סימן יט: קידשה במנה ונתן לה דינר
סעיף א
גמרא דף ח'. אמר רבי אליעזר התקדשי לי במנה ונתן לה דינר, מקודשת וישלים. התקדשי לי במנה והיה מונה והולך ורצה אחד מהן לחזור אפי' בדינר האחרון רשאי, הכא דאמר מנה זו, רב אשי אמר מונה והולך שאני, ובהסבר הגמרא שאם אמר לה התקדשי לי במנה ונתן דינר מקודשת וישלים דהוי כאומר על מנת. וכ"כ הרמב"ם דהוי כאומר לה התקדשי לי במנה על מנת שאשלים, ומקור לזה דהרי לא אמר לה על מנת למד הרמב"ם ממה דהגמרא השוותה דינו של ר' אליעזר לאומר על מנת ותמהו דאם זה מדין תנאי הרי חסר גדרי התנאים ומדוע חייב להשלים.
וע"ז כתב הרא"ש דכשאומר לה התקדשי לי במנה הרי יש כאן גילוי דעת שלם וגמור דרצונו לקדש ודוקא במנה שלם. וכשיש גילוי דעת לא צריך גדרי התנאים. וכ"כ הרא"ש בגיטין פ"ז סימן ט'. אמנם הרשב"א כתב דיש מי שהוכיח מהסוגיא דלא בעינן משפטי התנאים אלא תנאי כפול שאומרים על מנת.
ובשו"ע סי' כ"ט סימן ז' כתב מרן השו"ע מקודשת וישלים לה השאר שזה כמו שאמר הרי את מקודשת לי בדינר זה על מנת שאתן לך מאתים זוז וכו'. והקשה החלקת מחוקק דהרי המחבר בסימן ל"ח ג' מביא מחלוקת אם באומר על מנת בעי גדרי התנאים וא"כ גם בנידון דידן בעי בגדרי התנאים ולמה סתם כאן השו"ע בלי להזכיר דעת החולקים. ועל זה תירץ הב"ש דמרן השו"ע ס"ל כרא"ש דבגילוי דעת ברור לכו"ע מהני ולא צריכים גדרי התנאים, ע"ש.
ובאבני מלואים מפרש בדרך שונה, לדעתו אין להוכיח משמעתין דאם לא ישלים לא תהיה מקודשת, אלא מקודשת בכל אופן כיון דלא התנה בתנאי כפול ומה שצריך להשלים בשביל לקיים דמי הסכמת האשה, דמה שצריך תמיד תנאי כפול כדי להחיל המעשה אשר תלוי בתנאי, ומה שצריך להשלים כשם שאדם שקנה שדה במנה ונתן דינר השדה קנויה לו וצריך הוא לתת דמי השדה ואף אם לא יתן לא יתבטל הקנין גם כאן הקדושין חלין אולם הוא חייב להשלים ע"ש.
וכבר האריך הקצות בסי' רמ"ד שכל שהתנאי לא תופס כיון שהמעשה נעשה על דעת כן חייב לתת מהן שכירות כמו עובדא דיבמות ק"ו. חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז אע"ג דאין תנאי בחליצה מ"מ חייבת לתת מדין שכירות ע"ש. ונמצא דהרב אבני מלואים חולק על הב"ש והחלקת מחוקק דכתבו דאם לא השלים לא מקודשת.
סעיף ב
ובמה דאמרה הגמ' אמר רבי אלעזר התקדשי לי במנה ונתן דינר מקודשת וישלים. כתבו ח"מ וב"ש דאם לא משלים בטלו קדושין ע"ש. כמו בכל תנאי שלא מחייבים אותו לקיים התנאי ולכן גם אם יש לו מעות לא כופין אותו לתת. והקשה בדברי חיים (אורבעך) אה"ז ס' ט"ו הרי בגמרא קידושין מ"ט. בההוא דמכר נכסיה ע"מ לעלות לא"י שלא צריך תנאי כפול, ומספיק גילוי דעת ובגילוי דעתו אמרינן ליה שחייב לקיים המכר בע"כ דאמרה הגמרא זיל סליק וכופין אותו לקיים המכר כל שאינו אנוס.
וכתב הרשב"א רק בתנאי כפול יש לו זכות שלא לקיים את התנאי, אבל בגילוי דעת כופין אותו לקיים המכר, וכאן הרי משלים מדין גילוי דעת ולמה לא נכפה אותו לקיים התנאי ולהשלים בע"כ, והר"ן בסוגיא מ"ט ס"ל כדעת הרשב"א. דבהוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י וקאמר בגמרא הרי בידו לעלות כתב הר"ן הא דכופין אותו לקיים המעשה רק בגילוי דעת אבל בתנאי כפול לא כופין לקיים התנאי דזכותו לבטל המעשה, ושוב כתבו הרשב"א ור"ן בגיטין ע"ה.
והוכיחו דכל היכא דהוי דרך תנאי לא כופין לקיים התנאי, אבל בגילוי מילתא כופין אותו לקיים התנאי, וכן בנאנס כההוא דזבין נכסיה דהוי רק גילוי מילתא ונאנס בטל המכר, וא"כ קשה על הח"מ וב"ש, ועל זה כתב דאם יש לו מעות ולא אנוס לקיים התנאי כופין אותו לקיים התנאי ולהשלים. (עי' אבני מלואים שהזכרנו לעיל). והביא דברי הרא"ש בסוגיא לקמן מ"ז. התקדשי לי בפקדון שיש לי אצלך והלכה ומצאה שנגנב, אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת.
