סימן כ"ו: אומר אדם לבתו צאי וקבלי קידושיך
סעיף א
גמרא דף י"ט. אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך מדרבי יוסי ברבי יהודה לאו אמר רבי יוסי ברבי יהודה מעות הראשונות לאו לקידושין ניתנו וכי משייר בה שוה פרוטה הוו קידושין הכא נמי לא שנא. ויש להסתפק מאחר וחכמים חולקים על רבי יוסי ברבי יהודה וס"ל דהמעות הראשונות לקדושין ניתנו האם ס"ל הדין של רבא אמר רב נחמן. וכתב הרא"ש סי' כ"ה שאמנם לגבי יעוד אין הלכה כרבי יוסי מ"מ ההלכה שאומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך שהרי חכמים אינם חולקים על רבי יוסי בדין אמה עבריה.
וכ"כ המאירי דאף דאין הלכה כרבי יוסי מ"מ הדין דין אמת וכן כתבו הגאונים וכ"כ בשיטה לא נודעת למי והוכיח מלשון הגמ' דאם חכמים חולקים על הדין של אומר אדם לבתו היה לו לרבא אמר רב נחמן לומר בלשון זה לרבי יוסי ברבי יהודה אומר אדם לבתו, אבל כיון שרבא אומר בלשון אומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך מדרבי יוסי ברבי יהודה משמע שהדין דין אמת לכו"ע וכן כתב הריטב"א בשמעתין דף יט. והמרדכי מוכיח שכן הלכה דכתב בס' תק"ז בשם רבינו ברוך בספר החכמה שאומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך וראי' ממה דאמרינן לקמן דף מה: בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דאי ידוע שנתרצה האב מקודשת.
ויש עוד לדון מדין מה מקודשת דלרבי יוסי בר' יהודה מקודשת מדין יעוד אבל באומר צאי כתב הסמ"ג בשם רבינו יצחק דמקודשת מדין ערב כדאיתא לעיל דף ו'. מדאמרינן ערב משעבד נפשו אע"פ שההנאה מהלואה אינה מגיעה לידו כך אשה מקנה עצמה בהנאה שיקבל אחר ה"ה כאן שהאב דזכאי בקידושי בתו יכול לומר תן מנה לפלוני ותתקדש בתי לך מדין ערב. והרא"ש בפרק א' ס' ט"ו הביא דעת הראב"ד דכתב דהוי כאומר תן לכלב שלי וכאילו נתן לי וי"א מדין ערב ונחלק עליהם וכתב דהוא מדין שליחות וכ"כ רבנו אליעזר ממינץ הביא המרדכי בס' תק"ז דלא שייך דין ערב וכ"כ התוס' דערב שייך רק אם האשה מדברת עם המקדש תן מנה לפלוני ואקדש אני לך אבל כאן האב לא מדבר עם המקדש אלא עם בתו.
וי"א דדין ערב רק בנותן לבין דעת ולא לקטנה דכשנותן לאדם חסר דעת כמו קטנה לא שייך דין ערב. וכ"כ התוס' בד"ה אומר דכאן לא מתקדשת מדין ערב אלא מדין שמוותר לה הזכות שיש לו לקדש אותה שהיא תחליט למי רוצה להתקדש. ויש שתמהו הרי אין זכות לקטן. תירצו התוס' בדעת אחרת מקנה אמנם בשיטה לא נודע למי כתב דהוי מחילה דהאב מוחל על המעות כשנותנים לבתו. אמנם הרא"ש כתב דהבת המתקדשת הוי מדין שליחות של אביה ואע"פ שאין שליחות לקטן היינו לאחרים אבל לעצמו יש שליחות כיון שזה לטובתה וזכותה יכולה להעשות שליח של אביה.
סעיף ב
וכתב הרשב"א דהא האומר האב לבתו צאי וקבלי קידושיך צריך לומר לה כן בפני שני עדים כמו כל שליח קבלה וכ"כ הרמ"א בשם התה"ד, וכתב באבני מלואים דלפי הרא"ש הא דמהני מדין שליחות א"כ דין זה דומה לכל שליח קבלה דבעי עדים וגם לפי דעת הרשב"א שהוא מדין זכיה מ"מ צריך עדים על כך. ונמצא לפסק הלכה פסק הרמב"ם פ"ג דאישות הלכה י"ד ואומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך וכן נפסק בשו"ע ס' לז סעיף ז.
