סימן מד
כתב יד למינוי סופר ועדים
סעיף א
גמרא עא. אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבים ונותנים גט לאשתו. אמר רב יוסף מאי קמ"ל תנינא נשתתק וא"ל נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו שלשה פעמים אם אמר על הן הן ולאו לאו הרי אלו יכתבו יתנו א"ל ר"ז אלם קאמרת שאני אלם דתניא מדבר ואינו שומע זהו חרש. שומע ואינו מדבר זהו אלם דכתיב ואני כחרש לא אשמע וכאלם לא יפתח פיו וזה וזה הרי הןכפקחין לכל דבריהם ואיבעית אימא כדאמרי אינשי אישתקיל מילוליה.
אמר רבי זירא אי קשיא לי הא קשיא לי דתניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד אמאי והא יכול להגיד מתוך הכתב. א"ל אביי עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. מתיבי חרש לא הלכו בו אחר רמיזותיו וכתב ידו אלא במטלטלין אבל לא לגיטין תנאי היא רשב"ג אומר בחרש מעיקרו אבל פקח ונתחרש הוא כותב והם חותמין וכו'. ובגמרא עב. תניא כוותיה דרב אשי דאומר אמרו פסול כתב סופר לשמה וחתמו עדים לשמה אע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנו לה ה"ז גט בטל עד שישמעו קולו שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו וכו' קולו לאפוקי מדרב כהנא אמר רב. ע"כ.
והנה יש לדקדק בדברי הגמ' מתחילתם. דרב כהנא חידש חרש שכתב מהני. ורב יוסף הקשה לו תנינא ממתני'. דהרכין בודקין אותו וא"כ יש להסתפק חדא מה עדיף כתיבה עדיפא ולכן מקשה מהרכנה נימא דהיא גופא אתא לאשמעינן דבכתיבה לא בעי בדיקה. ואי הרכנה עדיפא א"כ מה פריך תנינא להרכנה אבל לכתיבה לא תנינא וכן מתבאר למסקנא דהרכנה עדיפא ממה דאמרינן קולו לאפוקי מדרב כהנא ולא לאפוקי ממתניתין. ודייקו התוס' עב. דהרכנה עדיפא מכתיבה. וא"כ כיון דלהלכה הרכנה עדיפא מכתיבה מה מקשה רב יוסף מהרכנה על כתיבה. וצ"ל דנהי דלדידן הרכנה עדיפא מ"מ לרב יוסף ס"ל כתיבה עדיפא.
ולמסקנת הגמרא דממעטינן מדרב אשי הא דרב כהנא. נחלקו זה התוספות ורמב"ם כנגד ר"ת. דתוס' כתבו דרק בחרש שלא שומע ולא מדבר אין הוכחה שהוא פקח ע"י כתיבה הא אלם פקח הוא ומהני וכן דעת הרמב"ם דהא דממעטינן מדרב אשי עד שישמעו קולו היינו בחרש שאינו שומע ואינו מדבר דדיעה שבישתא דלא מהני כתיבה אבל מי שנשתתק וכתב בכתב ידו מהני וטעמא כיון שא"ל נכתוב גט לאשתך והוא שמע מה שאומרים לו וכתב מהני והו"ה הרכין בראשו והו"ה לפקח שכתב בכתב ידו ולא אמר דמהני.
וזה שכתב הרמב"ם בפ"ב הל' ט"ז וכן אם כתב בכתב ידו כתבו ותנו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו אם היתה דעתו מיושבת עליו שאין דין מי שנשתתק כדין החרש. וכתב הכסף משנה דמשמע מהגמ' דלא אימעט כתב ידו אלא בחרש אבל פקח יכול לכתוב בכתב ידו. דהרי הרכנה מהני במי שנשתתק. ואפילו מדבר ואינו שומע או שומע ולא מדבר מהני ע"י כתב ידם. מדאיתא בגמ' על דברי רב כהנא דאיירי בחרש שאינו שומע ואינו מדבר ופריך ליה רב יוסף ממי שנשתתק ורב זירא א"ל אלם קאמרת שאני אלם דהוא פקח.
דתנינא שומע ולא מדבר זהו אלם מדבר ולא שומע זה חרש וזה וזה כפקח לכל דבריו. והכ"מ כתב דהרמב"ם לא הזכיר מדבר ואינו שומע. כיון דר"ז אמר זה וזה פקח. א"כ מדבר ואינו שומע עדיף מחרש דהרי הוא מדבר והר"ן ס"ל דשניהם שווים. וחידש הרמב"ם דבכתב יד של מי שנשתתק לא בעי בדיקה. כ"כ הכ"מ בדעת הרמב"ם אמנם הר"ן מצריך בדיקה.
סעיף ב
אמנם הרא"ש והתוס' ור"ת ס"ל דכתב ידו לא מהני בפקח דהרא"ש בס"פ מי שאחזו ס' י"ט כתב וז"ל ומדלא ממעט אלא חרש משמע דפקח מהני בכתב ידו. דלא גרע מהרכנה. ומיהו אומר ר"ת דבתוספתא קתני בהך ברייתא דמייתי הכא ולא עוד אלא אפילו כתב בכתב ידו לסופר כתוב ולעדים חתומו אף ע"פ שכתבוהו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנו לה פסול עד שיאמר אע"ג דהרכנה מהני אפשר דהרכנה עדיפא משום דמראה בגופו, אי נמי נשתתק דאי אפשר בענין אחר אקילו ביה משום תקנת עגונות ע"כ. ומשמע לפי תירוץ ב' כתב ידו והרכנה שווים והטור נקט כתירוץ א' דכתב ידו דפקח לא מהני.
והנה יש להסתפק בהא דאמרינן קולו לאפוקי מדרב כהנא האם בא לאפוקי כתיבה דלא מהני או בא לאפוקי חרש דלא מהני. ונ"מ לפקח דכתב בכתב ידו. דאם נאמר בא לאפוקי כתיבה דבעינן קולו ולא כתיבה נמצא שכתיבה זה חסר בלשמה ולא מהני בכלל כדעת הרמב"ן באומר אמרו דלא הוי לשמה עד שישמעו קולו אבל אי נימא דאתא לאפוקי חרש. אבל כתיבת פקח מהני ונמצא לפי הרא"ה והר"ן דמהני מינוי שלא בפניו ה"ה כתב ידו. ולכאו' תליא במחלוקת הרמב"ם ור"ת.
וגם בדברי הרא"ש ור"ת דמחלקים בתירוץ ב' דכתיבה מהני דוקא במי שנשתתק משום תקנת עגונות אבל בפקח לא מהני וע"כ פיסול כתיבה בפקח הוא פיסול דרבנן ולכן במי שנשתתק התירו משום עיגון. אבל אי הוי פיסול דאורייתא כמו עדות דקימ"ל מפיהם ולא מפי כתבם איך יועיל במי שנשתתק. ובמל"מ כתב דטעם פסול כתב ידו בפקח כיון דבעינן קולו ופקח יש לו קול ויכול לדבר וכתב ידו לא הוי קולו. משא"כ מי שנשתתק דאינו יכול לדבר וסיים ועל כרחך דמדרבנן.
