בעניין אם הבעל יכול לומר לאשתו בע"כ צאי מעשה ידיך במזונותיך ומה שחסר אני אשלים
סעיף א
גמ' כתובות ע. פ' המדיר: "המדיר את אשתו מלהנות לו עד ל' יום יעמיד פרנס וכו'. כיוון שמשועבד לה היכי מצי מדיר לה – כל כמיניה – וכו' לא באמור לה צאי מעשה ידיך במזונותיך – אי הכי פרנס למה בדלא ספקה אי דלא ספקה הדרא קושיא לדוכתא אמר רב אשי במספקת לדברים גדולים ולא לדברים קטנים וכו' דא"ל עדג האידנא דלא אדרתן גלגילנא בהדך השתא דאדרתן לא מצינא דאיגלגל בהרך".
וכתב הרשב"א: "כיוון דקמ"ל כרב הונא דמזונות עיקר ומעשה ידיה משום איבה אין יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וי"ל דאפילו לרב הונא הוא יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך ואי ספקה ספקה, ואי לא ספקה יספיק הוא מכיסו והיינו דמקשה הגמ' א"כ פרנס למה – ומתרץ בדלא ספקה אבל למ"ד מעשה ידיה עיקר – יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אע"פ שלא ספקה לא יתן לה כלום יותר".
וכ"כ הריטב"א דגם דלרב הונא מזונות עיקר יכול הוא לפורעה כנגד חובו ממעשה ידיה למה שמספיקין. ע"כ ומשמע מהגמרא דיכול לומה לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אפי' בע"כ כל שספקה או בלא ספקה ורוצה להשלים מכיסו. אמנם דעת הרמב"ם בפ' י"ב מאישות הל' כ' כתב הבעל שאמר לאשתו בשעה שהלך טלי מעשה ידיך במזונותיך אין לה מזונות שאילו לא רצתה בדבר זה ולא סמכה דעתה היה לה לתבעו – או לומא לו אין מעשה ידי מספיקין לי ע"כ.
וכ"כ שם בפי"ב הל' ד': ,,אבל אם אמר הבעל איני זנך ואיני נוטל כלום ממעשה ידיך אין שומעין לו שמא לא יספיק לה מעשה ידיה במזונותיה" ע"כ. וכן דעת רש"י כתובות בדף ק"ז במחלוקת רב ושמואל במי שהלך למה"י אם פוס'קין מזונו לאשתו רב אמר פוסקין ושמואל אמר אין פוסקין מ"ט רב זביד אמר צררי אתפסה – רב פפא אמר חיישינן שמא א"ל צאי מעשה ידיך במזונותיך ופ' רש"י וקבלה עליה ע"ש.
סעיף ב
והנה הרמב"ם יש לו דרך שונה בסוגיא של המדיר את אשתו דאפילו דלא אמר לה צאי עשה ידיך במזונותיך חל הנדר – ותמהו עליו דהרי הגמ' העמידה רק באומר צאי מעשה ידיך.
והר"ן נמי הוכיח מהסוגיא כדעת הרשב"א דאפ' לרב הונא יכול לומר לה צאי מעשה ידיך בספקה ותמה על הרמב"ם דמשמע דכל שספקה אפילו לא אמר לה צאי מעשה ידיך חל הנדר ובגמרא לא משמע כן דכיוון דמשועבד לה לא מצי מדיר לה – ותרץ הר"ן דאלמוה רבנן לשעבודה דבעל ולא דאשה דרמב"ם ס"ל כרבי יוחנן בן נורי דקונמות מפקיעין מידי שעבוד ואלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ולא דאשה, דבעל מוציא מדעתו ואם אלמוה שעבודה דאשה הרי יצא שבעל מוציא בעל כרחו, ולכן הרמב"ם לא הזכיר באומר לה צאי מעשה ידיך כיון דאדרה וקונם מפקיע מידי שעבוד.
הרי לרמב"ם הסוגיא דידן לא איירי באומר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך ורק בהלך למדינת הים וא"ל צאי מעשה ידיך במזונונתיך לפי הרמב"ם כל ששתקה הסכימה. אבל יש לה כח להתנגד ועוד נסביר לקמן.
ונידון דידן אי יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונתיך בע"כ כל שספקה, לכאורה יש לה להביא ראיה מהסוגיא ריש פ' המדיר דהגמ' בתחילה תירצה דמתוך שיכול לומר לה נעשה כמי שאמר לה – ואי בעינן רצונה מה נ"מ מתוך שיכול לומר הרי כל זמן שלא נתרצית לא יכול לומה לה אלא לרש"י צריך לומר לה אלא לרש"י צריך לומר דקיבלה עליה ונתרצית, א"כ מה מקשה הגמ' אח"כ ואם איתא להא דרב הונא דיכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה, קונם שאני עושה לפיך אמאי אינו צריך להפר לימא מתוך שיכולה לומר אני ניזונית וכו' נעשה כמי שאומרת איני נזונית וכו' ולמה לא חל הנדר? וכו'
ואם איתא לרש"י בקיבלה עליה כשאמר לה צאי מעשה ידיך ונתרצית, מה מקשה הגמ' מקונם, בקונם לא נתרצה – וכא נתרצית וזה ראיה לשיטת הרשב"א ור"ן נגד שיטת רש"י.