אמנם הרבה פוסקים חולקים על דין זה והרמ"א למרות שפסק כדעת הרמב"ם וש"ע הביא דעת החולקים דמאחר והדין של צאי וקבלי הוא לרבי יוסי ברבי יהודה דאמר מעות הראשונים לאו לקדושין ניתנו ורבנן פליגי עליה והלכה כרבנן וזו דעת הים של שלמה ס' כ"ח. וכ"כ בתה"ד ובדרכ"מ הביא דברי הכלבו ס' ע"ה, דס"ל כן דהאב יתפוס ידה וכ"כ באגודה קדושין פ"ב סי' מב. ולקמן ב"ה נבאר הטעם איך מהני אוחז בידה. וכן הביא הרמ"א כדי להוציא נפשו מפלוגתא יחזיק האב יד הקטנה בשעה שתקבל הקדושין או יעמוד אצלה כשתקבל דהוי כאילו קבלן בעצמו ע"כ ותמהו על הרמ"א אי סגי בעמידה למה צריך להחזיק בידה ובתה"ד כתב שעומד אצלה ומחזיק בידה משמע דעמידה לבד לא מהני וכן תמה המקנה על הרמ"א דמה הוציא את עצמו מפלוגתא ע"י שעומד לידה כיון דאין שליחות לקטן ואף דבחצר מצאנו דקנה בעומד בצד חצירו מ"מ בקטנה אפי' נימא דהוי כחצירו מ"מ לא מהני, דהוי חצר המהלכת דלא קנה אלא בכפות ובתה"ד שלפנינו שעומד על ידה ותופס בידה. וכ"כ הב"ח והב"י בשמו ואפשר כשעומד לידה ומחזיק בידה הו"ל כמו כפות שהוא משתמר ע"י.
וכן הקשה באבני מלואים כן ועוד הוסיף כיון דהתה"ד חושש לדעת החולקים וס"ל דלא מהני צאי וקבלי קידושיך לכן בעי התה"ד שעומד על ידה ואוחז ביד. מ"מ הא לא מטי כסף קדושין ליד האב והוסיף דאין לומר דכיון דהאב עומד על ידה הוי כאילו דיבר למקדש וא"ל תן לפלוני דמהני מדין ערב דמ"מ תקשי מה שכתב הרמ"א בס' כ"ח דלא מהני מדין ערב אלא בשהתחילה היא ובקטנה אף דהאב עומד ע"ג אינו נראה כהתחיל האב אלא כהתחיל המקדש.
ועוד זה אינו אלא בקידושי כסף אבל בקדושי שטר שלא שייך בו דין ערב כיון דאינו מתורת הנאה, לא מהני עומד על גבה ומדברי הרמ"א שסתם משמע אפילו בשטר נמי מהני כל שעמד על גבה. ובתה"ד כתב שיעמוד אצלה ויחזיק בידה. וכדאמרינן בשבת קמא: הוציא תינוק חי וכיס תלוי בצוארו חייב משום כיס וא"כ הכא נמי כיון שתופס ידה הוי כמאן דנקיט ליה האב ומהני בין קידושי כסף בין קידושי שטר. והרמ"א כתב או שיעמוד אצלה ותה"ד כתב שיחזיק בידה וצ"ע, ונראה דבקדושי שטר לא מהני עומד לידה ורק בקידושי כסף ס"ל דמהני מדין ערב ואף דשם לא מהני בהתחיל המקדש וכנ"ל מ"מ כשהאב עומד אצלה הכל יודעים שרוצה לקדש וליתן המעות לבת הוי כאילו התחיל האב אבל בקידושי שטר עמידת האב לא מהני כלל ותופס בידה אפשר דמהני אפילו בשטר ומטעם שכתבו דהוי כנקיט האב ובגמ' שבת ואכתי צ"ע עכת"ד אבני מילואים.
ובשבילי דוד כתב לישב דברי הרמ"א הא דמהני עומד על גבה לבד. הוא מדין פועל דאמרינן בב"מ ט. ידו כיד בעל הבית א"כ קטנה נמי דכל שבחה לאביה לא גרעה מפועל וידה כידו וכשאינו עומד לא חשיב ידה כידו, דאינו משתמר בידה. ובפועל קטן העומד על גבו מהני דלא כהנתיבות דכתב בחו"מ ס' כ"ה להשיג על הש"ך ע"ש. והנה כל זה לדעת החולקים על דינו של רב יוסי בר יהודה אבל להלכה פסקו הרמב"ם והרא"ש כרבי יוסי ברבי יהודה. וכדבר האמור.
סעיף ג
ויש להסתפק מה טעמו של הרמב"ם באומר לבתו צאי וקבלי קדושייך דמהני האם סובר כדעת הראב"ד דלא מדין שליחות אלא כאומר תן לי גבי סלע. או כדעת הרשב"א דהוי כאומר תנם לפלוני שיקבלם לי או כדעת הרא"ש דהוא מדין שליחות וראיתי בב"ש ס"ק ז' דטעמו של הרמב"ם הוא מדין שליחות דנעשית שלוחו של אב דכתב הרמב"ם דין זה עם דינו של האב שיכול לקדשה ע"י שליח וכן אומר לה צאי וקבלי קדושיך משמע דחד טעמא להם, וכ"כ באבני מלואים שכן דעות הרמב"ם ועצי ארזים ודברי אליעזר ס"ק ד' דס"ל בדעת הרמב"ם מדין שליחות ונמצא לדעת הפוסקים דס"ל דמהני באומר לבתו צאי וקבלי קידושין היינו מטעם הראב"ד דהוי כאומר תן לכלב שלי או מדין ערב או כדעת הרא"ש מדין שליחות.
