סימן ח'
בפני נכתב ונחתם מתוך הכתב ובאלם
סעיף א
גמ' ד: תנן המביא גט ממד"י ואינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו והוינן בה מאי ואינו יכול אי לימא חרש חרש בר אתויי גיטא הוא והתנן הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן ואמר רבי יוסף הכא במאי עסקינן כגון שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפני נכתב ונחתם עד שנתחרש לרבא ניחא לרבה קשיא הכא במאי עסקינן לאחר שלמדו וכו'.
והקשו התוס' ולא בעי למימר כגון אלם דא"כ הו"ל למימר ולא אמר דאלם ושלא ראה כתיבת הגט לא שייך למיתני בהו ואינו יכול לומר דמשמע דעתה בשעה שנותנים הגט אינם יכולים לומר ואלם ומי שלא ראה בשעה ראשונה לא הוו בני אמירה ולגבייהו בעי לתני ולא אמר ולא בלשון ולא יכול לומר.
ובחידושי הרשב"א ובמהרש"א הקשו למה הגמ' צריכה לומר והוינן בה מגופא דברייתא תקשה לרבה אמאי תסגי בקיום בחותמיו וכתב מהרש"א דלענין לשמה מהני להעיד מתוך הכתב כיון דמשום עיגונא הוא אבל קיום לא סגי מתוך הכתב דמפיהם ולא מפי כתבם וא"כ מגוף הברייתא לא יכול להקשות דהכוונה המביא גט ממד"י ואינו יכול לענין לשמה מהני כתב אבל לענין קיום לא מהני לכן יתקיים בחותמיו ולכן והוינן בה דהעמדנו בחרש דלא מועיל עדות כלל – ועם כל זה יתקיים משמע דהטעם משום קיום ולא לשמה.
והקשו התוס' למה נעמיד בחרש נעמיד באלם ולא קשה כלל דשפיר יכול להעיד לשמה מתוך הכתב ותירצו דואינו יכול משמע חרש משמע מתוס' דאם היינו מעמידים באלם שפיר לא קשה לרבה דיכול להעיד על לשמה בכתב וקיום הגט ע"י עדים כמו לרבא רק הלשון המילולית קשה להו לתוס' דאם אלם לא יכול להעיד מתוך הכתב על לשמה אפי' נעמיד באלם תקשה על רבה. וכ"כ בבית אהרון. ומשמע מדבריהם דאלם בעי קיום ע"י עדים ולא מהני ברמיזה או כתב יד.
אמנם הר"ן כתב בדף ט. הקשה נמי קושית התוס' דנוקמא באלם במקום לדחוק שנתנו לה כשהוא פקח ולא הספיק לומר בפנו"נ עד שהתחרש ותירץ דאלם יכול להגיד מתוך הכתב שהרי האמינוהו מתוך הכתב בעדות אשה וכתב ב"י בסימן קמ"ב מאחר דתוס' הקשו אותה קושיא ולא תירצו כמו הר"ן משמע דפליגי על הר"ן וע"כ דהמחלוקת לענין קיום דהר"ן ס"ל דגם קיום מהני ע"י אלם וכמו שכתב הריב"ש הביאו הש"ך בסימן מו וכן פסק רמ"א בסעיף ז' אבל לענין לשמה לכו"ע מהני. ודו"ק.
סעיף ב
ולכן יש לדון מה הפסול באלם לפי שיטת הראשונים דס"ל בעדים בעינן מפיהם ולא מפי כתבם לדעת הרי"ף דכל שנמסר לבעל דין לא הוי חסרון לפ"ז יכול אלם לחתום ולפי הרמב"ם דכל מה שחותכין בשטרות הוי מדרבנן משום נעילת דלת לפ"ז אלם פסול דלא תקנו בו חז"ל ואוקמוה אדינא. והש"ך סימן מ"ו ס"ק צ"ג תפס על דברי השו"ע דכתב חתם בריא ונשתתק הוא אינו יכול להעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים לו עליה ע"כ.
