סימן מח
הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא
סעיף א
משנה דף עה: הרי זה גיטך ע"מ שתשמשי את אבא ע"מ שתניקי את בני כמה היא מניקתו שתי שנים וכו' מת הבן או האב הרי זה גט. ה"ז גיטך ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים ע"מ שתניקי את בני שתי שנים מת הבן או שאמר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה אינו גט. רשב"ג אומר כזה גט כל עכבה שאינה ממנה ה"ז גט ע"כ. ופרכינן והא תניא שמשתו יום אחד הניקתו יום אחד הרי זה גט אלמא לא בעינן כולי האי.
רבא אמר כאן בסתם כאן במפרש המשנה מיירי בסתם וברייתא איירי במפרש יום אחד. רב אשי אמר כל סתם כמפרש ותמיד יום אחד ופריך מדתנן כמה מניקתו שתי שנים לרבא ניחא לרב אשי קשיא דהרי ביום אחד סגי הכי קאמר יום אחד משתי שנים לאפוקי לאחר שתי שנים מיתיבי ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים ע"מ שתניקי את בני שתי שנים מת הבן או אמר האב אי אפשי שתשמשני שלא בהקפדה אינו גט בשלמא לרבא רישא שלא פירש.
שתי שנים ולכן מת האב או הבן ה"ז גט. סיפא דפירש שתי שנים ע"כ דוקא שתי שנים אלא לרב אשי דס"ל כל סתם כמפרש יום אחד. למה ה"ז גט הרי לא קיימה התנאי.
ופסקו הרי"ף ורמב"ם כרב אשי דכל סתם כמפרש יום אחד בתוך השנתים והרא"ש פסק כרבא ע"מ שתשמשי את אבא בסתם זה לעולם ופירש הר"ן אע"ג דאמר רב אשי ע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים ומת האב או הבן אינו גט. לרבא ניחא כיון דמפרש הרישא שתניקי את בני שתי שנים אע"פ שאמר סתם. ובסיפא כיון דלא היה צריך להפרש ופירש שתי שנים משמע דוקא ולכן אם מת לא נתקיים התנאי אלא לרב אשי קשיא דע"כ הרישא דפריש יום אחד ולמה אם מת הבן הגט קיים הרי לא קיימה התנאי דלפי רב אשי דאמרינן ה"ז גט כשלא התחילה להניק.
א"כ לרבא מעמיד הרישא דה"ז גט בהתחילה להניק. משמע למי שפוסק כרבא אם מת הבן ולא התחילה להניק לא הוי גט כן יוצא מדברי רש"י ותוס' חולקים וס"ל דלרבא אם מת הבן קודם שהתחילה להניק ה"ז גט וטעמא כיון דלא פירש לא אכוון אלא לרווחה כל ימים שהוא צריך והר"ן תמה עליו דכיון דרישא כרבנן מוקמינן לה איך אפשר לרווחה אלא ע"כ לצעורה ופי' הרישא דמתניתין כן או שנאמר ע"מ שתניקי את בני רוצה צריך הנקתו ותצטרך להניקו שתי שנים ואם מת ה"ז גט.
או שנאמר שמתכוון רק להנקה ולא תצטרך להניקו אלא יום אחד ואם מת אינו גט. ומשום דמתניתין לצעורא קא מכוון נקטינן שלצורכו מכוון. וצריכה להניקו שתי שנים ואע"פ שאם מת ה"ז גט. אי אפשר לתפוס החבל בשני ראשים. וסיים הרא"ש בס' י שנראה עיקר כרבא לחומרא. אבל בסיפא דפירש שתי שנים. כיון דקימ"ל כרבנן דלצעורא קא מכוון לכן אם מת תוך שתי שנים אינו גט ולרש"י מת הבן או האב דוקא בהתחילה להניק ולרב אשי הוי גט אע"פ שלא הניקה.