ונ"מ בין דעת הפוסקי' אם בשטר נמי יכול לומר לבתו צאי וקבלי קדושיך. דלפי הרא"ש דהוא מדין שליחות לכאו' מהני וכ"כ הטור שסיים באומר לבתו צאי וקבלי קדושיך מהני בין בכסף בין בשטר והוא מהרא"ש פ"א סי' ט"ו אהא דכתב לו על הנייר או על החרס בתך מקודשת לי בין ע"י אביה בין ע"י עצמה מקודשת מדעתו והוא שלא בגרה ובקטנה באומר לה צאי וקבלי קדושיך ונתן לה רשות להתקדש אפי' בשטר וכ"כ בקיצור פסקי הרא"ש דיכול אדם לומר לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך בין בכסף בין בשטר.
ובריטב"א דף יט. כתב דלא מהני צאי וקבלי קדושיך רק בכסף ולא בשטר וסיים דכן נראה שיטתו של הרמב"ם אמנם המעיין ברמב"ן יראה דפירש דין זה בכתב לו על הנייר ושם ודאי איירי בשטר. וכן פירש הרשב"א בסוגיא דאומר אדם לבתו גם בקדושי שטר ע"ש. אבל הר"ן כתב ע"ד הרמב"ן ולבי נוקפי בדברים אלו שאומר אדם לבתו גם בקדושי שטר דהא דין זה דצאי ילפינן מיעוד ובכסף למדנו אבל בשטר לא למדנו דבשלמא בכסף לא גרעה מאמרה תנהו לכלב שלי ואכלו דהוי הנאה לדידה.
והכא נמי קבלת כסף קדושיה הנאה הוא לדידה, אבל גבי קדושי שטר מחוסרת הנאה היא. ובקטנה דאין לה יד לא למדנו וכו' ועוד דבכסף הבת זוכה האב דכל מה ששייך לה הוי לאביה אבל בשטר לא למדנו. וכ"כ המאירי דהדין של צאי וקבלי קדושיך רק בכסף ולא בשטר. וכ"כ הריטב"א בחידושיו וסיים דכיון דקטנה אין לה יד ולא שליחות כשר שאינה מתגרשת על ידי עצמה ה"ה שלא מתקדשת על ידי עצמה בשטר ומה שאמרה הגמ' והוא שלא בגרה היינו למימר דהוי נערה.
אבל קטנה לא מקבלת שטר קדושיה. וכ"כ בטיב קדושין ס"ק ט' דהר"ן והריטב"א מפרשים הסוגי' בנערה דוקא דלא כדעת הרמב"ן שמפרש בין נערה בין בקטנה דהא מיירי הסוגי' בקדושי שטר. וכ"כ בשיטה לא נודעה למי דף ט. דאיירי רק בנערה וסוגי' דלקמן דצאי וקבלי קדושיך היינו בקדושי כסף, דכסף ניתן למחילה והוי כמו התקבל האב אבל בקדושי שטר לא וכ"כ הרלב"ח סי' נ"ז דהביא דברי הנמוק"י דשפ"ד ודעת הריטב"א והר"ן דצאי וקבלי קדושיך רק בקדושי כסף ולא בשטר ודו"ק.
סעיף ד
אמנם הרמב"ן והראב"ד כתבו דצאי וקבלי קדושיך בין בכסף בין בשטר דהטעם דצאי וקבלי קדושיך מהני מדין תן לכלב שלי. וקשה א"כ למה מהני גם בא"ל צאי וקבלי שטר בשלמא בתן לכלב שלי יש הנאה למתקדשת אבל בשטר איזה הנאה יש לאב. וכן ראיתי בבית מאיר שתמה על הראב"ד ורמב"ן וכן לפי דעת הרא"ש דס"ל דזה מדין שליחות וכל שלטובתו נעשה שליח. בשלמא בכסף מהני אלא בשטר למה מהני הרי אין לה הנאה דממ"נ דאם זו סברא מוכחת למה צריך ללמוד מיעוד.
ואי לא מוכחת איך לומדים מיעוד הא ביעוד יש הנאה לאב וכאן אין לו שום הנאה. וזה בעצם מה שהקשה הר"ן על הרמב"ן וצ"ל דהדין של אומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך החידוש דמצי עבדא שליחות לזכותה וזה החידוש דיכול ליתן כוחו לבת לקדש עצמה וזה עדיף משליח דלא יכולה לבטל השליחות כמו ביעוד. ולפי הרא"ש הסברא דיש לו יד בתורת שליחות ולכן אין הבדל בין כסף לשטר. וסיים הכ"מ דהוא מסתפק בזה דהיינו לא פירש בדבריו את הדין כן.
אמנם באבני מלואים האריך וכתב דלדעת הראב"ד הוא כאומר הנותן לבתי כאלו נתן לי ויש כאן דין ערב זה דוקא בקדושי כסף ולא בקדושי שטר. וגם הקשה להרא"ש דמהני מדין שליחות מ"מ בשטר לא מצאנו דמהני ונשאר בצ"ע. ולכן לאותם שפוסקי' צאי וקבלי קדושיך מהני היינו בקדושי כסף ולא בקדושי שטר א"ש. אולם בישא ברכה דף כצד כתב דמה שכתב הכנה"ג בדעת הראב"ד דלא מהני תמוה טובא ואינו מובן מנ"ל דהא כדברי הראב"ד כתב הרמב"ן והרמב"ן ס"ל דאומר צאי מהני גם בקדושי שטר, וא"כ מנין הוציא הכנה"ג דהראב"ד ס"ל כדעת הריטב"א והר"ן, וכ"כ המקנה קו"א דהראב"ד שהובא ברשב"א גיטין ס"ד נמצא שאומר אדם גם בקדושי שטר.