וכתב דטעם המחבר כפי מה שכתב לעיל בסימן כ"ח דדעת ר"ת דמותר לשלוח כתב יד לבי"ד ולא ממעטינן אלא אלם דלא ראוי לבילה וא"כ לדידיה אין הבדל בין עדות בכתב ובין שטר דכל שאינו ראוי להגיד פסול אבל לדעת שאר פוסק' דס"ל דאף מי שאינו אלם לא יכול לשלח כתב ידו לבי"ד ע"פ כתב דהא דקאמר בש"ס דאלם פסול להעיד משום מפיהם ולא מפי כתבם לאו דוקא נקט אלם אלא לדוגמא ואפי' הכי שטר כשר דאינו בכלל זה א"כ קשה על המחבר ורמ"א דסתמוה כדעת הטור ולהרמב"ם ניחא דס"ל השטרות מדרבנן כאן באלם אוקמוה אדינא אבל לדעת רש"י והרמב"ן דעדות בשטר דאורייתא ולא הוי מפי כתבם כיון דמסרוהו למלוה הוי מפי כתבו ובפרט לדעת הרי"ף כל שמסר השטר ובאלם שייך הני טעמי ולמה פסלוהו וצ"ע.
והקצות האריך בדברי הרמב"ם וכתב דאלם פסול הגוף הוא לכן לא יכול להעיד מתוך הכתב ובזה מיושב קושית הש"ך דתמה על דברי הרמ"א בסעיף ז' דכתב דאחד מה' דרכים שמקיימים השטר שיבואו עדים ויגידו זה כתב ידינו וכתב רמ"א והו"ה דיכולים להעיד עדות זה מתוך הכתב ותמה הש"ך למה סתם לקמן בסעיף לו דמי שנשתתק דחתימתו מתקיימת ע"י אחרים ולא ע"פ עצמו הרי יכול לקיים חתימתו ולפי מה שכתב הקצות מיושב דאלם פסולו פסול הגוף ולא יכול להעיד ולא לקיים חתימות ע"ש.
וכ"כ הנתיבות ויסוד דברי הקצות לאחר שדחה דברי הכנסת יחזקאל סימן פ"ב דהעלה דאם חתם אלם בשטר כשר כיון שקבל עליו עד פסול וכתב דאלם פסול לחתום ומשמע מהטור דכתב חתם כשהוא בריא ונשתתק דאלם פסול הגוף וילפינן מקרא אם לא יגיד פרט לאלם ופסולו כמו סומא וחרש שמדבר ואינו שומע. ואפי' במידי דלא בעי הגדה כגון בשטר פסול כיון שהוא מחוסר הגדה ופסול הגוף ולכן גם בעדי קידושין אלם פסול דשם לא בעינן הגדה ולכן גם בשטרות פסול ולא משום מפי כתבם.
ואע"פ שהגמ' גיטין עא. משמע שפיסול אלם משום מפי כתבם ואמר רב כהנא חרש שיכול לדבר מתוך הכתב כותבין ונותנים גט לאשתו אלמא כתיבה כדיבור ובגט בעינן דיבור כדי שיהיה לשמה וא"כ למה אמרינן אם לא יגיד פרט לאלם הרי אלם יכול לדבר מתוך הכתב א"ל אביי עדות קאמרת שאני עדות דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וכיון שלא הוי כתב כדבור שפיר נתמעט אלם וכו' ועל קושית הש"ך ס"ק י"ז לסתור דברי הרמ"א דבסעיף ז' כתב דיכולים שניים לקיים עדות בשטר מפי כתבם ובמי שנשתתק כתב דאחרים מעידים על חתימתו וע"כ כתב הש"ך שאין לחלק בין נשתתק שאין ראוי להגיד למי שראוי להגיד דאין טעם לחלק בקיום שטרות מדרבנן כיון דמדאו' לא בעינן קיום ולכן מכשירין אפי' מפי הכתב וא"כ הו"ה אלם.
ג אמנם הב"ש בסימן קמ"ב ס"ק י"א הקשה על הרמ"א שכתב בסעיף ז' דמי שנשתתק לא מהני קיום מתוך הכתב ותמה הרי הרמ"ה פסק שמקיימים שטר מתוך הכתב ותירץ דאלם שאני שאינו ראוי להגיד בפיו אבל מי שיכול להגיד בפיו כשר ובשו"ע סימן ל"ו כתב דבנשתתק לא מהני קיום מפי כתבו והרמ"א הסכים משמע דבאלם מודה הרמ"א דלא מהני קיום וזה כדעת הב"ש הנ"ל דמחלק בין פקח לאלם ע"ש. וכ"כ הק"נ על הרא"ש סימן ט' אות סימן דתמה על הש"ך דנעלם ממנו דברי הב"ש באהע"ז ע"ש.