ובשו"ע סי' ס"ט סעיף ד' כתב השו"ע נאמר שבעל שאמר לאשתו איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך אין שומעין לו וכתב רמ"א אבל יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך ומה שלא מספיק אשלם לך ע"כ ומשמע אפילו שלא נתרצית דמרא דשמעתתא הוא הר"ן.
וכתב הב"ש דמפשט הרמ"א משמע אפי' בע"כ יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אמנם הרמב"ם פי"ב מהלכות אישות ורש"י משמע רק בנתרצית וכ"כ הג"א בשני דייני גזרות, ובשו"ע סי' ע' סעיף ט' נמי פסק מר"ן בעל שאמר לאשתו טלי מעשה ידיך במזונותיך ושתקה אין לה מזונות כתב הב"ש ס"ק ל' שכן דעת הרמב"ן ובלע התרומות וכל זה לאפוקי דעת הר"ן.
ובבית מאיר סי' ס"ט הוכיח מסוגיא גיטין י"ב בבעל שאמר לאשתו צאי מעשה ידיך במזונותיך רק בלא ספקה לא יכול לומר לה כן אבל אם ספקה יכול לומר לה אפילו בע"כ. וכתב לחלק בין אם הבעל כאן, לבעל רוצה לילך למה"י דאם הולך למה"י יכולה לעכב דאע"פ שהשתא ספקה שמא יתיקרו המזונות ולא ספקה בעתיד אבל כל שהבעל כאן גם הרמב"ם מודה דיכול לומר לה דכל שהוא בעיר ומעשה ידיה מספיקין או שאומר לה שישלים מכיסו. וזה מישב סוגיה דפ' המדיר שלא תקשה על רש"י דשם הבעל כאן ולכן לא צריך רצון.
וכ"כ בערך השלחן הספרדי דבעל יכול לומר לה צאי מעשה ידיך בספקה ומה שצריכים רצונה לדעת רש"י היינו בספקה לדברים גדולים ולא לקטנים. והביא דעת הרא"ה בשיעור ה' סלעים יכול לכופה אפי' בע"כ.
ובש"ג פ' אע"פ במשנה המקדיש מעשה ידי אשתו כתב ריא"ז דאם יכולה להסתפק במעשה ידיה יכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך אע"פ שגלתה לעיר מקלט וכו' וכל אשה שאין מעשה ידיה מגיעין למזונות חייב לתת לה בעלה מזונות משלם וכו'.
סעיף ג
אמנם המעיין ברמב"ם בפ' המשנה פי"ג דכתובות משמע איפכא וז"ל ממה שאתה צריך לידע שהרשות ביד האדם לומר לאשתו צאי מעשה ידיך במזונותיך כל זמן שאינו מצוי אצלה רשאי לומר כן , והרשות בידה לומר מתי שתרצה איני ניזוני ואיני עושה וכו'.
אמנם בחיבורו חזר בו ממה שכתב בפ' המשנה דגם בהלך למה"י ס"ל רק בשתקה יכול לומר לה כן כמו שכתב הב"ש בשמו וכתב הבית יעקב כתובות ס' ס"ט דאפי' לדעת החולקים דס"ל דבע"כ לא יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך היינו בלא עשתה אבל עשתה כבר יכול לומר לה כן. ובזה יש הסוגיא בגיטין י"ב דמשמע דיכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך כיון שהיא גרמה ע"י מעשה והוי כמו פשיעה דידה, שאין הבעל מצוי אצלה ולכן יכול לומר לה כן.
וכן הוכיח הג' מימוניות בשם ר"ת דכתב לה דלא יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דוקא בלא ספקה אבל בספקה כתב ר"ת דיכול ומר לה צאי כדמשמע בפ' המדיר וגמ' גיטין י"ב באשה שגלתה. ובס' בני אהובה פ' י"ב הל' ד' לאחר שהביא הסוגי' והמחלוקת שהזכיר הב"ש בס' ס"ט וכתב בפשיטות דמה שרש"י פ' בקיבלה עליה, היינו שעכשיו ספקה ואח"כ הוזלו המזונות ובעלה הלך למה"י לכן בעי גלוי לדעתה וכל שקבלה עליה מחלה ואין לה טענה אבל כל זמן שמספיקין מעשה ידיה למה לא יהיה הבעל רשאי לומר כן, וכן משמע מגמ' גיטין י"ב וררק באופן דלא ספקה לא יכול לומר לה צאי אפילו אומר לה אני אשלים לך כיוון דלא רוצה להגיע עמו לחשבונות אלא אומרת לו טול מעשה ידי ותן לי מזונות משלם ולכן לגבי פוסקין משונות לאשה לחישוב מעשה ידיה במזונות בעי קבלה לפי רש"י, וזה דוחק כמבואר בר"ן ורשב"א גיטין פ"ק וכתב ונלע"ד דאין מחלוקת בין רש"י לר"ן.
ומה שכתב הב"ש בסי' ס"ט ס"ק ד' דרש"י ורמב"ם חולקים דאפ' במספיקין לה יכולה לעכב כתב דאין ראיה מהרמב"ם על נידון דידן דשם איירי הבעל הלך למה"י וא"ל צאי מעשה ידיך ולכן כל ששתקה לא יכולה לתבוע בבי"ד שלא מספיקין לה – דהיה לה לחשוש אולי לא יספיקו לה אבל באופן דהבעל כאן וספקה פשוט שיכול לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך דאפוכי מטרתא למה לי – ואח"ז הביא רמב"ם בפ' המשנה דכל שלא עמה יכול לומר צאי ודאיתו מגיטין בערי מקלט שם לא עמה וסיים בצ"ע.
