סימן ל"א: המקדש בתמרה
סעיף א
משנה דף מ"ו.: האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אם יש באחת מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לאו אינה מקודשת. ובגמ' מאן תנא התקדשי התקדשי רבי שמעון הוא שאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד. האומר לאשה התקדשי לי בתמרה זו התקדשי לי בזו אם יש באחד מהן שוה פרוטה מקודשת ואם לא אינה מקודשת אלא מספק שמא תשוה תמרה אחת פרוטה במדינה אחרת, התקדשי לי בזו ובזו ובזו כולן מצטרפות שאם יש בכולן שוה פרוטה מקודשת, ואם לא מקודשת מספק.
ונחלקו ר"ש ור' יהודה בשבועות וכתב הר"ן בשמעתין שהלכה כר"ש משום דסתם תניא כוותיה ואע"ג דבשבועות דף ל"ו: נחלקו התנאים ונמצא שיש סתם משנה ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם מ"מ מסיים הר"ן דמשמעתין משמע דפליגי אמוראים וסברי כמותו. והים של שלמה פליג על הר"ן וכתב דמשנה אפשר להסביר כר' יהודה ע"פ מה שכתב רש"י דאם אומר בזו ובזו הרי כל הפרטים מצטרפים ומ"מ לשון המשנה דנקט התנא התקדשי התקדשי זה אך ורק לרש"י, ובמסכת שבועות מובאת דעת רבי יהודה בצורה סתמית, וגם אצלנו יש להגיה בסיפא בזו בזו בזו בלי ו' החיבור ופסק הרמב"ם פ"ה הל' כ"ו כ"ז א"ל התקדשי לי בזו ובזו ובזו אם יש בכולם שוה פרוטה מקודשת, הרי דפסק כר"ש וכן פסק השו"ע בס' ל"א סעיף ה'.
סעיף ב
וכתב הר"ן בסוגיין דבגמ' אמרינן מאן תנא התקדשי התקדשי דמשמע דוקא התקדשי התקדשי הוא דהוי פרטא, אבל אמר בזו ובזו לא פרטא אלא כללא וכולם מצטרפות לשו"פ, וע"ז אמרינן רבי שמעון היא דאמר עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד כפי שמובא במסכת שבועות ל"ו: גבי היו חמשה משביעין אותו דאמר ר' שמעון שאינו חייב על כל אחד ואחד עד שיאמר שבועה לכל אחד ואחד, וקימ"ל הכי כיון דסתם תנא דידן ובנדרים ס"ו כר"ש. ואע"ג דהתם בשבועות איפלגו בהא ולרבי יהודה גם באמר בזו ובזו הוי פרטא וצריך שיהיה שוה פרוטה בכל אחד ואחד, ואיכא למימר סתם ואח"כ מחלוקת הוי אפי' הכי קימ"ל כר"ש כיון דכל האמוראים כוותיה, וכן פסק ר"ח והרמב"ן.
ובים של שלמה פ"ב ס' י' כתב שנראה הלכה כרבי יהודה דהוי פרטא בזו ובזו, דבשבועות סתם תנא כוותיה, ויש לתמוה על הרי"ף ורא"ש דהביאו משנה דידן כצורתה ולא כתבו דמשנה אליבא דר"ש ולית הלכתא כוותיה דלא בעינן התקדשי התקדשי. ויותר תימה על הרמב"ם דפסק בפ"ה דאישות הלכה כ"ו כ"ז כמתניתין דבעי התקדשי התקדשי דהיינו כר"ש ואילו בשבועות פסק דלא בעי שבועה לכל אחד ואחד דהיינו כר"י, וב"ש ס"ק י"ב הביא דברי ש"ג דבזו ובזו אפי' לא אמר התקדשי הוי פרטא וסיים הב"ש וצ"ע לדינא.
ובטיב קידושין ס"ק י"א כתב דדברי הש"ג דעת יחיד ואין לזוז מדברי הרי"ף והרא"ש, וכן דעת הרמב"ם דפרט רק בהתקדשי התקדשי, ורמב"ם ס"ל דיש הבדל בין קידושין לשבועות כפי שכתב הרב כ"מ בהלכות נדרים פ"א הל' י"א, והחילוק הוא דבנדרים ושבועות כיון שכולם לפניו היה די במה שיאמר שבועה שאין לכם בידי כלום או שלא נהנה לכם וזה כלל, ממה שאמר לא לך ולא לך הוי פרט, והטעם דבשבועות אזלינן בתר לשון בני אדם.
וכן מצאנו שבועה שלא אוכל ולא אשתה חייב שתים והטעם כיון דשתיה בכלל אכילה למה הוציא בפיו שתיה אלא אמדינן דעתו דרוצה שבועה על כל אחד למרות שלא אמר שבועה, וכן משמע פ"ג דשבועות דף כ"ג דאם היו מסרבים בו לאכול וא"ל בו ואכל עמי חיטים ושעורים וכוסמין שבועה שאיני אוכל עמך חטין ושעורים וכוסמין חייב על כל אחת ואחת והטעם דהיה יכול לומר שבועה שאיני אוכל וזה כולל הכל מדלא אמר כן אלא אמר שבועה שלא אוכל חיטים ושעורים וכוסמין משמע דהוי כאומר שבועה לכל אחד ואחד, משא"כ בקידושין כיון שזה תלוי בדעתו, מדלא אמר לה התקדשי לי באלו, הרי דעתו שהקידושין לא יגמרו רק בסוף וכן הוא רוצה לשייר לעצמו זמן לחזור לכן או"ל התקדשי לי בזו התקדשי לי בזו, ודו"ק.