סעיף ב
ובתוס' הקשו על רש"י אי כשהתחילה להניק את בנו ולשמש את אביו לרבא הרי זה גט פשיטא בשלמא בבן ניחא אע"ג דלא הניקה אותו כ"ד חודשים אלא באביו הרי מת האב וזה נחשב כאילו שימשה אותו כל ימי חייו לכן העמידו בלא שימשה וברישא ה"ז גט אבל הרמב"ם בפ"ח כתב דאם מת הבן או האב קודם שתניק או תשמש אינו גט. והוא פוסק כרב אשי ולרב אשי ע"מ שתשמש סתמו כפירוש יום אחד וא"כ למה אם לא שימשה אינו גט הרי לרב אשי שכאשר מתנה סתם ומת ה"ז גט גם קודם שתניק ע"ז כתב הר"ן דלרב אשי אם לא הניקה יום אחד אינו גט ובחתם סופר כתב לישב דאם לא נתקיים התנאי לרמב"ם אינו גט אבל אם התחילה להניק שעה אחת ומת הוי גט.
ולפי הרמב"ם מה שצריכה להניק יום אחד היינו שעה אחת ודו"ק. ופסק המחבר כדעת הרמב"ם דאפילו שעה אחת וי"א יום אחד ממש כליל שבת ויומו והרמ"א חולק ע"מ שתניקי את בני כ"ד חודש ולשמש את אביו כל ימי חייו.
וכתב הר"ן להסביר דעת הרמב"ם דפסק כרב אשי ומ"מ בעינן שיתקיים התנאי בהנקה ולכן פריך בשלמא לרבא רישא כיון דלא פריש והתחילה להניק לכן אם מת ה"ז גט וסיפא דפריש כיון שמתו האב והבן בתוך הזמן לא נתקיים אלא לרב אשי ע"כ רישא בהניקתו יום אחד. דאי לא הניקתו למה הוי גט הרי לא נתקיים התנאי. אלא ע"כ בהניקתו ונתקיים התנאי וסיפא דאמרינן אינו גט לא נתקיים התנאי הרי זה יודעים מהרישא דאם נתקיים התנאי זה גט לא נתקיים לא גט ע"כ בא רב אשי להסביר דסתם מפרש יום אחד דמי והכי פירשו כל שהתחילה להניקו מת ה"ז גט והו"ה לא מת.
ובאב אם התחילה לשמשו ומת אין חידוש דמאי הו"ל למעבד. אלא בא לאשמועינן דשימוש יום אחד הוי שמוש ונראה דהאי יום אחד דאמר רב אשי שעה אחת והרמ"ה ס"ל מעת לעת. ואיכא מ"ד כיון דמתניתין דיינא כרבא הילכתא כוותיה. וכתב הרשב"א בדיני ממונות נמי אם א"ל בית זה נתון לך במתנה ע"מ שתפרנס את אבי או תזון את בני ולא פירש לו זמן דלרבא צריך לזון כל ימי חייו ולרב אשי כמפרש יום אחד או שעה אחת דמי. ואיכא מ"ד דמחלוקת רק בגיטין ס"ל דרב אשי ס"ל לצעורא מכוון והרי ציערה. משא"כ בממון סתם כמפרש כל ימי חייו ע"כ.
סעיף ג
ובתפארת יעקב חקר בהא דע"מ שתשמשי את אבא שתי שנים איזה שתי שנים האם הראשונות או אחרונות. והוכיח מרשב"ג דאמר כל עכבה שאינה ממנה ה"ז גט ולכן אי אמר האב אי אפשי ה"ז גט. ואי נאמר שנתים אחרונות מה מועיל אי אפשי אולי ירצה שתשמשנו בסוף ימיו אלא ודאי מדובר בשנים ראשונות. ולכן לרשב"ג אי אמר ביום הראשון אי אפשי כבר נתבטל התנאי וכיון דהעכבה לא ממנה מגורשת ולרבנן הגט בטל וכתב דגם לרשב"ג אם אמר אי אפשי לא שייך שתפטר מלשמשו שתי שנים אפילו ירצה דאפילו אם אמר אי אפשי פטרה מ"מ הפיטור של היום לא יועיל על מחר.
וע"ז כתב דזה תלוי במחלוקת רבא ורב אשי דלרבא דאמר לעולם אי אפשי לא פוטר גם לרשב"ג לרב אשי דס"ל יום אחד אי אפשי פטר עצמו. ולכן מה שאמר רשב"ג כל עכבה שאינה ממנה היינו רק בע"מ שתשמשי שתי שנים. ובתוס' הקשו לרשב"ג דס"ל כל שהעכבה לא ממנה הוי גט הרי בנתינה בע"כ לא ממנה. וקימ"ל הלכה כרשב"ג והתוס' חלקו דהכא כיון שמת הוי כאילו נתקיים התנאי משא"כ ע"מ שתתני לי מאתים זוז.
