סימן לג
גילוי דעתא בגיטא. לפני כתיבת הגט ואחרי כתיבתו
סעיף א
גמ' דף לד. גידול בר רעילאי שדר לה גיטא לדביתהו אזל שליחא אשכחה דהוה יתבה ונוולה א"ל הא גיטך א"ל זיל השתא ותא למחר אזל לגביה וא"ל פתח ואמר ברוך הטוב והמטיב אביי אמר ברוך הטוב והמטיב ולא בטל גיטא רבא אמר ברוך הטוב והמטיב ובטל גיטא והלכתא כאביי דגילוי דעתא בגיטא לאו כלום הוא וכתב רש"י שאם בא השליח ומסרו לה למחר מגורשת. משמע שאם מסר לה באותו יום גם לאביי לא מגורשת. וראיתי באבני נזר אבהע"ז סימן קסו אות ד דדייק כן מרש"י והביא דברי תוס' רי"ד בבב"ת קמו:
ברוך הטוב והמטיב ולא בטל גיטא וכתב התוס' רי"ד אע"ג דאומדנא דליבא מוכיח שחפץ לבטלו י"ל בעבור זה שמח שעדיין לא נתנו לה והרי היא ברשותו או ליתן או לבטל דמדבריו משמע שודאי לא מצי ליתן כעת כיון שהוא רוצה להתישב בדבר אם ליתן וכ"כ הלבוש שבשו"ת מהר"ם לובלין סימן קכג כתב דמה שאמר אביי גילוי דעתא בגיטא לא מהני רק בגילוי דעת חלש אבל בגילוי דעת דמוכח גם אביי מודה. אמנם הסמ"ג בתשובתו בשו"ת גאוני בתראי סימן נב כתב דאפי' גילוי דעת גמור לא מהני לאביי וכ"כ בשו"ת משאת בנימין סימן עה והסבר מחלוקת אביי ורבא דאביי ס"ל כיון שלא הוציא הביטול בפיו לא מהני דהוי דברים שבלב. ורבא ס"ל דכשיש אומדנא דברים שבלב הוי דברים ועי' בספר באר יצחק סימן י אות ו .
ויש לתמוה על אביי דס"ל דגילוי דעתא לא מהני משום דברים שבלב דהרי הגמ' אמרה בבב"ת קלב דכותב כל נכסיו לאחרים ושמע שיש לו בן המתנה בטלה וכתבו התוס' בקידושין מט: וכתובות צז. בזבין ולא איצטרכו ליה זוזי דהיכי דאדעתא דהכי עביד לא בעינן גילוי דעת ע"ש. וא"כ כאן שלא רוצה בגט למה לאביי אמרינן דלאו כלום הוא ויש לחלק ע"פ דברי התוס' לעיל לב. דכותב כל נכסיו ושמע שיש לו בן הרי בלי שום גילוי בטלה המתנה דגלוי וידוע לכל שמי שיש לו בן לא כותב לאחרים וזה מחמת שאין לו בן כותב לאחרים לכן בשעה שכתב ברור לנו בבירור שהוא חשב שאין לו בן.
משא"כ הכא מעצמינו לא היינו יודעים רק ע"פ גילוי דעתו בזה י"ל שדעתו לבטל וס"ל לאביי דצריך דיבור ולא מהני גילוי דעת וזה מה שכתבו התוס' לעיל דדברים שבלב אפי' נאנס מלפרשם וכו' לא הוי דברים אלא היכא שבלא גילוי דעתא יש לנו לדעת דעתו מעצמינו.