ובשו"ת עין יצחק אהע"ז סי' ס"ה הקשה על דברי רש"י כתובות ק"ז דכתב הבעל יכול לומר לאשתו צאי מעשה ידיך במזונותיך רק בקבלה. וכן דעת הרמב"ם ב"פ י"ב מהל' אישות הל' כ'. והובא בב"ש סי' ס"ט ס"ק ד' ובביאור הגר"א ז"ל ס"ק ז' וזה תמוה דמסוגיא גיטין י"ב. מהא דאדם יכול שלא לזון את עבדו אבל לא את אשתו והקשתה הגמ' גבי האשה אמאי לא יאמר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך ומשני אשה בדלא ספקה ע"ש הרי ברור שאם ספקה יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אפי' בעל כרחה – וקשה על דברי רש"י ורמב"ם דפסקו היפך הסוגיא בגיטין.
וכתב ליישב דבריהם על פי הגמ' בכתובות נ"ח על המשנה הגיע הזמן ולא נישאו דאוכלות משלו ואוכלת בתרומה דרבי טרפון אומר נותן לה הכל תרומה ורבי עקיבא אומר נותן לה מחצה חולין מחצה תרומה ופי' רש"י דר"ט ס"ל כשתגיע ימי טומאתה תמכרנה ותקח חולין – ור"ע ס"ל מחצה חולין לימי טומאתה. ואמר אביי דמחלוקת בארוסה אבל בנשואה לכו"ע נותן לה מחצה חולין ומחצה תרומה. והטעם דבנשואה כל כבודה בת מלך פנימה ואביה ואמה אינם אצלה שיתעסקו בצרכיה.
והגמ' אמרה תניא נמי הכי ר"ט אומר וכו' ר"ע אומר וכו' בד"א בארוסה אבל בנשואה דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה. רבי יהודה בן בתירא אומר נותן לה ב' ידות תרומה וכו'. רבי יהודה אומר נותנין לה הכל תרומה והיא מוכרת ולוקחת בדמיה חולין.
ופי' רש"י דהמחלוקת בין ר"ט ורבי יהודה דס"ל נותן לה הכל תרומה כדי מזונותיה אע"ג דאם צריכה לחולין ובאה למכור תרומה לא מגיעין לדמי חולין וכו' ורבי יהודה נותן לה תרומה כשיעור שאם תמכור תקח חולין וטורח מכירה מוטל עליה ע"ש.
סעיף ד
ועולה מהסוגיה דמאחר והברייתא אמרה במה דברים אמורים בארוסה אבל בנשואה דברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה לדברי רבי טרפון ורבי עקיבא משמע לרבי יהודה בן בתירא ורבי יהודה גם בנשואה מחלוקת דאם לא כן הגמ' בסוף היתה אומרת במה דברים אמורים בארוסה אבל בנשואה לדברי הכל. וכו' ואביי דס"ל במחלוקת ר"ט ור"ע מחלוקת בארוסה אבל בנשואה לדברי הכל נותן לה מחצה חולין ומחצה בתרומה ע"כ משום דס"ל דכל כבודה בת מלך פנימה וכמו שאין דרכה לטרוח ולמכור תרומה בכדי להשיג חולין הוא הדין נמי דלא צריכה לטרוח למכור מעשה ידיה להשיג מזונות ולכן הרמב"ם ורש"י דס"ל דבעל דאינו יכול לומר לאשתו צאי מעשה ידיך במזונותיך ס"ל כאביי דהכריע כן בסוגיא כנ"ל כר"ט ור"ע ודלא כריב"ב – ורבי יהודה.
ולפי"ז הסוגיא בגיטין דמשמע שכן יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דהגמ' אמרה דחכמים ס"ל בשחרורי עבדים אינו יכול לחזור. דזכות הוא לו ובגטי נשים חוזר הטעם דאם ירצה שלא לזון את עבדו רשאי והגמ' אמרה שמעת מיניה יכול הרב לומר לעבד עשה עמי ואיני זנך במאי עסקינן דא"ל צא מעשה ידיך במזונותיך וכו' אשה אמאי לא בדלא ספקה וכו'. והקושיא לחכמים דפליגי על ר"מ.
וידוע דסתם חכמים דפליגי אר"מ הוא רבי יהודה כמבואר בכתובות נא. ורבי יהודה ס"ל בכתובות נ"ח. דגם בנשואה נותן לה הכל תרומה דלא חושש לסברה של כל כבודה בת מלך פנימה ויכול לתת לה שווה כסף והיא תמכור לצורך מזונותיה. לכן הגמ' שפיר מקשה לרבי יהודה אשה אמאי לא יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך דלשיטתו מקשה הגמ'. ומאחר ואנן קימ"ל כאביי דס"ל מלוקת בארוסה – אבל בנשואה לדברי הכל מחצה חולין ומחצה תרומה דלא יכול לומר לה צאי תטרחי למכור התרומה כ"ש שלא יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך. ולכן פסקו רש"י ורמב"ם כן שלא יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך עכת"ד.