וכתב הרא"ש דוקא שלא ידעה סכום הפקדון, אבל ידעה סכום הפקדון אינה מקודשת, כיון שברצונה להתקדש רק בסכום הפקדון בשלמותו, וגם הוא אינו מחוייב להשלים כיון שלא הזכיר סכום בשעת הקדושין. והקשה מח"א בסוף הספר בחידושי טור אהע"ז תיפוק ליה דאף שהזכיר סכום, כיון שאינו חייב להשלים דבכל תנאי קימ"ל דלא חייב לקיים התנאי בע"ז לכן לא מקודשת, ולהנ"ל ניחא כיון דהוי רק גילוי דעת ולא תנאי כפול בגילוי דעת כייפינן ליה להשלים התנאי ולהכי כתב הרא"ש דאינו חייב להשלים כיון שלא הזכיר סכום הפקדון, משמע שאם הזכיר סכום הפקדון כייפינן ליה להשלים כמו שנתבאר לעיל.
מיהו מדברי מהריטב"א קידושין מ"ח. נראה בפירוש שהברירה ביד המקדש ואין כופין אותו בגילוי דעת, וסיים ומסתמא כופין אותו או להשלים או לגרש ע"ש. הרי דאין כופין אותו לקיים התנאי כשהוא בגילוי דעת וזה נגד הר"ן והרשב"א.
וכתב בדברי חיים בקדושין ס' ט"ו לחלק בשלמא במוכר אדעתא למיסק לא"י דהקנין חל מצד הלוקח רק אח"כ רוצה לבטל אמרינן ליה זיל קיים תנאים, אבל כאן בקדושין בהתקדשי לי במנה ונתן לה דינר דאמרינן דהוי כאומר על מנת שיתן לה כל המנה ואם לא יתן לא תהיה מקודשת, ומ"מ לא כופין אותו לקיים תנאו דאינו דומה למאן דזבין נכסיה אדעתא למיסק לא"י דכאן היה פסיקת דמים התקדשי לי במנה. ובספר מחנה אפרים הקשה על הרא"ש בהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך דאם ידעה סכום הפקדון ונגנב, לא מקודשת כיון דלא הזכיר סכום הפקדון, והקשה תיפוק ליה דלא כופין לקיים התנאי.
נראה דכוונת הרא"ש דאם הבעל רוצה בקדושין כשנגנב, ורוצה להשלים סכום הפקדון מחויב להשלים מיד. ואם אינו רוצה שהקדושין יחולו, הרשות בידו דבאומר התקדשי לי במנה ונתן דינר אינו חייב להשלים מיד, היינו אחר שיודעת שלא נתן לה תכף כ"א דינר ודעתה מסכמת שיתן לה אח"כ, אבל בקידשה בפקדון דעתה היה על כל מה שהוא בעין, או שאם יאבד ויגנב שישלם מיד ושלא להמתין כלל, ודעתה היה שכל המעות מיד בידה, ואם יהיה גניבה מהפקדון שישלם מיד ומ"מ סמכה דעתה שאם ישלם מיד הוו קדושין ואם לאו, לא הוו קדושין.
ומצאנו דעת הרשב"א בגיטין ע"ו ד"ה ת"ר שהביא בשם בעל העיטור דבכל תנאי שהתנה בע"מ ומעכשיו יכול הבעל להתנות תנאי אחר או לבטל התנאי טרם חלות תנאי הרא"שון, והקשה עליו מסוגיא דידן התקדשי לי במנה והיה מונה והולך חוזר אפי' בדינר האחרון ומוכח דלא הוי כעל מנת שאתן לך דבעל מנת שאתן לך אינו יכול לחזור, דאי יכול לחזור נימא לעולם מקודשת למפרע כשישלם ואי פשטה ידה וקיבלה קדושין מאחר בנתיים אינה מקודשת לשני. והיינו דר"א אבל בחזרו בהם, דהא ביטל את הקדושין קודם קיום התנאי ואפי' שקיים התנאי לא מקודשת דלא חלים למפרע כיון שביטל התנאי.
ומה שאמר ר"א מקודשת וישלים היינו בלא ביטל התנאי, ומ"מ קשה על הרשב"א דהא דכתב בעל העיטור דיכול לבטל התנאי קודם חלות הקדושין היינו רק הבעל, אבל לא האשה דהוא התנה. ובגמרא משמע ששניהם יכולים לחזור בדינר האחרון. ועיין בקרבן נתנאל שהקשה כן בשם בנו.
סעיף ג
ודעת הרמב"ן ור"ן הסוברים בגילוי דעת ברור כגון עובדא דידן לא בעי תנאי כפול וכן היא שיטת הרא"ש דהוי כמו שכפל ואם לא יתן או לא ישלים לא חלו קדושין כיון דא"ל התקדשי לי במנה, אלא שאנו אומרים כשנתן לה דינר דלא נעכב ונתלה הקדושין עד שיתן השאר, אלא מיד מקודשת בתנאי שישלים, דכיון דלא קידשה בדינר אלא במאה דינרין הרי על דעת כן הסכימה, ואם לא ישלים לא מקודשת. וכ"כ בתפארת יעקב ס"ק ט"ו.
וכ"כ בשיטה לא נודעה דאם אמר לה התקדשי לי במנה ונתן דינר, דעתה להתקדש עכשיו, וגמרא בדעתה לאקנויי נפשה מעכשיו כשיתן, אבל לא נתן, לא מקודשת דהרי לא אמר לה התקדשי לי בדינר ע"מ שאתן לך מנה דבאופן זה התנאי בטל כיון דלא כפליה לתנאו ומעשה קיים. וכן דעת הריטב"א דאם לא השלים לא מקודשת. ויש לדייק בלשון הרמב"ם דכתב והוא שישלים ומשמע שאם לא השלים לא מקודשת. אמנם יש גירסה אחרת ברמב"ם שכתוב בה "והוא ישלים" ושתי הגירסאות מצאנו לרב המאירי שהביא מחלוקת בלשונות דלישנא ראשונה דהיא מקודשת וישלים בעל כרחו.