ולפי הב"ש יצא דאלם פסול ולישב דעת הש"ך דאין מקום לחלק בין אלם לכשר שמעיד מתוך הכתב דהש"ך איירי על דברי הריב"ש דס"ל דקיום מהני ע"פ כתב והריב"ש תלמידו של הר"ן כפי שעולה מתשובתו והר"ן עצמו ס"ל דאלם יכול לקיים מתוך הכתב בסוגי' דלמה לא העמידה הגמ' באלם ותירץ דאלם יכול לקיים מתוך הכתב ולכן אין מקום לחלק אבל התוס' ס"ל דאלם יכול לגבי לשמה להעיד מתוך הכתב ורק לגבי עדות פסול דמפיהם ולא מפי כתבם ולכן לגבי עדות פסול.
אמנם הר"ן ס"ל דאלם כשר ואין הבדל בין אלם לאחר ולכן כתב הש"ך דאין לחלק ביניהם. ויש לדון בדברי הב"ש דמחלק בין אלם לפקח שיכול להגיד מפי הכתב הרי חילוק זה אך ורק לשיטת ר"ת בתוס' אבל כל הפוסקים חולקים עליו וא"כ לפי דבריהם אלם ופקח אין הבדל דשניהם יש חסרון של מפיהם ולא מפי כתבם וא"כ מהתורה אין הבדל בין אלם לפקח מפי כתבו וכיון דחכמים הקילו בפקח שמהני מפי כתבו למה פסלו באלם וצ"ל נהי דמדאורייתא אין חילוק חכמים חילקו ביניהם והטעם דחכמים אמרו שגם מתוך הכתב זה נקרא דבור ודין זה שייך בפקח שיכול לדבר ולא באלם שלא יכול לדבר ולכן פסלוהו דבקיום הקילו לומר שמדבר מתוך הכתב כשר אבל לא התירו סתם שכשר ג"כ מדין כתיבה אלא חשבו זה לדיבור.
וכמו שיש הרבה פוסקים דס"ל דכתיבה כדיבור עיין ברכ"י או"ח סימן תפ"ט גבי ספירה מתוך הכתב. ולכן לענין קיום חשיב כמדבר אבל אלם חסר בהגדה. והוי כשותק אבל עד פסול התירו דלא בעינן עד כשר של תורה אבל הגדה בעינן ומפי כתבם באלם הוי כלא אמר כלום.
אבל הש"ך סימן מ"ו לא חילק בין אלם לפקח וכתב שגם אלם כשר בקיום שטרות מפי כתבו והקצות נחלק עליו וכתב דאלם הוי פסול הגוף שלא יכול להעיד והוי כמו שאר פיסולי הגוף שפסולין לקיום שטרות כמו כן אלם ובקצות סימן מ"ו ס"ק י"ט הקשה למה פסל הריב"ש ורמ"א בסימן קמ"ב אלם לגבי פ"נ הא כל פסולי הגוף כשרים לומר בפ"נ כמו אשה ועבד לקרובין וכיון דלענין קיום שטרות כשר ע"פ כתב להריב"ש למה יגרע אלם וכתב ושמא משום חומר א"א ע"ש וצ"ע מה חומרת א"א שייך באלם טפי מהפסולים פסול הגוף דאמרינן מהני וצ"ל דעיקר טעמו של הב"ש מבוסס ע"פ דברי ר"ת דכתיבה כדיבור – אבל באלם שאין לו דיבור פסול והגם דהראשונים חולקים על ר"ת מ"מ סברת ר"ת נשארה לגבי דרבנן ששאר הפסולים מהני ואלם פסול.
וראיתי באחרונים שכתבו לישב את הקצות כיון דע"א גופא שנאמן בגט תקנת דרבנן לא נוסיף עוד קולא להאמין מתוך הכתב אלא בענין הגדה בפה דתרתי לא עבדינן ואם הדין של מפי כתבם פסולא דאורייתא אי אפשר לחלק כן דהא שאר פסולים כן כשהם אבל אם נאמר דזו סברא א"כ י"ל דחכמים הקילו בע"א ולא בתרתי והנה לדעת הסוברים דאלם לר"ת הוא פסול דאורייתא משום גזרת הכתוב ולא משום נאמנות אך הרבה פוסקי' חולקים על ר"ת וס"ל דאפילו ראוי להגדה נמי לא ישלח כתבו לבי"ד והטעם משום נאמנות דאדם נאמן רק על ידי שבא לבי"ד ומדבר ולא ע"י כתב וכ"כ חת"ס.
