סימן לח
דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה
סעיף א
גמ' גיטין ס: דרש רב יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש כתיב כתוב לך את הדברים האלה וכתיב כי על פי הדברים האלה הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה. ופי' רש"י כתיב כתוב לך אלמא נכתבה וכתיב על פי אלמא לא נכתבה ע"ש. ויש לעיין שם איסור זה דאורייתא או דרבנן או מצוה מן המובחר. ודעת התוס' ישנים ביומא דף ע. כתבו דאין זה אלא למצוה מן המובחר ומרן החיד"א בספרו מחזיק ברכה סימן מט כתב דהאי איסורא הוא דרבנן דכ"כ מהר"י בן נאים נר"ו בספרו זרע יעקב סימן א וכבר כתבנו בספרי הקטן ברכי יוסף אות ב' ובקונטרס שיורי ברכה אות א' וכ"כ ר"א ממיץ בספר היראים מצוה קכח וקראי אסמכתא אולם בספר החרדים בדף נא דפוס וינציא מוכח דסבר הרב דהוי דאורייתא ובתוס' ישנים יומא דף ע.
ד"ה ובעשור משמע דהוי מצוה מן המובחר ע"כ. והנה בדברי הרב החיד"א אין הכרע דבברכי יוסף משמע שסובר דאינו איסור תורה אמנם מדבריו במחזיק ברכה וביעיר אוזן שלא דחה דעת הסוברים שהיא מן התורה ע"פ דברי הראשונים הרא"ם בספר היראים וספר החרדים דחולקים וממה שסיים בדברי תוס' ישנים ביומא משמע דלא הכריע ע"ש. והרב ערך השולחן סימן מט הוכיח דהוי דאורייתא ע"ש. ורש"י בחולין ל. ד"ה ושמת סכין בלועך כתב פסוק במשלי ובלב אריה תמה מה חידש בזה וי"ל דס"ל כראב"ן דגם שלא להוציא הרבים אסור וא"כ איך אמר פסוק זה ורש"י ציין פסוק במשלי והדין של הדברים שבכתב אי אתה רשאי רק בתורה כמו שכתבו התוס' תמורה יד. ע"ש.
סעיף ב
ובאיסור זה כתב מר"ן הב"י באו"ח סימן מט לחלק בכמה חילוקים שיש אופן שמותר. וראשון בקודש דברי התוס' בתמורה דף יד. דנ"ך מותר לומר בע"פ אבל תורה אסור ודוקא להוציא אחרים אבל לעצמו מותר ולכן מותר לומר ק"ש ושירת הים בע"פ והמרדכי כתב בפרק הנזקין בשם ר"ת דק"ש ושירת הים ופרשת הקרבנות דמיגרס גריס שרי והרב רבינו יונה כתב בפ"ק דברכות הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה אפי' שדברים שבכתב א"א לאומרם בע"פ הכא שרי כיון שניתן לאומרה בע"פ לשם חובה יכול לאומרה שלא לשם חובה כל הפעמים שירצה וכו' וכתב הכלבו שפרשת התמיד וברכת כהנים שנהגו לאומרם ע"פ משום עת לעשות לד' הפרו תורתך וירושלמי כתב דברים דבכתב אסור לאומרם ע"פ דוקא בס"ת שמא יאמרו ס"ת חסר אבל בתפילה אין לחוש והרי"ף כתב דוקא להוציא אחרים כדפרשו התוס' וכ"כ הטור בשם הרא"ש ע"ש ופסק מר"ן בשו"ע ס' מ"ט שכל דבר ששגור בפי כל כגון ק"ש וברכת כהנים ופרשת התמיד וכיוצא בזה אומר ע"פ ע"ש.
וריב"א פירש דביום הכיפורים כיון שאינו אומר אלא פסוקים של עבודת היום דמי לתפילת המוספין שאנו אומרים בע"פ. והנה בדברי מר"ן משמע שכל הטעמים נכונים והגם שבשו"ע סתם וכתב שמותר רק דברים ששגורים בפיו שרי מ"מ סמך על מה שכתב בב"י והיות ועסקינן בהלכות ק"ש על זה כתב כיון ששגור בפי כל ואה"נ שגם שאר הטעמים מקומם יכירם וכפי שכתב בב"י ע"ש. וכתב הריטב"א בחידושיו ליומא ע. על מה שכה"ג קורא פרשת הפקודים על פה וכן פסוקי ק"ש וכתב שנראה מהירושלמי שלא אסרו אלא דברים שבכתב שהם מחובת קריאה בציבור אבל פסוקים שאדם קורא לשינון בעלמא או דרך שבח והודאה ותפילה אינו בכלל זה.