וכ"כ הב"ש בס"ק ז' דעת הראב"ד גם בקדושי שטר. וכ"כ ביד דוד ח"א דף סז. דלהראב"ד דהטעם דהוי כאילו קיבל האב א"כ ה"ה גם בקדושי שטר. וכך לדעת הראש דהוא מדין שליחות אין הבדל בין כסף לשטר. וכן דעת הרמב"ם כפי שהזכרנו דהרמב"ם כייל דין זה בהדי שליחות. וכן דעת הגאון דלתוס' הרא"ש דיש לה יד הו"ה גם בשטר.
ומסתימת המחבר משמע דגם בקדושי שטר יכול לומר לה צאי וקבלי קדושיך וכ"כ הטור דמהני בין קדושי כסף בין קדושי שטר לאפוקי מדעת הר"ן והריטב"א כ"כ כנה"ג ובס' קמ"א אהע"ז באופן דאמר לבתו צאי וקבלי גיטך כתב מר"ן בבדק הבית דהדבר שנוי במחלוקת אם יש לקטנה יד לגבי שטר וכאן סתם משמע דמהני. ובב"ש לאחר שהביא מחלוקת בדבר כתב בקדושי שטר יש לחוש לשני הטעמים ולהחמיר, וע' בגר"א ס"ק י"ד דמדברי המחבר משמע שאין הבדל וכ"כ בתפארת יעקב ס"ק ח' דאחר שהאריך בטעמים דמהני צאי וקבלי קידושיך כתב דלפי התוס' החידוש הוא שיש לה יד וא"כ אין הבדל בין כסף לשטר דלא כהר"ן דדעתו בטלה נגד כל הפוסקים הראב"ד רמב"ן תוס' והרא"ש ע"ש.
ולפי מה שהוכחנו גם הרמב"ם ס"ל כן. וע' בחזו"א ס' קמ"ח בהערות לדף ט. ונמצא בביאור הסוגי' דאומר אדם לבתו דילפינן מרבי יוסי ברבי יהודה יש להסתפק האם מעשה הבת הם פועלים הקדושים הרי בת קטנה אין מעשיה כלום אלא מכח האב, וכאן היא עושה הפעולה ומזכה לאביה הרי אין לה כח לזכות. וע"ז נאמרו כמה שיטות כפי שבארנו לעיל דעת הרא"ש בס' כ"ה שהביא דברי הראב"ד. ודחה אותו וס"ל להראש שהחידוש כאן מדין שליחות שכל שהדבר לטובתה נעשית שליח.
סעיף ה
ודעת הר"ן הוא כמו שהמקדש נתן הכסף לאב כיון דהאב זוכה ממנה מדין שבח נעורים ונמצא שבזכית הבת הוי כאילו המקדש נתן לאב וזה ילפינן מקדושי יעוד כשהאדון מחל השעבוד של עבדות ומיעדה חוזרת הבת לרשות אביה דקימ"ל יעוד אירוסין עושה. וכ"כ הרמב"ן בפי' הסוגיא במקדש במלוה שיש עליה משכון שמקודשת מדין רבי יוסי ברבי יהודה משום שאב הוא המקדש והוא זוכה במשכון דהיינו גופה של הבת דמעשה ארוסה שייך לאביה וכשפקע העבדות זוכה האב בזכות שיש לבת.
ודעת הראב"ד בזה שאומר צאי וקבלי דמהני מדין ערב ומה שהקשו התוס' דהרי בכל ערב מדבר עם המקדש וכאן לא מדבר עם המקדש צ"ל דזה החידוש מרבי יוסי ברבי יהודה. דאם היה הדין פשוט ככל ערב למה צריך להגיע לדין יעוד אלא לפי הראב"ד זה החידוש דאע"פ שלא דיבר בהדיא עם המקדש מהני ודעת הריטב"א הא דמהני מדין שהאב מרוקן הזכות שיש לו ונותן אותה לבת והכוונה היא דאע"פ דאין במעשה קטנה כלום היינו כשעושה מכח עצמה דהרי יתומה לא יכולה להתקדש אבל הכא שנמסר לה כח להתקדש מאביה, הרי היא במקום אביה ויכולה להקנות את עצמה.
והריטב"א הקשה על שיטה זו ממה דאמרנו לעיל אי דקדשה את עצמנה אלמנה קרית לה. ואם נאמר בצאי וקבלי דהאב מרוקן זכותו לבת והבת מקדשת עצמה אה"נ יש מקום לקרואתה אלמנה.