ודיעה ב' דמקודשת עד שישלים משמע דאם לא השלים לא מקודשת ונ"מ אם מת בנתיים אם הוי מקודשת או לא. וחידש בחזו"א סי' מ"ו אות ז' דלא בעינן עדים בשעת ההשלמה, ובפסקי הלכות פ"ז דאישות כתב דאם זקף השאר במלוה מקודשת כל שנעשה ברצונה והרי זה כאילו קיים תנאו וכ"כ ביד דוד אות רכ"ד דכל זקיפה במלוה הוי כאילו קיבלה ונפרע החוב וחלים הקדושין למפרע, ושם בהגה הסתפק להסוברים דמחילת התנאי לא הוי כאילו קיימו ואינו חל למפרע אלא מכאן ולהבא בזקף עליו במלוה ואח"כ לא שילם לא יחולו הקדושין למפרע אלא משעת זקיפה ואילך ונשאר בצע"ג.
סעיף ד
ואם האשה מחלה לו ההשלמה כתב בתוס' ר"י הזקן בשמעתין מהא דאמרה הגמ' התקדשי לי במנה זו ונמצא חסר דינר אי דידעה ביה הא סברה וקבלה דשמעין מינה דאע"ג דקדושין לא נתנו למחילה היינו דבעינן שיתן לה שוה פרוטה ואפי' אמרה הריני כאילו קבלתיה אינו מועיל אבל אם א"ל התקדשי לי במאה דינרים יכולה היא למחול מקצתם, הואיל ומגיע לידה פרוטה ע"ש. וכ"כ הריטב"א בפשטות דאם מחלה לו ההשלמה מקודשת, דמחילה כהאי גוונא חשיבה כנתינה דלהנאתה איכוון.
וכ"כ המאירי בסוגיין דאם מחלה לו ההשלמה כתבו רבותי שהוא כקיום התנאי ומקודשת גמורה אלא שצריך עדים במחילה ואע"פ שבפ"ז דגיטין דף ע"ד: אמרו בא"ל ה"ז גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז וחזר וא"ל מחולים לך שהמחילה לא מהני דוקא בגרושין דלצעורה קא מכוון אבל במקום אחר שאין הכוונה אלא משום הרוחה קיום תנאי הוא וכמו שאמרו בגיטין שם קונם שאי אתה נהנה לי אי אתה נותן לבני כור של חטים שיכול לומר הריני כאילו התקבלתי ע"ש.
ומשמע משמעתין דא"ל התקדשי לי במאה דינרים ונתן לה דינר דמקודשת מעכשיו, וכ"כ מרן בסי' ל"ח סעיף ו' דכל שאומר על מנת דיחולו הקדושין למפרע כשיתקיים התנאי, ולכן צ"ע על הרב תפארת יעקב כאן בסעיף קטן ט"ו דכתב דהיות ומרן בשו"ע ס' קמ"ד סעיף ב' די"א דגם בע"מ אינו כמעכשיו. הו"ל למרן גם כאן לחלק די"א דאינה מקודשת מעכשיו. וכתב דבירר את הסוגיא ולית מאן דפליג וס"ל דעל מנת לא הוי כמעכשיו, דהרי מרן בשו"ע ס' ל"ח סעיף ו' כתב כשיתקיים התנאי מקודשת למפרע, והביא דין זה בלי חולק.
ותמיה זו תמה הב"ש בס' קמ"ד דדיעה זו של הי"א שהביא מרן השו"ע לא נמצאת בשום מקום והביאו הרב פ"ת בס' ל"ח ס"ק ח' דהרמ"א בס' קמ"ג סעיף ב' ומרן בשו"ע ס' קמ"ד דיעה שלא נמצאת בשום מקום, ויש שכתבו לחלק דהעיקר כמו שכתב כאן דע"מ כאומר מעכשיו ורק שם לענין דינא באומר ע"מ שתצא חמה מנרתיקה, אבל בעלמא כו"ע מודי דכמעכשיו דמי ע"ש.
סעיף ה
ובגמרא אסקינן דמקודשת כשיתן הכל, דהגמ' הקשתה על רבי אליעזר דאומר מקודשת ויתן, הרי מצאנו שיכול לחזור עד דינר אחרון, ותירצה הגמרא שני תירוצים ברייתא שיכולים לחזור איירי במנה זו, דדעתה על כל המנה, אבל ר"א איירי במנה סתם שמקודשת בדינר ראשון שקיבלה. ותירוץ ב' של רב אשי דברייתא שיכולים לחזור איירי במונה והולך שדעתה לכן על כל המנה ור"א איירי בלא מונה והולך ומקודשת בדינר ראשון ע"כ. ונחלקו הפוסקים דעת הרשב"א והרא"ש ור"ן דלרבי אלעזר וגם הברייתא איירי במנה סתם דלרב אשי במונה והולך יכול לחזור ורב אשי ס"ל באומר מנה זו אינה מקודשת עד שישלים, ובאומר מנה סתם ומונה והולך אינה מקודשת עד דינר אחרון.
