגיע לכלל שנים אבל סימנים בלי שנים לא מהני והמיקל להאמין לאב על השנים לא הפסיד כשנבדק לאחר שכבר כתב.
אבל עד א' לא נאמן ובעי שנים, ע"ש שהאריך. ובח"מ סימן רע"א סי' ז' כתב דעד אחד דעלמא נאמן על השנים דהוי ס"ס ספק אם בעי עדות בכלל על השנים וספק אי ע"א נאמן במקום חזקה, ע"ש. אך לעניין דידוע דהוא בן י"ג שנה ואינו לפנינו לבודקו אם הביא שערות דאז להחמיר בזה אפי' בדיעבד ולא כהכתב סופר רק אם בדקו לאחר זמן ומצאו סימנים הוי גדול למפרע בצירוף חזקה דהשתא וחזקה דרבא, ע"ש. ובשו"ת תורת חסד מלובלין סי' א' כתב לדחות דברי רע"א וכתב שכל שלא לפנינו לבודקו יש להכשיר ותחילה דן בעניין חזקה דרבא דדין חזקה דמעיקרא ולעניין מבית המנוגע וחזקה דרבא היא חזקה דאיתא מכח רובא שרוב בני אדם מביאין שערות בגיל שלוש עשרה וחזקה דאיתא מכח רובא דינה כרוב ועדיף מסתם חזקה כמו נשחטה הותרה וחזקת בדוק בפסחים.
ועוד יש דין חזקה דאיתא מסברא כמו חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו ומוציאין ממון על ידה. וכתבו התו"ס בנדה מ"ו: דמופלא סמוך לאיש אם הקדיש ואכלו אחרים לוקה וכתבו התו"ס שהבאנו לעיל דלא הוי התראת ספק לר"י ור"ל דרוב מביאין סימנין בזמן. ולכן לוקין, ע"ש.
וכן דעת רמב"ן במלחמות ורשב"א בסוגי' רוב מצויין אצל שחיטה מומחין ומ"מ כל שנמצא לפנינו לבודקו חייבים לבדוק והראי' לגבי קטנה שהגיעה לכלל שנותיה שכל שבא לפנינו בעמו בדיקה ולכן לחליצה צריכה בדיקה וכן דעת הט"ז באהע"ז ס' קנ"ו. והעלה למוקנה משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וחיישינן מדאורייתא. וכתב עוד דשמא הא דחיישינן לחליצה הוא מדאורייתא הוא כפי שכתב הריב"ש ס' שע"ט דהא דרובא וחזקה רובא עדיף, היינו נגד חזקה אחת ולא נגד שתי חזקות.
וכאן יש חזקת יבמה לשוק וחזקת קטנות וחזקה של רבא דהיא מדין רוב ולכן לא מהני רוב נגד ב' חזקות ולכן לא חולצת כל שלא נבדקה. וכתב דלפי המהרי"ט בתשובה לסתור דברי הריב"ש דחזקת קטנות לא הוי חזקה, דהוי חזקה הראויה להשתנות ומ"מ לעניין קטן שקידש לאחר שהגיע לכלל שנותיו ולא נבדק הקדושין לא חלו דסמוך מיעוטא לחזקת פנויה ולא חלו הקדושין.
סעיף י
ומ"מ הגם דלגבי חליצה לא חולצת עד שבודקין אותה אם הביאה שתי שערות, מטעם סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר, מ"מ לגבי נער שכתב תפילין ולא נבדק אזלינן בתר חזקה דהיא דאתיא מכח רובא ואין לומר דסמוך מיעוטא לחזקת חייב להניח תפילין כשרות הא ליתא דלא דמי לחזקת איסור, דסמוך מיעוטא אמרינן דהרוב סותר החזקה כגון בהמה חולבת הרוב אומר שלא מבכרת וזה רוב נגד חזקת שלא ילדה, אבל חזקת חיוב להניח תפילין אין הרוב סותר וכן ע"א נאמן בהכשר תפילין משום ע"א נאמן באיסורין והרי ע"א לא נאמן היכא דאיתחזק איסורא אלא ודאי דחזקת חיוב לא הוי חזקה והוכיח מדברי הר"ן בקדשתי את ביתי ובא אחד ואומר אני קדשתיה שנאמן דלא הוי דבר שבערווה כיוון שאינו מברר, הו"ה הכא מברר כשרות התפילין דהמיעוט פוסל את התפילין כיוון דלא הביא שערות והחזקה זו חזקת חיוב.
ודן באריכות דחזקה דרבא היא חזקה אלימא ומכח זה כתב להכשיר פרשיות שכתב נער ולא נבדק בשערות להכשיר הפרשיות משום חזקה דרבא אע"פ דלכתחילה לא מניחים אותו לכתוב מ"מ אם נכתב כשר. ולא שייך לומר סמוך מיעוטא נגד חזקה ושם דחה דברי תשו' רע"א דס"ל דהכא נמי יש חזקה חיוב נגד חזקה דרבא. ודחה דבריו וכתב ע"כ הריף דכל הנבדקות נבדקות ע"פ נשים כ"כ פי"ג דיבמות בין לחליצה בין למיאון והמאור שם תמה למיאון לא שייך בדיקה דחזקה דרבא מסייע לחליצה והמלחמות מיישב דגם למיאון בעי בדיקה כיוון דלא בעל הוי ספק דרבנן.