ובתפארת יעקב הקשה דנפרוך מע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת אמרינן לי ולא ליורשי. הרי שם העכבה לא ממנה ואפילו אמר בפירוש לי ולא ליורשי לרשב"ג תהיה מגורשת דעכבה לא ממנה ויש לחלק דכיון דהיתה יכולה לקיים בחייו ולא קיימה מודה רשב"ג. ועוד בשלמא על מנת שתשמשי את אבא אי אמר לא רוצה אע"פ שהעכבה לא ממנה מ"מ לא הוי מגורשת כיון שיש לה עוד זמנים לקיים התנאי דבשביל שאמר היום אי אפשי לא הפקיע החיוב דהא מחילה לא מהני בבעל וכל שכן באב.
ולכן בנתינה כיון שלא קבע זמן אי לא הוי נתינה לא קיימה התנאי וצריכה לקיים כל זמן שירצה ואי הוי נתינה הרי קיימה התנאי ולכן זה ההבדל שם ע"מ שתשמשי קבע זמן כאן לא קבע זמן ומ"מ לגבי יורשים דלא יכולה לקיים התנאי שמת.
וע"ז כתב תפארת יעקב ליישב דבע"מ שתתני לי מאתים זוז חייבת לקיים התנאי. ואם נתנה בע"כ לא מהני אע"ג דעכבה לא ממנה וטעמא דרק כשהדבר תלוי בה ע"מ שתתן הוי עכבה ממנה ותלוי בה. משא"כ ע"מ שתשמשי היא לא יכולה להתחיל לשמש אם האבא לא מבקש רק היא צריכה להיות מוכנה לשמשו כשיבקש וכן להניק את בנה בזה אמרינן אם העכבה ממנו דהיינו הוא המבקש הוי גט משא"כ בתנאי שתתני לי שמוטל עליה בזה אם מת לא הוי גט.
ויש לתמוה על הרמב"ם בפ"ג מזכיה ומתנה הלכה ו דפסק כל הנותן מתנה על תנאי בין שהתנה המקבל והחזיק המקבל וזכה בה אם נתקיים התנאי נתקיים המתנה ואם לא נתקיים התנאי נתבטלה המתנה ויחזיר הפירות שאכל והוא שיהיה התנאי כראוי ע"כ.
וביד המלך הלכות זכיה פ"ג הסתפק בהתנה הנותן והמקבל רוצה לקיים התנאי והנותן לא רוצה וכן בגיטין עה. מחלוקת רבנן ורשב"ג ע"מ שתשמשי את אבא ואמר האב איני רוצה לרבנן הגט בטל ולרשב"ג כיון דהעיכוב לא ממנה ה"ז גט. ופסק הרמב"ם בפ"ח מגירושין כרבנן דאינו גט. ובהלכות זכיה שתק רבינו דהרמב"ם ס"ל דרק בממון דילפינן מתקנתו של הלל דנתינה בע"כ הוי נתינה וכן פסק בגט ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה בע"כ הוי נתינה מדאורייתא והר"ז גט פסול והתוס' הקשו למה צריך תקנה הרי קימ"ל הלווהו בישוב לא יחזיר במדבר הא בישוב מחזיר לו אפי' בע"כ.
ובפירוש אמרו בפרק הזהב אם א"ל טול זוזך לא הוי על המעות אפ' שומר חנם. והתוס' נדחקו אם יש הפסד למלוה וצ"ע אם נתינה בע"כ הוי נתינה אפילו יהיה הפסד למלוה.
ולכאורה מה הדמיון בין החזרת מלוה לבתי ערי חומה. בשלמא בחוב יש דין עבד לוה לאיש מלוה וכן פריעת בע"ח מצוה אין שום זכות למלוה לתפוס את הלוה ולא לקבל ממנו החוב ולהשאירו משועבד למלוה וכן שלא יקיים מצות פריעת בע"ח מצוה וע"כ שייך שפיר לומר נתינה בע"כ שמה נתינה. ואע"פ שמלוה חבירו בישוב לא יפרע לו במדבר. דהטעם כיון דהחזר במדבר לא הוי מעין פרעון וסכום ההלואה שקבל ממנו בישוב שונה הוא במדבר. ולכן הדין שדייק רבא נתינה בע"כ מתקנת הלל.
