-בס"ד
לקח מהאיש וחזר ולקח מהאשה
סעיף א
מי שהיה נשוי ב' נשים ומכר שדהו וכתבה ראשונה ללוקח דין ודברים אין לי עמך השני' מוציאה מיד הלוקח והראשונה מהשני' וכו' וחוזרות חלילה ובגמ' וכי כתבה ליה מאי הוי – והא תני' האומר על שדה זו אין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום – הכא במאי – עסקינן כשקנו מידו. וכי קנו מאי הוי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי מי לא תנן לקח מהאיש וחזר ולקח מן האשה מכרו בטל אמר רבי זירא לא קשיא הא ר"מ הא ר"י דתני' כתב לראשון ולא חתמה לו ולשני וחתמה ר"מ איבדה כתובתה ר"י אומר יכולה לומר נחת רוח וכו' אמר רב פפא בגרושה דברי הכל רב אשי אמר כולה ר"מ בשני לקוחות ס"ל לר"מ אם מכר לראשון ולא חתמה ולשני' חתמה אבדה כתובתה דלא שייך נחת רוח – ומתניתין דהכא שאבדה דהבעל מכר לאחד ולא חתמה ולשני' חתמה ע"כ.
תניא לוה מן האחד ומכר נכסיו לשנים וכתב בע"ח ללוקח שני דין ודברים אין לי עמך אין לו על לוקח ראשון כלום שיכול לומר לו הינחתי לך מקום לגבות הימנו. התם איהו דאפסיד אנפשיה ודו"ק.
והקשה הפנ"י והקצות למה הגמ' בתחילה וכי כתבה ליה מאשה לדון משותף בשלמא שותף דיש לו בגוף השדה לא מהני בלי קנין משא"כ הכא דהוי רק שעבוד. ותרץ הקצות לפי הר"ן בפ' השותפין בדין שותפין דנדרו הנאה זה מזה רבנן אסרי אהדדי דבחצר שאין בו דין חלוקה איירי דכל אחד משתמש בכולה דהיינו יש כאן רק שעבודים רואים דלא מסתלק משעבוד רק בקנין הו"ה כאן.
והנה כל אחד יכול לעשות יד אחת עם השני דיאמר לו מה תרוויח הלא פלוני יקח אותה ממך דמכר לראשון ובע"ח שלך עצמו מהשני לא יכול לטרוף מהראשון דאומר לו השארתי לך מקום לטרוף. אבל אם החוב כנגד שני הקרקעות טורף מהראשון אף שכתב לשני ולוקח הראשון טורף מהשני – והשני טורף מבע"ח שהרי שסלק עצמו וחוזר חלילה עד שיעשו פשרה. והרי לוקח שני יאמר ללוקח ראשון למה אתה טורף ממני הרי בע"ח טורף ממך. וכן לוקח שני כשבא לטרוף מהלוה יאמר לו כן. וכן הקשה הסמ"ע דכיון דאם יחזור ויפסיד לגמרי מצי אמר ליה לכי הדות דדוקא אם הויכוח בין בנונית וזבורית שייך טעם זה.
סעיף ב
ופסק הרמב"ם בפ' כ"ב הל' י"ח אשה שמכרה לבעלה אפי' קנו מידה חוזרת בכל עת שתרצה שלא נתנה ולא מכרה לו אלא שום שלום ביתה – ותמה הראב"ד דאם משום שלום ביתה למה תבטל המקח מתי שתרצה. ומל"מ כתב עי' רמב"ם פ' ל' ממכירה – ועי' אבני מילואים והפלאה בס' צ' ס"ק ל"ה. והסבר תמיהת הראב"ד על הרמב"ם שכתב שיכולה לבטל המקח בכל עת שתרצה ע"ז מתמיה הרי המקח יכולה לבטל בשעה שבאה לגבות דהיינו אם תתאלמן או תתגרש דאז כלו ימי שלום ביתה אבל כל זמן שעמו אינה יכולה לחזור דא"כ אין כאן נחת רוח – והסביר האבני מילואים ע"פ מה שכתב רשב"ם בב"ת מט.
תימה נחת רוח עשיתי לבעלי שמכרתי לו שלא יכעוס אבל לא היה בדעתי להקנות לו ולא דמי לתלוהו וזבין דזביניה זביני – דאגב אונסה גמר ומקניה – אבל הכא דליכא אונסה כל כך לא גמרה. ע"כ ותמה הרמב"ן דאם אינו אונס אמאי בטל המקח ואם הוא אונס הרי אגב זוזי גמר ומקנה ולכן העלה דאם יהיב זוזי המקח קיים ע"כ.