אמנם בשאילתות דרב האי גאון שאילתא ס' כתב וז"ל ת"ש דאמר רב הונא אמר רב יכולה אשה לומר איני נזונית ואיני עושה אלמא עיקר תקנתא לדידה עבדו רבנן והיא הא קאמרה לא בעינא – וכדרבא דאמר רבא כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגו זו שומעין לו והא קתני תקנו מזונות תחת מעשה ידיה איפוך אימא תיקון מעשה ידיה תחת מזונותיה וכו', ומשמע מדבריו דלרב הונא דמזונות עיקר לא יכול לומר לה צאי מעשה ידיך וכו' וכתב בהעמק שאלה אות ה' דרבינו דכתב דין זה לר"ל משמע דלרב הוא לא יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, וזה נגד סוגיא מפורשת בגיטין יב דלכו"ע יכול לומר לה.
והרמב"ם פי"ב מאישות הל' כ' כתב בפשטות שלא יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך וכמו שדקדק מלשונו הב"ש סי' ס"ק ס"ק ד' דאפילו ספקה שלא יכול לומר כן, וכן כתב הגר"א ודקדקו מרש"י כתובות קז, שמע א"ל צאי וקבלה עליה וכתב דסוגי' דגיטין ואומר לה צאי מאחר והיא גרמה לעצמה והעלה דרש"י רי"ף ורמב"ם ס"ל לא יכול לומר לה צאי ותוס' ורא"ש ור"ן ס"ל דיכול לומר לה צאי מעשה ידיך וכו' אפי' לרב הונא דס"ל מזונות עיקר.
סעיף ה
אמנם בחזו"א אבע"ז סי' ס"ח כתב בפשטות דיכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך והביא את דברי הר"ן כתובות קז דהסביר דברי רש"י דמה שצריך שקיבלה עליה היינו בדלא ספקה כשיעור מעשה ידיה, או השתא ספקה ואח"כ לא ספקה אבל אי ספקה בשיעור מעשה ידיה שהיא חייבת אין צריך קבלה דידה. וכ"כ הריטב"א והביא ראיה מסוגיה ויש פ' המדיר דאמרינן נעשה כאומר לה משמע דמהני בע"כ וכתב החזו"א שבאמירתו מיפטר ממזונותיה ואם לא עשתה הפסידה וכן מוכח מגיטין י"ב דכל שאמר לה פקע חיוב מזונות דידיה.
וכ"כ תלמידי רבינו יונה דכל שרגילה להרוויח במעשה ידיה שיעור מזונות אומר לה בע"כ. וכן משמע ברא"ש בשני דייני גזרות דכשפוסקין לה מזונות מחשבין לה מעשה ידיה ומשמע שאף אם לא תעשה ותרוויח מחשבין עמה.
ותמה על הב"ש דכתב בס' ס"ט ס"ק ד' שאינו רשאי לומר לה צאי מ"י במזונותיך וגם הגר"א ז"ל שם כתב שהיא מחלוקת ראשוני' ותמה במאי עסקינן אי בעושה ומרווחת למה לא? מאי שנא כסף מעשה ידיה מכסף דידיה? ואי לא עשתה ודאי מפסידה, ואי פליגי אי חייבת לאהדורי לבקש מלאכה ולהרוויח א"כ פלוגתייהו לא אי רשאי לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך אלא אי חייבת במע"י באינו נותן לה מלאכה, ועוד בגמ' גיטין י"ב משמע דחייבת לחזר אחר מלאכה, והעלה הדין כמו שכתב הר"ן, דרש"י ורמב"ם לא פליגי על שאר ראשוני' ומה שכתב הב"ש היה לה לתובעו תמה במספקת למה תתבע אותו?
אלא ודאי רמב"ם איירי באינם מספיקין ולכן העלה לדינא כדעת הרמ"א דלא מצאנו שום חולק בזה, ובפרט גמ' ערוכה בגיטין י"ב לכן יתר היא שלא תמוט דהבעל רשאי לומר לה כל שספקה צאי מעשה ידיך במזונותיך.
סעיף ו
וברור דמה שהבעל יכול לומר לה צאי היינו במלאכות שדרך נשים לעשות, ומה יהיה הדין בשאר מלאכות אי יכול לחייבה מצאנו במל"מ, פכ"א אישות הל' א' הביא דברי מהרימ"ט חו"מ ס' ס"ז נסתפק באותם הנשים הנכנסות בבתי שרים והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתה ומכלכלין את בעליהן, אם נאמר שאשה כזאת אין לבעלה זכות בכל אשר עשתה, ויהיו מעשה ידיה לעצמה או לא ודבריו קשים לאמרם דהיאך השמיט גדולי המחברים אשר נחלקו בזה.
כמו שכתב הטור בס' צ"ה בשם הראב"ד באלמנה שהשביחה קרקע של יתומים דשבח לעצמה דאפי' ניזונית מהם וכו' דלא אמרו מעשה ידיה שלהם רק במעשה ידיה הקבועים כגון טווה בצמר אבל מלאכה אחרת שאין דרכה בכך לא וכו'. והרשב"א האריך בזה והסכים לדעתו כפי שכתב מוהריק"א שם.