ולפי דעת הרמב"ם בעשה שליח לגרש ונשתטה הבעל דשליח עומד במקום הבעל והא דבעל יכול לבטל השליח היינו משום דאתי דיבור ומבטל דיבור. וזה סברת אביי דוקא דיבור ברור הוא דמהני אבל גילוי דעת לא מהני ורבא ס"ל דגילוי דעת הוי כאילו אמר שמבטל הגט ולכאורה למה בכותב מתנה לאחרים ושמע שיש לו בן דהמתנה בטלה. ע"ז כתב התוס' רי"ד דבמתנה מעיקרא המתנה היתה בטעות אבל כאן דמינה שליח מדעתו ורק עכשיו רוצה לבטלו בזה ס"ל אביי דבעי דיבור ברור ולא גילוי דעת אבל היכא דכי יהיב לה גיטא גלי דעתיה דע"מ כן נותנו לה גם לאביי גילוי דעת כזה מהני וכ"כ הב"ח בסימן קלד דדוקא בגילוי דעתא אחרי כתיבת הגט לא מהני לאביי אבל לפני כתיבה מהני וכ"כ בתורת גיטין סימן קמא סעיף סו דה ומעשה בא לידינו דשם האריך והעלה דגילוי דעת לפני נתינה מהני כדעת הב"ח ופת"ש סימן קלד ס"ק א דהביא לשון הב"ש דדוקא מודעה מבטלת הגט אבל גילוי דעת לא מהני וזה בא לאפוקי דעת הב"ח דכתב דגילוי דעת לפני כתיבת הגט מהני.
ולשון הב"ח דייק ממה שאמרה הגמ' בבב"ת מ: אמרי נהרדעא כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן באונסא לאו מודעה היא ופריך מודעה דמאי אי דגיטא ודמתנתא גילוי מילתא בעלמא הוא וקשיא הרי קימ"ל כאביי דגילוי דעתא בגיטא לא מהני. וכן בפ"ק דכתובות אין אונס בגיטין ופרשב"ם בהא לא צריך שיהיו עדים יודעים באונסו אלא כיון שגילה להם דעתו שהוא אנוס סגי בהכי והגט בטל דאי לא היה אנוס למה נותן גט לא יתן גט ולא יכתוב מודעה אלא אנוס הוא וכ"כ הרא"ש שם ובפרק השולח וכתב הב"ח דלולי פירושם הייתי מפרש דהא דגילוי דעת בגיטא לא מהני היינו אחר כתיבת הגט.
אבל לפני כתיבה מהני לפ"ז אם לא מסר מודעה לפני כתיבת הגט וגילה דעתו מהני. עכת"ד. וע"ז כתב הב"ש דמכל הפוסקים לא משמע כן ורמז לעיין בדברי התשב"ץ שהביא הב"י דשם מוכח דלא כהב"ח ע"ש ובתשובת גאוני בתראי סימן נב בתשובת הסמ"ע מבואר שם דלא כהב"ח שכתב אל תטעה במה שאמרה הגמ' אי דגיטא ודמתנתא גילוי מילתא בעלמא הוא דהרי בגט גילוי דעת לא מהני. אלא הכי פירושו למה צריכים לדעת באונסו הלא ודאי אנוס הוא ע"ש.
סעיף ב
ובתשו' מהר"ם מבריסק סימן לח הביא דגם מהרח"ש בדיני מודעה ס"ל כדעת הב"ח דהא דגילוי דעת לא מהני דוקא אחרי כתיבת הגט אבל לפני כן גם אביי מודה. וסיים המהר"ם דדבר זה אינו מוסכם. וכ"כ בתשו' מהר"ם אלשיך סימן עח והנה היסוד לחלוק בין גילוי דעת שלפני הגירושין דמהני הוכיחו מהמשנה מה: המוציא את אשתו משום שם רע. או משום נדר שגילה דעתו שמשום זה מוציאה אומרים לו דע לך שאסור להחזיר כדי שלא יקלקלנה והרי שם הוי גילוי דעת משמע שגילוי דעת לפני הגט מהני.
והנה בנדון המוציא אשתו משום שם רע יש בזה מחלוקת גדולה בפוסקים האם צריך לכפול תנאי או צריך שיאמר לה ולפי דעת הרמב"ם בפ"י מגירושין שפסק כלישנא בתרא דרב יוסף דאפי' לא אמר לה לא יחזיר כדי שלא יוכל לקלקלה וכתב הכנה"ג בשם מהרשד"ם אהע"ז סימן צז מי יערב לבו לפסוק נגד הרמב"ם וכ"כ בכתב סופר סימן יז דהרמב"ם דיעה יחידאה מ"מ כיון דהרב ב"י לא הכריע ביניהם כ"ש אנן דאין לנו כח להכריע. והנה הא דאסור להחזירה משום לעז אם הוציא לעז האם הגט בטל או רק חשש דרבנן.