סעיף ג
וכתב האבני מילואים להסביר. דלעולם לא מקרי אונס והמקח בטל מטעם מה שכתב מהרי"ק ס' קפ"א על מה שטען האיש כי יסוד החתימה לאהבת השלום והשלום לא היה מתמיד גם בזה הבל יפצה פיו – ואפי' לא נזכר שם אלא לאהבת השלום מ"מ לא היה תנאי והרי שנינו בגיטין פ' השולח המוציא אשתו משום שם רע ואמרינן עלה בגמ' והוא שיאמר משום שם רע אני מוציאך ועל זה כתבו התוס' פ' השולח דאי אמר הכי מצי מקלקל לה.
נראה דחשש זו אינה אלא לעז בעלמא – הרי אע"פ שאמר ע"מ אני מוציאך ונמצא בטל אפי' הכי הגט לא בטל דלא אמר על מנת ועוד אפי' חשבינן לתנאי הרי לא כפליה לתנאיה ואכן קימ"ל כר"מ דבעי תנאי כפול ע"כ.
ואע"פ שהר"ן בפי' האיש מקדש בסוגי' דההוא דזבן נכסי אדעתא למיסק לארץ ישראל דבאומדנא בעלמא סגי הרי כתב הרן שם – דגילוי דעת עדיף מתנאי כפול ומשו"ה במתנת שכיב מירע או בזבין אדעתא למיסק אזלינן בתר גלוי דעת אבל היכא דהתנא ולא התנה כהלכתו התנאי בטל ע"כ. וכ"כ התוס' מט. שם – וא"כ כשאשה מסכימה לדעת בעלה לא הוי אונס אלא דאנן סהדי דאינה עושה כן אלא לאהבת השלום עם בעלה ומשה"כ לאחר שכלו ימי שלום ביתה דהיינו במת או בגירושין בטל המקח וזה דעת הראב"ד דטענת נחת רוח אין בה משום אונס – אלא דאנן סהדי דאע"ג דעתה היא מסכמת למכירת בעלה אינו אלא משום שלום ביתה ואח"כ כשתתאלמן או תתגרש דשוב ליכא שלום בית יתבטל המקח ולכן המקח קיים כל זמן שהיא תחתיו רק כשתתאלמן או תתגרש דמתחיל האנן סהדי שלא נתרצית יותר ולפ"ז אפי' מעות לא מהני לפי הראב"ד. אמנם הרמב"ם ס"ל דנחת רוח הוי אונס היא אנוסה להסכים גם כשלא מסכימה ולכן יכולה לבטל המקח מתי שתרצה.
ובזה ישב הסוגי' דהגמ' על המשנה היכא דכתבה ללוקח דין ודברים אין לי עמך ופריך בש"ס וכי כתבה ליה מאי הוי והא תני' האומר לחבירו דין ודברים אין לי עמך לא אמר כלום ומשני כשקנו מידה. והדר פריך ותימא נחת רוח עשיתי לבעלי – ולכאו' קושית נחת רוח היא משנה – וכי כתבה ליה זה ברייתא ומקודם הו"ל להקשות ממשנה והדר מברייתא. ולפי הראב"ד ניחא דודאי ס"ד דמיירי בלשון סילוק גרידא שהיא סילקה זכותה א"כ כיון שהיה מועיל הסילוק בשעת מעשה וכל זמן שהיא תחתיו משום שלום בית שוב אין להזכות גם לאחר שתתגרש. ולכן מתמיה. נכון דמהני הסילוק והמקח קיים כל זמן שהיא תחתיו מ"מ תימא נחת רוח אפי' שקנו מידה ללוקח ודו"ק.
סעיף ד
פרק מי שהיה נשוי דף צה. לקח מן הבעל ואח"כ לקח מהאשה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי וכתב הרמב"ם פי"ז מאישות הל' י"א. וכן אם מכר הבעל ואמר לאשתו לכתוב ללוקח דין ודברים אין לי עמך ולא כתבה לו ולא הסכימה למעשיו ונפסד המקח וחזר הבעל ומכר לאיש אחר בין אותה שדה בין שדה אחרת ואחר שמכר הסכימה למעשיו וקנו מידה שאין לה שיעבוד על שדה זו אינה יכולה לטרוף שאינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שהרי בראשונה כשלא רצת לא הלכה ברצון בעלה ע"כ.
ובמה שכתב הרמב"ם ונפסד המכר כתב ה"ה דצריך תלמוד ומר"ן בכסף משנה לרווחא נקט דהו"א דבמכירה שני' התרצתה כיון דנפסד המכר בעלה יריב אתה וכאן התרצתה באונס קימ"ל.
