סעיף א
משנה דף צג. מי שהיה נשוי ג' נשים ומת כתובתה של זו מנה וזו מאתים וזו שלוש מאות ואין שם אלא מנה חולקות בשוה. היו מאתים של מנה נוטלת חמישים ושל מאתים ושלש מאות שלשה שלשה של זהב ובגמ' תניא זו דברי רבי נתן רבי אומר אין אני רואה דברי רבי נתן אלא חולקים בשוה ע"כ. ופי' ר"ח דקימ"ל כרבי ובאופן דהשאיר שלש מאות חולקי' הכל לשוה חלקים – בת מאה נוטלת חלק שהוא חמישים בת מאתים 2 חלקים דהיינו מאתים שלש מאות מאה חמשים ע"כ.
והרי"ף האריך והעלה דבאופן דהדאיר שלש מאות שעבוד כולם שוה וכל אחד מקבל מאה. וכ"כ הרמב"ם פי"ז הל' ח' והרא"ש והרשב"א וטעמא דמילתא כיון דיש שעבוד דאם הלוה מנה כל נכסיו משועבדין – לא למנה. אלא כל הנכסים וחכמים הם שתקנו שלא גובים ממשעבדי בזמן שיש בני חרי הא מעצם הדין גובה ולכן גובה מהכל. וכן נפסק בשו"ע ס' צ"ג סעיף ח"י. וחו"מ ק"ד סי' י'.
אמנם הרמב"ם בפ' כ' ממלוה ולוה הלכה ד' באריכות הביא דבריו כפי שפסק בפי"ז מהלכות אישות. דהיינו כדעת הרי"ף דאם השאיר שלש מאות כולן חולקות בשוה לאפוקי דעת הב"ח. וסיים ויש מהגאו' שהורה שחולקים לפי ממונם – ע"ש ולכאו' למה בהלכות אישות שתק ולא הביא דעת הגאוני' וכאן הביאם.
והנה קודם יש להניח דבמחלוקת הר"ח והרי"ף בדעת רבי דס"ל חולקי' בשוה – לדעת הרי"ף יפה כחה של בעלת המנה דאילו לפי דעת הר"ח בעלת המנה נוטלות חלק ששי דהיינו חמשים ולהרי"ף נוטלת מנה – ולכן היות וקימ"ל אם הניח קרקע ובא בע"ח ואשה לבע"ח יהבינן לאשה לא יהבינן וכן פסק הרמב"ם פי"ז הל' ה' והטעם כתב כ"מ שם בשם הריב"ש דבע"ח הוציא מעותיו אשה לא הוציאה מעות.
לפ"ז ניחא דבהל' מלוה ולוה כשכולם שווים רבינו חשש לדעת הר"ח והביא דעת הגאוני' דחולקי' בשוה לפי מעות. היות ולפי הרי"ף היה בעל המאתים והשלש מאות נפסדים ובעל המנה מורווח. לכן חשש לפסידא דמלוה אבל בהלכות אישות דאיירי בכתובה והאשה לא הוציאה כלום מכיסה לכן שעבודם שוה – ולא הביא דעת הגאוני' – ודו"ק. ועי' אור שמח פי"ז הל' ג'.
ובחידושי הרי"ם הקשה למה המשנה השמעתנו דין זה בכתובה הרי הדין במלוה נמי ומה חידש בכתובה והו"ל לחדש יותר במלוה שאע"פ שהזמן מוקדם כיון דיש דאקנה כולם שווין דכל שעבודם ביחד – ותרץ ע"פ הירושלמי בפ' הכותב הל' ב' דהיכא דבאין דאו' ודרבנן לדאו' יהבינן לדרבנן לא יהבינן – ולכן ס"ד כיון דאחת כתובתה מנה משמע אלמנה ושני' מאתים ושלישית שלש מאות הרי ראשונה אלמנה שני' מאתים בתולה שלישית מאתים עם תוספת וס"ד שבעלת מנה תדחה קימ"ל – ודפח"ת. והנה לדעת הרי"ף דחולקות בשוה לא צריכים הג' בבת. במשנה כיון דהדין דחולקות בשוה מצד שעבוד – אותו דין בין מנה – מאתים או שלש מאות.
סעיף ב
ולכאורה הרמב"ם בפי' מהלכות זכיה ומתנה הל' י"ג סותר עצמו דכתב וז"ל שכיב מירע שאמר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה לפיכך אם לא הניח תשע מאות חולקי' הנמצא לפי מה שכתב להם ואם יצא שט"ח גובה מכולם מכל אחד ואחד כפי מה שנתן לו כיצד היה החוב ארבע מאות וחמשים זוז בעל המאתים נותן מאה ובעל השלש מאות מאה חמשים ובעל הארבע מאות נותן מאתים ע"כ.
וכן פסק בשו"ע חו"מ ס' רנ"ג סעיף ט' כדעת הרמב"ם וזה נגד מה שפסק השו"ע באהע"ז ס' צ"ו. וכתב הסמ"ע לחלק דבשעבוד בעל המנה כל הנכסים משועבדין לה כמו לבעלת המאתים משא"כ במתנה – כיון דאמר מאתים לפלוני והשני ארבע מאות משמע דיש לו חיבה לאחד יותר מהשני ולכן גובין לפי הממון בשוה ודו"ק.