כתבו התוס' לקמן מו. בד"ה אי אמר ורשב"א ור"ן ומהר"ם אלשיך סימן עח דהיות וגילוי דעת בגט לאו מילתא היא א"כ הוי רק לעז בעלמא.
אמנם יש חולקים וס"ל דאומדנא גמורה היא זאת. והגט בטל מדאורייתא ולא משום חשש לעז. וכ"כ הרמ"ק ותוס' רי"ד וריטב"א מו. והוסיף התוס' רי"ד דגילוי דעת כזה הוי כתנאי כפול. ובתשו' מהר"ם מלובלין סימן קכב בשכיב מירע צעיר לימים שאמרו לו לתת גט לאשתו כדי שלא תיפול לפני יבם. וקשרו הבעל והאשה. ונתן גט ועמד ועכשיו האשה לא רוצה לחזור והעלה דאשה זו אסורה לעלמא כיון דהיה ברור שע"מ כן גירשה כדי שלא תיפול ליבם. ואם יעמוד תחזור אליו. והסכים עמו מהר"ם יפה בעל הלבוש ע"ש.
ובשו"ת עונג יו"ט סימן קנד דן באשה שבעלה הלך ממנה לעיר אחרת ובאה אליו להתחנן שיגרשנה שאין מה לאכול היא ובניה ונתנה עליו קולה וגירשה והתברר שהיה לה רכוש גדול ודן שם בכשרות הגט והעלה כיון שלא אמר כן בשעת נתינה אע"פ שיש גילוי דעת לא מהני לפסול הגט. ובס' אור יקרות תמה על הב"ח והסוברים כמותו ממה שאמר להם הגמ' אותיבו קרי באודנייכו וכתובו ושם הוי לפני כתיבה.
ויש עוד דרך להסביר מחלוקת אביי ורבא ע"פ מה שכתבו התוס' בדף לב. בד"ה מהו דיש שני תירוצים בתוס' לתירוץ א' דכל הטעם דדברים שבלב אינם דברים משום שאדם אינו נאמן לומר כך היה בלבי והיכא שיש רגלים לדבר שכך היה בלבו כגון דרהיט בתריה לבטוליה אז מן התורה הוי דברים ורק רבנן גזרו דלא מהני שלא נטעה לומר דכל דברים שבלב מהני ע"ש. לפי זה יצא שכל הדין של אביי ורבא דאביי ס"ל כמו שגזרו רבנן ברהיט בתריה לבטוליה דלא מהני כך גזרו בגילוי דעת של גידול בר ריעילאי דמדרבנן לא הוי ביטול עד שיבטל בפירוש וזו סברת אביי דגילוי דעתא לא עדיף מרהיט בתריה לבטוליה ולכן הביא ראיה מהא דרבי יהודה אשקליה גיטיה לחתניה דרבי ירמיה ביראה ורבא סובר דגילוי דעתא עדיף מרהיט בתריה לבטוליה כיון דברהיט בתריה יש לומר אשור הב לה ואע"ג דברהיט יש יותר צד לומר שרוצה לבטלו מ"מ גזרו רבנן דשמא יטעו לומר שבכל מקום שאומר בלבו היה לבטלו שנאמן אבל בגילוי דעת אין מקום לטעות דגילוי דעת מהני והביטול ביטול ולכן לא גזרו.
וזה לתירוץ ראשון של תוס'. וכ"כ בחידושי ח"ס ד"ה כנחמן. וכ"כ באור שמח ח"ב סימן כט ושם ציין האור שמח דעת הרשב"א בדף ל"ג בכל דמקדש.
