סימן מז
אונס ביום האחרון ונתינה בע"כ
סעיף א
דף עד: תנן התם בראשונה היה נטמן יום אחרון כדי שיהיה הבית ערי חומה חלוט לו התקין הלל הזקן שיהיה חולש את מעותיו ללשכה ויהא שובר את הדלת ונכנס. ואימתי שירצה הלה יבא ויטול מעותיו. ואמר רבא מתקנתו של הלל נשמע הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת על כרחו אינה מגורשת מדאיצטריך הלל לתקן נתינה בע"כ דהוי נתינה מכלל דבעלמא נתינה בע"כ לאו נתינה. מתקיף רב שימי בר אשי ודילמא כי איצטריך ליה לתקוני שלא בפניו אבל בפניו בין מדעתו בין בעל כרחו הוי נתינה.
ואיכא דאמרי אמר רבא מתקנתו של הלל הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו בין מדעתו בין בע"כ הוא נתינה וכי איצטריך ליה להלל לתקוני שלא בפניו אבל בפניו בין מדעתו בין בע"כ הוי נתינה. מתקיף ליה רב פפא ואיתמא רב שימי בר אשי ודילמא אפי' בפניו נמי מדעתו אין על כרחו לא והלל מאי דאיצטריך ליה תקין. ופסק הרמב"ם פ"ח מגירושין הלכה ח. ה"ז גיטיך ע"מ שתתני לי מאתים זוז מכאן ועד ל' יום נתנה לו בעל כרחו והוא אינו רוצה לקבל ה"ז גט פסול עד שתיתן מדעתו. וכן פסק בשו"ע אהע"ז ס' קמג סעיף ד'.
ודעת רב האי גאון בתשובת הגאונים לא מבואר בדבריו איך לפסוק אבל בעל העיטור פסק כאיכא דאמרי בתרא שנתינה בע"כ שמה נתינה. ותקנת הלל שניתנה בע"כ שמה נתינה אפילו שלא בפניו. גם הרמ"א הביאו הריטב"א פסק כרבא דנתינה בע"כ שמה נתינה. ובדברי הרמב"ם כתב הר"ן ממה שפסק הגט פסול משמע דהרמב"ם פוסק כלישנא בתרא דנתינה בע"כ שמה נתינה. אלא שהרמב"ם מחמיר לכתחילה בערוה חמורה והים של שלמה סי' ט' ובעל תפארת על הרא"ש ס' ז' מעירים שלא מובן למה הרמב"ם מחמיר לפסול כיון שהוא פסק כדברי רב פפא בלישנא בתרא שדחה דברי רבא. והרב מעשה רוקח כתב דנכון דהרמב"ם דרכו לפסוק כלישנא בתרא מ"מ כאן חשש לערוה חמורה וכן דעת הב"ש ס"ק ז.
סעיף ב
אמנם הרש"ל ותפארת שמואל פסקו דהאשה הוי מגורשת. וכ"כ הרב קרית מלך רב בנו של הגאון בעל מח"א בפ"ח דגירושין ולענין הלכה יש ג' דיעות חלוקות דעת רב האי גאון דבין בגיטין וקדושין ובין בממונות נתינה בע"כ שמה נתינה. דעת הרא"ש והרשב"א בחידושיו והטור בס' קמג דהוי ספק מגורשת. ובממון אזלינן בתר חזקה. דעת הרמב"ם דנתינה בע"כ הוי נתינה ולענין קדושין וגירושין אזלינן לחומרא ולכתחילה לא תינשא ואם נישאת לא תצא, ע"כ. והרב פרי חדש בספרו מים חיים סי' ה דן בזה והביא מחלוקת הפוסקים דעת רב האי ורמב"ם דס"ל דהוי נתינה ודעת החולקים עליהם ופוסקים לחומרא.
והעלה דלמ"ד נתינה בע"כ לא שמה נתינה לא מגורשת אף אם קבלם בע"כ כיון דקבלם בע"כ לא הוי נתינה ודן שם לענין כפר שיש שם רק כהן אחד ולא רוצה לקבל ה' סלעים של פדיון ושאר מתנות כהונה אם הישראל יוצא כיון שנותן לו. או דילמא שלא יוצאים כיון שהכהן לא רוצה לקבלם. והעלה דאף למ"ד נתינה בע"כ שמה נתינה רק אם בסוף קיבלם אבל אם לא קיבלם כלל לכו"ע לא יצא ידי חובתו. ודחה סברא זו מדברי הב"י בס' קמג דהביא דעת רבו בד"ה אבל לא אמר לו.