בעינן קולו ממש בפקח. ויש לדקדק בדברי הגמ' לאפוקי ממ"ד אומר אמרו כשר וע"כ למ"ד אומר אמרו פסול היינו מדרבנן וא"כ גם קולו לאפוקי מדרב כהנא נמי פסולו רק מדרבנן ולפ"ז שפיר דמי דכשנשתתק מהני ופקח פסול אבל אי נאמר בטל וכי משום עיגונא נתיר הגט שבטל.
סעיף ג
וכתב מר"ן באהע"ז ס' ק"כ סעיף ה' אפילו כתב בכתב ידו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו לא יכתבו ולא יחתמו עד שישמעו מפיו בין שהוא פקח בין נשתתק בין מדבר ואינו שומע. בין שאינו שומע ולא מדבר ויש שמכשירין במי שנשתתק לכתוב ולחתום ע"פ כתב ידו שיכתוב לסופר כתוב ולעדים חתומו והוא שתהא דעתו מיושבת עליו. והנה בהא דאמרינן מי שנשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין בראשו בודקין אותו ג' פעמים. והגמ' אסקא תניא כתב הסופר לשמה וכו' ה"ז גט בטל עד שישמעו קולו ודייקינן קולו לאפוקי מרב כהנא דאמר חרש שיכול לדבר מתוך הכתב מהני ועל זה כתב הרא"ש ממה דקא ממעטינן רק חרש משמע דפקח שכתב בכתב ידו מהני דלא גרע מהרכנה דאלם ומיהו אומר ר"ת דבתוספתא קתני בהך ברייתא ולא עוד אלא אפילו כתב בכתב ידו לסופר כתוב ולעדים חתומו וכו' פסול עד שיאמר לסופר אע"ג דהרכנה מהני אפשר דהרכנה עדיפא טפי משום דמראה בגופו וכ"כ הרשב"א בשם הירושלמי היא הרכנת הראש היא קולו א"נ נשתתק דאי אפשר בענין אחר אקילו ביה משום תקנת עגונות עכ"ל.
ויש נ"מ בין שני התירוצים דלפי תירוץ א' הרכנה עדיפא מכתב ידו. ולכן כתב ידו לא מהני וכשאמרו קולו לאפוקי מרב כהנא לאו אחרש בלבד אלא אעיקר דינא דמכשיר לכתוב ע"י כתב ידו ולפי תירוצא בתרא משמע דכתב ידו מכשרי במי שנשתתק כמו הרכנת הראש וכי היכי דאקילו בהרכנת הראש הקילו בכתב ידו. ומר"ן הב"י פסק כהטור דתפס תירוץ ראשון דכתב יד בטל וזה כדעת הירושלמי והרשב"א ושאר פוסקים.
ותמה הגט פשוט בסימן קכ ס"ק כו על מר"ן למה פסק שכתב יד בטל הרי גם לתירוץ קמא של הרא"ש דאמר בלשון אפשר משמע דספוקי מספקא ליה וכ"ש שלפי תירוץ ב' מהני כתב יד דהרכנה וכתב יד שווים ולמה פשוט ליה למר"ן דכתב יד בטל. בזמן דמרא דשמעתתא מספקא ליה בתירוץ א' ומכשיר בתירוץ ב' ובפרט שיש להוכיח ממה שאמרה המשנה מי שנשתתק וא"ל נכתוב גט לאשתך מייתו בגמ' ברייתא דתני עלה כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין אותו למשאות ולמתנות ועדויות ומוקמינן דאיירי בעדות אשה משום עיגונא וכ"כ הרי"ף והרא"ש אבל עדות דעלמא לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם.
ומכאן הוכיחו הרשב"א והר"ן ריש פרק מי שאחזו וכן הנ"י בשם הריטב"א ביבמות דדעת הרי"ף בעדות אשה מהני מפי כתב והביאו מר"ן הב"י בס' י"ז דגם הרא"ש ס"ל כן דלענין עדות אשה מהני כתב יד אע"ג דברייתא אמרה הרכנת הראש ס"ל להרי"ף והרא"ש דכתב יד והרכנה שווין ולכן פסקו דמתירין אשה ע"פ כתב ידו של מי שנשתתק והטור עתמו בס' י"ז לא הביא דברי הרא"ש אלא דברי הירושלמי שכתב הטור כתוב בשטר איש פלוני מת פליגי בה בירושלמי ואדוני אבי הביא דברי שניהם ולא אסיק כחד מנייהו ע"ש. אבל מר"ן דפסק בסימן יז דגם הרא"ש ס"ל כדעת הרי"ף דכתב יד מהני למה כאן פסק כתב בכתב ידו בטל.
וכן תמה מהרח"ש בקונטרס דף ז. וכתב דהיות והטור ס"ל דכתב יד בפקח לא מהני כתירוץ קמא ונראה דתירוץ בתרא עיקר דמתיישב עם מה שכתב בפרק מי שאחזו ותמה הרב גט פשוט דכל זה אינו מיישב דברי מר"ן דפסק דכתב יד בטל וע"ז כתב כיון דלענין גיטין כתב יד לא מהני דהרכנה עדיפא מכתב יד כיון דמצאנו בתוספתא בהדיא דפסלי ויש לחלק ולומר דלענין גיטין לא מהני דהרכנה עדיפא אבל לגבי עדות אשה כיון שאנו יודעים דבעלה לא חי מה לי אם ע"פ כתב או הרכנה וזה טעמו של הרי"ף דמהני כתב לעדות אשה שמת בעלה ומ"מ על מר"ן דכתב בטל קשה כיון דהרמב"ם מכשיר לכתחילה ולתירוץ ב' בראש שפ"ד וגם לתירוץ קמא מסתפק הרא"ש ולמה מר"ן נקט דיעה רחוקה כל כך ואפושי מחלוקת מן הקצה לקצה דלהרמב"ם כשר לכתחילה ולהרא"ש בטל וצ"ל דכתב יד בפקח הוי רק פיסולא דרבנן וכ"כ הרד"ך באריכות בס' כ"ג וגם בתשובה סימן ה כתב דמה שכתב הטור בס' ק"כ לא יכתבנו הסופר עד ואפילו פקח שכתב בכתב ידו וכו' היינו מדרבנן ע"ש.
וכתב הרד"ך בס' כג דהרי"ף ס"ל כדעת הרמב"ם דכתב יד מהני כמו הרכנה ונמצא לפ"ז הרי"ף הרמב"ם והעיטור ורש"י ותוס' ס"ל דכתב ידו כשר דכתב יד עדיף מהרכנה וכנגדם ר"ת והרא"ש ורשב"א והטור והר"ן ומרדכי ובעל התרומות וסמ"ג וסמ"ק והג"י מיימון דהם חוששין לדברי התוס' ובודאי לכתחילה יש לחוש לדברי התוספתא אבל במקום עיגון יש להקל ולסמוך אמקילין. וכן כתב הרד"ק לענין הלכה על משומד אחד ששלח מספרד לסלוניקי כתב ידו ואלו דבריו הנה אני ממנה סופר ועדים לכתוב גט ולתתו לאשתי כל שלשה שיכירו כתב ידי והיו שם אנשים שמכירין כתב ידו אם כותבים ונותנים והשיב באריכות דאפילו שלא נכתב כתב ידו של הבעל בפני סופר ועדים אלא שלא בפניהם מהני כתב יד לדעת גדולי הפוסקים ז"ל ובמקום עיגון כי האי מודו כל הפוסקים דכשר אלא לענין מעשה צריך להתייעץ עם חכמים בדברים הללו ע"כ.