סעיף ג
והנה במה שהגמ' הביאה ראי' לאביי מרב יהודה אשקליה גיטא לחתניה דרבי ירמיה ביראה ובטליה אשקליה ובטליה א"ל אותירו קרי באודנייכו וקשה הרי העדים יודעים שבעל ביטל הגט ממש וכן הקשה הרשב"א מה הועילו בזה אותיבו קרי הרי יכול לבטל בפני ב' או ג' כיון דקימ"ל בטלו מבוטל ותירץ דרב יהודה ס"ל כרשב"ג דבטלו אינו מבוטל. והנה היום כשנותנים גט אומרים לבעל לבטל כל עדים שיעידו שביטל או אח"כ ביטל לא מהני א"כ רב יהודה היה עושה תיקון שיבטל כל דבר שיגרום לפסול הגט.
ולפי הר"ן דכתב בתשובה סימן מג דביטול מהני על פעולה שעשה ולא על העתיד. ודחה דברי רבינו פרץ שכתב שגם על העתיד מהני. והפנ"י הקשה יפסול כל עדים שיעידו על הביטול כפי שכתב הרשב"א וכתב לחלק בין בפני שלוחי הגט דמהני ביטול למבטל בפני עדים אחרים דלא מהני.
ויש לדון הלכה למעשה דבשעת מינוי כתיבת הגט מתגלים חיכוכים בין הבעל לאשה על דברים שלא נגמרו והבעל מתפרץ ואומר אני לא מגרש אותך, ואח"כ מתפייס אם בטל המינוי ובפרט אם הדבר נעשה בעת כתיבת הגט או בסוף הכתיבה. והנה בביטול הגט קימ"ל כרב נחמן דחוזר ומגרש בו נהי דבטליה לשליח גיטא גופיה מי בטל. והרמב"ם פסק בפ"ו מהלכות גירושין הלכה כא שיכול לבטל הגט עצמו ואינו חוזר ומגרש בו וכתב ה"ה שהרמב"ן ורשב"א חולקים עליו וס"ל דאפי' ביטל בפירוש חוזר ומגרש בו.
ושכן דעת התוס'. וכ"כ המאירי והריטב"א והר"ן. וכ"כ הרא"ש מעיקר הדין שחוזר ומגרש בו רק למעשה אזלינן לחומרא. וכן פסק טור ושו"ע בסימן קמא סעיף סו שאם גירש בו הוי ספק מגורשת. אבל התוס' בגיטין פח. ד"ה ודילמא אמלוכי אימליך כתבו בשם רש"י דכשביטלו שוב אינו יכול לגרש בו. ואין נראה דקימ"ל כר"נ דחוזר ומגרש בו ומיהו אמר רבי עזרא הנביא דלעיל שנגמר הגט אינו יכול לבטלו אבל כשלא נכתב כולו וכו' וכ"כ הריטב"א לחלק כדברי עזרא הנביא דכל שלא נגמר הגט ובטלו לכו"ע לא חוזר ומגרש בו.
וכ"כ הרשב"א גיטין חי גבי שמא פייס וכתב ר"ת וביטל הגט וכתב הרשב"א דכל זמן שלא נחתם חשיב דיבור דיכול לבטל. אבל הרמב"ן והר"ן פח ס"ל דאפי' לפני חתימת הגט לא יכול לבטל. ולכן יש לדון כשבעל אמר לא אתן אי הוי ביטול דכתב הריב"ש בסימן קכז בד"ה ועתה שהמגרש ראה את דודו בוכה וא"ל המגרש למה אתה בוכה אני נותן הגט בכח וכתב הריב"ש שיש להסתפק אם כוונתו לבטל הגט ואם זה חשיב ביטול וכתב הריב"ש דאפילו לרמב"ם דמהני ביטול הגט רק בביטול בפירוש שהוא מבטל אבל כשלא אמר לשון ביטול לא בטל הגט וחוזר ומגרש בו.
וכ"כ גדולי האחרונים דלהרמב"ם דיכול לבטל הגט רק במבטלו בפירוש והוכיחו ממה שכתב הרמב"ם בפ"ו מגירושין הלכה כה מי ששלח גט לאשתו ובא השליח וא"ל לא מצאתיה או שלא רוצה ליקח הגט ואמר הבעל ברוך הטוב והמטיב וכו' שאין בדעתו לגרשה שהרי שמח בעיכוב הגט מ"מ לא ביטל הגט אלא יתן ותהי מגורשת עד שיאמר לו בפירוש אל תתן לה או שיבטל בפירוש ע"כ. וכ"כ מהר"ש אלפסי בספר במשחא דרבותא להוכיח כן במעשה שהיה בבי"ד ופסק דלא הוי ביטול אמנם מר אביו רבי מסעוד במשחא דרבותא ח"א סימן קמא סעיף סו הוכיח דהגט בטל.