דכתב שם דכשקבלם האחר אף שקבלם בע"כ לכו"ע הוי נתינה כי פליגי כשלא קבלם. ובבית יוסף הביא דעת חכם אחד שהשיג על רבו וכתב דאם קבלם בע"כ זה המחלוקת אי הוי נתינה או לא אבל כשלא קבלם לכו"ע לא הוי נתינה והוא כתב דדברי המשיג נכונים דלמ"ד דהוי נתינה אפילו לא קבלם הוי נתינה אבל למ"ד לא הוי נתינה אפי' קבלם כיון שקבלם בע"כ לא הוי נתינה אלו עיקר דברי הפרי חדש. והגאון מוהר"א רוזינבהיים בספרו בן יהודה ס' לג האריך לבאר דברי הרב המשיג ושהדין עמו ודבריו מכוונים לדעת הפר"ח ובלי ספק שלא היה לו פר"ח בידו.
ודע דהחכם המשיג הוא מהר"ם אלאשקר בס' לב והרב קרית מלך רב בפרק ח' מגירושין האריך בזה. ובעיקר דינו של הרב פר"ח נחלק עליו הרב אגורה באהלך והעלה דלא קיים המצוה אם הכהן לא רוצה לקבלם. וצריך לחפש כהן אחר והביא שהרב קול יעקב דף ז' עמוד ג העלה דבמתנות כהונה נתינה בע"כ לא הוי נתינה והביא מה שפסק הרמ"א בס' תרצה דמי ששלח מתנות לחבירו בפורים ולא רצה לקבלם לא יצא ידי חובה. ובענין משלוח מנות הדבר שנוי במחלוקת ועי' בספר שערי רחמים באו"ח סי' יא שדן בזה והנה במתנות כהונה מצאנו מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן בספר המצוות שורש י"ד.
דדעת הרמב"ם הוי מצוה אחת. ולפי הרמב"ן שתי מצוות מצות הפרשה ומצות נתינה. אבל הרמב"ם דס"ל מצוה אחת איך מברכים על ההפרשה שמא הכהן לא ירצה לקבל והוי כמו שכתב הרשב"א שלא מברכים על מצות צדקה. שמא העני לא ירצה לקבל. אלא מוכח ממה שמברכין על הפרשה דנתינה בע"כ במתנות כהונה הוי נתינה.
סעיף ג
פסק מר"ן בשו"ע או"ח ס' קח מי שלא התפלל בעוד שיש לו זמן להתפלל מפני שסבור שעדין ישאר לו זמן אחר שיגמור אותו עסק שהוא מתעסק בו ובין כך ובין כך עברה לו השעה וכו' כולם חשובין אנוסים ויש להם תשלומין ע"כ. וכתב המג"א ס"ק יח דשכחה הוי אונס. והמקור לדין זה הוא מהנמוק"י ב"ק פרק כיצד הרגל היתה אבן מונחת בחיקו ושכחה ונפלה והזיקה אע"ג דחייב לשלם נזק מדרבנן פצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיד מ"מ לגבי ד' דברים שהם ריפוי שבת ובושת ופגם פטור כיון דאנוס הוא ולא ילפינן לרבות שוגג בד' דברים ואע"ג דהו"ל לאסוקי אדעתיה תחילה פן תיפול ותזיק מ"מ נקרא שוגג ודון מינה לגבי תפילה דשכחה מקרי אונס כמו לגבי ד' דברים.
וביו"ד ס' רלב כתב בשו"ע מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני וכו' ואם לא עשה מיד כי אמר עדין יש לו פנאי שכח או נאנס ולא עשהו י"א דמקרי אונס וי"א דלא מקרי אונס.
והקשה המג"א כיון דהנ"י למד דין תפילה ושבועה מאותו דין של אבן וא"כ אמאי מר"ן השו"ע ביו"ד הביא מחלוקת וכאן סתם וכתב שמא לגבי שבועה חשש לחומרא והט"ז הכריע כדעת השו"ע כאן וכתב הב"י בחו"מ ס' כא מי שקנו מידו שאם לא יבוא ליום פלוני וישבע יזכה חבירו בטענותיו ויטול כל מה שטען בלי שבועה ועבר היום ולא בא נתקיימו התנאים ואיבד זכותו. ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו יום ה"ז פטור מקנין זה ע"כ.
משמע אע"פ שיום לפני כן לא היה אנוס מ"מ כיון שהיה אנוס ביום האחרון לא חל הקנין. ועל מה שכתב מרן הב"י דאם הביא עדים שהיה אנוס באותו היום ה"ז פטור. ונתלבטו האחרונים הב"ח והש"ך בדברי הירושלמי האם אונס כמאן דלא עבד או כמאן דעביד ובזה נחלקו ר"י ור"ל רבי יוחנן ס"ל אונסא כמאן דלא עביד ור"ל ס"ל כמאן דעביד. והלכה כרבי יוחנן. אמנם הנובי"ק אהע"ז ס' נט כתב דכלל זה דהלכה כרבי יוחנן זה רק בבלי ולא בירושלמי.