והעלה להלכה שכל שהגיע לכלל שנותיו הפרשיות כשרות מדין חזקה דרבא, ע"ש. וכ"כ בשו"ת פינות הבית להכשיר תפילין שנכתבו ע"י נער שלא נבדק וכ"כ נהר שלום או"ח סי' רע"א וחידש מטעם דישנו בקשירה וכ"כ בישועות יעקב סי' י"ז אות ג' שהעלה להתיר דלכתחילה לא מניחים אותו לכתוב כל שלא נבדק מ"מ יש להכשיר ולסמוך על חזקה דרבא.
וכתב מרן בשו"ע קס"ט סעיף י"א לענין חליצה שצריך עדות ברורה ובנוב"י תמה למה צריך עדים דרק בדבר שבערווה מחמירין אבל בשאר איסורין כל כמה דאפשר להקל מקילין. ופ"ת שם ס"ק י"ג הביא סמוכין לנוב"י מש"ג סוף קדושין ובשו"ת מחנה חיים חנינא אהע"ז ס' מ"ט והעלה דינו לחומרא להצריך שני עדים כשרים שהוא בן י"ג שנה. נמצא להלכה בדבר דאורייתא לא סמכינן שהוא בגיל שלוש עשרה אלא בעינן נמי סימנין כמו שנפסק בשו"ע מו"מ ס' ל"ה דלא מוציאין ממון בעדותו.
וכן לעניין קידוש בליל שבת כתב המג"א בס' רע"א דלא מוציא אחרים והטעם הגם דחזקה דרבא היא חזקה אלימא מ"מ לא מוציאין ממון על ידה, וכן לא מפקיע חזקת חיוב דנשים חייבות בקדוש מהתורה בליל שבת לכן לא יכול להוציא אותן. אבל לעניין דרבנן שפיר הוי חזקה וכ"כ הרמ"א בס' נ"ה דלא מדקדקין בשערות משמע דכיוון דתפילה דרבנן קטן מצטרף וכ"כ מרן ביו"ד ס' ק"כ סעיף י"ד אין מאמינים לקטן על טבילת כלים והטעם דטבילת כלים דאורייתא לכן לא נאמן. ועי' פ"ת שם ס"ק י"ד דבכלי זכוכית דטיבולם מדרבנן נאמן, ע"ש. ולעניין עדות אשה עי' באהע"ז ס' י"ז סעיף י"ג ובאוצר הפוסקים שהאריך בזה.
י"א. לעניין נאמנות האב לומר שבנו בגיל שלוש עשרה לצרפו למניין הנה לפי מה שאמרנו שלעניין דרבנן יש להאמין ולסמוך עליו, לכן האם נאמן על שנותיו של הבן כפי שאמרה הגמ' נאמן לערבין ולהקדשות אבל לא למלקות הכא נמי תפילה דרבנן שרי אבל לעניין קדושין או חליצה לא נאמן דהוי דאורייתא וכתב בחמדת שלמה דהא דלא מהני חזקה דרבא בחליצה היינו מדרבנן דמדאורייתא אמרינן שסימנין באו בזמן ורק מדרבנן חששו. ובאוצר הפוסקים ס' י"ז סעיף י"ג ס"ק צ"ה אות ד' ע"ש.
ולכן בתפילה לא חיישינן ושפיר מצטרף ובזרע אמת נמי כתב בח"ג דהאי חששה הוא מדרבנן כיוון שאפשר לברר, אבל בדבר דרבנן מהני למצרף קטן למניין וביביע אומר ח"ד או"ח ס' י' חידש גאון עוזנו שקטן עצמו נאמן לומר שהגיע לגיל שלוש עשרה מכח ס"ס ספק הביא שערות ספק לא הביא ואת"ל לא הביא ולא מצטרף מ"מ יש דיעה בראשונים דס"ל דקטן מצטרף למניין, ואע"ג דאין לא סומכין על דיעה זו מ"מ לעניין ס"ס חוששין ודו"ק.
ואם למנות נער להיות שליח צבור אם לא נבדק, אם הביא ב' שערות מרן בהלכות שליח צבור ב"י נ"ג כתב אין ממנין שליח צבור אלא מי שנתמלא זקנו מפני כבוד הציבור אבל באקראי כל שהביא ב' שערות מהני. ובסעיף ז' פסק מרן אם אין מי שיתפלל, אלא נער בן שלוש עשרה ויום אחד, מוטב שיעלה להתפלל מאשר יתבטלו. וכתב הג"א דלהתלל באקראי כל שהגיע לגיל שלוש עשרה לא מדקדקין בשערות. ופמ"מ נחלק עליו וכתב דיש הבדל לצרפו למניין, בזה מהני, לבין למנותו שליח צבור דלא מהני.