ומיהו נראה שאם קורא בתורה שבכתב לחובת קריאה ולימודה אפי' ביחיד אסור לקרוא ע"פ ולכן לא היה רב יוסף קורא רק מתרגם ע"ש. ולענין קריאת תהילים ע"פ כתב החקרי לב לדחות דברי החוו"י ואינו מסכים לקרא תהילים ע"פ שיותר טוב שילמד פרק משניות.
סעיף ג
ויש לעיין בש"ץ סגי נהור שקרא בע"פ אם ציבור יצאו ולמ"ד דהוי איסור דאורייתא ודאי לא יצאו ולמ"ד דאסור מדרבנן יש להסתפק אי אמרינן אי עביד לא מהני בדרבנן וכתב ערוך השולחן סימן מט להוכיח מריש אלו הנאמרים לג: דהוא איסור דאורייתא ולא יצא לפי פר"ח שם בסוגיא ע"ש. גם בספר ויקרא אברהם ח"א סימן ד בד"ה ומה שכתב הוכיח דהוי דאורייתא וכן דעת הרשב"ץ שהביא החקרי לב או"ח סימן יב וכן דעת הרשב"ש בנו הביאו הרב קול אליהו ח"א סימן ב וכתב שם שכן דעת הפמ"ג שהוא איסור דאורייתא והחיד"א דחה דברי הסמ"ג והעלה דהוי דרבנן.
ובטעם האיסור כתב הריטב"א בשם רבו והר"ן על הרי"ף במגילה יד. מדפי הרי"ף משום שעל ידי זה הוא מפסיד כמה דברים שאפשר לדורשם רק מן הכתב כמו חסרות ויתרות. וכתב היראים בסימן רסח דהטעם דחכמים אסרו משום עמי הארץ שיאמרו לא נכתבו בכלל וחכמים אמרו כרצונם. ואורחות חיים דין מאה ברכות וכלבו סימן יג כתבו הטעם שאם יקרא קצת יאמרו שחסר וע"כ כתב הרדב"ז ח"ד סימן אלף ר"ה שזה דוקא בקורא בתורה אבל בתפילה אין לחוש.
ולכן כתב הרדב"ז שם דבעינן שיקרא כעין נתינתה וכתב מהר"ל בחידושי אגדות שבת קה. ומהר"ל בתפארת ישראל ריש פ' ס"ח כתבו הטעם שתורה בכתב היא שלמה ולכן צריך שיהיה בכתב שאז הכל ביחד. וכתבו תלמידי רבינו יונה ברכות ה. מדפי רי"ף דבדבר שבחובה שהותרו להאמר גם שלא בחובה.
והטור בסימן מט כתב בשם הרא"ש שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ דוקא להוציא אחרים אבל כל אחד לעצמו שרי ומר"ן כתב כל דבר ששגור בפי כל כגון ק"ש וברכת כהנים ופרשת התמיד וכיוצא בהן מותר וכתב הגר"א בס"ק ב דהעיקר כמו שכתב הרא"ש דהאיסור רק להוציא ציבור ידי חובתן וכן עיקר. אמנם הרמב"ם בפרק יב מהלכות תפילה הלכה ה בדיני קריאת התורה בציבור אסר לקרא שלא מן הכתב אפי' אות אחת. ולכאורה היה לו לכתוב דין זה בהלכות תלמוד תורה שדברים שבכתב אסור לאומרם בע"פ ומינה מוכח כדעת הרא"ש דרק להוציא אחרים אסור כגון קריאת התורה מעתה בדין שומע כעונה אפי' אם נאמר שיש על שמיעתו תורת דיבור אמנם זהו כלפי עצמו אבל מה שנוגע לאחרים אין על זה תורת דיבור, שהרי לא שומעין את קולו.