ובכתב סופר בסוגיא הסתפק האם עדות בכתב פיסולו משום מפי כתבם או מסברא ומשמע דפיסול מפי הכתב זה דין כללי בגט בין באלם לבין בשאר בני אדם וזה דלא כהב"ש בסימן קמ"ב הנ"ל. וכ"כ הכסף משנה בפ"ז מגירושין הל' ח"י שדייק בדברי הרמב"ם שכתב שם נתן לה ולא הספיק לומר בפ"נ ובפ"נ עד שנשתתק ה"ז יתקיים בחותמיו ואח"כ ינתן לה ע"כ ודייק ממה שכתב מה שנשתתק נראה בהדיא דאלם שכותב בפ"נ ובפ"נ פסול. ואע"פ שבעדות אשה מהני משום עיגונא התם שאני שאין מצוי כ"כ שיבאו עדים משמת בעלה ולפיכך סמכו על אלם המעיד בכתב אבל בגט שאפשר להתקיים בחותמיו או שאפשר לשליח לומר לבעל שישלח גט אחר ע"י שליח שיאמר בפנו"נ לא רצו להקל בו לסמוך על כתב ידו של זה טפי משאר עדויות ע"כ.
ומשמע מדבריו שפסול בשאר עדויות מפי הכתב פסול גם בגט אשה ולאו דוקא אלם ודו"ק ובבית אהרון גיטין כג וחושן אהרון על חו"מ סימן מ"ו כתב להוכיח דאלם יכול לומר בנו"נ כדעת הר"ן דהרמב"ם פסק בפ"ו הלכות ו', ז' מגירושין הכל כשרין לשליחת הגט בין שליח קבלה בין שליח הולכה והבאה חוץ מן החמשה נכרי ועבד וחש"ו. ואם קבל או הביא אחד מהם אינו גט ובהלכה ז' כתב אבל הנשים והקרובים כשרים ואפי' הפסולים מדברי סופרים בעברה כשרים לשליחת הגט.
אבל הפסולין בעברה מהתורה פסולין להבאת הגט ואם הביאו ה"ז גט פסול בד"א בשנתקיים הגט בחותמיו אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי פסול בעברה מן התורה אינו גט ע"כ והראב"ד תמה למה יהיה פסול כשנתקיים בחותמיו וכן תמה הרשב"א והרא"ש הר"ן. וכתב לישב דחכמים האמינו להביא גט רק שליח נאמן משום עיגונא אבל אם כל גט צריך קיום יש חשש עגונות כשלא ימצא קיום לכן האמינו לשליח ולכן כתב כל הפסולים בעברה מהתורה פסולים להבאת הגט אפי' כשנתקיים בחותמיו דשליח שלא נאמן באמירתו לא נאמן דעל ידי זה אזלא תקנת חכמים להציל נשים מעגינותן דחכמים חסכו קיום והאמינו לעד משום עיגונא ואי נצריך קיום זה עצמו עיגון דשמא לא תמצא עדים.
סעיף ד
והוכיח מהמשנה כג. הכל כשרים להביא הגט חוץ מחש"ו עכו"ם וסומא וכו' וקשה הרי עכו"ם וחש"ו אינם בני שליחות וסומא טעמא אחרינא איתיה דלא יכול לומר בנו"נ ובקיום מהני אלא ע"כ כיון דהחסרון משום שלא ראוי לומר בנו"נ פסלוהו חז"ל, וזה רק בשליח הולכה. אבל בשליח קבלה אין פיסול זה וזה מה שדקדק הרמב"ם אבל הנשים והקרובים כשרים להיות שליח הגט, אבל הפסולים בעברה מדברי תורה פסולים להבאת הגט עכ"ל. הרי בתחילה כתב כשרים לשליחות הגט אבל הפסולים בעברה כתב פסולים להבאת הגט וכן סומא בפרוש המשנה כתב שאינו פסול אלא להולכה אבל לקבלה כשר ובמשנה דבחדא מחתא מחתינהו איירי בשליח הולכה ונדייק הכל כשרים להביא הגט.