וכתב הש"ך ס"ק ג לחלק דהיכא דאדם מחייב עצמו לחבירו ואירעו אונס לזה שחייב שלא קיים התנאי פטור דאונס רחמנא פטריה. אבל מי שחייב עצמו נגד חבירו ע"מ שיעשה לו חבירו איזה ענין וארעו אונס לחבירו אין המתחייב חייב בשביל אונסו דאונס רחמנא חייביה לא אמרינן ע"כ. והרב משנה למלך פי"א ממכירה הביא דברי הריב"ש משמע כדעת הש"ך דלא כהב"ח וכ"כ בשיטה מקובצת ריש כתובות בשם הריטב"א והרא"ה ע"ש. וכ"כ הקצות בס"ק א שהוכיח ממה שאמרה הגמ' בפרק התקבל כולכם חתומו דהעיקר אונס כמאן דלא עבד וביד שאול יו"ד ס' רלה ס"ק יד הביא דברי הש"ך והריב"ש ותמה עליהם מפרק קמ"א דכתובות ע"ש.
וגם בספר תפארת יעקב ס"ק א תמה על הש"ך דמוכח דיש טענת אונס מ"מ הא קימ"ל כרבי יוחנן. ואנן קימ"ל כר"י חוץ ג' דברים וא"כ קשיא הילכתא אהלכתא ודוחק לומר דהכלל הוא בבבלי ולא בירושלמי דמאי נפקא מינה ע"ש. ונעלם ממנו דברי הנוב"י קמא אהע"ז ס' נט שכתב לישב דהכלל הוא בבבלי ולא בירושלמי, ע"ש. והקצות תמה מסוגיה מגיטין עה. ה"ז גיטך על מנת שתשמשי את אבא ע"מ שתניקי את בני מת האב או הבן אינו גט.
ואמאי אינו גט הא הו"ל אונס וכמאן דעבד. וא"כ לר"ל דס"ל אונס רחמנא חייביה וכמאן דעבד וכו' ע"ש. אמנם המעיין בירושלמי יראה דר"ל עצמו מחלק בין מי שמתנה מי שהטובה שלו כגון אם האשה מתנה מודה דאונס כמאן דלא עביד. ודוקא אם האיש מתנה לטובתם בזה אונס כמאן דעביד. וכ"כ להדיא הרב בית מאיר בס' לח ולפ"ז לא קשה מידי מההיא דגיטין דהתם מתנה מי שהטובה שלו. דטובת הנאה ותשמיש הוא לבעל דהוא חפץ ונהנה בזה וכה"ג גם לר"ל אין טענת אונס כיון דלא נתרצה כי אם על תנאי.
ולא קשה קושית הקצות. והנתיבות הביא שאם לא היה אנוס אלא ביום שנשלם הזמן בזה יש מחלוקת אי חשיב אונס ודעת האגודה שלא נחשב אונס ביום האחרון.
סעיף ד
ודברי האגודה הביאם מר"ן הב"י בס' רז דכתב מצאתי כתוב בספר האגודה בראשונה היה נטמן ביום האחרון של י"ב חודש כדי שיהיה הבית חלוט לו מכאן נראה שאדם שנדר לעשות דבר בתוך ל' יום או זמן אחר ולא נאנס תוך הזמן והיה יכול לעשות. וביומא דמשלם זימניה נאנס לא הוי אונס מדאיצטריך הלל לתקוני דהא הוא נאנס ביום האחרון ע"כ והקצות הקשה דהגמ' אמרה בדף עד מתקנתו של הלל נשמע ה"ז גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז ונתנה לו מדעתו מגורשת בע"כ לא מגורשת , מדאיצטריך הלל לתקוני נתינה בע"כ שמה נתינה מכלל דבעלמא לא הוי נתינה ואי אונס ביום האחרון בבתי ערי חומה מה בכך שנתינה בע"כ לא שמה נתינה מ"מ אנוס הוא דהרי היה נטמן.
אלא ודאי אונס ביום האחרון לא הוי אונס. ע"כ והרב מג"א או"ח בס' קח דחה ראית האגודה דבתי ערי חומה. הוא נחלט לנתינה והמכר חל עכשיו אלא התורה נתנה זכות ללוקח לפדות השדה לכן כל שאיבד זכותו לא מהני בכל אופן שהוא וכ"כ הרשב"א בריש פ' מי שאחזו וכן כתב הקצות החושן. סי' נה דהוכיח מריש כתובות דאונס ביום האחרון הוי אונס מההוא דאמר אי לא אתינא מכאן ועד ל' יום להוי גיטא אתא ופסקיה נהרא צעק חזו דאתאי והגמ' הסיקה אין אונס בגיטין משום תקנה הא בעלמא הוי אונס.