וכן כתב הרא"ש להלכה דמקדש במנה זו או מקדש במנה סתם ומונה והולך אינה מקודשת עד שישלים. אמנם דעת הרי"ף והרמב"ם ס"ל במנה סתם מקודשת וישלים, אפילו מונה והולך ובמנה זו אם מנה והולך חוזרת בדינר אחרון. ומקורו של הרי"ף מהתוספתא בדין המקדש במנה זו שהאשה יכולה לחזור בדינר האחרון עד שיתן את הדינר האחרון, אם היה מונה והולך . ומזה דייק הרי"ף שהברייתא במונה והולך סוברת כמו התוספתא במנה זו. ודברי רב אשי שפי' במונה והולך דמשמע גם בא"ל מנה סתם נדחו אלא כל שאמר סתם מקודשת אפי' מונה והולך-ובמנה זו במונה והולך חוזר, אפי' בדינר אחרון.
וכ"כ ה"ה בדעת הרי"ף והרמב"ם. ומ"מ יש להקשות לדעת הרי"ף והרמב"ם דפוסקים כתירוץ קמא דמחלק בין מנה סתם למנה זו, דבמנה זו ס"ל לכ"א דאינה מקודשת עד שיתן למה כתבו דבמנה זו לא מקודשת אם מונה והולך הרי זה לתירוץ ראשון דתירוץ קמא מחלק בין מנה סתם מקודשת למנה זו, אפי' אינו מונה והולך והח"מ והב"ש כתבו שדעת הרי"ף והרמב"ם ושו"ע היא בין אמר מנה סתם למנה זו, וסיימו דהרי"ף והרמב"ם מזכירים מונה והולך להשמיענו שיכולים לחזור בהם, והגאון בהגהות ס"ק י"ט כתב דדברי הרי"ף והרמב"ם בדקדוק אמר מזה ומונה והולך, ויש דיעות דמסבירים שיטת הרי"ף והרמב"ם דרב אשי שתירץ מונה והולך איירי בא"ל התקדשי לי במנה זו-והוא חולק על תירוץ ראשון והרי"ף והרמב"ם פסקו כמותו, וכ"כ תלמיד הרשב"א בחידושיו נמצא לפ"ז דברי הגרא שכתב שדברי הרי"ף בדקדוק מבוססים על דברי תלמיד הרשב"א שמצריך לשני תנאים לרב אשי מנה זו ומונה והולך ובזה מיושב השו"ע.
סעיף ו
וכשא"ל התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר לא מקודשת והקשתה הגמ' בקדושין מז. מר"א דא"ל התקדשי לי במנה ונתן דינר מקודשת וישלים, תירצה הגמ' מנה חסר דינר כסיפא לה מילתא למתבעיה מנה חסר תשעים ותשע לא כסיפא לה למתבעיה, וכתב הר"ן בשם הרמב"ן דהא דקימ"ל לא מקודשת בנתן לה מנה חסר דינר דוקא בא"ל התקדשי לי במנה זו ונמצא חסר דינר לא מקודשת אבל במנה סתם ונמצא חסר דינר מקודשת דלא כסיפא לה מילתא למתבעיה.
וכ"כ הרא"ש פ"ב דקדושין סי' י"ט והתוס' רי' הזקן. וכ"כ הריטב"א בחידושין לקדושין דף מ"ז. בדעת הרי"ף ורמב"ם בסוגיא דהתקדשי לי במנה ונתן דינר מקודשת וכ"ש אם נתן לה צ"ט דינרין וכ"כ הח"מ והב"ש והים של שלמה פ"ב דקדושין סימן י"א אם כי דחה דברי הר"ן שכתב דהרי"ף ורמב"ם ס"ל דמלוה קונה במכר ומ"מ לענין דינא כתב בזה דדעת הרי"ף והרמב"ם דמקודשת ע"ש. אולם הרשב"א בחידושיו לקדושין דף מ"ז. הביא דברי הרמב"ן הנ"ל וכתב דמסתברא כחכמים דאמרי אינה מקודשת והא דתנן התקדשי לי במנה זה ונמצא חסר דינר ומינה דייק הרמב"ן הא במנה סתם מקודשת, לאו דוקא חסר דינר לאשמעינן הא דכוותה במנה סתם מקודשת דעיקר הברייתא לאשמעינן מונה והולך כל שחסר ממנו לא מקודשת לא שנא חסר דינר או צ"ט דינר ואורחא דמילתא נקט בשמונה והולך וחסר ממנו דינר, והוא הדין לחסר רובו, ותדע לך דאי ברייתא דוקא קתני א"כ נאמר דדוקא חסר דינר דאיכא תרתי מנה זו וכסיפא לה מילתא למתביעיה הא חסר רובו דלא כסיפא לה מילתא מקודשת, אלא על כרחין ברייתא לאו דוקא וכיון שכן לא תידוק מינה הא מנה סתם בכי הא דאינו חסר אלא דינר, מקודשת אלא הכי דייק מינה במנה זה ונמצא חסר אינה מקודשת לעולם הא במנה סתם ולא נתן לה אלא מקצתו, מקודשת ולעולם בדלא כסיפא לה מילתא למתבעיה וכן דעת הראב"ד ע"ש.
וכ"כ הר"ן לאחר שהביא את הרמב"ן דחה ראיתו דסוגיא דמנה זה לא שייך לסוגיא של מנה ונמצא חסר צ"ט דינר דאי הכי הא ידעה ביה דמנה אין כאן ואיהו הוא דאסיק שמיה מנה, וסברה וקבלה, אבל חסר דינר שאין האשה מרגישה בו בהא הוא דאמר אינה מקודשת ורבותא קמ"ל סד"א דדרך מנה להיות חסר לפעמים ממנו דינר, וכיון דאמר לה במנה זו כמות שהוא קאמר ותהא מקודשת קמ"ל דלא.