בפרט למרן השו"ע ס"ל תפילה דאורייתא ובדבר דאורייתא לא סמכינן אחזקה דרבא. אין להקל בלא הביא שתי שערות. ובשיבת ציון ס' ס"ח הביא דברי אביו הנוב"י שכתב דפשט המנהג כמג"א דאין הכוונה שמצרפין אותו ביום שמלאו לו י"ג שנה, דזה מצד הדין שרי באקראי עולה, ע"ש.
ולכן קטן שלא התברר אם הביא ב' שערות אם יכול להיות חזן. כתב הרמ"א סעיף ה' קטן שהגיע לכלל שנותיו אין מדקדקין בשערות וכתב מג"א בס"ק י' דיכול לירד לפני התיבה ופמ"ג א"א ס"ק י' תמה עליו דהרמ"א איירי לתפילה לצרפו לעשרה אבל לא לרדת לפני התיבה. בפרט לפי מה שכתב המחבר בשו"ע ס' ק"ו דתפילה מדאורייתא והרמ"א שתוק ע"ש וכן דעת בית יהודה עייאש ס"ס כב. להחמיר וכן תמה משכנות יעקב ואם בשבת ויו"ט הוי דאורייתא ורק תפילת חול הוי דרבנן ולכן צריך לדקדק בזה שיביא ב' שערות ע"ש.
וכתב המג"א ס' תקע"א דרק אב נאמן על בנו שהוא בן י"ג שנה אבל אחר לא וצריך ב' עדים ובתפילה דרבנן סגי עד אחד ע"ש ויוצא בנאמנות האב על בנו – לפי דעת התוס' שאב נאמן מדין ע"א וכ"כ בספר התרומה הלכות חליצה דכמו שלא נאמן לענין מכות ועונשין לא נאמן לענין חליצה דהוי דבר שבערוה והקשו על התוס' ובעל התרומות הרי הר"ן בסנהדרין דף ל. איתא בע"א שאומר מעות הללו של מעשר שני המעות חולין יש בו מעשר שני ממון גבוה הוא והוא בא להוציא הממון מחזקתו.
ודבר שבממון אינו פחות משנים. ואע"פ שיש איסור בדבר לא נאמן ע"כ. וכ"כ בפ' האומר בשם הרמב"ן וא"כ אם ע"א לא נאמן על הקדש. איך האב נאמן על הקדש הרי הוא אפוקי ממונא ודו"ק ולפי התוס' אב לאו דוקא אלא הו"ה ע"א ובאב יש חידוש דאע"פ שהוא קרוב. אמנם הריא"ז כתב דנאמנות האב דוקא והוא מדין יכיר ולכן נאמן גם לגבי חליצה וכן נראה דעת הרמב"ם בפב' דאישות. ובהג' מיימון הביא דברי ספר התרומה דלענין חליצה אם לא נאמן דהוי דבר שבערוה ונמצא דהדבר שנוי במחלוקת.
ובמשנה אמרינן שאב נאמן לומר קדשתי את בתי ולא נאמן לעניין סקילה. והקשה הפני יהושע למה לא עונשין על פיו, הרי האיסור בעד אחד יוחזק כפי שפסק הרמב"ם ט"ט מסנהדרין וכאן כיוון שהאב נאמן שקידש בתו הרי מחזיקה לא"א ולמה לא נענשת. ובשב שמעתתא כתב דהא דאב לא נאמן לעונשין היינו קודם שהוחזק אבל אם הוחזקה ל' יום נאמן האב גם על עונשין וצ"ע דלשון הגמ' לא משמע כן ויש שכתבו הא דאיסור בע"א יוחזק רק בעד כשר ולא ע"י האב דהוא עד פסול וליכא דהרי קימ"ל הוחזקה נדה בשכונותיה בעלה לוקה עליה הרי דהאיסור בע"א יוחזק אפי' עד פסול.
ויש לחלק בין איסור שהוחזק ע"י ע"א דקימ"ל ע"א נאמן באיסורין וכוחו כמו שני עדים לכן שייך להחזיק איסור על ידו, אבל אב יש לו דין נאמנות והתורה האמינתו לומר קדשתי את בתי ולא האמינתו לעניין עונשין, לכן לא שייך לומר האיסור בע"א יוחזק דכאן יש רק נאמנות חלקית שהתורה נתנה לו לעניין קדושין. ובדין נער שאומר שהוא בן י"ג לצרפו למניין י"ל דלא נאמן רק אביו נאמן עליו אבל הוא עצמו לא נאמן אפי' מניח תפילין, דכמה נערים מקדימים להניח תפילין לפני הזמן. ועי' בספר יביע אומר ח"ד סי' י' דהאריך בזה וכתב לחלק בין תפילה דרבנן לחליצה דאורייתא, ע"ש.