אפי' ביום האחרון. ועוד הקשה הקצות על האגודה דאם נימא דשייך טענת אונס בבתי ערי חומה א"כ יקשה לרבא דדייק מתקנתו של הלל דנתינה בע"כ לא שמה נתינה מדאיצטריך ליה להלל לתקוני נתינה בע"כ שמה נתינה מכלל דבעלמא נתינה בע"כ לא שמה נתינה ויקשה דאם אינו רוצה לקבל א"כ זהו גופא טענת אונס הוא שרוצה ליתן ואינו רוצה לקבל וא"כ למה צריך לתקנה וכוונתו כיון דלבסוף היה נטמן ואינו רוצה לקבל זה הוכחה דכל השנה לא רוצה לקבל ולמה לו להלל לתקן והתוס' גיטין עה כתבו דבפניו לא היה יכול להעיז שלא לקבל כדי שיהיה הבית שלו וגם אם היה בפניו יעשוהו בי"ד לקבלם בע"כ היה מטמין עצמו וע"ז חידש הקצות דבתי ערי חומה המכר נחלט מיד רק יש זכות לפדות וכל שלא ניצל זכותו איבד אותה אע"פ שהוא אנוס דלא אמרינן אונס כמאן דעבד.
דבטענת אונס הוא רוצה לזכות בבית שכבר קנוי ללוקח ואונס רחמנא חייביה לא אמרינן אלא אונס רחמנא פטריה היינו שלא יתחייב ע"פ האונס. והש"ך בס' כא כתב באריכות וצ"ל דבעל האגודה ס"ל כהר"ש הלוי שהביא בתשו' ב"י אהע"ז ס' ד שהאריך להוכיח כדעת הירושלמי דמהני אונס גם לחייב אחרים דאמרינן אונסא כמאן. דעבד וכאילו קיים התנאי בפועל ע"ש והביאו בשער המשפט ס' כא ע"ש. וכן דעת מהרי"ו בתשובה ס' קלז שהביא התומים בס' כא ולפי הקצות יוצא שהתנאי אינו אם לא יפדה המוכר אז תחול המכירה אלא המכירה היא חלוטה מעכשיו והזכות היא דאם יפדה בתוך שנה תחזור אליו.
סעיף ה
אמנם הנתיבות חולק וס"ל דבתי ערי חומה המכירה היא על תנאי אם לא יפדה תוך שנה חלה המכירה ועל הצד שהוא פודה תוך שנתו יוצא שאף פעם לא מכר מדאמרינן בערכין לא. בתי ערי חומה ריבית גמורה היא מה שלוקח דר עד שעת הפדיון. אלא שהתורה התירה וגם למ"ד צד אחד בריבית הוי דרק על הצד שיפדה הוי ריבית. ונמצא לכו"ע כל שפודה המכר לא חל והמעות הלוואה. ובזה שייך לומר שהתורה התירה ולפי הקצות דס"ל דהמכר חל עכשיו רק יש זכות לפדות מה שייך ריבית הרי הוא חוזר וקונה.
והלוקח בשלו הוא דר. ובמשובב נתיבות השיב דהרשב"א בגיטין עה מבואר בהדיא כהקצות דהוא מכירה חלוטה וכשפודה הוי כחוזר וקונה. ועוד חידש הרשב"א הא דנחלקו בנתינה בע"כ רק אם ע"י נתינה הוא קונה כגון מגרש ע"מ שתתני לי מאתים זוז והאשה נותנת בע"כ שע"י נתינה זו באה לקנות עצמה ולהפקיע קנין שיש לבעלה עליה אבל בפריעה בעל חוב שהוא בא לפטור עצמו כגון פריעת חוב מהני לכו"ע. וכן מהני נתינת גט או שטר מכר בע"כ כיון שהרב אינו בא לקנות רק להפקיעה מרשותו שאין לאשה קנינים בבעל דאשה קנויה לבעל אבל אין הבעל קנוי לאשה.
כמו שכתבו התוס' ריש כתובות דאשה הוי שדה של הבעל. והבעל יש לו שעבוד כלפי האשה ולכן ע"י נתינת גט פקע שעבודו והא דגבי בתי ערי חומה אמרינן דנתינה בע"כ לא שייך נתינה זהו משום דממכר קריה רחמנא ומה שיכול לפדות הוי כאומר למוכר כשיהיה לי מעות אחזיר לך את"ד הרשב"א ובדברי הנתיבות דהוכיח דמלוה קריה רחמנא ואין כאן רבית לפי הרשב"א ע"ז כתב דכשפודה עוקר המכירה למפרע והוי ריבית ע"ש.