ובבני אהובה על הרמב"ם פ"ז דאישות הל' י"ז כתב דלהרמב"ם ליכא למימר דמקודשת משום הוכחת הרמב"ן דהא כתבתי לעיל שהרמב"ם סובר וכן הרי"ף והרא"ש דבמנה זו יש חידוש טפי דסלקא דעתך אמינה דדרך המנה להיות לפעמים חסר. ולענין הלכה כתב בתפארת יעקב ס"ק ט"ז שנראה עיקר כדעת הרמב"ן דמקודשת וראיה ברורה דבמנה זו אינה מקודשת הא מנה סתם מקודשת. אולם הים של שלמה פ"ב דקדושין פ' י"ב לאחר שהביא דעת הרי"ף ורמב"ם דמקודשת, כתב דמ"מ מנין לנו לחלוק על הסוגיא דגמרא דמחלוקת בין חסר דינר לחסר צ"ט, וא"כ דברי ר"א מסייען דלא קאמר מקודשת אלא בחסר צ"ט דלא כסיפא לה למתבעיה אבל בחסר אחד דכסיפא לה למתבעיה אינה מקודשת ובפרט דבכל דוכתא קימ"ל כתב מנין לחלק הכא, וכן פסק הרא"ש להדיא כתנא קמא כח"ך, וכן דעת הרשב"א ע"ש.
ובעצמות יוסף דף מ"ז. כתב דלענין הדין הוי ספק מקודשת וכ"כ ביד דוד על הרמב"ם פ"ז דאחר שהביא דעת הרי"ף ורמב"ם דמקודשת, כתב דהדעת נוטה בזה כשיטתם דמקודשת וישלים, דדוקא בזקף הדינר מבלוה יש מחלוקת אי כסיפא למתבעיה ולא באופן שהקדושין תלויים בדינר וכ"כ הרא"ש דמקודשת, אך מאחר והראב"ד והרשב"א ס"ל דלא מקודשת מי יקל נגדם לפסוק בספק א"א ויש לחוש לדעתם ע"ש. ובב"ש ס"ק י"ג על דברי הרמ"א בא"ל התקדשי לי במנה ונתן דינר, מקודשת וישלים, והוא הדין אם נתן לה צ"ט וחסר דינר דמקודשת, ובזה ס"ל לרמב"ן דבמנה סתם מקודשת, וכתב הב"ש דלרש"י ור"ן מקודשת בחסר דינר אם קיבל עליו הדינר במלוה, ואם לא קיבל עליו לא הוי קדושין, ולהרמב"ם ושאר פוסקים דס"ל לדינא דמקודשת בחסר אפילו לא קיבל במלוה מקודשת.
וכ"כ הרמב"ם והראב"ד ס"ל דאינה מקודשת בחסר, ויש שכתבו דאם זקף במלוה דינר החסר גם לראב"ד מקודשת, ויש שכתבו שאין הבדל בין זקף במלוה ללא זקף במלוה, בשניהם אם נתן לה מנה וחסר דינר אינה מקודשת. וכ"כ בספר שי למורה סי' נ"ז, וכ"כ באבני מלואים ס"ק ט"ו אחר שהביא דברי הב"ש כתב דנראה דדרך תנאי ודרך מלוה שווין הן ולמ"ד לא סמכה דעתה בשניהם לא סמכה דעתה ולמ"ד סמכה דעתה בשניהם מקודשת, ורש"י ור"ן ליפרשו לישנא דברייתא דתני המקדש במלוה אינה מקודשת הוא הדין דרך תנאי.
וכ"כ בחזו"א סי' מ"ו דאין הבדל בין א"ל הדינר החסר יהיה עלי מלוה או לא אמר כן. אמנם במהרי"ט על הרי"ף כתב דא"ל בתנאי שישלים לה הדינר לא כסיפא לה דסומכת עליו שהוא ירצה לקיים הקדושין לכן מקודשת, אבל א"ל הדינר במלווה כסיפא לה ולא מקודשת, וכ"כ המקנה דהא דאמרינן כסיפא לה למתבעיה היינו באופן דא"ל יהיה עלי הדינר במלוה, אבל לא אמר לה יהיה עלי הדינר מלוה לא כסיפא דהוי תנאי ולא שייך לא סמכה דעתה, דאם לא יתן לה יתבטלו הקדושין.
ובקונטרס אחרון נראה כדעת רש"י במונה והולך ונמצא חסר דינר וא"ל יהיה עלי מלוה, ושתקה סמכה דעתה ונמצא לרב אשי במונה והולך אפי' במנה סתם לא הוי קדושין, היינו דא"ל מנה החסר יהיה עלי מלוה, אבל באינו מונה והולך מודה רש"י דלא בעינן שיאמר יהיה עלי מלוה כיון דתנאי הוא.
סעיף ז
ויש להסתפק למ"ד כשאמר לה הדינר החסר יהיה עלי מלוה, האם בעינן שתאמר הן למי שסובר שאינה מקודשת מה יסבור אם אמרה הן, ונחלקו בזה הב"ש והח"מ דכתב מרן באמר לה התקדשי לי במנה והתחיל למנות לתוך ידה, אינה מקודשת עד שישלים ואפילו בדינר אחרון יכולים לחזור שניהם אלא א"כ א"ל דינר אחרון יהיה עליו מלוה ונתרצית, מקודשת. וכתב החלקת מחוקק ס"ק י"ד דדין זה פשוט, שאם אמרה הן מקודשת לכו"ע דסברה וקבלה להתקדש בצ"ט דינרים ובתנאי שישלים לה הדינר מלוה, ודמי למקדש במלוה ופרוטה דמקודש, כמובא בס' כ"ח סעיף י"ד, אבל אם שתקה כשאמר דינר החסר יהיה עלי מלוה, בזה אפשר לומר דלא נתרצית דכסיפא לה למתבעיה, וחזר הדין כמו שנאמר לעיל באמר לה התקדשי לי במנה סתם, ונתן לה צ"ט ובטור לא כתב דנתרצית אפשר משום דס"ל כדעת הרא"ש דפסק כמ"ד דלא כסיפא לה למתבעיה, ולפיכך מקודשת אפילו שתקה ע"ש.