וכתב הרמב"ם ודע דשלוחי הגט על שלושה דרכים: א' שיביא הגט ויאמר בפני נכתב ונחתם, ב' שהבעל נתן לו גט כתוב ויאמר לו השלח גט זה לאשתי וגט זה יתקיים בחותמיו, וזה ג"כ נקרא שליח הולכה ג' שתמנה האשה שליח לקבל גט וזה נקרא שליח קבלה – והסומא נמנע אלא דרך ראשון הרי דגט הצריך קיום סומא כשר ולכן בשליח הבעל דלא יכול לומר בנו"נ סומא פסול משא"כ בגט חתום שגם פקח צריך קיום.
וזה שכתב הרמב"ם פ"ז הל' י"ט הסומא לא יכול להביא הגט מפני שאינו יכול לומר בפנו"נ ולכן לפי הרמב"ם כל שלא יכול לומר בפנו"נ פסול לשליחות הגט ומטעם זה סומא פסול אע"פ שיתקיים ולפ"ז קשה למה לא נקט אלם ג"כ שפסול אלא מוכח דהרמב"ם ס"ל אלם יכול להביא הגט וחשיב יכול לומר בפנו"נ מתוך הכתב כדעת הר"ן דלא כהש"ך והקצות דכתבו דהוי פיסול הגוף. ודו"ק.
ובעצם החילוק של הקצות לחלק בין אלם לפקח לקיום בכתב יש לישב לפי חילוקו של הב"ש רק בסוף דבריו הקשה אפי' שאלם פיסול הגוף מ"מ הרי גם הפסולים נאמנים להביא הגט ע"י שאומרים בפנו"נ וא"כ מאותו טעם יפה נאמן אלם ונשאר בצ"ע.
וחידש הרב בית מאיר בסימן ו' דלעולם לפי ריב"ש אין פיסול מפי כתבם בקיום השטר ואין צריך להעיד בפיהם אמנם באלם כשמעיד בכתב הוי ע"א וע"א בשטר לאו כלום דעדים כשמקימים הכוונה עושים שטר על עדות קיום וזה רק בשנים דבעד אחד לא הוי שטר ולכאורה הרי ע"א בשטר חשיב שטר מ"מ כשחכמים תקנו בפנו"נ והאמינוהו היינו רק בעדות בעל פה ולא עדות בכתב כיון דהגמ' אמרה מידק דייק וזה שייך רק בעדות בפה ולא בכתב.
והיות וע"א בשטר חשיב שטר כפי שכתב ריב"ש בסימן קכ"ז וזוקק לשבועה מ"מ העד יכול לחזור בו וכ"כ רמ"א בסימן מ"ו סעיף ל"ח י"א הא דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבי"ד ואינם יכולים לחזור היינו שנים אבל ע"א יכול לחזור ומקורו מריב"ש וע' ש"ך ס"ק קי"ט וכתב התומים דיכול לחזור אף שהגיע השטר לבי"ד.
והרמב"ם ס"ל בפ"ז מגירושין הל' ב' בעל מהימן לערער על הגט ולפוסלו מהתורה והולד ממזר ותמהו עליו מגמ' דאמרה ורבנן הוא דאצרוך וכתב ב"ש ס"ק ב' לחלק בין בעל שערער לפני עדות השליח לאחר עדותו שלא מהני כי הוחזקה גרושה. וע' מח"א פ"ו מגירושין הל' ב' והש"ש כתב על הרמב"ם הא דאיסור בע"א יוחזק היינו אם העד לא נאמן לחזור אבל אם נאמן לחזור אי אפשר להחזיק איסור דשמא יחזור בו. והוכיח מדברי הרמב"ן ורשב"א הוחזקה נדה בשכנותיה בעלה לוקה משמע דלא מועיל אמתלא דאי מועיל למה בעלה לוקה.
ולפ"ז ישב בשערי חיים כיון דכל הנאמנות של ע"א כדי להוציאה מחזקת א"א ולהעמידה בחזקת גרושה לכן היות וע"א בשטר יכול לחזור בו הרי כל שיכול לחזור האיסור לא הוחזק והבעל יכול לערער ותקנת חכמים לא מועילה שהם האמינוהו ובנידון דידן לא האמינוהו. ולכן אלם לא יכול להעיד מתוך הכתב בפנו"נ כיון דהוי עד אחד בשטר ויכול לחזור ולא הוחזקה גרושה ודו"ק.