ועל מה שכתב המשובב נתיבות דע"י הפדיון עוקר המכירה למפרע אע"פ שלא מכר לו על תנאי זה קשה דמה שהמוכר פודה או דהוי במוכר על תנאי או דהמכירה נחלטת וגזרת הכתוב שיכול לפדות. וכעין פדיון הנפש דהוא פודה מכאן ולהבא. ורק בהקדש יש דין שהוא פודה מדעת דכן צוותה התורה אבל בבתי ערי חומה הוא פודה בכח ובעל כרחו של לוקח ושמא יש לומר כדעת הרשב"א דהוא עיקר המכירה. אמנם מצאנו גם פדיון בע"כ בפדיון שדה אחוזה ובגרעון עבד עברי.
והתם ודאי הוי כקונה מכאן ולהבא. וע"ז כתב בקהילות יעקב כתובות ס' ב דלפי הרשב"א הוי מכירה מוחלטת רק שהתורה נתנה זכות למוכר לחזור ולקנות תוך שנתו. אלא שקים ליהו לחז"ל דאומדנא דמוכח הוא דכל היכא דהמוכר והקונה יודעים שיחזור ויקנה בע"כ של לוקח ממילא לא גמרי ומקני כלל ולהצד שהמוכר יפדנה הרי הכסף נתנו בתורת הלוואה. כמבואר בב"מ סה: מכר לו בית מכר לו שדה וא"ל לכשיהיו לי מעות החזירם לי אסור ופי' רש"י דנמצא שאין זה מכר וכשאכל פירות שכר מעותיו עומד ונוטל ע"כ ומבואר ברמב"ם דהוא ריבית קצוצה ויוצאה בדיינים הוי מדאורייתא לא חלה מכירה כלל להצד כשיפדנה לבסוף, וכן מבואר במסכת מגילה כז גבי אין מוכרין ביהכנ"ס אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוה דברי ר"מ ואקשינן היכי מצי דייר בה לוקח הא הוי ריבית ע"ש.
הרי מוכח דמכירה בתנאי ע"מ שיחזור ויקחנה הוי ריבית וזה הדין בבתי ערי חומה אע"פ שהמכירה חלטוה מ"מ כיון דהמוכר והלוקח יודעים שאפשר לפדות מלכתחילה לא נתתי לשם מכר אלא להלוואה והוי ריבית דהתורה התירה אע"פ דבעלמא הוי ריבית קצוצה כאן שאני דהתורה התירה.
סעיף ו
לפי"ז הא דכתב הרשב"א דבבתי ערי חומה לא מהני נתינה בע"כ משום דבא לקנות משל חבירו. והוא מצד דין תורה הוי מכירה חלוטה והפדיון קנין חדש ונהי דדעת המוכר והלוקח דכל שיש זכות למוכר לפדות לא נתתי על דעת קנין והמעות הלואה מ"מ הא לא היה זה אלא להצד שיקיים הפדיון שנתנה לו תורה וכמבואר בגמ' דבכה"ג נקרא צד אחד בריבית ודין הפדיון לא מהני כשנותן בע"כ. גם מה שכתב הקצות דלא מהני טענת אונס בבתי ערי חומה כיון דהפדיון הוי כקניה מחדש.
ואונס רחמנא חייביה לא אמרינן אתי שפיר דהא לא הסכימו שלא מכירה בכלל אלא כשיתקיים הפדיון דנתנה תורה והוא פדיון המועיל לקניה חדשה והקניה חדשה לא אמרינן נתינה בע"כ הוי נתינה.
ומ"מ ראית הנתיבות דהגמ' קראה לבתי ערי חומה ריבית שהתורה התירה משמע שאין בכלל מכר. ומ"מ קשה לישב דברי הרשב"א בגיטין דכתב דהמכר חלוט והפדיון משמש קניה חדשה ולכן נתינה בע"כ לא הוי נתינה. כיון שע"י אותה נתינה קונה השדה. ודמי לאומר לאשה ע"מ שתתני לי מאתים זוז כל שנתנה בע"כ לא מהני דעי"ז קונה עצמה. ובדברי האגודה דאונס ביום האחרון לא נקרא אונס ולכן בנדר לעשות דבר תוך ל' יום ונאנס בסוף ל' יום שאין זה אונס וחשיב פושע היינו שמחוייב כפרה כדין פושע והוכיח מסוגיא דהיה נטמן ביום האחרון.