וכ"כ הב"ח בתשו' ס' ח' ד"ה וכל הראיות לחלק בין מלוה למתנה דבמתנה אזלינן בתר אומד דעתו לפיכך כל אחד נותן לפי מעותיו – לא כן בשעבוד. ור"ח שפסק שלפי רבי שכתב חולקות בשוה היינו לפי מעות הוכיח מבבת. קכד. בדין בכור שנוטל פי שנים בשבח שהשביחו נכסים לאחר מיתת אביהם ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים הנה רבי מוקי דנוטל לפי מעותיו כדי שלא יסתרו ההלכות – ויש לחלק דבכור אין שעבוד אלא כל אחד יש לו חלק מבורר בקרקע ובכור יש לו פי שנים – לכך נוטל כל מה שחלקו משביח – אבל הכא שיש שלש מאות כל השלש מאות משועבדים לבעלת מנה. הרי דגם התוס' בסוף דבריהם נוקטים שיטת הרי"ף לחלק בין בכור לשעבוד.
סעיף ג
והנה קימ"ל חזקה כל מה שתחת האדם הוא שלו. ואדם לא נאמן לטעון שחפץ זה של פלוני רק אם יש עדים ולכן בנטל עיסקא – ובא בע"ח ובעל העיסקא. הרי קימ"ל כל עיסקא פלגא פקדון – ולכן אם בא בע"ח לגבות וטוען עיסקא – אם יש עדים נאמן על מעות שבידו. וכתב הש"ך בס' צ"ט ס"ק ז'. דוקא לגבי חלק הפקדון – אבל על חלק המלוה חולקים בשוה.
ותמהו עליו האחרוני' דגול מרבבה נתיבות המשפט תומים שער המשפט דאה"נ הגמ' בפ' המקבל קד. אמרה דעיסקא נקראת כן כדי שלא תהיה מטלטלין אצל הבנים וכתב הרי"ף והרא"ש שבע"ח לא גובה מעיסקא וכ"כ הרמב"ם פ"ז משלוחין הל' ד' שאין בע"ח נוטל מעיסקא והטעם כתב רב אלפס ראי' מגמ' קד: להכי יהבי לך לאיעסוקי ביה ולא למשתי ביה שכרא ומזה דייק הרי"ף דהשותף לא יכול לחלוק בפלגא מלוה – וכ"כ רמב"ם פ"ז משלוחין הל' ד' – וע"ז כתב פ"ת חו"מ ס' צ"ט ס"ק נגד כל הפוסקי' ועי' פ"ת חו"מ ק"ד.
והנה בדין שכולם שווין מחמת ששעיבודין שווה מה יהיה הדין באחד שיש לו שתי שטרות האם נדון כאדם אחד – או כשנים – וכתב הש"ך בס' נ"ג שמחשבין לפי השטרות. ובשו"ת צמח צדק הקדמון ס' ט"ו דין על שטרי ממראני דרש שטר מוכ"ז דפורעים בהם ולא בעי כתיבה ומסירה. דחולקים לפי שטרות.
ובשו"ת שבות יעקב ח"א ס' קנו. דן בזה באחד שיש לו שני שטרות האם גובה כמו אחד או שנים – כיון דיכול למכור שני השטרות בכתיבה ומסירה ולעשות מהם שטר אחד. וכן אחד מהם היה אלם דלא יכול לישבע. כיון דכל אחד נשבע לפני גבי' מה יהיה דינו של האלם. והוכיח מלשון הרמב"ם דחולקים לפי שטרות שכתב שטרות שזמנם שוה וכן משמע לשון המחבר – וכתב להוכיח מסוגי' בבת. קעב. אמר רבא האי מאן דנקט שטרא ברמאה ואמר שו"י נהלי תרי בר חמישים לא שומעין לו דניחא ליה למלוה שיהיה שטר מאה כדי שהלוה יפרע כל החוב.
וכן נמי אם המלוה יש לו שני שטרות של חמישים ובא הלוה ואומר לו תעשה שטר אחד של מאה לא שומעין לו – דעבדי רבנן מילתא למלוה כי היכי דלא לפגום שטרו – ותיפוק ליה דלא שומעין ללוה כדי לא להפסיד למלוה כי כשיש לו שני שטרות הוא גובה פעמים מכח שעבודו – משא"כ בשטר אחד. ותרץ דהוי חששא רחוקה ולכן הגמ' העמידה באופן פשוט יותר של פוגם. והעלה דגובה מכח כל שטר ושטר וכ"כ הצ"צ ס' ט"ז אמנם בשו"ת הב"ח סי' ל"ה כתב דגובה רק מכח שטר אחד – והביא ראי' מב"ת קעב.
והעלה דאם ראובן יש לו שני שטרות ומסר אחד מהם בכתיבה ומסירה נמי לא זוכה הלוקח אמנם בשבות יעקב דומה מטעם הנ"ל וכתב דהכל הולך לפי מנהג הסותרים איך נהגו.