א"כ נמצא דבשומע כעונה ה"ז כקורא דברים שבכתב בעל פה לעצמו שמותר לדעת הרמב"ם והרא"ש. ולפ"ז סומא שפיר עולה לתורה ויוצא מדין שומע כעונה ולא הוי כקורא דברים שבכתב בעל פה כיון שהציבור אינו שומע ממנו הקריאה אלא שומע מהקורא בכתב. והסומא שיוצא מדין שומע כעונה הלא הוא כקורא לעצמו כנ"ל ולעצמו מותר לומר דברים שבכתב בעל פה. אבל לדעת השו"ע או"ח סימן מט דגם לעצמו דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ א"כ לכאורה סומא איך מצי לעלות לתורה וכמו שהקשה בשאלת יעב"ץ ח"א סימן עה כיון שהוא כקורא בתורה מדין שומע כעונה א"כ ה"ז דברים שבכתב שאומרם בע"פ.
ולפי המבואר בשו"ע שאין על השמיעה תורת דיבור אלא שהשומע מצטרף לעונה והעונה מוציא את השומע ידי חובתו וכיון שכן הרי לא שייך לומר על השומע שיש איסור להוציא דברים שבכתב בע"פ דאין כעונה אלא שומע. ובשו"ע סימן קלט סג כתב סומא לא עולה לתורה לפי שאסור לקרא אפי' אות אחת שלא מתוך הכתב. והוסיף הרמ"א ומהרי"ל כתב שעכשיו קורא סומא כמו שאנו מקרין לע"ה. ומשמע ממר"ן דאע"פ דש"צ קורא מ"מ סומא לא עולה לתורה שאסור לקרא אפי' אות אחת שלא מהכתב והרי לפי שו"ע שומע כעונה לא כעונה ממש ואמאי סומא לא עולה לתורה דעל שמיעתו אין תורת דיבור וצ"ל דשו"ע לטעמיה בסימן קמא סעיף ב דהעולה צריך לקרא עם הש"צ כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה ולכן סומא שלא יכול לקרא לא עולה לתורה.
ומה שכתב רמ"א דמהרי"ל מתיר לסומא כיון דס"ל דמה שקורא בלחש הוי קורא לעצמו ובקורא לעצמו אין דין דברים שבכתב ולכן מותר לסומא לעלות ודו"ק.
סעיף ד
והנה התוס' תמורה יד. כתבו דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ היינו בתורה ולא בנביאים ויש להוכיח דהריטב"א לא ס"ל כן דכתב הריטב"א בגיטין ס. האי ספר אפטרתא אסור למקרי ביה בשבת מ"ט דלא ניתן ליכתב וכתב הריטב"א והרי הטעם כקורא דברים ע"פ מבואר דאם לא ניתן ליכתב גם אם נכתב הוי על פה. וספר אפטרתא היא נביאים מוכח דגם בנביאים שייך הדין הזה. וכ"כ התוס' שבת קטו. ד"ה לא ופירש ר"ת דהיינו טעמא דלא ניתן ליכתב אסור לקרות בהם משום דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ וגם כשזה נכתב אין על זה תורת כתיבה.
וכן מוכח מדברי הרמב"ם בפי' מהלכות ס"ת הל' א' נמצאת למד שעשרים דברים הן שבכל אחד מהן פוסל ס"ת ואם נעשה בו אחד מהן הרי הוא כחומר מן החומרים שמלמדין בהם תינוקות ואין בו קדושת ס"ת ואין קורין בו ברבים. ואלו הן אם נכתב על עור בהמה טמאה וכו' ואם חסר אפי' אות אחת וכו' ולא קוראין בו ברבים. ולכאורה למה לא יקראו ברבים אלא הרמב"ם ס"ל דאם ס"ת חסר מילה אחת לא ניתן ליכתב ולא קורין בו ברבים.