וא"ת דלגבי אשה עם בעלה לא נפקא לן מידי דאפ' לא יהיה בדין מעשה ידיה יהיה בדין מציאתה לבעלה, דגבי אשה עצמה כשלא ניזנית יש מחלוקת אי מציאתה לעצמה או לבעלה דהרמ"ה ס"ל דאם לא ניזונית מציאתה לעצמה והרא"ש חולק וס"ל דמציאתה לבעלה כמוזכר בטור סי' צ"ה והתימה מהרב שהעלים כל זה וצ"ע עכת"ר.
והרב נתיבות המשפט להר"ג ר' חיים אלגאזי תלמיד מהרימ"ט שכתב לישב תמיהת המל"מ על המהרי"ט והביאו בס' פרי אדמה הל' אישות ח"א ס"ז שכתב לתרץ שאין לדמות מעשה ידיה של אשה לאלמנה דהראב"ד איירי באלמנה ויתומים דאין להם אלא מעשה ידיה לא מציאה ולא העדפה אבל בעל דמציאתה והעדפתה לבעל לא עדיף ריווח זה ממציאה ע"ש.
סעיף ז
אמנם יש לדחות דתינח הראב"ד, אבל הרשב"א שהביא הב"י בסי' צ"ה איירי בא"א שכתב שהרי האשה אינה חייבת לטרוח ולסחור ולבנות ולעקור ולנטוע ולא להתעסק בריבית אלא לעשות בצמר ואם רוצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי שאינה אצלו כעבדים" ע"כ. וכן תמה עליו הרב פרי האדמה שמהרשב"א מפורש דלא איירי רק באלמנה אלא באשה לבעלה ועם כל זה אינו רשאי לשנותה למלאכה אחרת.
ועוד הרב נתיבות המשפט כתב ליישב ספקו כשל המהרי"ט מאחר ובבעל מציאה והעדפה שלו לא עדיף ריווח זה ממציאה והעדפה, ותמה עליו דזה סותר דברי המהרי"ט דכתב דכל שהבעל לא זכה הוי לעצמה ואין לבלע שוום זכות, וזה סותר דברי תלמידו דכתב דלא גרע ממציאה והעדפה ע"ש הרב נתיבות המשפט תירץ ליישב דברי המהרי"ט דכאן לא דומה למציאה אלא להעדפה ולכן הסתפק מהרימ"ט ודחה דבריו הרב פרי אדמה דרשב"א כתב כל שלא יכול לכופה הוי שלו "ומ"מ אי הבעל יכול לחייב אותה לעשות עבודה מחוץ לצמר לכאורה יש להוכיח מסוג' כתובות ס"ו, בעי רב פפא עשתה לו שתיים בבת אחת מהו בעי רבינא ג' או ד' בבית אעחת מהוא ופי' רש"י שומרת קשואין וטווה פשתן ומלמדת שיר לנשים בשכר ומחממת ביצים בחיקה או ביצי תולעים העושות משי וכן נמצא דכל בעיי הגמ' רק מחמת דהגמ' הסתפקא אי הוי העדפה ע"י הדחק משמע אי עשתה מלאכה לבר הוי לבעלה.
ומ"מ גם בשאר מלאכות כתב המל"מ גם אם לא נכלל במעשה ידיה מ"מ לא גרע מהעדפה ומציאה, דנחלקו הרא"ש והרא"ה, באופן של ניזונית – ומ"מ כשניזונית לכו"ע הוי של בעלה.
לפ"ז אם הבעל אמה לה צאי מעשה ידיך במזונותיך אם עושה מלאכות שדרך נשים לעבוד שיר ניזונית משלה ואם עושה מלאכה שלא רגילים נשים לעשות כיון שבעלה לא זן אותה לא גרע מציאה והעדפה ששייך לבעל ויכולה לזון מזה, לדעת הרא"ש כיוון דהווי לבעל, ואה"נ להרא"ה הוי שלה ולא ניזונית מהם.
סעיף ח
ומצאנו באשה עשירה שיושבת בקתדרה כתב הר"ן בכתובת סא על מימרא דר"א שאפ' הכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות בצמר שהבטלה מביאה לידי זמה ע"ז שכתב הר"ן דמשמע שאינה חייבת לעשות משקל ה' סלעים אלא כדי שלא תהא יושבת ובטלה י"א מלאכתה לעצמה והרשב"א כתב דהווי דבעל דלא גרע מהעדפה על ידי הדחק דהווי דבעל. ע"ש.
וא"כ בנידון דידן דהאשה יושבת גלמודה ובתה בבית ספר נשארת לבד כל היום ואין לך שעמום יותר מזה, וכל מאוויה היא ואביה בגבורת הזוז יחפץ רק הגדלת מזונות ושכר דירה והבעל למעלה מעשר שנים נפרד ממנה וחי עם אחרת ויש לו ילדים ממנה וכבר אפסו התקוות שיחזור אליה ולא מכיר את בתו וטוען שתצא לעבוד והוא ישלים לה והאשה לא רוצה, יש מקום לדון כיוון שהוא לא מתנער מהתחייבויותיו אלא כיון שהשכירות ביוקר וטוען הבעל שהשכיר חדר וחצי ולא 3 חדרים ולחילופין שתצא לעבוד יש מקום לדון בטענתו ואפי' שתעבוד בחצי משרה במלאכות שדרך נשים לעבוד.