וראיתי בקהלות יעקב (קנייבסקי) סי' כ"ו דכתב לישב דעת הי"מ דהביא הריטב"א דהא דאין מעשה קטן כלום ניתן להסביר ע"פ דברי התוס' ד"ה ומדאורייתא חזיא ליה דסברי דביאת קטן אינה קונה ביבמה אע"פ דביבמה לא צריך מעשה קנין דאפי' באונס ובלי כוונה קנה אלמא דקטן מופקע מקנינים אפי' במקום שלא צריך כוונה. ולכן כשאדם אומר לבתו צאי וקבלי קדושיך הרי יכולה להקנות עצמה כי קיבלה כח זה מאביה. וזה שייך לטעם דאמרינן שקטן מופקע מתורת קנינים כאן באופן כזה הרי קבלה כח מאביה, אבל לצד שצריך דעת ורצון וקטן אין לו דעת וא"כ איך מהני באומר לבתו צאי וקבלי קדושיך לזאת י"ל דקדושין נעשו מכח שניהם קנין מצד הבת ורצון ודעת מצד האב דאם אב אמר אני רוצה שפלוני יזכה בחפץ זה לא מהני עד שיאמר אני מקנה.
וכאן הרי האב לא הקנה, אלא הבת מקנה את עצמה מכח אותו זכות שנתן לה האב ורצון האב משלים את ההקנאה של הבת ולכך הקדושין חלין מכח שניהם. ולכן כל שקידשה את עצמה בלי אב לא מהני ושפיר מקשה הגמ' אלמנה קרית לה. ובתוס' ס"ל דביעוד ליכא אמירה של צאי וקבלי קדושיך וכן אין אמירת האב לאדון תן הנאת מחילת שעבוד לבתי ותתקדש לך ולכן לא שייך דין ערב והא דמהני יעוד הוא מגזה"כ. והא דילפינן מינה אומר אדם לבתו צאי וקבלי קדושיך הכי מוכח דע"כ קטנה יש לה יד לקבל קדושין כדאשכחן גבי יעוד דאמר רחמנא דתתיעד ע"י עצמה.
דזה עצמו מוכח כיון דיכולה ליעד עצמה זה ראיה שיש לה יד עכת"ד. וצריך ביאור כיון דיעוד גזה"כ איך אפשר ללמוד מזה אומר אדם לבתו וכך הקשה האב"מ בס' ל"ז ע"ש. ולהסביר דברי התוס' צ"ל דבכל קנין יש שני דברים דעת בעלים להקנות ומעשה הקנין. וביעוד חידשה תורה דלא צריך דעת האב דהא מיעד אותה בע"כ דאב, ואפי' אם בשעת המכר התנה האב ע"מ שלא תיעד אותה מ"מ לא מועיל תנאי דקימ"ל כרבנן דר"מ דתנאו בטל.
וכן פסק הרמב"ם פ"ד מהלכות עבדים הלכה טו. כרבנן דר"מ שהביאה הגמ' קדושין יט: א"כ ביעוד חידשה התורה דלא צריך דעת בעלים אבל מעשה קנין כן צריך שיהיה שהות ביום שוה פרוטה כדי שיחולו הקדושין. ולכאו' מה מהני מחילה שעבוד הרי בקדושין צריך שיתן כסף לאב וכאן לא נתן כלום לאב דאפי' נותן לבת הרי כל שלא נתן לאב חשיב כאילו נתן לאיש זר. הרי רואים ביעוד דמה שניתן לבת מהני ולא צריך לתת לאביה וזה ילפינן מאומר אדם לבתו שנתינת הכסף לבת מהני וחשיב מעשה קנין.
ולכן כל שאומר האב צאי וקבלי קדושיך מהני, ודעת הרא"ש דצאי וקבלי קדושיך הוא מדין שליחות דכל שלטובתה וזכותה מהני, וס"ל להרא"ש דדין שליחות כאן שונה מכל שליחות, דכל שליח מה שמקבל הוא עבור משלחו וכאן מה שמקבלת הוא עבורה דדמי לדין ערב דמה שמקבל אחר חשיב כמו שהיא קיבלה וזה חידשה התורה באומר לבתו דאותה זכות שיש לו מסר אותה לבת וקבלת הכסף של הבת הוי כמו שהוא קיבל לזכותה וטובתה של הבת.
סעיף ו
ובדין זה שאומר לה צאי וקבלי קדושיך דעת הרבה פוסקים דהכסף לאביה. וכמ"ש הרשב"א והר"ן דאע"פ שהאב חוזר וזוכה ממנה משום שבח נעורים מ"מ זכייתה זכיה וכו' וכתב בנחלת יהודה יו"ד סי' ח' דה"ה נערה דא"ל אביה צאי וקבלי קדושיך הכסף לאביה, וכ"כ הגאון ס"ק ד' דקדושין חוזרין לאביה. וכ"כ חזו"א סי' קמ"ח הערות לדף יט. דקדושין חוזרין לאביה מדין שבח נעורים וכ"כ האבני מלואים ואבני משפט ס"ק ה' ומעיל צדקה דכולהו ס"ל דקדושין לאביה.