אולם הב"ש ס"ק ט"ז כתב דאם לא נתרצתה אלא שתקה י"ל על דיבורו הרא"שון היא סמכה שאמר מנה זו ועדיין יכולה לחזור משום דבעינן רצון שלה, ובח"מ הבין מש"כ ונתרצית משום דכסיפא לה למתבעיה והקשה גם בלי כסיפא הרי דעתה להתקדש במנה ולא בחסר.
ובאבני מלואים ס"ק י"ח כתב אפילו אמרה הן יש דיעות דס"ל לא מקודשת דכסיפא למתבעיה, והוכיח מתוס' בב"ב קמ"ז. וכן בחזו"א ס' מ"ו אות ו', וכתב בים של שלמה פ"ק בקדושין סי' י"א הביא דברי הטור שאם אמר לה התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר וא"ל יהיה עלי מלוה, וכתב בודאי שאמרה הן ונתרצתה בדבר וכו' דלא שייך לומר כסיפא למתבעיה, אלא בדלא אמר מידי. ודוקא במנה סתם אבל במנה זו פשיטא שאינה מקודשת, דהא התקדשי לי במנה זו ולכן אפי' אמר יהיה עלי מלוה לא מקודשת, ובטיב קדושין ס"ק כ"ד כתב דקשיא לי איך סתם התחבר דמקודשת בנתרצית הא אמר לה מנה זו וא"כ ליכא תנאי רק שמקדשה בכל המנה אם כן, אם אמר יהיה עלי במלוה להרמב"ן והרשב"א דס"ל בדין התקדשי במנה והניח משכון היכא דאגיד גביה אינה מקודשת.
ולפיכך, אפי' התחייב ליתן לה מנה אינה מקודשת, וכאן נמי כיון שקידשה בכל המנה הרי מקצת כסף קדושין אגיד אצל הבעל ולא מהני רצוני שלה ולא דמי למנה סתם דמקדשא בדינר אחד והמותר אינו אלא השלמת התנאי משא"כ באמר לה מנה זו הרי לא נתרצית להתקדש רק בכל המנה. ועוד אפי' לפירוש הראב"ד בהא דהתקדשי לי בדינר ונתן משכון שאינה מקודשת משום דמנה אין כאן משכון אין כאן, ולהראב"ד אם מתחייב את עצמו ליתן מנה מקודשת, דלפי הראב"ד לא מהני רק בהתחייב וכן באמרה הן אחר נתינה ושתקה, הוי שתיקה לאחר מתן מעות, דלא מהני.
סעיף ח
ואם א"ל התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר או נמצא דינר נחושת ולא הכירה בו, אינה מקודשת. וכתב הר"ן בשמעתין דאם אמר לה התקדשי לי במאה דינר ונמצא חסר, או דינר של נחושת לא מקודשת, דאם האשה ידעה והכירה שיש כאן דינר של נחושת מקודשת, דסברה וקיבלה. וכן אם א"ל התקדשי לי במנה זו וניכר שאינו מנה מקודשת דסברה וקיבלה, וכתב הר"ן דבמנה זו לא שייך למתני תשעים ותשע כמו דתני במנה סתם דהא אמר לה מנה זו, ואין כאן אלא דינר הרי ידעה שזה לא מנה והוא קורא לו מנה, לכן סברה וקיבלה, אבל מנה חסר דינר שאין האשה מרגשת בו בהא הוא דאמר אינה מקודשת, והביאו הב"ש.
ובאבני מלואים ס"ק י"ט כתב דמה שכתב הב"ש דאם ניכר שאינו מנה סברה וקיבלה לדעתי מידי מחלוקת לא נפקא. דהטור חו"מ סימן רל"ב כתב וז"ל כתב הראב"ד פעמים שהמקח בטל וחוזר בו כל זמן שלא השלים לו כיצד היה תופס שק וחלק ומדדו ולא היה בו סאה ה"ז חוזר אע"פ שרוצה להשלים לו הסאה, אבל היה לפניו שק של אגוזים וזה יודע שאין בו שיעור מידה וזה אומר הנה לך סאה אגוזים בדינר ונטלו ומדדו ומצא פחות ה"ז ומשלים, שהרי זה מכיר שלא היה בו סאה ועל דעת שישלים לו נטלו רואים דבאופן דיודע דמסר ונטלו על דעת השלמה נטלו וא"כ הוא הדין כאן בקדושין, ולדעת הראב"ד הא דפריק בש"ס דינר של נחושת היכי דמי אי דידעה סברה וקיבלה נראה דוקא בחסר דינר שייך דין זה דנטלה דישלים, אבל דינר של נחושת דסברה וקיבלה, לא צריך להחליף דהא קיבלה, דאם היה דעתה שלא לקבל לא היתה מקבלת, ומסיק האבני מלואים מידי ספקא לא נפקא, ע"ש.
ויש לדקדק בדברי האבני מלואים דכל מקום דאמרינן סברה וקיבלה צריך השלמה, כגון בנתן לה דינר וא"ל התקדשי לי במנה. ומדברי הר"ן לא משמע כן דכתב איהו דאסיק לדינר מנה, והיא סברה וקיבלה. והר"ן כתב לישב בין מנה זו חסר תשעים ותשע למנה סתם, ואי במנה זו ונתן דינר צריך להשלים, היינו מנה סתם וצ"ע.