וכתב הגט פשוט דהא דמהני לפי הרד"ק דוקא באופן שהמגרש כתב לסופר ולעדים אפילו שלא בפניהם מהני כיון שמכירין כתיבתו הרי הוא כאילו ראהו כותב וכתב יד מהני דומיא דהרכנה והוי כאילו שמעו מפיו ממש אבל אם העדים כתבו שהמגרש מינה פלוני סופר ופלוני ופלוני עדים הוי כאומר אמרו וזה תלוי במחלוקת הרמב"ן עם הרא"ה והר"ן כמו שכתבתי לעיל בס"ק כה.
ובדברי הרמב"ם מי שנשתתק יש לעיין אם כתב ידו בעי בדיקה לכאו' ממה שכתב פרק כט מהלכות מכירה אלם ששומע ואינו מדבר או שנשתתק מקחו מקח והוא שיבדק כדרך שבודקים אותו לגיטין או יכתוב בכתב ידו משמע כתב ידו לא בעי בדיקה וכ"כ הכ"מ בפ"ב הל' ט"ו אמנם בפי"ג מגירושין כתב וכן מי שנשתתק ובדקו אותו כדרך שבודקים לגיטין ונמצאת דעתו מכוונת וכתב שמת פלוני בן פלוני סומכין על כתיבתו הרי דמצריך בדיקה וכתב מהרח"ש בקונטרס דף ח: לסתור דעת הרמב"ם וכתב הגט פשוט לחלק דבהלכות מכירה איירי בממון לקולא אבל בפי"ג דגיטין דאיירי בא"א יש להחמיר. ועיין רמב"ם פ"ד מנחלות הל' א' דכתב בכתב ידו נמי בעי בדיקה.
סעיף ד
ונמצא היום שהבעל ברוסיה במקום רחוק וכותב הרשאה של כו"ת איך מהני דממנה בכתב ידו. והרי לרמב"ן לא מהני דחסר בלשמה. כיון דלרבי יוסי פוסל באומר אמרו ושמואל פליג עליה ולכן הוי ספק מגורשת. ולדעת הרא"ה והר"ן דממנה בפרוש אפילו רבי יוסי מודה דכשר רק במנו אחר מדעתכם בזה פוסל רבי יוסי והרד"ך בית ג' כתב דאין לסמוך על הרא"ה והר"ן כיון דהחולקים הם רוב חכמה ורוב מנין ומהר"ם אלשקר פליג עליו בס' כ"ד. והסכימו עמו חכמי סלוניקי דאם נישאת לא תצא.
וכתב המבי"ט בח"ב סימן עג דבמקום עיגון יש לצרף דעת הרמב"ם דכתב יד פקח מהני ותמה עליו בגט פשוט ס"ק כו. דתפס החבל בב' ראשין חדא דהר"ן פסק כר"ת דכתב יד פקח לא מהני. ופסק דאומר אמרו בפירוש מועיל. והעלה דהגם דזה ס"ס ספק אי הלכה כרבי יוסי דפוסל אומר אמרו או כשמואל דשפ"ד ואת"ל כרבי יוסי שמא הלכה כהרא"ה והר"ן דממנה בפי' מהני. והגם דבס"ס מתירין בא"א היינו בספק שקול אבל בדעת הרא"ה והר"ן רוב פוסקים חולקים.
ונמצא דהעצה היעוצה היא כפי שכתב בעל כתב הכהונה והביאו בעל חלקת יואב בס' ל' דהבעל יכתוב גט גמור לאשתו בכתב ידו ובכתבו. וישלחנו לשליח שימסור לאשתו ע"י דואר ואז תהיה מגורשת מדאורייתא ויכתוב הרשאות בכתב ידו לרב. ובצרוף כ"ז אפשר לגרש האשה. וכ"כ הגאון מקאזניץ זצ"ל וההפלאה הסכים עמו.
וכ"כ החזו"א והנה בכתב יד שהבעל ממנה לסופר ולעדים. הובא בחזו"א הלכות גיטין ס' פה שהיות ופר"ח סימן קנ כתב שאין להקל אפילו במקום עיגון ואף אם נישאת תצא וכן דעת הרשב"א והרא"ש ור"ת בתירוץ קמא. וסה"ת וסמ"ג וסמ"ק ומרדכי והג' מיימון והטור ובשו"ע. ואע"ג דהרא"ש בתירוץ ב' ס"ל כתב יד מהני במי שנשתתק ורק בפקח מחמרינן ולכן כשהבעל במה"י הוי כמו נשתתק דהתירו משום עיגונא הכא נמי יש עיגונא מ"מ אין כן דעת הפוסקי' כ"כ בב"י.
והנה הברייתא ס"ל אומר אמרו פסול ופירש הרמב"ן דהחסרון מדאורייתא דחסר בלשמה כיון דהסופר לא שמע מהבעל ישירות. ומסיק החזו"א היות ואומר אמרו העלו גדולי הפוסקי' דהוי ספק מגורשת הלא המה הרי"ף והרא"ש ורמב"ם ור"ח ובה"ג ור"י בעל התוס' ורמב"ן ורשב"א ור"ן ובעל התרומות והרמ"ה ושו"ע. והגם שהרב פת"ש בס' קכ. הביא בשם הרי"ם להקל אין לעשות מעשה כלל ולכן העצה היעוצה שישלחו לבעל נוסח הגט ויחתמו בי"ד על הנוסח ויכתוב בכתב ידו כל הטופס ויעשה שליח ועדי מסירה ותהיה מגורשת גמורה ע"פ הגט ואח"כ יעשו שוב מינוי בכתב ידו ויראה בעיני הרואים דגט שני עיקר ולא יבואו לידי קלות ראש בגט ראשון ודו"ק.
ועיין בפת"ש ס' קכ ס"ק חי בשם מהרי"ם מבריסק ס' לב במקום עיגון ממנה בע"פ סופר ועדים כפי הרא"ה והר"ן ועוד כותב בכתב ידו לדעת הרמב"ם דהוא הדין בפקח.
ה. האם כתיבה כדיבור
הנה יש להוכיח ממה דכתב ר"ת דכתב ידו של פקח לא מהני משמע דכתיבה לא כדבור. והרכנה שאני דהוי כמו קולו. ויש לתמוה דהרי ר"ת עצמו כתב דעדים יכולים לשלח כתב ידם לבי"ד ולא הוי מפיהם ולא מפי כתבם. כ"כ תוס' כתובות כא. בשמן ויבמות לא. ובב"ב וכן נפסק ברמ"א חו"מ ס' כח ומזה הוכיח בתשובת חוו"י סימן טז דשבועה בכתב מהני. הרי מוכח מכאן דר"ת סובר כתיבה כדבור ורק באלם דלא ראוי לבילה פסול.