אמנם הים של שלמה פ"א סי' כ"ח כתב לאחר שהביא דברי הר"ן כתב דמלשון הסוגי' משמע דהכסף לבת וכ"כ בקרבן נתנאל ס' א' ס' כ"ה אות ד' דהביא דברי הרשב"א דהפקיר את זכותו וכתב עליו דגם הכסף הפקיר וזכתה בו הבת. ובצמח צדק לובוויץ ס' קט"ז הוכיח מדברי הרא"ש דכסף קדושין שלה ודייק מלשונו שכתב שהיא זוכה לעצמה בשליחות אביה וכ"כ שבילי דוד ס"ק ד' להוכיח כן מהרא"ש וכ"כ מהר"ם מינץ ס' ד' דאומר לבתו צאי וקבלי קדושיך הכסף שלה.
וכ"כ בטיב קדושין ס"ק ט' דזה ילפינן מאומר אדם לבתו צאי וקבלי דילפינן מיעוד ושם ההנאה לא מתיא לאב, אבל באופן דהאב רוצה לזכות בכסף בזה לא צריך לימוד מרבי יוסי ב"ר יהודה דפשוט דכסף קדושין שלו ודייק מלשון הרא"ש דכתב כיון דהוי לטובתה וזכותה משמע דכסף שלה ודו"ק.
סעיף ז
ויש להסתפק אם יכול לומר לה צאי וקבלי קדושיך בקדושי ביאה, דבשטר הזכרנו שיש מחלוקת בין הפוסקי' והטור סימן לז כתב דצאי וקבלי בין בקדושי כסף או שטר ודייק הב"י מהטור דמשמע דבקדושי ביאה לא יכול לומר צאי וקבלי קדושיך אלא אומר לה התקדשי לפלוני בביאה ומותרת לו ע"ש, ובהגהות הב"ח על הר"ן הביא ראיה מהסוגיא קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה דמהני צאי וקבלי קדושיך אפי' בקדושי ביאה ע"כ. ובאבני מילואים ס"ק י' הביא דברי הב"י וכתב דנראה דאפילו למ"ד דלא מהני צאי וקבלי קדושיך היינו בקדושי כסף או שטר דבעינן דמטי ליד האב ולא סבירא להו דמהני כשליחות או מדין ערב וכו' אבל בקדושי ביאה אפילו אינו אומר לפלוני אלא אומר סתם צאי והתקדשי עצמך בביאה למי שתרצי מהני וזה מה שכתב הר"ן בנדרים כט דהא דבעינן דעת האשה בקידושין היינו שתהא מבטלת דעתה ורצונה כדבר של הפקר והבעל קנה אותה וא"כ הכא דאין צריך דעת האב אלא שיבטל רצונו והבעל קנה אותה בזה שאומר לה צאי וקבלי קדושיך הרי עושה אותה כדבר של הפקר והבעל קנה אותה ורק בקדשה בע"כ דאב אינה מקודשת אבל כל שנתרצה שתקדש עצמה מקודשת עכת"ד.
גם בתשובות רבי אליעזר ס' כ"א אות י' כתב דצאי וקבלי קדושיך בביאה מהני לכו"ע דלא שייך בזה שליחות אלא גילוי דעת שכל מי שרוצה יכול לקדש את בתו וכתב סברא זו מדנפשיה והעלה דמצא כן באבני מילואים ע"כ. אולם באבני משפט ס"ק ה' תמה על דברי האבני מלואים דא"כ יוצא שהאב שהפקיר את זכותו שיש לו על הבת כל אדם יכול לקדשה בע"כ. ופשוט שגם הר"ן שהזכיר הפקר לאו הפקר גמור קאמר דא"כ יוכל האב לומר אני מפקיר זכות בתי ויוכל כל אחד לקדשה.
וע"כ דלא קאמר אלא דהקנין באשה הוא משום הפקר ע"ש. והנה מחלוקת האבני מילואים ואבני משפט לשיטתם בהא דאומר לבתו צאי וקבלי קדושיך לדעת שניהם הוא מדין שליחות אבל נחלקו על מה השליחות לדעת האבני מילואים על כסף קדושין ולא בעיקר הקדושין ולכן ביאה דלא צריך שליחות מהני אבל האבני משפט ס"ל דהשליחות היא על עיקר הקידושין ולפ"ז גם בביאה בעי שליחות לזה לא מהני.
סעיף ח
ובאופן דהוא אומר למקדש תן מנה לבתי ותתקדש לך כתב הב"ש ס"ק ט' דבזה לכו"ע מקודשת שהוא דין ערב הכללי וכ"כ הריטב"א ובשיטה לא נודע למי וכן נראה מהפוסקים דלמדו מיעוד ולא הסבירו דמהני מדין שליחות או משום דהאב נותן זכותו לבת וכתבו דלא שייך דין זה כיון דלא מדבר עם המקדש משא"כ כשמדבר עם המקדש ואומר לו תן מנה לבתי ותתקדש לך. ולכאו' כשנותן ממון לבת הרי קימ"ל דיש מחלוקת אם קטנה קונה בדעת אחרת מקנה מדאורייתא או מדרבנן ובשלמא למ"ד מדאורייתא ניחא אלא למ"ד דקטנה קונה מדרבנן במה מקדשה וצ"ל כיון דכאן איירי דמקודשת מדין ערב וערב משתעבד כיון דהוציא הוצאות על פיו א"כ האב קיבל את ההנאה שהוציא המקדש הוצאות על פיו.