והביא ראיה מגיטין נה. באמר לעדים ראו גט זה וא"ל כנסי שט"ח מהו דתימא ביטולי בטליה קמ"ל דאם איתא דבטליה לעדים היה צריך לומר והא דאמר הכי משום כיסופא וכתב הטור בסימן קלח בשם הרמ"ה שאם אמר לעדים מעיקרא בפניה ראו גט זה שאני נותן וחזר ואמר כנסי שט"ח זה שמע מינה דלית ליה כיסופא מינה ואפי' כשחזר וא"ל כנסי שט"ח זה בטולי בטליה והילכך עבדינן לחומרא וצריכה גט שני ע"כ. והרי כשאמר כנסי שט"ח זה לא ביטלו בפירוש ואפילו הכי אמרינן דבטליה והכא נמי כשאמר איני רוצה לגרש עכת"ד דברי הרב משחא דרבותא ח"ב אהע"ז סימן קלא אמנם ממה שכתבנו בשם הריב"ש בדעת הרמב"ם דהגט בטל רק כשמבטלו בפירוש וא"כ הכא נמי יש לחלק בין אומר על הגט כנסי שטר חוב שפוגע בגוף הגט לבין אומר איני רוצה לגרש וכן משמע מהמאירי דמתי אמרינן דמגורשת רק אם אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וכו' אבל אמר לה בפניהם כנסי שט"ח זה לא מגורשת עד שיאמר לה הא גיטך וכן היא שנויה בפרק הזורק עח.
א"ל כנסי שט"ח זה או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך וכתבו גדולי הפוסקים הטעם דאע"ג דלא בעינן דעתה בקבלת הגט מ"מ כשאמר לה כנסי שט"ח זה בטולי בטליה. וכ"כ בעל המאור בפרק הזורק בשם הראב"ד והקשה א"כ היה לנו להקשות ממשנה זו על רב ששת שאמר אינו חוזר ומגרש בו. וצ"ל כיון שלא ביטלו בפירוש לכן חוזר ומגרש בו. וכ"כ ב"י בסימן קלח בשם רבינו ירוחם.
ובשו"ע צמח צדק מלובביץ אהע"ז סימן רסח ורסט וסימן עב דן באריכות בלשונות שהבעל אומר בשעת כתיבה או הוי ביטול. ודן בלשון אני לא רוצה לתת לפני חתימה אם מהוי ביטול וצריך מינוי מחדש ובסימן עב סיכם השיטות דדעת רוב הפסוקים אינו יכול לבטל גוף הגט כיון דנכתב לשמה הוי כס"ת דלא יכולים לבטל קדושתו. דעת הרמב"ם דיכול לבטל וזה אם ביטלו בפירוש. וכתב מכתב מאליהו דכן דעת תוס' לב ד"ה התם וכן דעת רבינו ירוחם שהביא מר"ן בסימן קלח וכן דעת הרמ"ה שהביא הטור והבאנו דבריו לעיל .
דעת רש"י לחלק בין גט שכבר נגמר שהוי מעשה לגט שעוד לא נגמר. וכן היא דעת התוס' בגיטין פח. בשם הנביא עזרא וכ"כ ים של שלמה בפ' השולח סו"פ ט'. שיטה ד' דעת ר"י והר"ן דאפי' ביטלו קודם שנגמר הגט לא יכול לבטל גוף הגט. עוד כתב שם דגם להרמב"ם כל ביטול סתם אנו אומרים שביטל השליחות ולא ביטול הגט וכמו שכתב הריב"ש בסימן קכז ע"ש וכ"כ ביש"ו סימן קמא ס"ק לא דכל ביטול בסתם אמרינן על השליחות.