וכן יש להוכיח ממה שכתב מר"ן או"ח בס' מז דעל הרהור בדברי תורה לא מברך ברכת התורה אבל בכותב דברי תורה מברך. משמע דכתיבה כדבור ויש לדחות דתלמוד תורה המצוה ללמוד וללמד וע"י כתיבה יש לימוד. והנה מר"ן בס' רכא סעיף י כתב מי שנשבע או נדר שלא ידבר עם חברו יכול לכתוב לו כתב או לדבר עם אחר והוא שומע. ע"ש הרי דמרן משמע כתיבה לא כדבור. ושמא בנדרים אזלינן בתר לשון בני אדם. ולשון בני אדם כשנדר שלא לדבר היינו דבור בפועל.
והרמ"א יו"ד בס' רלב סעיף י"ב כתב בשם תה"ד ס' שכו מי שכתב בכתב ידו שהודה בו שנשבע ואומר אח"כ שלא נשבע ונותן טעם למה אמר שנשבע נאמן וכ"ש אם האמת שלא נשבע שאין עליו איסור שבועה משום הודאתו ובתשו' חוו"י ס' טז דן בשתי הלכות הללו וכתב בתחילה דכתיבה לא כדבור ולכן בנדרים אזלינן בתר לשון בני אדם ובנשבע בכתב שלא ידבר. כותב לו בכתב ידו. ובשו"ת ח"ס יו"ד ס' רכ דן בענין שבועה בכתב וכתב דשבועה בכתב אם בלשון הודאה מחייבת משא"כ באומר בכתב הריני נשבע דמעשה הכתיבה הוא השבועה עצמה בזה כתב מהר"י הלוי הובא במהרשד"ם סו"ס פ והביאו בבאר הגולה ס' רלב סעיף יב דחייב בידי שמים.
ופטור בדיני אדם. ובשו"ת חות יאיר ס' קצד כתב בפשטות שמי שכתב שמקבל עליו בנדר ושבועה לצום בה"ב או ליתן צדקה כו"כ כבר חייב. דהוי כאילו הוציא שבועה מפיו. והוכיח מעדות ממה שהתורה מיעטא גבי עדות מפיהם ולא מפי כתבם משמע בעלמא כתיבה כדבור וזה נגד הט"ז דהקשה על מר"ן שכתב שמברכין על כתיבה בדברי תורה דהרי בעדים משמע כתיבה שלא הוי דבור. ולכאורה משם ראיה ממה דהתורה מיעטא משמע בעלמא כתיבה כדבור. וכתב לגבי גט החמירו דכתיבה לא מהני כיון שהתורה אמרה וכתב משמע הבעל עצמו יכתוב אלא כשמצוה לו ושומע קולו הו"ל כתיבת סופר כאילו כתבו הבעל ע"ש ובשו"ת שב יעקב ס' מט תמה עליו והשיגו והעלה חת"ס בדברים שבין אדם לחבירו בעי דבור ולא כתיבה כמו עדים ובכתיבת גט שבין אדם למקום סגי בכתיבה והו"ה לשבועה וכמ"ש לבטא בשפתים למעוטי הרהור משמע כתיבה מהני.
ושוב הניף ידו בס' רכז על קהל שהתחייבו בשטר הרבנות שלא ירימו יד נגד הרב והמו"צ ועכשו מצאו אחד והכתירוהו בלי קבלת רשות מהרב האיזורי. ושפך עליהם סוללה על המעשה הרע שעשו שקבלו עליהם מורה בלי לתהות על קנקנו אם ראוי בכלל. וכל הדרשנים המסבבים בערים דורשי דמים והעלה דקבלה בכתב מחייב. וכ"כ בשו"ת רשד"ם חיו"ד ס' פ שכתב שבועה בכתב יד מחייב. והרמב"ן על התורה בפרשת יתרו כתב דמ"ש "ויאמר אני חותנך יתרו" אמר לו בכתב.
והרא"ם כתב דא"ל ע"י שליח הרי דדעת הרמב"ן כתיבה כדיבור. ומר"ן חיד"א או"ח סימן תפט אות יד דן בכתיבה כדבור לענין ספירת העומר והוכיח ממה שכתב מר"ן בס' רכא סעיף י במי שנשבע שלא ידבר עם חבירו יכול לכתוב ותירץ הרב חיד"א דלא חשיב מדבר עמו כשכותב דבנדרים אזלינן בתר לשון בני אדם וכ"כ בשבות יעקב ח"א ס' קנו ובמטה יהודה עייאש תמה על מר"ן שכתב דכתב בדברי תורה מברך ואילו ביו"ד סימן רכא סעיף י בנשבע שלא ידבר עם חבירו כותב לו.
ודחה כמו שחילק מרן החיד"א ובכנה"ג יו"ד סי' רי הביא להקת פוסקים דס"ל שבועה בכתב לא מחייבת והביא מהרשב"ם שהורה להחמיר והביא תשו' מהר"י הלוי מכתב יד. דחייב בדיני שמים. והרב שם יעקב תמה על חוו"י ס' קצד אמנם הרב מח"א בנימוקיו על טור יו"ד דף טל. הביא שאם כתב אני נשבע לעשות דבר פלוני חייב וכ"כ הרשב"א בתשובה ע"כ הרי דתרי רבוותא הר"י בן מיגש והרשב"א ז"ל ס"ל כתיבה כדבור. וכ"כ הרב שבות יעקב ח"א ס' קנו.
ובשו"ת נוב"י קמא חו"מ ס' ל תלי הא בשבועה בכתב אי חלה במחלוקת הרמב"ם ור"ת בפקח שכתב בכתב ידו דלר"ת לא מהני ולהרמב"ם מהני. ובשו"ת יהודה יעלה ויו"ד ס' שך תמה דהא קימ"ל דחכם מתיר הנדר וכתב הש"ך בס' רנה משום דאתי דבור ומבטל דבור. ואי נדר בכתב חל הוי מעשה ולא אתי דבור ומבטל מעשה ע"ש. ונראה לענ"ד דלא קשה דהא דאמרינן שבועה בכתב מהני היינו דחשיב כמו דבור. אבל לא שכתב יותר מדבור.
דהיינו מה שאמרה תורה לא יחל דברו אבל אחרים מחילים לו. דברו נחשב גם כתב ולכן חכם יכול להתיר ודו"ק. וכ"כ הרמ"א בס' כח סעיף יא דעדים ששלחו כתבם לבי"ד אינו עדות וכתב הסמ"ע ת"ח שולח כתבו והוי כמו דבור בבי"ד. כל זמן שהכתב קיים וע"ע נתיבות שם שכל זמן שהכתב לא הגיע לבי"ד יכול לחזור בו כמו שכתב הרמ"א בתשובה יב א"כ ע"כ דכתב הוי דבור. ועי' שו"מ תליתאה ח"ב ס' קכה איך שו"ב על ידי שעבר על שבועה בכתב דכתיבה כדבור ע"ש.