ואע"פ שהבת קונה מדרבנן אולם עיקר טעמא דהוציא הוצאות על פיו. וכן מצאנו בקדשה במעמד ג' אע"פ שהקנין דרבנן מ"מ יש כאן הנאה כמו שכתב אבני מלואים בס' כ"ח וכ"כ בחידושי מהר"ש ענגל ע"ש. ובאבני מלואים ס"ק ה' הביא דברי המרדכי בשם הרא"מ דלא מהני צאי וקבלי קדושיך דמדין ערב לא שייך כאן דהתם דאמרינן בתן מנה לפלוני דמקודשת מדין ערב איירי שאותו פלוני מוטל עליה לפרנסו ולכן כל שנותן לו הרי היא נהנית. ותמה עליו האבני מלואים א"כ יוצא שכל דין ערב רק במוטל עליו וליתא דלא מצאנו מפורש דין כזה וגם הרמ"א דהביא יש חולקים מ"מ לא מטעם זה אלא דדין ערב רק במדבר עם המקדש ולא באומר סתם מי שיתן.
אבל מעצם הדין אם דיבר עם המקדש מקודשת, ואפילו לדעת הרמ"ק דס"ל דדין ערב רק בנותן לבן בקטנה יש לה דין ערב דמטיא הנאה לידה ע"כ. אך בפרי יעקב הקשה על האבני מלואים דמבואר בירושלמי דא"ל תן מנה לבתי לא שייך ערב דאינו בר דעת והו"ה קטן, ולפי"ז לא מהני.
אמנם הדבר תלוי במחלוקת דבתפארת יעקב סו"ס ק' ח' דן הא דאומר אדם לבתו קטנה האם בקטנה דסמוכה לנערה או אפילו קטנה ביותר והעלה דכיון דהדין נלמד מיעוד אפי' קטנה ביותר מהני, אמנם בפני יהושע בשמעתין כתב דאיירי בקטנה שהגיעה לעונת הפעוטות. אבל קטנה ביותר לא והביאו דברי האבן פינה ס"ק ג' ע"ש. ובעצי ארזים ס"ק ט"ו כתב דהדברים תלויים במחלוקת הראשונים דהרשב"א בסוגיין דאומר אדם לבתו הקשה איך מהני והא אין זכיה לקטן והרי"ף פסק כשמואל בדף סד.
דזוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים. והעלה דאיירי בקטנה דיודעת להחזיר החפץ לאחר שעה, שזוכה בין לעצמה בין לאחרים אבל בתוס' רי"ד כתב דכל שהגיעה למצב אגוז ונוטלו צרור וזורקו מהני אע"ג דלענין מיאון אפי' הגיעה לעונת הפעוטות יכולה למאן כאן שיש לה אב וקיבלה מרצונו שאני.
סעיף ט
אמנם בפסקי הלכות ח"א דף סט. כתב הא דמהני צאי וקבלי קדושיך היינו באופן שיודעת טיב קדושין אבל בלא יודעת אפילו הגיעה למצב של צרור וזורקו אגוז ונוטלו לא מהני, אלא א"כ אמר האב למקדש תן מנה לבתי ותתקדש לך. והמקדש צריך לומר לאב בתך מקודשת לי בהנאה זו שקיימתי מאמריך. ואם היא במצב שלא מבינה בין אגוז לצרור אפי' אמר המקדש לאב לא מקודשת ודאי אלא מספק. כיון דיש מחלוקת הפוסקים בדין ערב האב רק בנותן לבין דעת או כל שמוציא הוצאות על פיו, כפי שכתב הר"ן בדף ח.
והנה קימ"ל בגמ' אגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמה לכן יש לדון בהא דאמר לה האב צאי וקבלי קדושין האם היא זוכה לאביה ולכן היא לא יכולה או זוכה לעצמה. ונראה דזה מחלוקת הרשב"א והרא"ש דהרשב"א כתב דבעינן שתהיה בת דעת להחזיר החפץ לאחר שעה כדי שתוכל לזכות לאחרים אבל פחות מזה לא מהני צאי וקבלי וכו' אבל הראש והר"ן ס"ל דהיא זוכה לעצמה ואביה קונה ממילא זכי מינה לכן מהני דבאגוז ונוטלו צרור וזורקו זוכה לעצמה ועי' בפסקי הלכות הנ"ל בדף סח.
ובעין יצחק סי' ה' אותיות ט – יא העלה דאם האב היה עומד על ידה בעת הקדושין מהני אפילו היא שוטה דהרמ"א כתב דאם מחזיק בידה או עומד על ידה הוי כמו קיבל הוא. וכתב באבני מלואים הטעם מדין ערב. ולכן אם אמר לאחד תן לחרש שוטה וקטן נמי מהני מדין ערב וה"ה כל שעומד על ידה מהני מדין ערב. אמנם מהירושלמי שהבאנו לעיל משמע כל שנותן לאינו בר דעת כגון אומר תן לחרש או שוטה לא שייך דין ערב.