ויש לדחות דעד כאן לא איירי הראשונים הנ"ל וכן מל"מ רק באשה שכבר עושה, בזה יש דיון אם יש לבעל זכות במעשה ידיה, אבל אשה שלא עובדת ולא עבדה איזה זכות יש לבעל לומר לה צאי לעבוד.
סעיף ט
והנה הרמב"ם כתב בפ' כ"א הל' א' וז"ל מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה ומה היא עושה לו הכל כמנהג המדינה מקום שדרכן לארוג אורגת לרקום רוקמת לטוות צמר או פשתים טווה, ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד וכו' וכן נפסק בשו"ע סי' פ' סעיף א.
והנה יש לדייק בדברי הרמב"ם ממה שכתב אם אין דרך נשי העיר לעשות מלאכות אלו רק מלאכות אחרות כגון חרישה, או נשים שהן כאניות סוחר משמע מרמב"ם דלא יכול לכופה אלא לטוות בצמר וכן נמי משמע לשון הרשב"א המובא בב"י ס' צ"ה שכתב שהרי האשה אינה חייבת לטרוח לסחור ולבנות לעקור ולבנות ולא להתעסק בריבית אלא לעשות בצמר ואם רוצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת אינו רשאי, שאינה אצו כעבדים א"נ כפועלים שאמר להם עשו עימי מלאכה היום ולפיכך מציאתן לבעל הבית – משא"כ במציאת האשה דמעצם הדין מציאתה לעצמה אלא תקנו שתהא לבעל משום איבה וכדאיתא בירושלמי וכו' ומשמע מרשב"א דבכל אופן לא יוכל לשנותה למלאכה אחרת, אפי' דרך נשי מדינה זו בהנהו. אינו יכול לשנות וכ"כ בס' בית מאיר.
לפ"ז כל מלאכה שהאשה לא חייבת לעשות לא נכלל במעשה ידיה אלא כהעדפה, ובהעדפה מצאנו מחלוקת בגמ' אי הוי שלה או שלו, דכתב הטור בס' פ' דרב האי פסק דרק במותר שלא על ידי הדחק הווי לבעל. אבלך ע"י הדחק שעשתה בין ביום בין בלילה או עשתה ב' וג' מלאכות הוי לעצמה ור"ח חולק. והרא"ש הביא דברי שניהם. וכתב הב"ח כיון דהוי ספק המוציא מחברו עליו הראיה והוי לעצמה, אמנם מרן בשו"ע כתב דהוי לבעל כדעת הרמב"ם וח"מ כתב האשה יכולה לומר קים לי, והב"ש כתב דהב"ח ס"ל דהיום מנהגינו דהוי לאשה ואם מה שאשה עובדת מחוץ לבית הוי העדפה ע"י הדחק לכאורה ממה שכתב הב"ח דרק בעשתה מלאכה או ב' וג' מלאכות הוי העדפה ע"י הדחק והוי לעצמה משמע דכל שעשתה מלאכה שלא צריכה לעשות לא הוי העדפה ע"י הדחק אלא העדפה רגילה.
אמנם מהרשב"א משמע דאם עושה מלאכה כדי שלא תבא לידי זמה לא גרע מהעדפה ע"י הדחק דהוי לבעל – והר"ן דחה דשאני העדפה העושה מרצונה ואע"פ כן הקנו לבעל תחת מעה כסף ואפ' העדפה שע"י הדחק למי שפוסק כן, ומה ענין זה לכאן. לכן כתב הר"ן דהוי לעצמה כיון שאי מחייבין אותה אלא עכדי שלא תבוא לידי זמה.
וכ"כ הריטב"א ומיהו מה שעתה לבעל היו דלא גרע מהעדפה ע"י הדחק דהוה לבעל אע"ג דעבדא מרצונה שלא בחיוב, ויש לדחות דשאני העדפה, כיון שהיא מחוייבת לעשות לו עיקר מעשה ידיה עשו את הטפל כעיקר וחייבו לו העדפה, אבל בזו דשורת הדין היא פטורה מן העיקר ואינ העושה אלא כדי שלא תבוא לידי זימה, מה שעושה כן לעצמה כן נראה לי ע"כ. הרי מהריטב"א כל שלא מחוייבת לעשות ועשתה הוי לעצמה.
ובתשובת מהר"ם מינץ סי' י"ז דכל שעבדה אצל אחרים הוי עבודה קשה וע' שו"ת רב פעלים אבע"ז ח"ב ס' ט"ו דהאריך בדברי המהרי"ט ומל"מ ותשובת מהר"ם מינץ. לפ"ז יש מחלוקת אי עשתה מה שלא מחוייבת אי הוי לבעל או לעצמה ולכן מספק אין להוציא ממנה.
סעיף י
אמנם בתשו' הרדב"ז חד' אלף רסא (קצ) כתב בפשטות שאם הבעל התנה עמה שלא יזכה במעשה ידיה אין לו בהם כלום שהרי הכל מעשה ידיה דמה לי מלאכה מה לי פרקמטיא ומה לי להלוות בריבית ואפ' קנתה במעשה ידיה קרקע אין הבעל אוכל פירות שכבר נסתלק מהם ועודי ש טעם אחר כיון שמנהג בנות העיר תושבי הארץ שעושין ממעשה ידיהם מה שהן רוצות לתת אותו לקרוביהן או להשיא בנותיהן ואין מוחה בידן לפי התנאי הכתוב וכו' שמעשה ידיהן לעצמן.