ובדין שבועה בכתב החוו"י קצד העלה לאסור והרב שב יעקב נחלק עליו והתיר. ובחת"ס יו"ד סימן רכ ורכז יו"ד הסכים לאסור כדעת החוו"י והנוב"י כתב דזה תלוי במחלוקת. ובשו"ת הרי"ם ס' יג הסכים עם השב יעקב וע"ע בסימן יד והנוב"י כתב דבנדר בכתב שייך לא יחל דברו. ובאבני נזר יו"ד ס' שו אות ג כתב דיש ב' סוגי נדרים ובנדרי מצוה דמהני בלב דכתיב כל נדיב לב מועיל גם בכתב. משא"כ בדבר הרשות דילפינן מלא יחל כל היוצא מפיו דוקא כשאמר.
ולכאורה לפי ר"ת בתוס' ב"ב מ. דס"ל דעדים שיכולים לדבר אין חסרון בעדותם בכתב אם שלחו לבי"ד א"כ בשבועה נמי יועיל לר"ת אמנם באבני נזר ס' שו כתב לחלק דהטעם לר"ת משום כל הראוי לבילה דלא כתיב ובללת ולכן בעדות דהתורה אמרה ע"פ שנים עדים יקום דבר. אמרינן כל הראוי אבל בשבועה כותב מפורש לבטא בשפתים. וכן כל היוצא מפיו יעשה לכן לא מהני בכתב.
ובגמ' אמר רב כהנא אמר רב חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבים ונותנים גט לאשתו והקשה ר"ז מאלם אם לא יגיד פרט לאלם. ותירץ אביי עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם והקשו התוס' למה ר"ז לא הקשה על המשנה דהרכנה מועיל הרי בעינן דבור ותירצו במינוי גט לא בעי הגדה רק רצון והרכנה הוי רצון אבל רב כהנא חדש דכתיבה הוי דבור קשה למה אלם פסול וכן לקמן קולו לאפוקי מרב כהנא אבל בהרכנה מהני דהוי רצון א"כ כל שיש רצון מהני והב"ש כתב בס"ק ח דאפשר דלא קימ"ל כברייתא זו דאמרה לאפוקי מרב כהנא גם לענין כתיבת חרש ומשמע דכתיבה הוי דבור וכן משמע מתוס' דלא בא לאפוקי רק חרש שאינו שומע ואינו מדבר וכן דעת הרמב"ם.
ובשו"ת רע"א ס' כט כתב להוכיח דאי כתיבה כדיבור איך מותר לסופר לכתוב שם ד' הרי אסור להגות שם ד' באותיותיו וכתב רע"א כיון דהוא לא רוצה שיהיה כדבור לכן לא חשיב דבור ורק בשבועה בכתב שרוצה שהשבועה תחול.
ו.ובצווי פקח בכתב ידו כתב הרא"ש על דברי רב אשי עד שישמעו לאפוקי מ"ד מודה רבי יוסי באומר אמרו קולו לאפוקי מרב כהנא אמר רב דחרש שיכול לדבר כתוב לא מהני. ודייק הרא"ש וממעט אלא חרש ש"מ פקח כשר. ור"ת מביא תוספתא דפוסל ואע"ג דמשנה תני הרכנה אפשר דהרכנה עדיפא לפי א"נ נשתתק דלא אפשר בענין אחר אקילו ביה. משום תקנת עגונות. ע"כ. ולפי תירוץ ב' כתב יד מהני בנשתתק אבל פקח שאפשר למנות בפיו לא ובמל"מ כתב בפקח כיון שיש לו דבור א"כ כתב יד לא חשיב קולו אבל מי שנשתתק שאין לו דבור כתב יד חשיב קול ולפ"ז צריך לחילוק זה גם מהתורה דלא כהרא"ש דתירץ משום עינוגא עכת"ד.
ולפי דברי המל"מ דאנו פוסלים כתב יד של פקח כיון שיש לו קול א"כ כשהגמ' אמרה קולו לאפוקי מרב כהנא דלמא קולו לאפוקי פקח דכתב בכתב ידו דזה לא קולו אבל חרש שאין לו קול זהו קולו. אלא ודאי דהחילוק של הרא"ש בין פקח למי שנשתתק הוא דרבנן ולכן רבנן אמרו דכתב יד בפקח לא חשיב קול. וקשה לפי הראשוני' דס"ל דהלכה כשמואל נמצא לאפוקי ממ"ד מודה רבי יוסי באומר אמרו וזה שמואל. הרי הרמב"ם עצמו פסק אומר אמרו פסול.
וכן דעת הר"ן והרא"ה דלא בעי קולו דאפילו ממנה שלא בפניו מהני ורק מדעתכם הוי פיסול דרבנן. וא"כ גם קולו לאפוקי מרב כהנא הוי נמי פיסול דרבנן. ועיין בפני יהושע שעמד על כך ונשאר בצ"ע. ועוד הקשה בישוע"י היות ולפי הב"י אומר אמרו פסול א"נ רב אשי איירי בדרבנן. וא"כ דלמא קולו בא למעט כתב יד פקח דיש לו קול. אבל חרש דרב כהנא מהני ועל זה תירץ לשיטת הפוסקים דס"ל הרכנה זה שמיעת קול ולכן הגמרא לא אמרה קולו לאפוקי הרכנה.
והעלה דאם הבעל צוה לכתוב והסופר חרש מהני כתב יד. ודו"ק. וב"ש ס' קכ סק ח כתב דאפשר דלא קימ"ל כברייתא גם לענין כתיבת חרש ואפשר דהלכתא כרב כהנא וכתיבה היינו דבור כמו שכתב הרמב"ם. שכתב חרש אין סומכין על כתיבתו ולא כתב שאם גרש ע"י כתיבה הגט בטל.
ויש לדקדק דרב כהנא מחדש שני חידושים א', דחרש שאינו שומע אלא מדבר אם כתב דינו כמו פקח. ב', שמועיל צווי בכתב. ונמצא כשאמרינן קולו לאפוקי מרב כהנא כתבו התוספות בא לאפוקי חרש דזה לא חשיב דעת. אבל לר"ת דבא לאפוקי כל כתיבת אם מצוה בכתב ידו. מ"מ מנ"ל שאם חרש שאינו שומע ואינו מדבר כתב גט מנ"ל דלא מהני דזה לא מיעטנו. ונראה לבאר שוב קושית הש"ך בחו"מ סימן מו ס"ק יז שתמה על הרמ"א דכתב כאן שיכולים להעיד עדות זה מפי כתבם דהרי לקמן בסעיף לו סתם בנשתתק דחתימתו מתקיימת ע"י אחרים ולא ע"י עצמו.
הרי דלא יכול להעיד מפי כתבו וכאן כתב דמפי כתבו יכול להעיד עדות זו ודוחק לחלק בין נשתתק שאין ראוי להגיד משו"ה פסול מפי כתבו משא"כ בראוי לדבר כשר מפי כתבו דהא אנן לא קימ"ל הכי דמרן בשו"ע חו"מ בס' כח סעיף יא לא חלק בין אלם לאינו אלם אלא סתם מה שחותמין בשטרות זה מדרבנן. ואפיה"כ שטר כשר דאינו בכלל זה וא"כ קשה על הרמ"א ושו"ע דסתמו כהטור דהא לפי סברתם בשטר אין הדין של מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ אפילו חתם כשנשתתק כשר.