סעיף ט
ובדין מנה חסר דינר דאינה מקודשת, צ"ב האם הקדושין בטלין מעצמם שיכולים לחזור, וכל זמן שלא חזרו מקודשת. והמקנה עמד על זה דהוכיח מדברי הראב"ד דכתב דאם הכירה בו ולקחה, על דעת השלמה לקחה. אלא שהביא דעת הרמב"ן דכתב דאם חסר דינר, הקדושין בטלו מעצמם ולא בעי חזרה, אבל ראתה שחסר סברה וקיבלה להתקדש בזה. אבל מרש"י מוכח דקדושין לא בטלי ממילא אלא שיכולה לחזור בה כל זמן שלא השלים, וטעמו דהא דקאמר מנה זו לאו דוקא היא עצמה יכולה לחזור אלא אפי' בכיוצא בזה אין ראיה שנתרצתה ממה שקיבלה, דיש לומר דאדעתא שישלים קיבלה.
ומסיק דלדעת רש"י והרמב"ם ושו"ע דאפי' ראתה שחסר דינר וקיבלתם אין ראיה לומר שנתרצתה, אלא נתרצתה להתקדש ע"מ שישלים. וזה כדבר הראב"ד ולא כדעת הב"ש בדעת הר"ן, והר"ן לטעמיה אזיל לשיטת הרמב"ן דאינה מקודשת כלל, אבל אם ראתה בשעה שאמר לה התקדשי לי במנה זו שהוא חסר ונתרצית בו מקודשת, ע"ש. והחזו"א בס' מ"ו אות ד' הוכיח דהרשב"א חולק על הר"ן דכתב הרשב"א בתשובה סי' תקס"ה הביאה הב"י באדם שלקח טורניש ונתן לאשה ואמר לה הרי את מקודשת לי במנה זו, דאינה מקודשת (דהוי כמנה זו ונמצא חסר) וע"כ דלא כהר"ן דהרי ראתה מה שנתן לה וסברה וקיבלה מ"מ אינה מקודשת, ואע"ג דבדינר של נחושת אמרינן בגמרא סברה וקיבלה אם הכירה בו שאני התם דנתן לה מנה. וכתב עוד דאפשר דהא דהר"ן ס"ל סברה וקיבלה היינו שלא יתבטלו הקדושין אבל השלמה בעי לתת לה דאדעתא דהכי רצתה ע"ש.
ולפי זה יש להסתפק בנתן לה מנה חסר וא"ל התקדשי לי במנה שחסר וקיבלה, האם נאמר סברה וקיבלה ומחלה, או קיבלה ע"מ שישלים, וראיתי ביד דוד על הרמב"ם אות רל"ה ממה שהר"ן דחידש דכל שידעה סברה וקיבלה ומחלה השאר דדמי לדינר של נחושת דהגמרא אמרה אי דידעה סברה וקיבלה וכחם לחלק בין דינר של נחושת לחסר דינר דבנמצא דינר של נחושת מ"מ א"ל מנה הרי יש כאן מאה דינרים אבל בחסר הרי חסר ובמאי קידשה ואפשר דגם השלמה לא מהני כיוון דא"ל מנה זו, או שמא דהוי כדין מונה והולך שכל זמן שלא השלים אינה מקודשת ויכולים לחזור, וכשמשלים חלו קדושין.
או דקדושין חלין עכשיו והדינר חוב, או נחוש לדעת הר"ן דכל שידעה מחלה ונשאר בצ"ע ובאבני מלואים בס"ק י"ט כתב נמי לחלק בין נמצא מנה חסר דינר וידעה לדינר של נחושת וכתב דבדינר של נחושת דאמרה הגמרא ידעה וקיבלה הכוונה דאית בה דינא דיחליף כמו בדינר רע ועל זה הגמרא מעמידה שנתן לה בלילה ולא ידעה אינה מקודשת אע"ג דהשתא רוצה להחליף ולהשלים. וכן דעת הרמב"ם דכתב אפי' הכירה בו שהוא דינר של נחושת, אינה מקודשת, דהרמב"ם השמיט ולא כתב דין זה הכירה בו וכתב דהרמב"ם לית ליה סברה וקיבלה רק הב"י ס"ל דבדינר של נחושת אם לא היתה רוצה למה לה לקבל.
ומדקבלה ע"ז נתרצית לו, וכ"כ בפסקי הלכות הנ"ל דגם בדינר רע אע"פ שלא יכולה להוציאו כל שראתה וקיבלה-מקודשת. וכ"כ הטור דבנמצא דינר רע או של נחושת אם הכירה בו סברה וקיבלה, ואם לא הכירה בו ויכולה להוציאו על ידי הדחק מקודשת ויחליף , ומשמע דבדינר רע כל שהכירה לא צריך להחליף מטעם סברה וקיבלה, והאמת שבשיטה לא נודעה למי התם דלמה הגמרא לא הקשתה נמי בדינר רע אי דידעה סברה וקיבלה ותירץ דכיון דהגמרא חידשה בדינר של נחושת כל שידעתה סברה וקיבלה הוא הדין כאן. אי נמי בדינר רע אע"ג דחזיא ליה לא אמרינן סברה וקיבלה דכיון דיוצא על ידי הדחק הוא יחליף לה דמה ליה ע"ש.