והשדה חמד מערכת ג' ס' א' אות כא הביא בשם מהר"ח פלאגי ז"ל בספרו גנזי חיים מערכת גט אות פו בבעל שהתרגז באמצע כתיבת הגט לפני סיומו ואמר איני נותן הגט. ונמצא בדבריו שביטל הגט בדברים אלו וכתב כיון דהטור ושו"ע כתבו בסדר הגט סימן קנד סעיף כג שהבעל יהיה אצל הסופר והעדים עד שינתן הגט כדי שלא ימסור מודעה וכ"כ האחרונים ולכן חזרנו ונתנו גט אחר עכת"ד. והרב ישמח לב בח"ב סימן כט שקיל וטרי בדברי הרב גנזי חיים בסוף הסכים לדבריו וע"ע בסימנים ל לא. ודו"ק .
סעיף ד
וכתב בשדי חמד שם באריכות דבס' רוב דגן לא משמע כן ולא הוי ביטול וכ"כ הרב ישמח לב בסוף סימן לא וסימן כט הביא מה שכתב הרב אברהם חיים אדאד בסי' ויקרא אברהם דף קט דדעתו להקל בנידון זה וסייעוהו מדברי הרב משחא דרבותא ח"ב סימן קלא וסיים דמצאתי להם חבר הלא הוא הרב שו"מ ח"ב סימן קכה באיש שבא לגרש ואחר הכתיבה אמר שלא יתן ושם פייסוהו ונתן וכששאלו אותו למה אתה לא רוצה טען כי יש לי דברים אצל האשה שמגיעים לו ובסוף החזירה לו הדברים ומסר לה הגט ודן אי חשיב ביטול ואם יכול לבטל הגט והעלה וז"ל וכשאני לעצמי נלע"ד שאין כאן בית מיחוש כלל שאף לדעת הרמב"ם שכתב שיכול לבטל הגט היינו כשאומר בפירוש אבל לשון לא אתן לא הוי לשון ביטול דמאן לימא לן שרצה לבטל גוף הגט בכה"ג והלא לא אמר אלא שלא רוצה לתת גט ע"כ.
וכ"כ במשכנות הרועים אהע"ז סימן לא שכל שאמר שאין רצונו לתת גט לא הוי ביטול. וכ"כ בשו"ת כתב סופר אהע"ז סימן צ בנידון שנכתב ונחתם הגט והבעל נמלך מלגרש ואיים שילך למרחקים וישאיר האשה עגונה ואחר עמל וטורח נתפייס והעלה דהגט לא בטל וחוזר ומגרש בו. והוכיח מסוגיא דנמלך לו הרי ביטול דהמשנה בפ' כל הגט כתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו בטל הא איהו עצמו יכול לגרש הרי נמלך ואי נמלך הוי ביטול איך יכול לגרש בו. אלא ודאי נמלך לא הוי ביטול.
סעיף ה
אמנם בשו"ת מהר"ם ממינץ סימן יז כתב בפשטות אם הבעל טען שלא רוצה לגרש שהגט בטל ובשו"ת דברי חיים מצאנז כתב דבאופן דכתב הגט מרצונו ואח"כ אמר שלא רוצה לגרש בו גם מהר"י מינץ יודה דלא הוי ביטול וכמו שכתב הרמב"ם עד שיאמר לו בפירוש לא תתן הגט וכ"כ בדברי מלכיאל ח"ד סימן קיג בבעל שעמד לגרש וציוה על הכתיבה ובאמצע הגיעו קרוביה וא"ל כיון שבאו קרוביך לא אגרש ובסוף הלכו והמשיך לכתוב וכתב דהגט גט ואין כאן ביטול.
והשואל הביא דברי מהר"י מינץ. אמנם בחלק ה' סימן קע כתב הדברי מלכיאל דאם אמר אינו רוצה לגרש הוי מבטל גוף הגט. ובשו"ת ויקרא אברהם אדאדי בקונטרס שדה מגרש סימן קי בגט שנכתב ונחתם והבעל נתחרט ואמר לא רוצה לגרש ובסוף הסכים ועשה ביטול מודעות ומסר הגט. ודן אי הוי ביטול והביא דברי בנו של הרב משחא דרבותא דמתיר ולא חשיב ביטול ודברי אביו שמחמיר והעלה יפה כח הבן ושלח התשובה לצפת לסמוך ידם על ההיתר והמלאך רפאל העלה להתיר. וכתב להוכיח שהגט לא בטל מסוגיה דכנסי שטר חוב זה.