ובעיקר קושית הש"ך על הרמ"א אמאי מי שנשתתק לא יכול להעיד מפי כתבו הרי לעיל פסק הרמ"א מקיימין שטרות מפי כתבן ובבית מאיר סימן קמ"ב ס"ק ו' תמה על הש"ך הא מבואר בריב"ש הטעם שמקיימין מפי הכתב כיון שמקבלין עדים שלא בפני בע"ד בקיום שטרות אפי' הוי שטר אף שנעשה שלא מדעת המתחייב אבל ע"א דרוצה לשלוח לבי"ד אינו שטר ושפיר הוי מפי כתבם. ולכן כתב המחבר מי שנשתתק לא מעיד על כתב ידו רק אחרים ואף דהש"ך ס"ל ע"א בשטר הוי שטר מ"מ המחבר לא ס"ל כן ולכן לא קשה.
סעיף ה
ובדברי משפט כתב לישב דעת הש"ך דכיון דמקבלים עדות לקיום שטר שלא בפני בע"ד אף אם נעשה שטר שלא מדעת המתחייב הוי שטר דדעת הריב"ש כדעת הרמב"ן ב"ב קעא דר"י עדים עשו שליחותן. דכל שעשו שליחותן אין חוזרין עושין אותה שליחות דהוי מפי כתבם דכל שטר שנעשה שלא מדעת המתחייב אינו שטר ומפי כתבם הוא ולכן ס"ל לריב"ש כיון דקיום שטרות דרבנן ומקבלין עדים שלא בפני בע"ד אף מפי כתבם כשר. אבל לרמ"א דכתב בסימן כ"ח דעדים שולחים עדותם לבי"ד לר"ת כל שראויים להעיד וכתב הרמ"א בתשובה סימן י"ב דאף דאינו מפי כתבם מ"מ לא הוי שטר אלא עדים כיון שנעשה שלא מדעת המתחייב.
ואם מתו עדים קודם שבא כ"י לבי"ד לא מהני דאינו שטר ולכן מתמיה הש"ך דאף דאינו שטר מ"מ עדות הוא ולמה אלם לא יכול לקיים. והקצות תירץ דאלם הוי פסול הגוף, כמו סומא דממעטינן מאו ראה פרט לסומא והיינו סומא אפ' שמע את העדות אפי' הכי לא יכול להעיד א"כ הו"ה דממעטין מאם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד אף דיכול להעיד בכתב דאין פסולו משום מפיהם ולא מפי כתבם ולכן אם קידש אשה בפני ב' אלמים אינה מקודשת דאלם פסול להעיד והוי כקידש בלי עדים. ולכן מי שנשתתק לא יכול לקיים עדותו כיון דהוא פסול להעיד.
והא דמקשה הגמ' עא. אם לא יגיד פרט לאלם והא אלם יכול להגיד מתוך הכתב ומאי פריך הא אלם אפ' יכול להעיד מ"מ פסול כיון דהוא אלם פירש הקצות בסוגיא דע"ז תירצה הגמ' עדות קאמרת שבעדות יש דין דאלם פסול ע"ש. והקשה הדברי משפט מדברי הרשב"ם ב"ב קכ"ח היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פקח ונתחרש פיתח ונסתמא וכתב הרשב"ם פקח ונתחרש מחמת חולי היינו נשתטה דחרש דומיא דשוטה א"נ נשתתק מחמת חולי והתורה אמרה מפיהם ולא מפי כתבם – וראשון נראה בעיני עיקר דאי בנשתתק איירי פשיטא כיון שאינו יכול להעיד בפיו אין עדותו עדות ולא הו"ל למתני בהנך שיכולים להעיד אלא פסולים מחמת דבר אחר והאי לאו פסול עדות אית ביה אלא שאין בו כח להעיד ע"כ.
ולפי הקצות אלם נמי פסול הגוף ואם קידש לפניו לא הוי קידושין ומה מתמיה הרשב"ם אלא ודאי לרשב"ם קידש בפני אלם הוי קידושין רק חיסרון בהגדה ועוד תמה על הקצות בשלמא בסומא דאפי' ידע עדות כל שלא ראה פסול ומזה חידש הקצות שגם אלם לא מהני דהוי פיסול הגוף וכתב לתמוה עליו דבשלמא סומא שפיר ממעטינן דכתוב אם לא ראה או ששמע ממעטינן וכן אם לא שמע וראה ממעטינן מדרשה או ראה אבל אלם שלומדים מאם לא יגיד היינו באופן דצריך הגדה אבל היכא דלא צריך הגדה כגון לחתום על שטר או עדי קידושין מנין לפוסלו ומ"מ מסוגי' מוכח כהקצות דאמרינן בודקין אותו לעדות אשה ואמאי לא נקט בודקין אותו לעדות לחתום על שטר או לקדש אשה משמע מכאן דפסול הגוף ואלם פסול.