על סמך מנהג זה נשא את אשתו שכל הנושא אשה על סמך מנהג בנין העיר הוא נושא וכו'. אפילו נגד הלכה והילכך הדבר פשוט מאוד שאין לבעל במעשה ידי אשתו כלום ולא בפירותיהן ע"כ הרי דהרדב"ז כתב בפשטות דגם פרקמטיא וריבית כלול במעשה ידיה ולפי תרוץ ב' כיון שזה תלוי במנהג אע"פ שהוא נוגד ההלכה.
וכן משמע ממה שכתב הרמ"א בחו"מ סי' ר"ע סעיף ב' ומציאת אשתו הרי אלו שלו, וכתב רמ"א והוא הדין אם הרויחו בסחורה או מלאכה ומקורו מב"י בסי' קעז בשם בעל העיטור והיה מקום לדחות דבעל העיטור איירי רק בבן ולא באשה כפי שמוכח מהתשובה שהביא מר'ן אמנם מהרמ"א שהביא הדברים בסתם והנושאי כלים שתקו משמע דפרקמטיא הוי בכלל מעשה ידיה.
וכן משמע מהרא"ש כלל נ' שכתב ובאותן ג' חודשים שהיא ניזונית מעשה ידיה ליבם בכל מה שתרויח בין במלאכה ובסרסוריות ובכל דבר ולא יכולה לקנות חפצים ומלבושים במעשה ידיה בלי רשות היבם. הרי דגם שאר מלאכות נכללים במעשה ידיה ולא דווקא צמר ולכן ניזונית מעשה ידיה לבעלה והב"י הביא תשו' הרא"ש בס' ק"ס ולכאורה זה סותר דברי הרשב"א וראב"ד הנ"ל ונלע"ד ליישב כפי שכתב הרדב"ז דכיון דמנהג לעבוד בפרקמטיא וריבית כל הנושא על דעת כן נושא וכל הנישאות על דעת מנהג ולפ"ז יש מקום לנידון דידן שיכול לחייבה לעבוד.
גם מלאכות שאינן של צמר כיוון שהכל כלול במעשה ידיה ולאחר המנהג יש לכל המלאכות הנהוגות דין צמר וכמו שבצמר כופה הו"ה לשאר מלאכות. ובפרט כשהיא יושבת בטל ובטלה מביאה לידי שעמום ושימה יש לו לכופה לעשות מלאכות שגרך נשים עושות או לכל הפחות אפילו שלא יכפה מ"מ יכול לומר לה צאי מעשי ידיך במזונותיך ואני אשלים, כגו לעסוק בתפירה או לטפל בילד אצלה בבית שלא תצא לעבוד בחוץ כדי שלא להכנס לדעת מהר"ם מינץ שכל שעובדות בבית אחרים הוי העדפה ע"י הדחק אלא תעשה המלאכות שדרך נשים לעשות בביתה.
ויש להוסיף מאחר והאשה במקרה דידן, יצאה לעבוד כמה שנים והעלימה את זה מבי"ד, ובי"ד גילה את זה דרך המסוף של ביטוח לאומי לכן כיוון שאיירי באשה שיצאה לעבוד ועכשיו טוענת אני לא רוצה יכול להכריחה ע"י שיאמר לה צאי ואני אשלים לך.
סעיף יא
אמנם יש לדון מאחר ובנידון דידן איירי בבעל שעזב את אשתו גלמודה מזה למעלה מעשר שנים וחי עם אשה אחרת ויש לו בנים ממנה הרי מרד באשת נעוריו ולכן יש לדון אי מגיע לו מעשה ידיה גם באופן שאינה עובדת.
הרב בית יעקב מליסא בס' צ' סעיף ה' על דברי רשב"ם שאם אשתו נפטרה מתוך קטטה לא יורשה וכן פי' הסוגי' דתותרנית במס' בבא בתרא דף קמה. בארוסה מאחר ולא נכנס אלא לבודקה אם מתה אינו יורשה – וכל הראשונים העמידו בארוסה. ורשב"ם פ' בנשואה – והביאו הרמ"א וע"ז כתב הבית יעקב דהוה"ה אם הבעל מרד באשתו או מדירה הפסיד כל הזכויות שיש לבעל מהאשה כגון פירות ומעשה ידיה,
אבל חיובים שהבעל חייב לאשה לא נפקעו דהיינו גם באופן שנותן לה מזונות מעשה ידיה שלה דחז"ל תקנו מעשה ידיה לבעל ולא למורד ע"ש – והיה מקום לדחות ולומר שדברי הבית יעקב נאמרו לשיטת הרשב"ם ואין הלכה כרשב"ם, מאחר ונחלקו עליו כל הראשונים ולכן לפי"ז אין מקום לחידושו של הבית יעקב.