דלא דיינינן את המוכר בתור אנוס ולכן לענין נדרים כשנאנס בסוף למרות שהיה לו לקיים תנאו בתחילה מ"מ לא עשה שום מעשה שסותר את הדין. וכההיא דשבועות דמשמש שלא בשעת וסתה ופירסה נדה פטור מקרבן. כיון דאנוס הוא ואע"פ שעל הביאה הזאת אין לו שום חיוב עונה. מ"מ כיון דהתורה התירתה הוי אנוס. כיון דלא היה לו לחשוש שמא תפרוס אשתו נדה. והכא נמי לענין קיום נדרו שע"פ דין תורה ראשי לאחר קיומו. ולסמוך על כך שיקיימנו בסוף אבל בבתי ערי חומה לשיטת האגודה דמהני טענת אונס כשנאנס ולא פדאו כדין נאנס בקיום התנאי מ"מ הא לענין אונס בקיום התנאי זהו דוקא כשהיה אנוס ומוכרח ממש אז יש לו דין אנוס.
כמאן דלא עבד אותו קיים התנאי. וכיון שתוך הזמן היה יכול לקיימו שפיר י"ל דאינו אנוס לדעת האגודה שכן מוכח מהא דהיה נטמן דנהי דאין כאן פשיעה כלל במה שאיחר מלבטל התנאי מ"מ אנוס ומוכרח היה לזה אבל מנ"ל לחייבו כדין עובר על נדרו דבזה סגי במה דאינו פושע. וא"צ דוקא שיהיה אנוס. וכ"כ הנמו"י בפ"ב בכך דכתב להוכיח דהיכא דרשאי לאחר ונאנס אח"כ מלקיים חיובו מחשב אנוס לענין תפילת תשלומין והוכיח כן מהיתה אבן מונחת בחיקו ושכחה דחשיב אונס לענין ד' דברים משום שאע"פ שבתחילה הניח האבן מדעתו מ"מ זה היה רשאי שלא היה לו לחוש שמא ישכח.
וכששכח אח"כ הו"ל אנוס. ויש לחלק דדברי הנימוקי יוסף בשביל תשלומין לא בעינן אנוס אלא שלא יהיה פושע וכל שמדינא אין לחוש באיחורו שיבא לידי איסור לא חשיב פושע אבל אנוס בקיום התנאי כל היכא שהיה באפשרותו לקיימו ולא קיימו לא חשיב אנוס והנתיבות תמה על האגודה שכתב דאונס ביום האחרון לא חשיב אונס דלפ"ז מה מקשה הגמ' מההוא דאמר אי לא אתינא עד ל' יום אתא ופסקיה מברא ואמרה הגמ' לא שמיה מתיא ודייקינן מכאן דאין אונס בגיטין ע"ש ולפי בעל האגודה תיפוק ליה דהוי אונס ביום האחרון דלא הוי אונס.
וע"ז חידש בחידושי הגר"ח הלוי מבריסק ז"ל על הש"ס דיש שני סוגי תנאים א' שהזמן אינו עצם התנאי ב' שהזמן הוא בעצם התנאי. דהיינו בתנאי ע"מ שתשמשי את אבי ג' שנים. זה התנאי דג' שנים מעצם התנאי הוא דבעינן שתשמשנו ג' שנים ואם יחסר יום אחד לא נתקיים התנאי אבל ע"מ שיתן מנה בתוך ל' יום הזמן אינו מעצם התנאי. ולפ"ז כשנשבע שיפרע תוך ל' יום הלא בכל רגע של תוך ל' יום יכול לקיים תנאו ולכן אם נאנס ביום האחרון לא חשיב אונס דהרי היה לו לקיים תנאו לפני כן וכן בשבועה דהשבועה היתה שיפרע תוך ל' יום אבל כשהתנה אם לא באתי מכאן ועד ל' יום הכונה דבעינן הלא באתי של ל' יום ואם יום אחד נאנס הלא חסר קיום התנאי.
דיש כאן הלא באתי כ"ט יום ולכן גם אם נאנס ביום האחרון הוי אונס שהרי חסר אם לא באתי ל' יום, וכן אם הבעל חלה כיון שהתנה אם לא באתי עד י"ב חודש בעינן הלא באתי של כל י"ב חודש עכת"ד.
ולפי דברי הר"ח יצא אם חלה יום אחד בתוך י"ב חודש יהיה זה טענת אונס שחסר הלא באתי של אותו יום. וכן אי לא אתינא עד ל' יום וקשה הרי כמה פעמים בתוך הל' יום שפסק ליה מברא אילו היה בא לכאן לא היה יכול לעבור הנהר ע"י פסיקת המברא שזהו דרך המברא להיות לפעמים לצד העיר ולא יכול לעבור וכן אם בתוך י"ב חודש יהיה באיזה יום אונס שלא יכול לבא אז יבטל הגט משום שאי"כ לא באתי של י"ב חודש. וזה קשה לומר כן.
וראיתי בסוכת דוד כתובות אות צה דכתב להסביר דהכוונה אם רוצה לבא ולא יכול לבא מחמת דפסקיה מברא זה נקרא אונס. וכן אם חלה דבאופן כזה יכול לטעון רציתי לבא ולא יכולתי. ואע"פ שיכול לטעון רציתי לבא אז וחליתי מ"מ בידו לבא מחר. לכן לא נחשב אונס בחלה תוך הזמן רק באופן דעקר עצמו לבא ופסקיה מברא זה אונס ודו"ק.