וכשהבת מתקדשת ע"י שהאב א"ל צאי וקבלי קדושיך מה אומר המקדש האם הרי את מקודשת לי או כיון שעומדת במקום אביה אומר בתך מקודשת לי. ומצאנו לר"ן אם כתב בתך מקודשת לי דמהני הני מילי במקדש בשטר אבל בקדושי כסף הדבר ברור שבשעת נתינה צריך לומר הרי את. ואם א"ל בתך מקודשת לי אינה מקודשת. אמנה הריב"ש בסי' תע"ט כתב דאם בקדושי כסף א"ל בתך מקודשת לי מהני כיון שעומדת במקום אביה הרי הוא כמדבר עם אביה.
והביא ראיה מדף ט. כתב לו על הניר או על החרס בתך מקודשת לי בין ע"י אביה בין ע"י עצמה מקודשת. ובישא ברכה כתב להוכיח דבתך מקודשת לי לריב"ש מהני בקדושי כסף לכתחילה והקשה על הרמ"א דכתב דאם בקדושי כסף אמר בתך בדיעבד מהני והוא מהריב"ש. הרי לריב"ש לכתחילה מהני ולר"ן אפי' בדיעבד לא מהני.
סעיף י
והגר"א ס"ק כ' דמה שכתב הרמ"א היא סברת הרמב"ן והרשב"א שכתבו בדף ט. כותב על הניר בתך מקודשת לי אבל באת מקודשת מהני נמי והר"ן חולק וס"ל דבקדושי כסף בעינן רק הרי את מקודשת. והח"מ ס"ק י"א כתב לחלק בין אם האב עומד ע"י הקדושין בזה אומר בתך אבל כשלא עומד אומר לה הרי את וב"ש חולק וס"ל דאין הבדל בין אם האב עומד ללא עומד דאמרינן סתם בגמ' אומר לו בתך מקודשת לי משמע אפי' לא עומד.
ובשמחת יו"ט סי' ס"ו כתב דברי הריטב"א דאפילו שהאב לא עומד על ידה אומר לו בתך מקודשת לי כיון דמתקדשת מכח אביה, כמו שכתב הב"ש. אמנם הלבוש הט"ז והחלקת מחוקק ס"ל דממירא דרבא כותב לו על הניר בתך מקודשת לי היינו דינא בשטר אבל בכסף אומר לה הרי את מקודשת לי וביד דוד ח"א אות רה כתב דאם האב לא עומד וא"ל בתך מקודשת לי אין בזה שום משמעות והרמב"ן ורשב"א איירי בקדושי שטר שכותב לאביה וכשכתב בשטר הרי את מקודשת לי כתב הרשב"א דהא דאמר רבא כותב לה על הניר או על חרס בתך מקודשת לי מ"מ אם מקדשה עצמה וא"ל הרי את מקודשת לי מהני והוכיח מקדושי יעוד דאומר לה הרי את מקודשת לי והוכיח הרמב"ן מקטנה שנתקדשה שלא לדעת האב דיש ספק אם נתקדשה או לא מ"מ כותב לה הרי את מקודשת לי. וכ"כ הריטב"א ומסתמא בין מקדשה עצמה או על ידי אביה מהני הרי את מקודשת לי.
והר"ן נחלק עליהם דאין להביא ראי' מקדושי כסף דבכסף האמירה מגלה למה ניתן הכסף לכן כשאומר הרי את גילה דעתו לקדושין, אבל בקדושי שטר שהשטר הוא הקונה צריך לדבר עם בעל השטר שהוא האב וכותב לו בתך מקודשת לי כמו בשליח גירושין דהגט מופנה לאשה גם שלטי גבורים כתב כן דבשטר צריך לציין בתך מקודשת לי. ונמצא דאם מקדש בשטר לכתחילה יש לכתוב כדעת הר"ן בתך מקודשת לי אלא שהרמ"א כתב דאם שינה נמי מקודשת וכתב הח"מ דמקודשת מספק כ"כ הגר"א אמנם הרמ"א חשש לדעת הרמב"ן דמקודשת ודאי ובים של שלמה פ"א ס' ט"ו כתב דהעיקר כהרמב"ן והר"ן חולק בלי ראיה לדמות קדושי שטר לגט.
והעלה דדברי הרמב"ן מסתבר טפי אמנם בתפארת יעקב ס"ק י"א כתב לדחות דברי הרמב"ן והעלה דדברי הר"ן נכונים והוכיח מגמ' דבתך מהני והוא שלא בגרה אבל בגרה לא מהני וזה עיקר חידושו של רב נחמן דכותב לו בתך מקודשת לי, ובדינא דחיי כתב דמסתבר כדברי הר"ן דהוא בתראה ומחמיר ומ"מ מידי ספק לא נפקא. ומר"ן בס' ל"ב סעיף ג' כתב בקטנה המתקדשת ע"י אביה כותב בתך מקודשת לי כדעת הרמב"ן אבל ע"י עצמה אם כתב לה הרי את מהני ובגיטין בס' קכ"ד בסדר הגט סעיף לו כתב דיש לכתוב בקטנה שני גיטין אחד בלשון הכללי ואחד בתך מגורשת לי, משמע דחשש לכל הסברות והצריך שני גיטין, ודו"ק.