מיהו לפי הרמב"ם והמחבר דטעם עדות בשטר הוא מדרבנן כדי שלא תנעול דלת בפני לוין יש לישב באלם לא הכשירו רבנן. כיון שאפשר לעשות שטר בעדים אחרים אבל למ"ד שם דהעיקר כדברי רש"י והתוס' ורמב"ן ושאר פוסקים דעדות בשטר הוי דאורייתא וטעמא דכשר כיון דכתבוהו ומסרוהו ליד הלוה לא שייך מפיהם ולא מפי כתבם וכמו שכתב בעל המאור שאר פוסקי' דהוי מפי כתבו כל שנכתב מדעת המתחייב וא"כ גם באלם שייך הני טעמי. וצ"ע. וכתב בתורת גיטין סימן קכא ס"ק ה דלפי הש"ך אלם יכול לחתום בגט.
ולענין אם יכול להיות שליח ויקיים הגט ע"י כתבו כתבו התוס' שאם לא הספיק לומר בנו"נ עד שנשתתק לא יכול לקיים חתימתו בכתב וכ"כ הרמב"ם פ"ז הל' חי נתנו לה ולא הספיק לומר בפנו"נ עד שנשתתק יתקיים בחותמיו. וכתב בכ"מ דדעת הרמב"ם אלם פסול ולא הקילו רק במיתה דמשום עיגונא אבל הכא אפשר בקיום אפשר לשלוח לבעל שישלח גט אחר.
סעיף ז
וכתב הרמ"א בס' מו סעיף ז באופני הקיום הרביעי שיבואו עדים ויעידו שזה כתב ידם של אלו ויכולים להעיד עדות זה מתוך כתבם ואינם צריכים להעיד בפיהם ע"כ. ותמה הש"ך ס"ק יז דהרי לקמן סעיף לו דבנשתתק כתב דחתימתו מתקיימת על ידי אחרים ולא על ידי עצמו. ודוחק לחלק בין נשתתק לשאינו ראוי להגיד דאנן לא קימ"ל הכי לעיל בס' כח סעיף יא ולא מחלק בין אלם לאינו אלם פסול מפי כתבם. וא"כ הו"ה בדרבנן אין לחלק ונשאר הש"ך בצ"ע.
וכתב הקצות בס"ק יח לישב תמיהת הש"ך דאלם הוא פיסול דאורייתא מקרא דאם לא יגיד פרט לאלם והא דבפרק מי שאחזו עא. דמקשה אחרים שיכול לדבר מתוך הכתב מהא דאם לא יגיד פרט לאלם ומשני שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ומשמע מטעם מפי כתבם פסול מתרץ דהכי פירושא דהקשה לרב כהנא דס"ל דכתיבה הוי כדיבור מהא דממעט שאינו יכול להגיד הא כתיבה חשיבה כדיבור ומשני דבעדות לא חשיב כדיבור כיון דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם.
והנתיבות כתב דיפה תירץ והיינו דרחמנא ממעט מקרא דלא יגיד כל שהיה בעת ראיה אינו ראוי להגיד עדות דאף דכתיבה חשיב כדיבור מ"מ לא הוי בשעת ראיה ראוי להגיד עדות המועילה דע"י כתיבה רחמא מיעטיה והוי פיסול הגוף דאפילו נתרפא בשעת הגדה ויכול להגיד בפה מ"מ כיון דבשעת ראיה לא היה ראוי להגיד מיעטיה רחמנא מקרא דאם לא יגיד דלהוי כתחילתו בפיסול ונכון הוא ע"כ.
אמנם הב"ש באהע"ז ס' קמב ס"ק יא הביא קושית הש"ך דסתם דברי הרמ"א וכתב לחלק בין אלם שלא ראוי לדבר לקיום מתוך הכתב והקרבן נתנאל פ"ק דגיטין תמה על הש"ך דלא מחלק כדעת הב"ש וכתב הרב חשן אהרון לחזק דברי הש"ך דאין לחלק בין אלם למי שמעיד על עדותו בכתב ומאן דמכשיר מכשיר באלם כפי שהגמ' בגיטין דף ב: פריך לרבה דס"ל דתקנת בפני נכתב ונחתם משום לשמה ממתניתין המביא גט ואינו יכול לומר בפני נו"נ יתקיים בחותמיו ופריך מאי ואינו יכול אילימא חרש חרש בר אתויי גיטא הוא והא תנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחש"ו ואמר רב יוסף הכא במאי עסקינן שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפנו"נ עד שנתחרש. לרבא ניחא לרבה קשיא דמה מהני קיום אם לא בקיאין לשמה.
והקשה הרשב"א למה לה לגמ' לאתויי הך והוינן בה וכו' ואוקימתא דרב יוסף הכא במאי עסקינן וכו' הא מגופא דברייתא תקשי לרבה אמאי תסגי בקיום בחותמיו. והיה מקום לישב כיון דכל העדות של בפנו"נ משום לשמה יכול להעיד מתוך הכתב כמו עדות מיתת הבעל דהרבה קולות הקילו חכמים בזה. אבל לענין קיום שטרות עדות מתוך הכתב פסולה ובעינן מפיהם דוקא ולפ"ז גופא דברייתא לא היה קשה לרבה דהוה מפרשינן דאינו יכול היינו אלם דמהני מתוך הכתב לענין לשמה ולא לענין עדות דלא מהני אמירת השליח מתוך הכתב.
ורק לפי אוקימתא דרב יוסף דמוקי לה בחרש ולא מהני עדותו כלל כיון דלאו בר דעת הוא, ועיין במהרש"א דיישב כן הסוגיא והר"ן הקשה אמאי לא מוקי באלם וכתב דאלם יכול להגיד מתוך הכתב וזה מוכח מדברי התוס' דכתבו דאי אפשר להעמיד באלם ואלם יכול להעיד מתוך הכתב ותירצו דלשון אינו יכול דחקו להעמיד בחרש הרי דלתוספות אלם יכול להעיד מתוך הכתב על לשמה הרי דלפי תוס' אלם יכול להעיד על לשמה מתוך הכתב. אמנם הב"ש בס' קמב לאחר שהביא דברי הר"ן דס"ל דאלם יכול להגיד מתוך הכתב וממה דהתוס' הקשו כדעת הר"ן ותירצו אחרת משמע דאלם לא כשר להעיד.
והנה הריב"ש כתב שאפשר לקיים מתוך הכתב וזוהי מחלוקת התוס' והר"ן דתוס' ס"ל דקיום לא מהני מתוך הכתב אבל הר"ן ס"ל דמהני קיום מתוך הכתב אבל לענין לשמה גם התוס' ס"ל דמהני.