סעיף ז
ויש לחלק בין שבועה לתנאי דבתנאי כוונתו שיהיה יכול לקיים התנאי בכל יום וכיון שיש אונס בסוף הזמן שהתנה א"כ על כרחך התנה שיהיה יכול לבטל גם ביום אחרון. ולכן יכול לטעון טענת אונס ביום האחרון. משא"כ בשבועה אי"ז תנאי כלל רק זמן שיכול לבצע חיוב שנשבע וכן בבתי ערי חומה זהו זמן של י"ב חודש. ולכן כל שהיה יכול לבצע תוך הזמן מקרי שיכול היה ולכן נחלט אם לא עשה כן וכן בשבועה עבר על שבועתו ומה בכך דביום האחרון לא היה יכול.
ולפ"ז מיושב האגודה דבכל תנאי מונח בתנאו שיכול לבטל החלות גם ביום האחרון וכן בשבועה מוכח שיכול לקיים גם ביום האחרון רק החילוק דשם אין זה תנאי ורק זמן שיכול לקיים ולגאול ולכן לא מקרי אונס ביום האחרון כל זמן שהגאולה היתה יכולה להתקיים לפני כן וא"כ על עצם העשיה אין כאן אונס מה שהוא המתין עד הזמן האחרון זה לא חשיב אונס.
והרמב"ם בפרק יב דשמיטה ויובל הלכה ח' כתב המקדיש בית עיר חומה וגאלו אחר כיון שעלתה לו שנה בזמן שנגאל מיד ההקדש ולא גאלו בעליו נחלט ביד הגאול שאין ההקדש חולט אלא הלוקח שנאמר לקונה אותו לדורותיו ומשמע מהרמב"ם דמכירה נחלטת רק אחרי י"ב חודש וכ"כ שם בהלכה ט אלא ישאר ביד הלוקח עד שירצה המוכר לגאול כל שנת המכר או תמלא שנה ויחלוט ע"כ. וא"כ לפי הרמב"ם אם נאנס ביום האחרון הוי אונס. דלפי הרמב"ם הוי כמתנה אם לא באתי לשלשים יום דבעינן כל הל' יום לקיום התנאי ואם נפרש דהרמב"ם ס"ל כדעת הקצות ניחא דזו זכות שנתנה תורה למוכר וכל שלא ניצל זכותו המכר קיים.
ומה שכתב הרמב"ם דאחר י"ב חודש חולטו דהיינו איבד זכותו לפדות. וחקר הגר"ח בריסק בסטנסל למסכת גיטין. האם מה שהמוכר לא פודה תוך י"ב חודש הוא המחליט של המכירה ואנוס ביום האחרון אנוס הוא או מה שאין הבית נגאל ועברה שנה ולא נתקיים בהבית דין גאולה הוא המחליט ואם נאמר כצד ב' הרי כל שהיתה אפשרות לגאול ולא גאל נחלט הבית ולכן בנאנס ביום האחרון לא הוי אונס כיון שהיה לו זמן לגאול ודו"ק. והסבר הדברים דחקירת ר"ח האם זה דין בגברא או בחפצא האם המקח חל בבתי ערי חומה מיד.
רק כל שלא עשה המוכר מעשה גאולה המכר נחלט לגמרי. לכן כשהוא אנוס יש טענת אונס. או שהדין בחפצא הבית דאי עשית מעשה גאולה בהבית מחליטו. ולכן כל שהיתה אפשרות לעשות ולא עשה אין טענת אונס כיון שהיתה לו הזדמנות לעשות ע"כ.
סעיף ח
ולענין תפילת מנחה כתב הנמוק"י שאם הלך לעסקיו ושכח אח"כ הוי אנוס אבל אם פשע וישב לפני הספר ועבר זמן מנחה הוי פושע ע"כ ובב"י נחלק עליו דגם באופן זה דסבור לגמור לפני עבור הזמן והוי שוגג ומתפלל תשלומין ובחתם סופר כתב לישב דברי האגודה דלא אמר כן אונס ביום האחרון לא חשיב אונס רק באופן דבעי לזרוזי נפשיה ולכן בנשבע לפרוע בתוך ל' יום מה שהמתין עד שעה אחרונה זה עצלות וכן דקדק מדברי הנמו"י בב"ק כג לענין תפלת מנחה כיון דאיכא מצוה לזרוזי נפשיה ולאקדומי שהרי אסרו לישב לפני הספר סמוך למנחה וכן בבתי ערי חומה שמצוה לזרוזי נפשיה ולא למימר לא בעינא לפדותו א"כ מקרי עצל אבל בגט אם לא באתי תוך ל' יום הרי אפי' אם היתה כוונתו שלא לבא והגט יהיה גט מ"מ בדיו לחזור ולא שייך לומר מצוה לזרוזי נפשיה ומי יאמר לו מה תעשה, ע"ש.