היינו במתנות ונתינות דאין לקונה שום חיוב על המוכר על חזרת המעות. ואם ירצה המוכר שלא להחזיר ולהחליט המכר הרשות בידו אבל בהלוואה לא שייך אם ירצה הלוה שלא ישלם. ולכן תיקן הלל שיהיה חולש ללישכה ומניח מעות ונכנס ומזה דייק רבא שמע מינה בעלמא שאין חיוב נתינה מוטל על הצדדים וכגון ה"ז גיטיך על מנת שתתני לי מאתים זוז דגם בנתינה זו הברירה בידה. באם אינה רוצה ליתן ולבטל הגט הרשות בידה כמו במוכר בבתי ערי חומה. והר"ן העלה דכיון דדין נתינה בע"כ לא איפשטא לכן באיסורא קיימא בספקא ובממונא אין מוציאין ממון מיד המוחזק.
סעיף ד
והרמב"ם בפ"ח מגירושין פסק בהלכה כ עכבה שאינו מצידה אינו גט דכתב וז"ל א"ל ע"מ שתניקי את בני או תשמשי את אבא שתי שנים ה"ז משלמת הזמן שפירש מת הבן או האב בתוך הזמן או שאמר האב אין רצוני שתשמשני אינו גט שהרי לא נתקיים התנאי וכו'. ואילו בהלכה כא פסק בנתינה בע"כ ע"מ שתתני לי מאתים זוז מכאן ועד ל' יום נתנה לו בע"כ והוא אינו רוצה לקבל ה"ז גט פסול וכו' וידוע שכל מקום שכתב הרמב"ם גט פסול היינו פסול מדרבנן ע"כ.
והרי שם העכבה מצדו ומ"מ פסל מדרבנן וצ"ע. ויש עוד לתמוה למה לא תשמש את אביו בע"כ ותהיה מגורשת וצ"ל ע"מ שתשמשי את אבא אם האב לא צריך השימוש אפילו שעושה לו אבל הוא לא רוצה לא שייך שימוש בע"כ כי זה לא שימוש. מ"מ מצד העכבה הרי כשלא רוצה לקבל הרי עכבה לא מצדה ולמה פסול וצ"ל כשהעכבה מצדו. מ"מ הרי קבל והתקיים התנאי אבל כשלא רוצה לקבל אף שעכבה מצדו אינה מגורשת וע"כ צריך למצוא סברא לזה.
והתוס' עה: ד"ה של הקשה רב אלחנן לרשב"ג דכל עכבה שלא מצדה לא הוי עכבה א"כ למה בע"מ שתתני לי מאתים זוז לרבא בלישנא קמא שנתינה בע"כ לא הוי נתינה הרי עכבה לא מצדה וצ"ל דיש הבדל בין אם הוא המעכב לאביו המעכב דכשאדם נותן גט ע"מ שתתני לי מאתים זוז הרי משאיר בידו הכח בבחירתו. ולכן בנתנה בע"כ לא הוי נתינה והגט לא חל דעתו בעת הגירושין לבטל הגט ולקיימו ע"י קבלה דאם לא תרצה לתת הגט לא חל ואם תרצה לתת הגט חל ולכן בנתינה בע"כ אע"פ שעכבה מצדו.
ולא מצדה ס"ל לרשב"ג דלא חל הגט. אבל בע"מ שתשמשי את אבא או תנקי את בני סובר רשב"ג כיון דהיא רוצה לשמשו והוא לא רוצה. בזה הבעל לא תלה בעצמו אלא תלה באביו העיכוב לא ביד הבעל דלא יודע מה רצון אביו ולכן כשנתן הגט נתן באופן שהוא הסתלק לגמרי ותלה באביו ולכן כל שמוכנה לקיים התנאי והוא לא רוצה ס"ל לרשב"ג דהעכבה לא מצדה והוי גט. וכן בע"מ שתניקי את בני ומת הרי נמי לא ידע אם הבן ימות ולכן כשנתן הרי סילק עצמו ולא השאיר בידו הברירה.