והרמב"ן הביאו הח"מ ס"ק נח. תמה על הרמב"ם מזה שייך נפסד המכר כיון שהגמ' דנה אם יכולה לטרוף מהראשון הרי משמע אפי' לא נפסד המכר. ובבית יעקב ס' צ' סעיף י"ז כתב לישב דנפסק המכר דהיינו הבעל רצה למכור באלף והיא לא חתמה ומכח זה הוצרך למכור בשמונה מאות והרי ניכר שלא רוצה לעשות נחת רוח ע"ש.
ובדין שקנו מיד האשה באופן דלקח מהאיש ואח"כ לקח מהאשה אפי' כתבה לו דין ודברים יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי ואי לא טענה כן ומתה האם המכר קיים או טענין ליורשים. ומלשון הגמ' וכי קנו מידה מאי הוי תימא נחת רוח עשיתי לבעלי ומאי קושיא דילמא אינה חוזרת וא"נ אף אי נימא דעשתה כן להנאת בעלה מ"מ כיון שאינה חוזרת המכר קיים ולכן חוזרת וגובה חלילה – והוא תימה רבתי וכן ראיתי שהקשה בס' ישועות יעקב ס' צ' אות ט"ז וכתב לישב ע"פ דברי הרמב"ם פ' י"ט בהלכות מלוה ולוה דקתני במתניתין וכן שני בע"ח ושני לקוחות פי' שהלוקח השני קנה מיד לוקח ראשון.
והשיג עליו הראב"ד הרי יכול לטעון אי שתקת – שתקת ואי לאו יהדר השטר ליד הראשונה או יבטל הקנין מעיקרו ולא יהיה לשני חלק בדבר – ואמנם הדבר נכון כיון שכבר נתקיים המכירה ביד הקונה א"נ עכשו אי יהדר הוי כקונה קרקע כדעת משתעבד לשני' ג"כ ובמוכר ונתאנה קימ"ל בשו"ע חו"מ ס' רכ"ז ב' דיעות האם שניהם יכולים לחזור והרבה פוסקי' כיון שהמתאנה חוזר גם המאנה חוזר. וא"כ כיון שהאשה יכולה לבטל המקח מדין נחת רוח גם הלוקח יכול לבטל המקח ולכן יכול לומר לשניה אי שתקת שתקת ואי לא אני מחזיר השטר.
שיתבטל המקח וא"כ הכל יהיה לראשונה ויתבטל זכות השני' לגמרי. וא"כ למה השני' מוציאה מיד הלוקח – וכן למה לוקח גובה מהראשונה הרי יכולה לומר לו אי שתקת אי לא מחזרנא שטר לשניה. וכתב הסמ"ע כיון דלית ליה פסידא יכול לומר לו כשתהדר וא"כ.
ותרץ הישועות יעקב לפי הש"ך בחו"מ ס' קי"ח דדוקא כשזכותו של שני מכח ראשון יכול לומר מהדרנא ולכן הראשונה לא יכולה לומר ללוקח מהדרנא – אבל לוקח שבא מכחה של ראשונה יכול לומר מהדרנא.
סעיף ה
ויש לדקדק בלשון הרמב"ם שכתב בפ' כ"ב מאישות הל' י"ח אשה שמכרה או נתנה לבעלה מנכסי צאן ברזל בין קרקע בין מטלטלין או שדה שיחד לה בכתובתה או שדה שהכניס לה שום משלו לא קנה בעלה ואפ' קנו מידה מרצונה חוזרת בכל עת שתרצה שלא נתנה לו שלא מכרה אלא משום שלום ביתה ולפיכך אין לבעל ראי' בנכסי אשתו ע"כ וכתב הרב כסף משנה דכל זמן שהאשה לא חזרה המכר מכר ותמה הראב"ד על לשון הרמב"ם שכתב חוזרת דכל עת שתרצה א"כ איזה נחת רוח הוא זה.
והיינו דס"ל לראב"ד דיכולה לטעון רק אם נתגרשה או נתאלמנה דפסק שלום ביתה – אבל כל זמן שהיא עם בעלה לא יכולה לבטל אבל אח"כ יש אומדנא ובטל המקח וכ"כ רשב"ם בבת. מט.
והרמב"ן הוכיח דשאר נכסים המכר קיים עד שעת טירפא אבל ג' שדות מיד בטל וזה מה שתמה עליו. ושמא הרשב"ם יסבור באונס גמור ונתן מעות גמר ומקנה אפי' שלא נתן כל השווי כמו שהוכיח נ"י דאשה בפרוטה אי לאו דאפקיענהו היה הדין של אגב זוזי – אבל במקום שאין אונס גמור לא שייך אגב זוזי ולכן צריך טעם של שלום בית.
ובדעת הראב"ד דכל חיי הבעל המכר קיים ואח"כ המכר בטל ולא צריך שתוציא מהלקוחות ותטען נחת רוח. אלא אמרינן דיש אומדנא כן דלא עשתה אלא משום שלום ביתה ולכן מתמיה על הרמב"ם דכתב דמוציאה בכל עת משמע גם בחיי בעלה והרי נחת רוח עשיתי ולפ"ז גם אם מתה טענינן ליורשים.