סעיף ח
ויש להוכיח ממה שכתב הרמב"ם בפ"ו מגירושין הלכה ז' כל הפסולים בעבירה מהתורה פסולים להבאת הגט אפילו שהתקיים בחותמיו והראב"ד השיגו אמאי בנתקיים בחותמיו יהיה פסול וכן תמהו הראש והרשב"א והר"ן וצ"ל דלפי הרמב"ם כשחכמים נתנו נאמנות לשליח היינו ביכול לומר בפני נכתב ונחתם וכל שלא יכול לומר בפנו"נ הוא לא שליח דתקנו בו רבנן נאמנות. ולכן כל שליח שפסול מדאורייתא חכמים פסולוהו דזה נוגד תקנתם. וכל זה רק בשליח הולכה אבל שליח קבלה דלא תקנו בו אמירת בפני נו"נ מהני חוץ מפסולי דגופא דלא יכולים להיות שליח כגון חש"ו.
ולשון הרמב"ם מדוקדק אבל נשים וקרובים כשרים להיות שליח הגט וכו' אבל הפסולין לעבירה מדברי תורה פסולין להבאת הגט. דהרי הרמב"ם איירי בב' חלוקות דנשים וקרובים כשרים להיות שליח הגט בין להולכה בין לקבלה אבל הפסולין מדאורייתא הן פסולין רק להבאת הגט לשליח הולכה והטעם כיון דלא נאמנים על בפנו"נ. וסומא לא יכול כיון דלא יכול לומר בפנו"נ ולא הוי פיסול מצד עצמו ולפ"ז גם אלם פסול להביא הגט ולמה לא תנא אלם במתניתין כמו סומא אלא משמע דאלם כשר להביא הגט כיון שיכול להעיד מתוך הכתב והקצות כתב דאלם פסול הגוף הוא ולא יכול להעיד ע"ש.
סעיף ט
וכתב הרב בית מאיר אהע"ז ס' קמב על דברי הש"ך דכתב אמאי בחתם כשהוא בריא לא יכול להעיד על חתימתו דהרי מרא דשמעתתא הוא הריב"ש בס' שפב דכתב דיכולים עדים לשלוח כתב ידם לבי"ד לקיים השטר והטעם כיון דמקבלים עדים שלא בפני בע"ד בקיום שטרות א"כ הוי שטר אע"פ שנעשה שלא מדעת המתחייב אבל ע"א שרוצה לשלוח כ"י לבי"ד לקיים השטר כיון דאינו שטר אינו אפילו עד אחד והוי מפי כתבם ולכן שפיר כתב המחבר בסעיף לו דאם נשתתק לא יכול לקיים חתימת ידו ע"י כתב דהא מפי כתבם הוא.
ואף בקיום שטרות פסול מפי כתבם ואף דהש"ך ס"ל דע"א בשטר חשיב שטר מ"מ אין לו להקשות מזה על מר"ן הב"י דלא ס"ל כן ע"ש. והרב דברי משפט ס' מו סעיף לו כתב דהש"ך הבין בדברי הריב"ש דהטעם שיכולים לשלוח כתב ידם לבי"ד לקיים השטר כיון דבקיום שטרות מקבלים עדים שלא בפני בע"ד אף אם נעשה שטר שלא מדעת המתחייב וראיתו של הריב"ש מדברי הרמב"ן בב"ב קעא. ד"ה עדים דעשו שליחותן שכתב ויש לפרש דאין חוזרין ועושין שליחותן משום דהוי מפי כתבם דכל שטר שנעשה שלא מדעת המתחייב אינו שטר ומפי כתבם הוא ע"ש מבואר מזה אם נעשה שלא מדעת המתחייב אינו שטר ומפי כתבם הוא ומשום הכי סובר הריב"ש כיון דקיום שטרות הוא מדרבנן ומקבלין עדים אפילו שלא בפני בע"ד אף מפי כתבם כשר ומשום הכי אף שנעשה שלא מדעת המתחייב הוי שטר דרק אם אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד מפי כתבם פסול אבל בקיום שטרות מפי כתבם כשר כמו דמקבלין עדות שלא בפני בע"ד.
כיון דהוא מדרבנן אף מפי כתבם כשר. אבל לפי מה שכתב הרמ"א בתשובה ס' יב דלר"ת דס"ל דיכולים עדים לשלוח כתב ידם לבי"ד אם הם ראויים להגיד מ"מ זה דין רק בעדים ואינו פסול מדין מפיהם ולא מפי כתבם מ"מ לא נקרא שטר דשטר הוי רק בעדים. ואם מתו העדים קודם דבא כ"י לבי"ד לא מהני כתב ידם כיון דאינו שטר דלא נעשה מדעת המתחייב א"כ הטעם בנשתתק למה לא יכול לקיים חתימת ידו ע"י כתב אף דקיום שטרות דהוא מדרבנן אף מפי כתבן מהני מ"מ אף דאינו שטר מ"מ בקיום שטרות כשר.
ועל מה שכתב הקצות דאם לא יגיד ילפינן פרט לאלם אף דיכול להגיד מפי הכתב מ"מ אם איש ואשה מודים דקידשה בפני עדים אלמים אינה מקודשת דאלם פסול להעיד והוי כמקדש בלי עדים וע"ש שהאריך ותמה עליו הדברי המשפט מדברי הרשב"ם בב"ב קכח ד"ה ונתחרש דלא משמע כן א"נ נשתתק מחמת חולי ורחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וראשון נעשה עיקר ומוכח דאלם כשר להעיד רק דאינו יכול להעיד בע"פ דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם אבל היכא דלא צריך עדות אלא חתימה על השטר אלם יכול לחתום ואם קידשה בפני עדים אלמים מקודשת ע"ש.
סעיף י
אבל הר"ן כתב דאלם יכול להגיד מתוך הכתב שהרי הקילו בעדות אשה ובכנ"י ס' פב האריך על דברי הש"ך והקצות והנתיבות העלו דאלם הוי פיסול הגוף דילפינן מאו ראה או שמע שכל שלא ראוי לשמיעה פסול והוכיח מסוגי' דידן עדות קאמרת שאני אלם דהתורה אמרה מפיהם ולא מפי כתבם ולכן בין לרמב"ן בין לבעל המאור אלם שחתם בשטר פסול. משום פסול הגוף וכן הוכיח מתוס' ה'. ובגמ' קולו לאפוקי מדרב כהנא. כתבו תוס' דהרכנה מהני כיון שקים לן שמתרצה.
אבל כתב יד של חרש שלא שומע ולא מדבר אין ראי' שיש כאן רצון. אבל פקח ואלם בכתב יד דכיון שיש להם דעת. מהני כתב יד שזה מגלה על רצון. אמנם התוס' ור"ת לא ס"ל כן והטעם לרמב"ן קולו לאפוקי שלא יכתוב הסופר עד שישמע מפיו. וא"כ אין זה ענין של גמירות דעת אלא גזה"כ דוכתב בעינן שישמע ממנו וכתיבה לא הוי דבור. ולכן הרא"ש בס' כ כתב דהנ"מ רק בצווי הבעל ולא בצווי האשה א"נ לפי הרא"ש והרמב"ן מדין צווי לשמה אם צוה ונשתתק וכתב בכתב יד מהני דשמעו קולו ולפי תוס' הכתיבה לא מראה דזה דעתא בריאה אלא שגשתא ודו"ק.