והרמב"ם ס"ל כלישנא בתרא דנתינה בע"כ הוי נתינה ואע"פ שלא רוצה לקבל דמ"מ נתקיים התנאי ולכן מגורשת. משא"כ בע"מ שתשמשי את אבא דהעכבה מצד האם ס"ל כדעת רבנן דלא נתקיים התנאי ולא הוי מגורשת דכל הקפידא היא בקיום התנאי ולכן אין סתירה ברמב"ם. ובזה מובנת המשנה ברישא ע"מ שתשמשי את אבא לא קבע זמן בזה אמרינן מת האב או הבן מגורשת הרי בעצם לא קיימה התנאי. ובסיפא בקבע זמן כתב במת הבן. או מת האב או אמר אי אפשי שתשמשני למה בבן עצמו לא נקט מת הבן או אמר האב אי אפשי שתניק את בני לרבנן לא מגורשת ולרשב"ג מגורשת א"ל ע"כ כל עיקר דינו של רשב"ג דוקא כשהבעל מסר הגט ולא שייר לעצמו שום כח לבטל הגט אלא תלה בדעת אביו ולכן ס"ל לרשב"ג כיון דהבעל סלק עצמו במסירת הגט ותלה באביו לכן מת האב או אמר אי אפשי מגורשת אבל באמר הבעל אי אפשי שתניקי את בני בזה גם רשב"ג מודה דלא הוי גט כיון שתלה בדעתו והשאיר זכות לעצמו.
וזה דומה לדין ע"מ שתתני לי מאתים זוז לרשב"ג אליבא דלישנא קמא דנתינה בע"כ לא הוי נתינה לא מגורשת ודו"ק זה תוכן דברי הרב יד המלך בהלכות זכיה פ"ג ע"ש.
סעיף ה
נמצא דכשאמר לה ע"מ שתשמשי את אבי ומת מגורשת לרב אשי א"ל ע"מ שתניקי את בני אמרינן יום אחד ומ"מ בעי שתקיים התנאי ותוס' כתבו אפילו שלא הניקה כל שמת מגורשת ורמב"ם פסק כרב אשי אם לא הניקה לא הוי גט. ורי"ף ורמב"ם פסקו כרב אשי והרמ"ה פסק כרבא והרא"ש פסק לחומרא. וכתב ב"י דנ"מ בין רבא לרב אשי לענין ספק מגורשת. וק"נ כתב בגט לחומרא בממון שעה אחת וכ"כ תשובת הרא"ש כלל ו' ס' יד ע"מ שתניקי את בני המשנה לא נקטה כמו הברייתא נתקיים התנאי ה"ז גט.
וטעמא כיון דמלשון הרמב"ם בפירוש המשנה משמע דאיירי בבן משותף וכשנתגרשה אין חיוב להניק ואם מניקה כופין אבל בעל משלם לפני הגירושין כופה ומניקתו בחינם. נמצא בכל אופן מניקה. רק אם אמרה איני מניקה הוי גט בטל וחייבת להניק מצד אישות הניקה הרי גט קיים ולכן לא שייך לומר נתקיים התנאי דבכל אופן מניקתו. דבכל אופן הגט גט דאם כופה נתקיים התנאי.
לפי זה הרמב"ם דפסק כרב אשי ורק אם נתקיים התנאי הוי גט ברישא א"כ למה צריך לומר מת הבן מת האב אפילו לא מת כיון דקיימה תנאי וע"כ מה שנקט מת האב או הבן משום סיפא דא"ל ע"מ שתשמשני שתי שנים דאם אמר האב אי אפשי נחלקו ת"ק ורשב"ג ורישא אה"נ לרמב"ם לאו דוקא וע"כ בקיימה התנאי דאי נאמר משנה דוקא א"כ הניקתו או שימשה ואח"כ מת פשיטא דהוי גט. ולפי הרמב"ם מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא לרב אשי הכי פירושו כיון דע"מ שתניקי אמרינן יום אחד ולא אמרינן כל זמן ימי הנקה.
א"כ ע"כ רישא יום אחד כיון דאם מת מגורשת. ומת לאו דוקא. אלא סיפא דמפרש ב' שנים ע"כ יום אחד לא מהני ולא מגורשת דאמרינן כל ימי הנקה גם רישא כל ימי הנקה. ולכן הרמב"ם פסק בע"מ שתניקי שתי שנים אם מת או אמר אי אפשי אינה מגורשת.