ומ"מ יש לחלק דגבי תפילה בשביל שלא יהיה דין תשלומים בעינן פושע ובכה"ג דיש לו זמן לא חשיב פושע משא"כ בבתי ערי חומה בעינן שיהיה דין אונס וכל שלא אנוס לא מבטל החליטה של הבית ולכן באנוס ביום האחרון ס"ל לאגודה כיון דהיה לו אפשרות לפדות ולא פדה לא חשיב אונס . ע"כ.
סעיף ט
וראיתי באחרונים שהסתפקו בא"ל הבעל לאשה הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז דקימ"ל ה"ז מגורשת ותתן. אם כתובתה מאתים זוז שזמן תשלום הכתובה הוא בעת הגירושין אם האשה יכולה לומר לו יצא זה נגד זה או תמחול לו הכתובה אי חשיב נתקיים התנאי. או נימא כיון דלצעורה קא מיכוון בעינן נתינה בפועל מצד האשה דגם אם הבעל מחל לה התנאי לא מהני משום טעמא דלצעורי קא בעי. ולכן הכא נמי מיכוון לצעורה שתשיג המעות.
וראיתי בבית אהרון שכתב לדייק ממה שאמרה המשנה בפ"ז מגורשת ותתן פשיטא אם נתנה מגורשת ואם לא נתנה לא מגורשת. ועוד בגמ' בעי מאי ותתן וכבר עמד הפנ"י מה שאלה היא זו וכי לא ידעינן שצריכה לתת. וכן מה שאמר רב הונא והיא תתן מיותר. אילו לא ידעינן שצריכה לתת. ע"ז כתב דזה גופא הספק בע"מ שתתני לי מאתים זוז והבעל חייב לה כתובה. דבעינן נתינה בפועל ולא אמרינן אפוכי מטרתא למה לי. אלא בעינן והיא תתן בפועל ועוד דייק ממה שאמרה המשנה ע"מ שתתן לי מאתים זוז דסכום זה בדיוק כסף כתובתה והוא אמינא דסגי שתמחול לך קא משמע לן והוא תתן.
וביד המלך הלכות גירושין בפ"ח הלכה כא הביאו פ"ת בס' קמג ס"ק ז אם איש אחר נתן עבורה מאתים זוז לבעל האם היא מגורשת. ואע"ג דבקדושין קימ"ל דמהני התם היינו טעמא דלא עדיף מעות התנאי ממעות קדושין גופא שיכול אחר לתת לאשה ותהיה מקודשת כדין הילך מנה והתקדשי לראובן אבל בגט שרוצה לצערה אכתי לא נתקיימה מחשבתו. ולפי דיוק רב הונא והיא תתן הכוונה שהיא עצמה צריכה לתת ולא אחר. ונשאר בצ"ע. ויש לדקדק דהרי גם בקדושין קאמר רב הונא והיא תתן ושם גם אם אחר נתן סגי ומאי שנא הכא.
והנה פשוט דבקדושין מהני נתינת אחרים דלא גרע מקדושין עצמם דהילך מנה והתקדשי לפלוני דמהני בקדושין ז. ושמא יש לחלק במעות קדושין בכסף עצמו דמתקדשת ע"י שמקבלת הנאה מהני משא"כ בתנאי ע"מ שתתן לי מאתים זוז יש סברא לומר דהאשה רוצה לבדוק אם הבעל אדיב כלפיה ואם קבלה מאחר לא הוי קבלה דרוצה לקבל דוקא מהבעל וזה נגד סברתו של הרב יד המלך דגם בקדושין מה שאמר רב הונא והוא יתן היינו הוא עצמו והעלה לקיים סברת הרב יד המלך לחלק בין גירושין לקדושין דבגרושין אם היא חייבת לו לא מהני מחילה כיון דהמשנה נקטה ע"מ שתתן לי מאתים זוז ולכל אשה יש מאתים זוז שם בעינן והיא תתן דלצעורה קא מיכוון.
אבל בקדושין שהאשה חייבת לו מאתיים זוז והוא מוחל לה החוב מפני דהרי המקדש במלוה אינה מקודשת ובהנאת מחילת מלוה היא מקודשת והכא נמי הוי הנאת מחילה. וכן אם יש בידו משכון ומחזיר לה אותו דמהני משא"כ בהרי זה גיטך ע"מ שתתני לי מאתים זוז בעינן והוא תתן ולא מהני מחילה ודו"ק.