סעיף יא
והרמב"ם פרק ט' מהלכות עדות הל' יא כתב החרש כשוטה שאין דעתו נכונה ואחד החרש מדבר ואינו שומע או שומע ולא מדבר אפילו שראייתו ראיה מעולה ודעתו נכונה צריך להעיד בפני בי"ד בפיו. או שיהיה ראוי להעיד בפיו ויהיה ראוי לשמוע האיום שמאיימים עליו וכן אם נשתתק אע"פ שלא נבדק בדוק שבודקין לענין גיטין ונמצאת עדותו מכוונת והעיד כותב ידו אינו עדות כלל חוץ מעדות אשה לפי שבעיגונא אקילו רבנן ע"כ. ותמה הכ"מ דרמב"ם סותר עצמו דזו סברת ר"ת בראוי אבל רש"י בחומש כתב שלא ישלחו עדות לבי"ד ורמב"ם כאן סתר עצמו מה"ג השטרות הם מדרבנן.
והנה לתוס' הרכנה הוי כמו דבור מיושב למה צריך הפסוק אם לא יגיד פרט לאלם הרי אלם לא מהני עדות ואין תועלת בעדות דילפינן מפיהם ולא מפי כתבם וכל אלם מפי כתבו. דאם לא יגיד בעי הגדה דוקא. ובזה מיישב טיב גיטין את הרמב"ם ממה שכתב בסיפא וכן מי שנשתתק ובדקו וכתב בכתב ידו משמע דעד השתא לא איירי בכתב יד אלא לעיל איירי בהרכנה וכיון דעושה מעשה בגופו לא חשיב מפי כתבם דנחשבת הרכנה כמו דבור. רק דלא חשיבא הגדה.
והבאנו לעיל דעת הקצות דס"ל דאלם הוי פסול הגוף וכמו קרוב או פסול ואף דבשטר לא בעינן הגדה כמו שהוכחנו לעיל מ"מ אלם פסול מגזה"כ מאם לא יגיד פרט לאלם ויש לדקדק כיון דקימ"ל בכל עדות נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אבל נמצא חרש או קטן או שוטה לא בטלה העדות דאינם בגדר עדות ועי' בתומים ס' לו א"כ צריך לומר הא דקתני בודקין אותו לעדות היינו שחתום בשטר עם עדים כשרים ושפיר בודקין אותו דאם יהיה לו דין של שוטה הלא מבטל העדות ואם לא יהיה לו דין שוטה רק דין אלם לפי הקצות דהוי פיסול מבטל העדות ולזה צריך בדיקה.
אמנם מלשון הגמרא משמע דהבדיקה היא לחיוב דאם הוא לא שוטה מעשרו מחייבין כמו שאמרה הגמ' למשאות ומתנות א"כ הו"ה לענין עדות ומ"מ יש לחלק דאלם אפילו אם הוא פסול הגוף לא מבטל עדות דבשלמא קרוב דמקרי עד כשר לאחרים לכן שייך עדות שבטלה משא"כ אלם דפסול לכו"ע ומופקע ממצוות לא שייך לומר עדות שבטלה.
וכן יש לתמוה על דברי הקצות דחולק על הש"ך וס"ל דאלם פסול הגוף א"כ כשהגמ' הביאה פסול של מפיהם ולא מפי כתבם למה הביאה פסוק דאם לא יגיד פרט לאלם הרי אנו יודעים כבר את זה. ובנוב"י חיו"ד כתב דאף החולקים על ר"ת ואף דיכולים להגיד בפה מ"מ פסול מפי כתבם אפי"ה אם כותב עדותו ממש לפני בי"ד וראוי להגיד בפה מהני לכו"ע דהוי ממש כמו הגדה וכתב דגם הרמב"ם מודה בזה לפ"ז שפיר הוצרך בכתוב למעט אלם שאינו ראוי להגיד ואז לא מהני אפילו יכתוב עדותו וכל זה רק במקום שצריכים עדות אבל במקום שלא צריך עדות כגון בשטר אלם כשר דלא הוי פיסול בגופו וזה כדעת הש"ך שחולק על הקצות.
סעיף יב
ובדברי הגמ' מפיהם ולא מפי כתבם הזכרנו לעיל טעם דמהני עדות בשטר ולא הוי מפי כתבם נאמרו בזה כמה שיטות כפי שהביא הקצות בעל ר"ח דעת ר"ת דרק בלא ראוי להעיד ובראוי לבילה אין חסרון ודעת הרז"ה שכל שטר נעשה מדעת המתחייב שפ"ד ודברי הרמב"ם כל השטרות מדרבנן ותמהו דהלחם משנה דסוגיות ערוכות משמע דהוי מדאורייתא ותירץ דאם העדים לפנינו וראויים להעיד בפה לפני בי"ד מהני מהתורה רק במתו או אינם לפנינו זה לא מהני כי אם מדרבנן והגאון הנוב"י הסכים עמו לזה ובזה ישב כל השגותיו מעליו אמנם מלשון הרמב"ם משמע דגם אם העדים לפנינו לא הוי רק מדרבנן וכתב הט"ז לדעת הרא"ש דלא אמרינן כמי שנחקרה בבי"ד רק מעת שבא השטר לפני בי"ד וחשבינן כמו הגדה בב"ד ושוב אינו יכול לחזור אבל קודם שבא השטר לב"ד הוי מדאורייתא כמו הגדה חוץ לבי"ד ויכולים מהתורה לחזור ומה שאנו אומרים שעדים החתומים על השטר כמו שנחקרה ולא יכולים לחזור היינו מדרבנן.
והגאון מליסא בסימן מו האריך בזה. א"נ מהתורה לא מהני שום עדות בשטר כיון דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה דלא הוי עדות מהתורה. והנה לפי הרמב"ם דעדות בשטר דרבנן הקשה עליו הנוב"י קמא אהע"ז ס' לג דכתב הרמב"ם דבעד בשטר אמרינן מתוך שלא יכול לישבע משלם. והרי הרמב"ם ס"ל בשטר הוי דרבנן ואיך חייב שבועה דאורייתא וכתב הנתיבות בס' מו דעד אחד בשטר משעה שבא השטר לפני בי"ד ולכן הוי עדות דאורייתא ויכול לחייב שבועה.
ודעת הרמב"ן והרי"ף דשטר שנכתב בלשון השטר הוי כמי שנחקרה עדותם בבי"ד והוי כמו הגדה בע"פ אמנם הקצות בס' פז ס"ק לב כתב דאף על דברים דרבנן יש שבועה דאורייתא והוכיח ממה שכתב הרמב"ם שאם הודה במקצת על הכתובה חייב שבועה דאורייתא אע"ג דהרמב"ם פסק כתורה דרבנן אף הכא אף דעדות בשטר דרבנן אמרינן ביה מתוך שלא יכול לישבע משלם. ולא דמי למה שכתבו התוס' ריש ב"מ דההוא רעיא ובכתובות יח. ובגיטין נא דלא אמרינן מתוך שאנו יכול להשבע משלם בשבועה דרבנן היינו דוקא בשבועה שהיא מדרבנן אבל כאן התביעה בממון דרבנן אבל השבועה היא דאורייתא ודו"ק. והדברים ארוכים ועוד חזון למועד.