וכמו שכתב הדרכי משה בס' צ' דהרי"ף והרא"ש כתבו בהדי' בפ' אע"פ מוכי שחין אע"פ שכופין אותו מ"מ כל זמן שלא גרשה אם מתה יורשה וסיים בדרכי משה וז"ל מיהו יש לדחות דשאני הנהו שכופין אותו כל זמן לגרש מדינא, דנוהג עמה מנהג אישות ולא פשע כלל ולכן מאבד ירושתו משא"כ במורד או מדיר דאינו נוהג מנהג אישות ולמיפק קאי לכן אינו יורשה וצ"ע וע' בב"ש שם דעמד על סתירת הרמ"א וכתב הח"מ ס"ק כ"ג דהרי"ף והרא"ש בסוגיא דמורדת מבואר דכל הני דכופין אותם לגרש ובכלל זה איתא נמי כשהוא מורד מ"מ אם מתה יורשה.
ודעת הש"ג שהביא הרמ"א יחידאי היא עי"ש – אמנם הבית יעקב כתב שהרמב"ם סובר כן והאמת שחילוקו של הרמ"א מובא בשימ"ק כתובת דף ע"ד בשם הרב ישעיה מטראני דכתב דוקא מורדת שמרדה אם מתה בעלה יורשה – אבל אם הבעל הדיר את אשתו או מורד – אם מתה לא יורשה והטעם דאם היא מורדת הבעל לא הפקיע קשר הנישואין לכן יורשה אבל אם הבעל מורד הרי ניתק את קשר הנישואין ולכן לא יורשה.
וכ"כ הב"ח אהע"ז דאפילו לר"ת ורא"ש החולקים על הרשב"ם דכתב דאם נתן עיניו לגרשה שוב אינו יורשה והטעם שאע"פ שנתן עיניו לגרשה עוד נהג בה מנהג אישות אבל במורד שאינו נוהג בה מנהג אישות אם מתה לא יורשה. אבל אם אומר מאיסה עלי ורוצה לגרשה והעיכוב ממנה – כיוון שמצפה שיחזור אליה אינו נעקר תנאי האישות ואם מתה יורשה. ע"ש באריכות. הרי לפ"ז דעת הבית יעקב במורד לאו יחידאה היא ולפ"ז לא זוכה במעשה ידיה ומ"מ מזונות חייב לה, דרך חיובים שזוכה הבעל מכח האשה וקנסו הבעל אבל מהבעל לאשה חייב.
סעיף יב
אמנם הגם שנקבל דעת הבית יעקב שהבעל לא זוכה במעשה ידיה מ"מ הרבה פוסקים ס"ל דהא בהא תליא דאם לא זוכה ממנה היא לר זוכה ממנו – ולכן גם מזונות אין לה ממנו, והובאו הדברים באריכות כרך ה' מפסקי דין הרבניים דף 353.
ולכן בנידון דידן מידי ספק לא יצאנו – ואין להוציא מהמוחזק, ולכאורה יש לומר דהאשה מוחזקת דהבעל בחזקת חיוב – אמנם הא ליתא דרק במזונות אלמנה נחשבת מוחזקת כפי שכתב הר"ן כתובות קז בששמעו בו שמת כו"ע לא פליגי שפוסקים מזונות דלאחר מותו דוקא נכסים בחזקת אלמנה אבל מחיים הבעלמ וחזק ע"כ וכ"כ הרא"ש שם והריטב"א בתשו' ס' ק"נ וכ"כ הרמב"ן בכתובות צו. ד"ה אלמנה, דדווקא באלמנה נכסים בחזקתה קיימי אבל בא"א שטענה לוותה ואכלה עליה להביא ראיה דכל היכא דאיהי מפקא עליה להביא ראיה ע"ש משמע שבעל חשוב מוחזק לגבי מזונות והגם דהרבה אחרונים הוכיחו מסוגיית דאשה חשובה מוחזקת וע' אבני מילואים ס' ס"ט ובנה בנינו על הסוגי' נכסים בחזקת אלמנה והעלים עיניו מלהקת גדולי הפוסקים דמחלקים בין אלמנה לא"א ואין מקום להאריך.
מ"מ תבנא לדינא א. דיש פוסקים דס"ל דרש"י לא חולק על הרשב"א ריטב"א והר"ן דכול הבעל לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך בע"כ כל שספקה וכאן אומר הבעל אני אשלים ובפרט לדעת גדולי האחרונים דרש"י ורמב"ם לא חולקים על הראשונים הנ"ל כפי שכתב הבני אהובה והחזון איש דלא פליגי רמב"ם ורש"י על הראשונים, רשב"א ריטב"א ור"ן.
סעיף ב
מצאנו מחלוקת בשאר עבודות אי הוי כעדפה מ"מ הבעל יכול לומר לה תעבדי בעבודות הרגילות לנשים ואני אשלים.
ג. באופן דידן האשה יצאה לעבוד עבודות חוץ והעלימה מהבעל.
סעיף ד
גם אופן דהבעל מורד הדבר בספק אי הבעל מגיעים לו מעשה ידיה תמורת מזונות וכל שמגיעים לו מעשה ידיה יכול לומר לה צאי מעשה ידיך במזונותיך, מאחר והבעל מוחזק כפי שציינו.
סעיף ה
כמו כן באשה שיושבת בקתדרה חייבת לעבוד שהבטלה מביאה לידי זימה וכסף התכרותה יש בזה מחלוקת ושוב הבעל חשיב מוחזק.
לאור זה דוחים תביעת הגדלת מזונות של האשה מאחר והבעל משלם סכום סביר והאשה יכולה לעבוד והבעל ישלים.