ולפי הירושלמי ניחא דאיירי בשכר מניקה ולכן כשאמר לה ע"מ שתניקי את בני היינו תשלמי שכר הנקה ולרב אשי מת הוי גט היינו בהתחילה להניק ודמי לשילמה שכר הנקה ומת הבן באמצע וס"ד שתשלם לו הכל קמ"ל כיון ששילמה מקצת כל ימי הרווחה שלה איירי. משמע אם הקפיד עליה שתניק בעצמה ומת קודם שהניקה דאינו גט שלא קיימה התנאי. ועוד פסק הרמב"ם הר"ז גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ומת חולצת ולא מתיבמת וטעם הרמב"ם שבעינן שהתנאי יהיה מבוטל בפועל ואי אפשר להיות מבוטל בפועל שהרי לא קבע זמן וכמ"ש ה"ה בהסבר הרמב"ם ולפיכך חולצת.
והקשה הב"ש למה במת האב או הבן שתי שנים הרמב"ם פסק הגט בטל הרי ג"כ לא התבטל בפועל וכתב ב"ש כיון שהבעל חי יכולה לומר תן לי בנך ואניקהו או אביך ואשמשנו היינו ביטול בפועל משא"כ במת הבעל אין למי לתת.
כתב הרשב"א בענין ממון מי שקבל לזון חבירו בסתם חייב לזונו כל ימי חייו ודוקא בגט מחלוקת דבגט לצערה מכוון והא צערה אבל בממון לרווחא קא מכיון וכל ימי חייו משמע וכן נפסק ברמ"א חו"מ סימן ס סעיף ג בשם הרשב"א והרא"ש חלק וס"ל די ביום אחד. ופ"ת הביא דברי התומים וכתב החו"מ דלא פליגי הרשב"א והרא"ש דמר"ן באהע"ז סימן קיד כתב דחייב כל ימי חייו איירי בעני מדין נדר ולכן מפרנסו כל זמן שצריך משא"כ ברא"ש איירי בסתם אדם רגיל ולכן המוציא מחבירו עליו הראיה וכ"כ בתשובת ח"ס חו"מ סימן ט וכתב דבפרק מי שאחזו איירי שנותן לו קרקע לזון את אביו לכן אנן סהדי דנותן לזון לכל הזמן ולכן הוי ס"ס ספק כרבא או כרב אשי ואת"ל כרב אשי דלמא ממון שאני ועיין לקמן חו"מ סימן קיב והו"ה אם שכרו רב בסתם לרשב"א כל ימי חייו עיין פת"ש שם.
וכתב רש"י במשנה ה"ז גט כיון דלא פריש מידי לא איכוון אלא להרווחה כל ימים שהוא צריך ומכאן ואילך אינו צריך וקשה דלטעם רווחא אמרינן אם מת קודם שהניקה נמי מהני ורש"י פי' מת הבן ה"ז גט מת בתוך הזמן של הנקה וכ"כ התוס' בשמו ולמה צריך שתניק דלטעם הרווחה אפילו לא הניקה. והנה רש"י עד: ד"ה לצעורה כתב. דסתם מגרש את אשתו מתוך איבה הוא מגרשה הילכך מספיקא אמרינן לצעורה איכוון ולא תלינא לרווחא לקולא הרי בדברי רש"י אנו מסופקים ולכן אזלינן לחומרא שמא לצעורה איכוון ולכן אם מת קודם ששימשה והניקה בטל הגט מספק.
אבל מת בתוך זמן הנקה מהני דנתקיים התנאי דמטעם לצעורה סגי ביום אחד דהא ציערה ולטעם הרווחה הרי כל זמן שצריך ובמת לא צריך. ולכן במשנה במת הוי גט מטעם הרווחה. דהא לא צריך ולצעורה בעינן מת תוך הזמן.
ובזה מיושבת קושית הר"ן על רש"י דתמה עליו איך אפשר לומר טעמא משום רווחא דהא רישא מוקמינן כרבנן דלצעורה ולפי הנ"ל ניחא (בית אהרון). וכן נמי התוס' ד"ה רשב"ג כתבו ברייתא כרשב"ג דמיקל בתנאי אבל רבנן דס"ל כל הזמן שצריך וקשה הרי רבנן ס"ל לצעורא וכל לצעורא סגי ביום אחד ולפי הנ"ל ניחא דרבנן לרש"י מסתפקים אי משום צעורה או הרווחה אמנם תוס' לשיטתם דס"ל או צעורה ורווחא ולכן אם מת קודם שתניק מגורשת דלא בעי הנקה.