ומ"מ מדברי הרב גנזי חיים שהבאנו לעיל משמע דס"ל כמהר"י מינץ כשאומר אני לא רוצה לגרש הוי ביטול. וכ"כ הרב רפאל ביטראן לסמוך על מהר"י מינץ והביא תשובת הרב ישמח לב פראנג'י בסימן כט-ל והרב שדי חמד כתב לחלוק על הרב גנזי חיים והביא פוסקים רבים דס"ל דלא בטיל ומהם הרב רב דגן ושו"מ והרב ויקרא אברהם והכל ע"פ דברי הריב"ש דגם לרמב"ם דיכול לבטל היינו במבטל בפירוש ובשדי חמד מערכת גט סימן א אות כא כתב לחלק דאם הגט נכתב ונחתם במה שאומר איני מגרש לא הוי ביטול אבל לפני חתימה ברמז כל דהוא בטל כעובדא דהרב גנזי חיים.
ולפי הריב"ש ותשב"ץ משמע דאפי' לאחר חתימה יכול לבטל רק בלשון ברורה. ולא בלשון איני רוצה. והגם דהב"ח כתב בסימן קלד דגילוי דעת לפני כתיבה מהני והבאנו דבריו לעיל ושוב הניף ידו הב"ח בחו"מ סימן כה ס"ק יב וכ"כ בשות מהרח"ש בתורת חיים ח"ב קונטרס המודעה ומהר"ש חיון סימן ז וכ"כ תוס' רי"ד והביאו בתשו' רבינו ישע' הראשון דהוכיח מגמ' אי דגיטא ודמתנתא גילוי דעתא בגיטא הוא – ואע"פ שגילוי דעת בגט לא מהני כאביי שאני הכא דהוא לפני הכתיבה. עכת"ד וחילוקו הוא כדעת השדי חמד. ובשו"ת שער אשר אהע"ז סימן לח כשאומר איני רוצה עדיף מגילוי דעת. ואף לאביי מילתא היא. ע"ש
מ"מ כתבו האחרונים לתמוה על דברי הב"ח וכמו שהביא הב"ש בסימן קלא דגילוי דעת לא מהני בגט בכלל כמו שהאריך הרב פת"ש וכ"כ מהר"ם מבריסק בסימן לח דאף דמשמע מכמה פוסקים כדעת הב"ח מ"מ הרבה נחלקו עליו וראיה ממה שכתב הרשב"ץ בתשובה שהביא מר"ן בב"י בסימן קלד דאמר המגרש גם אני נותנו בכח ולא פסלו את הגט. וכ"כ רבי מאיר יצחקי בחידושיו לגיטין לד. שדברי הב"ח תמוהים אמנם מצאנו לרב מכתב מאליהו שער ז' סימן ח ד"ה אמנם אשר יש לברר דהא דאמרינן גילוי דעת בגיטא לאו מילתא היא דוקא גילוי דעת בביטול הגט אבל אם אעיקרא דמילתא כשצוה לכתוב הגט או כשנתנו לאשה איכא גילוי דעת או אומדנא דמוכח דלא מגרשה אלא על דעת מה.
בכל כי האי גלוי דעת מלתא היא. וכבר הארכתי בתשובה והעלתים מדברי הגמ' בהרבה מקומות ומדברי הפוסקים וע' בתשובת מהרח"ש סימן ו ועיין לקמן עכ"ל.
סעיף ו
הרי דהרב אזיל בסברת הב"ח וכ"כ בס' אמרות טהורות סימן קמג לתרץ הסוגיא בבב"ת מ: דאמרינן אמרי נהרדעא כל מודעא דלא כתיב בה אנן ידעינן ביה באונסא דפלניא לאו מודעה היא מודעה דמאן אי דגיטא ודמתנתא גילוי מילתא בעלמא היא וקשה הרי גילוי דעת בגט לא מהני וכתב לחלק כפי שחילק הרב מכתב מאליהו בין אחרי כתיבת הגט דלא מהני לגילוי דעת לפני כתיבת הגט והם הם דברי הב"ח. והביא שגם מהרח"ש ומהר"ש חיון ס"ל כן.