ויש להקשות על הכסף משנה דכתב דבלא טענה נחת רוח המכר קיים. ממה שאמרה הגמ' אין לאיש חזקה בנכסי אשתו הא ראיה יש. תימא נחת רוח. ואי כדעת הכסף משנה נעמיד שלא אמרה. ויש לדחות דלעולם בעינן שהיא תטען כן והגמ' שאמרה הא ראי' יש תימא נחת רוח. הכוונה כיון שיכולה לטעון ולבטל המקח הראי' לא ראי' כיון דראי' זו תלוי' ברצון האשה אם תטען ודו"ק.
סעיף ו
וכתב הכנה"ג בה"ג ב"י אות צ' אשה שלא חתמה לראשון המכר בעלה ולשני חתמה לא הוי כאישתדוף בני חרי כ"כ הרמב"ן בתשו' ס' ע"ט וכן דעת הרמב"ם בס' י"ט ממלוה הל' ח'. וז"ל מי שלוה וכו' והיה לאשה בכתובתה. אם כתבה לשני איבדה כתובתה ואינה יכולה לטרוף וכ"כ מר"ן בשו"ע חו"מ ס' קי"ח סעיף א'. והש"ך תמה עליו למה סתם כהרמב"ם נגד רבים מהחולקים – ותרץ בעל ערך השולחן הספרדי בס' קי"א אות י"ז דכיון דדעת רש"י וכן בעל העיטור כמו שהביא הטור בס' ק' והב"י כתב שכן דעת הרמב"ן בס' ע"ט והריף שהביא ברייתא כצורתה – אפשר כיון דרש"י ורי"ף ובעל העיטור ורמב"ם ורמב"ן והרשב"א ס"ל כן לכן פסק מרן איבדה כתובתא לגמרי נגד דעת התוס' ר"ח ור"ת וכ"כ התשב"ץ ת"ב ס' תנ"א ולכן כל שחתמה לשני ולא לראשון איהי דאפסידא אנפשה, ע"ש.
ובגמ' משמע דהא דמהני בבע"ח ואשה רק בקנו מידו אבל באומר לחבירו דין ודברים לא מהני בדיבור אלא בקנין. ולכן משני הגמ' לא צריכה דקנו מידו והקשו התוס' צ"ה וכי כתבה ליה מאי הוי הרי לא בא עדין לידה והוי כמו כותב לה ועודה ארוסה וע"כ כתבו דשפיר פריך דהוא הוי ככותב לה והיא נשואה ולא דמי לארוסה כלל דארוסה אם מכרה ונתנה קיים אבל הוא אינו יכול למכור שלא תטרוף כל שעה, ע"כ.
והנה לפי הב"י בדף פ"ג שכתב דכל הראיה מרב כהנא דנחלה הבאה לו לאדם מתנה עליה שלא ירשנה ומהני סילוק – היינו בירושת הבעל דבאה לו ע"י מעשו אבל בירושה דאורייתא לא מהני סילוק ולכן הסוגי' אזלא למ"ד ירושת הבעל מדרבנן. אבל למ"ד ירושת הבעל דאורייתא לא מהני סילוק אפילו בעודה ארוסה. ולכן מייתי ראיה מרב כהנא נחלה הביא לו לאדם ממקום אחר שאינה ירושת אבותיו יכול להתנות שלא ירשנה דהוי כאומר אי אפשי בתקנת חכמים.
ולכן לא קשה קושית התוס' דכאן כיון שיש שעבוד כתובה דאורייתא לא מהני סילוק ולא דמי לכותב לה ועודה ארוסה דשם הזכות של הבעל מדרבנן אבל לו היתה דאורייתא לא יכול להסתלק ושעבוד הכתובה אצל האשה הוי שעבוד דאורייתא ולכן לא יכולה להסתלק בלא קנין ודו"ק. ולתוס' הראיה מרב כהנא דיכול להסתלק מדבר שלא בא לעולם ולכן מקשים התוס' הרי כאן האשה זכתה ומהני סילוק.
והנה הגמ' שואלת מאומר לכותב והרי המהרי"ט כתב דבאומר יכול לחזור מדין אתי דבור ומבטל דבור. משא"כ בכותב דהוי מעשה א"כ מה מקשה מאומר אכותב.
וע"ז תרץ מהרי"ט בבעל בנכסי אשתו יש לו רק שעבוד – כי גוף הקרקע של האשה וכשאומר הסתלק ולא יכול לחזור, והוי כמעשה ולכן שפיר פריך מאומר לכותב דדין אחד להם ודו"ק.