והמקנה הוכיח מדברי הראב"ד דכל שהכירה בו וקיבלה אותו על דעת ההשלמה הסכימה ונטלה, אלא שמדברי הרמב"ן דאם א"ל התקדשי לי במנה ונמצא חסר דינר לא בעי חזרה אלא מיד לא חלו קדושין י"ל דכל דחזיא דחסר דינר סברה וקיבלה להתקדש, אבל לדעת רש"י דקדושין לא בטלי ממילא אלא שיכולה לחזור כל זמן שלא השלים. וטעמו דקאמר במנה זו לאו דוקא היא עצמה אלא אפי' בכיוצא בזה שאין ראיה שנתרצתה במה שקיבלתה דס"ל שקיבלה על דעת שישלים ואז תתקדש, ומסיק לפי זה לדעת רש"י והרמב"ם והשו"ע אפילו ראתה שחסר דינר וקיבלתה אין ראיה שנתרצתה בזה אלא רצונה על דעת שישלים, וכן כתוב בדברי הראב"ד אבל לפי הרמב"ן שכל שידעה וקיבלה הרי נתרצית בכך להתקדש ולא צריך להשלים ודו"ק.
וכתב בחזו"א סימן מ"ו דמתשובת הרשב"א שהביא מרן הב"י מוכח דלא כהר"ן דהרשב"א בתשובה ס' תקס"ה דן באמר לאשה התקדשי לי בטורניש וא"ל התקדשי לי במנה שכתב הרשב"א דלא מקודשת דהוי כאומר לה התקדשי לי במנה זו ונמצא חסר, ולפי הר"ן הרי ראתה וסברה וקיבלה מוכח דהרשב"א פליג על הר"ן ועי' בשי למורה סי' נ"ו שהשוה דעת הרשב"א עם הר"ן ע"ש.
סעיף י
וכתב הרמ"א על מה שכתב על מה שכתב בשו"ע אם קידשה במנה ונמצא חסר דינר או דינר של נחושת אינה מקודשת, סיים הרמ"א ויכולים לחזור בהם ע"כ, וכן פירש רש"י בשמעתין דף ח'. דהברייתא אמרה במונה והולך וסיפא דברייתא בחסר דינר ופי' רש"י השתא במנה סתם ומונה והולך, יכולים שניהם לחזור כל זמן שלא קיבלה כולה במנה זו ונמצא חסר דהשתא לא קיבלה כולה מבעיא דמצי הדרא ובחידושי הרמב"ן כתב דמרש"י מוכח דבעי חזרה והרשב"א כתב באריכות דמצי לחזור.
ולכן כתב בחזו"א סי' מ"ו והוכיח כן מסוגיא דלרש"י בשביל לבטל הקדושין צריך לחזור. וכתב החזו"א סי' מ"ו דאם לא חזרה ושתקה מחלה מה שחסר לה ומקודשת. אמנם בחמדת שלמה על הסוגיא הוכיח דמה שכתב רש"י דאם לא חזרה לא נתבטלו קדושין היינו כשמשלים דאל"כ פשיטא דאינה מקודשת, וכן מוכח מרשב"א בסוגיא דשיראין דאם א"ל חמשין ולא שוו לא מהני מה שיוסף לה אח"כ. וכתב הרשב"א שיש לחלק בין שיראין למנה חסר דינר דראוי להוסיף ולהשלים, מ"מ מוכח מרש"י שצריך ליתן לה הדינר החסר, ובשיטה לא נודעה למי כתב דקידשה במנה ונמצא חסר אינה מקודשת, מ"מ כשישלים חלו הקדושין וכתב חזו"א צריך ליתן לה הדינר בפני עדים, דבזה חלו קדושין, וביד דוד פסקי הלכות ותפארת יונתן כתבו דאם השלים בשתיקה מקודשת.
ובח"מ ס"ק ט"ו כתב דמלשון השו"ע משמע שהוא יכול לחזור אפילו היא מרוצה וסיים החלקת מחוקק דהדבר צריך תלמוד. וכתב בעצי ארזים ס"ק י"ט דהדבר מפורש בברייתא דקתני רצה אחד מהן לחזור וכו', משמע שכל אחד יכול לחזור, ומוקי לה במנה זו אלמא שגם הוא יכול לחזור קודם דינר אחרון. ונ"ל דכוונת החלקת מחוקק בשניהם יכולים לחזור לפני הדינר האחרון דוקא קודם שנתרצית, אבל אחר שנתרצית לא יכול לחזור, ושכן משמע מהרא"ש בב"ב פ"ה בשם רבינו יונה דבאינה יותר משתות דהו ביטול מקח ושניהם חוזרים, אבל אם המתאנה התרצה לא יכול המוכר לחזור, והוא הדין כאן.
ויש פוסקים דחולקים על רש"י וס"ל כל שחסר, קדושין בטלין מיד כפי שכתב הרשב"א בחידושיו ובתש"ע ס' תקס"ה, וכן דעת הריטב"א וכ"כ במגיד משנה פ"ז דאישות הל' י"ז דמנה חסר דינר בטלי קדושין ואפי' לא חזרה, ושכן פרשו קצת מפרשים ועיקר מ"ר ודעת הרמב"ם הם בב"ש ס"ק ט"ו דלדעת הרמב"ם דאם אמר הדינר החסר יהיה מלוה, נמצא לפי הרמב"ם שיכול לחזור בדינר האחרון איירי כשחסר, ובזה שניהם יכולים לחזור ש"מ דהרמב"ם ס"ל כרש"י דדוקא אם חזרו הקדושין בטלים וכ"כ הפני' בקונטרס אחרון בדעת הרמב"ם ע"ש.
אמנם הכסף משנה פ"ז אישות הלכה י"ז דלהרמב"ם אם נמצא חסר דינר אינה מקודשת אפי' בלא חזרה, דלא כרש"י וכתב בעצי ארזים דעת הרמב"ם והרמ"א הביא שתי דעות ולא הכריע, וכתבו האחרונים דבמקום עיגון גדול יש לסמוך על הפוסקים ולפסוק דאינה מקודשת ולא מהני השלמה.