ואם נכתב חשיב בע"פ ולא קוראין בו. וקשה הרי הרמב"ם בתשובה סימן ט כתב שס"ת פסול מברכין עליו והרי לא ניתן ליכתב. וצ"ל דהרמב"ם איירי בס"ת שנכתב בכשרות ונפסל אח"כ אבל אם מלכתחילה נכתב חסר אות אחת זה לא ניתן ליכתב ופסול. ובגמ' שם רבה ור"י דאמרי תרווייהו אין קוראין בחומשים בביהכנ"ס משום כבוד הציבור וכתב הר"ן מפני כבוד הציבור שלא יאמרו ציבור עני. וקשה לרמב"ם הרי לא ניתן ליכתב כיון שאין בו קדושת ס"ת והמאירי בגיטין ס.
שכתב ס"ת העשויה כהלכתה בגליון ובתפירת גידין אלא שלא נכתבה כולה אלא ספר ספר כגון עשאה חומשין חומשין וכו' אין קורין בו לכתחילה בביהכנ"ס מפני שאין כבוד הציבור בכך ומ"מ בדיעבד יצא ואע"פ שבחסר יריעה אחת או אות אחת פסולה התם מיחסר במילתיה הכא לא מיחסר במילתיה ע"ש. וזה כדעת הרשב"א בב"י יו"ד סימן רפג שכתב שחומשין הרי הן כס"ת לכל דבריהם אלא שלא קוראין בהן בציבור מפני כבוד הציבור בלבד ע"ש. ולכן כתב המאירי שזה לכתחילה אבל בדיעבד יצא וע"כ כתב הגר"א או"ח סימן קמג ס"ק ד בשם המרדכי כיון דהטעם שלא קוראין מפני כבוד הציבור אם הציבור מחלו על כבודם שפיר דמי ע"ש.
סעיף ה
אמנם הרמב"ם חולק וס"ל דאם חסר אות אחת אין בו קדושה ובשו"ע יו"ד רפג סעיף א פסק מר"ן ומותר לכתב כל התורה חומש חומש בפני עצמו ואין בהם קדושת ס"ת השלם וי"א שהם כס"ת לכל דבריהם אלא שלא קוראין בו בציבור ולפי הרמב"ם למה צריך טעם של כבוד ציבור ותיפוק ליה דאין בזה קדושה ולא ניתן ליכתב ודברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה ועל דברי הרמב"ם פרק ז מהלכות ס"ת הלכה יד שכתב מותר לכתוב כל התורה חומש חומש בפני עצמו ואין בהם קדושת ס"ת וכתב הכ"מ ומה שכתב שאין בו קדושת ס"ת מדקתני לא קוראין בו בציבור ודבריו תמוהים הלא בגיטין ס.
אמרינן דלא קוראין בו בציבור משום כבוד הציבור ולא משום שאין בו קדושה. וכתב במשנת יעב"ץ סימן ל אות ג לישב דעת הרמב"ם דזה טעמם למה לא קוראין בהם בציבור כיון שאין בהם קדושה כיון שאין על זה תורת כתיבת ס"ת וממילא אסור לקרא בחומשים משום דברים שבכתב אי אפשר לאומרם בע"פ וכמו שכתב הרמב"ם בפרק י הלכה א שאם חסר אחד מעשרים דברים הפוסלים הרי הם כחומשים ואין בו קדושת ס"ת. ואין קוראין בו ברבים שזה הטעם כיון שדברים שבכתב אי אפשר לאומרם בע"פ.
ואפילו דאמרינן בספר אפטרתא משום עת לעשות לד' מ"מ בחומשין אמרו לא קוראין מפני כבוד הציבור כוין שקורא על פה שאין בהם קדושת ס"ת והכל מטעם אחד ודו"ק.
סעיף ו
ובמשנת יעב"ץ מועדים סימן נו כתב לדון בדין שומע כעונה והביא דברי הרב שאלת יעב"ץ ח"א סימן עה דפשיטא ליה דסומא אסור לקרא בתורה אפילו ע"י שמיעה דאיסורו משום דברים שבכתב א"א לאומרם בעל פה וכן פסק מר"ן בשו"ע סימן קלט סעיף ג דסומא אינו קורא לפי שאסור לקרא אפי' אות שלא מן הכתב. והרמ"א כתב דעכשיו סומא קורא ושם תלה המחלוקת אם שומע כעונה ויוצא מדין שמיעה או כאילו קרא ממש ולפ"ז סומא לא יכול לעלות לס"ת כדעת השאילת יעב"ץ כיון דהוי כקורא בע"פ. ודו"ק.