וכ"כ תוס' רי"ד דף מו. ובס' גט מקושר סימן ח אות יב ד"ה כלל העולה דכתב כן בפשטות בשם מהרח"ש לחלק בין גילוי שלפני כתיבה לגילוי שאח"כ ע"ש. ובכנה"ג אהע"ז סימן קמא הג' הטור אות קצו הביא בשם מהר"ם אלשיך סימן עח הפוך דגם לרבא דס"ל מלתא היא היינו אחרי כתיבה אבל לפני כתיבה גם לרבא לא מהני וכ"כ מהרי בי רב בתשובה סימן כה הובאו דבריו בשו"ת מהר"ם מטרני ח"א סימן ש ע"כ. וראיתם מהמוציא אשתו משום ש"ר לא יחזיר שאומר אילו הייתי יודע וקשה הרי קימ"ל כאביי דגילוי דעתא לאו מילתא היא ע"ז תירץ תוס' רי"ד לחלק דבנתן גט גמור לשליח לא יכול לבטל.
משא"כ הכא דמעיקרא גלי דעתיה דע"מ כן מגרשה ודו"ק. נמצא שלפ"ז הדבר שנוי במחלוקת וכמה פעמים הבעל אץ לדרכו ולא רוצה לתת עוד גט אם לא יקשקשו לו בדמים תרתי משמע ואיתתא זו עלולה לשבת כך לעולם. ולכן יש למצא היתר לעלובא זו חדא כיון דהבעל אמר דרך כעס. ובזה כמה פוסקים ס"ל דלא הוי ביטול וע' שו"ת הרי"ם מבריסק סימן כח על שליח שהביא גט ודרש סכום גדול וצווחו עליו וא"ל אני לא אתן ובסוף התפיסו דהגט גט והביאו הרב פת"ש בסדר הגט.
ודעת התשב"ץ דפליג על הב"ח וכל הפוסקים שהבאנו לעיל, וכן נמי ממה שכתב הרמ"א בחו"מ סו"ס שלג פועל שא"ל בעל הבית בפני שנים לך מעמדי פטור בלי מחילה וי"א שכל שאמר מתוך כעס אינו פטור (רבינו ירוחם). וכ"כ תורת חיים בר"פ גט מקושר. דהקשה על מה דתקנו רבנן גט מקושר משום אתרא דכהני דהוו קפדי-טובא ותירץ דכהנים דוברי דרך כעס אע"פ שלא מהני מ"מ ריח הגט מיהא איכא וכ"כ בעל מקום שמואל בחידושיו לבב"ב קס.
וכן יש לצרף דעת הריב"ש ותשבץ בדברי רמב"ם רק מבטל בלשון ברורה אבל איני נותן לאו כלום הוא וכ"כ שו"ת מהרש"ם ח"א סימן ריח וראיתי למרן מועצת החכמים בספרו יביע אומר ח"ה סימן יז שדן בזה בעובדא דהיתה לפניו במצרים שהבעל אמר לפני הרב אני לא רוצה לגרש ודן שם בדברי העטור דבעינן שיבטלו בפני הסופר והעדים ואת"ל דסגי בפני עדים שמא בעינן ביטול גמור בפניהם והעלה להתיר כדעת הגט פשוט בסימן קכט ס"ק יג דמתירין א"א ע"פ ס"ס ועי' פני יהושע כתובות דף יד קונטרס אחרון שהביא ממחלוקת גדולי הפוסקים הספרדים דמתירין א"א בס"ס אפי' איתחזק איסורא והוא נחלק וכתב הכרתי סימן קי בבית הספק להסכים עם רבני ספרד וסיים ברוך שבחר בהם ובמשנתם. ובנידון דידן יש לצרף דעת הריב"ש בדברי הרמב"ם דבעינן לשון ברור בביטול. והעלה בכחא דהיתרא ע"ש. ודו"ק.