ובהפלאה כתובות כא ד"ה ר"י אמר שמואל לחלק דהא דכתב הריב"ש והרמ"א דמקיימים מפי כתבם היינו שלא צריכים לזכור את ההלואה אלא החתימה ואין בזה חסרון של מפיהם ולא מפי כתבם אבל באלם שמעיד על כתב ידו הרי על מנה שבשטר מעיד ויש חסרון של מפיהם ולא מפי כתבם ובזה לא קשה קושית הש"ך מפרק מי שאחזו דהקשה על דברי הרמ"א דמהרא"ש לא משמע כריב"ש דכתב דאלם לא מקים בכתב ונשאר בצ"ע וע"ז תרץ דיש הבדל דאם הוא עצמו מעיד או אחרים מעידים דהוא עצמו על מנה שבשטר מעיד ופסול דמפי כתבם ואחרים מעידים על העדים ולכן הרמ"א כתב דמקיימים ע"פ שטר בקיום, כתב דין זה דאחרים מעידים עליו לכן מהני.
סעיף ו
נמצא פסקן של דברים הטור חו"מ סימן מו שאין אלם כשר לחתום על שטר וטעמו לפי ר"ת דמותר לשלוח עדות בכתב לבי"ד. ואלם פסול משום שאינו ראוי לבילה והחולקים על ר"ת וז"ל דאף מי שלא אלם אסור לשלוח כתב יד ומ"מ שטר כשר. ולפ"ז יכול לחתום ועי' ש"ך סימן מ"ו ס"ק צ"ג ויש חולקים וס"ל שאלם פסול לא מדין מפי כתבם אלא הוא פיסול הגוף – מדין אם לא יגיד. וכ"כ הקצות ונתיבות המשפט סימן מ"ו ס"ק כ' וכן הוכיחו מדברי הרמב"ם פ"ט מהלכות עדות הל' י"א דהוא פסול הגוף אולם דעת הריטב"א והר"ן בגיטין דף ט.
דאלם יכול לומר בפנו"נ מתוך הכתב והוסיף הר"ן שהרי האמינו בעדות אשה להעיד מתוך הכתב. ובאור שמח הלכות עדות פ"ט הלכה י"א הביא דבירושלמי סוף יבמות מבואר הטעם דמפי כתבם מהני בעדות אשה כיון דעד מפי עד כשר. וא"כ בעדות על הגט דלא מהני עד מפי עד אין להכשיר מפי כתבם. וכ"כ קה"י סימן ט' ויש שלמדו בריב"ש סימן שפ"ב דבשטר אין דין מפי כתבם וזה רק בשנים המקיימים השטר אבל בשליח דהוי רק ע"א אין על כתיבת בפני נכתב ונחתם תורת שטר.
ובבית מאיר אהע"ז סימן קמ"ב כתב דגם למ"ד ע"א בשטר הוי שטר. הנ"מ בעד כשר ולא עד פסול וכיון דאלם פסול הגוף לא מהני לכתוב בפנו"נ.
ודעת הרמב"ם בפ"ז מהלכות גירושין הל' ח"י נתנו לה ולא הספיק לומר בפני נכתב ונחתם עד שנשתתק ה"ז יתקיים בחותמיו ואח"כ ינתן לה ומשמע מדבריו שאלם שכותב בפנו"נ פסול ואע"ג דחכמים הקילו בעדות אשה התם שאני שאינו מצוי כל כך שיבואו עדים שמת בעלה אבל בגט אפשר להתקיים בחותמיו או לבקש מהבעל שיכתוב גט אחר וימנה שליח שיכול לדבר כ"כ הכסף משנה שם. וה"ה פירש ברמב"ם דאיירי בחרש גמור וכ"כ בסימן מכתב מאליהו שער ו' סימן ל"ד ובבני אהובה על הרמב"ם כתב לישב דלכתחילה אין לאלם להיות שליח גט ע"ש.