סעיף ג
ובגמ' מו. א"ל התקדשי לי בזו ובזו אם יש בכולן שו"פ מקודשת היתה אוכלת ראשונה ראשונה אינה מקודשת עד שיהיה באחת מהן שוה פרוטה ע"כ, ובגמ' פריך אהייא אילימא ארישא שאמר לה התקדשי התקדשי מאי איריא אוכלת אפי' מנחת נמי, דהא התקדשי התקדשי א"ל, אלא אסיפא והא מלוה היא, רב ושמואל דאמרי תרוויהו לעולם ארישא התקדשי התקדשי ולא מיבעיא מנחת אלא אפי' אוכלת דס"ד דמיקרבא הנייתה אימא גמרה ומיקניא נפשה קמ"ל, רבי אמי לעולם אסיפא ומאי עד שיהיה באחת שוה פרוטה עד שיהיה באחרונה שוה פרוטה.
והקשו בתוס' למה הגמ' אמרה בא"ל בזו ובזו ויש בראשונה שוה פרוטה דהוי מלוה הרי כיון דבתורת קידושין אתו לידה היכי הוי מלוה הא בתורת קידושין קיבלה הא אמרינן לקמן נ"ט. האומר לאשה התקדשי לי לאחר ל' יום אפי' נתאכלו המעות מקודשת אלמא לאו מלוה נינהו היכא דבתורת קידושין נותן לידה, ויש לחלק התם הדיבור נגמר קודם שנתאכלו אבל הכא דלא נגמרו הקידושין עד המסירה האחרונה ובתוך כך אכלה את הראשונה והשניה איכא למימר מלוה הן אצלה, ע"כ.
והר"ן כתב דהמקדש לאחר ל' אפי' נתאכלו המעות מקודשת, משום דמקדש אינו יכול לחזור מכסף קידושין אם היא עומדת בדיבורה, דאדעתא דהכי יהיב לה אבל אם המקדש יכול לחזור וליקח הכסף מידה תוך שלושים א"כ ודאי למלוה דמי, ע"ש. ולפ"ז בנידון דידן שלא נגמר הדיבור יכולה לחזור בה לגמרי דעדיין לא זכתה בתמרות שהגיעו לידה א"כ הוי מלוה, אבל היכא דנגמר הדיבור דתו ליתא בחזרה והכסף קידושין דידה אם היא רוצה בקידושין והוא לא רוצה אינו יכול לחזור אלא מקידושין אבל לא מכסף דכסף דידה דאדעתא דהכי יהיב לה.
ובזה נחלקו הרמ"ה ור"י שהביא הטור, דלפי הרמ"ה הכל תלוי בגמר הדיבור, אבל לפי תוס' הכל תלוי בגמר המסירה, ומשום דקודם המסירה יכול המקדש לחזור לגמרי דאשה עדיין לא זכתה בהם וכמו בבכור תוך ל' יום דיכולים שניהם לחזור עד סאה אחרונה.
סעיף ד
והקשה מהרש"ל על מה שאמרה הגמ' אפי' בקמייתא והא מלוה היא, דמשמע למ"ד מקדש במלוה מקודשת ניחא, וקשה אמאי בעינן שו"פ בקמייתא כיון דכלל הוא אפי' פחות משוה פרוטה ליצטרפי כולהו, ותרץ כיון דאכלה קודם שגמר דבריו ואין שייך לצרף רק כשהם יחד בעין. והמהרש"א השיגו דלמה לא יצטרפו, אמנם בתוס' רי"ד כתב דמה שמצטרפים רק כשהם בעין אבל כשאוכלת ליכא צירוף דהאכילה מפרידה אותן, ע"כ.
וכתב האבני מילואים לישב קושית המהרש"ל לפי מה שאמרה הגמ' בבכורות מ"ט. בפודה תוך ל' יום רב אמר בנו פדוי אפי' נתאכלו המעות מידי דהוה אקידושי אשה התם לאו אע"ג שנתאכלו המעות מקודשת הכא נמי לא שנא, ושמואל א"ל התם בידו לקדשה עכשיו, הכא אין בידו לפדותו עכשיו, ע"ש. ומבואר דנתאכלו המעות לשמואל מהני רק מכח דיכול לקדשה עכשיו, אבל במקדש בפחות משוה פרוטה לא יכול לקדשה עכשיו, וקודם שהגיע לצירוף נתאכלו המעות הוי מלוה, ומשו"ה פריך ואפי' בקמייתא הא הוה ליה מלוה, דאע"ג דבמקדש בפרוטה מהני מ"מ בפחות משוה פרוטה לא יכול לקדש עכשיו.
ושיטת תוס' רי"ד לפי גירסתו בהא דפריך ואפי' בקמייתא והא מלוה היא כיון דלא גמרי קידושין הוי מלוה, ומשמע דהגמ' מקשה אפי' על מקדש בפרוטה דלא גמרי קידושין אבל על המשנה יש לישב ולחלק בין מקדש בפרוטה לפחות משו"פ ובתוס' רי"ד חידש באמר לה התקדשי לי באלו אפי' אוכלת מקודשת ע"ש. והקשה באבני מילואים ממ"נ אי נימא כשאמר באלו כיון דגמר לשון קידושין גם ראשונה היא לשם קידושין והוי דומה למקדש לאחר ל' יום, א"כ אפי' ליכא בראשונה שוה פרוטה תהיה מקודשת ע"י צירוף, ואי נימא באלו נמי לא מצטרפי משום דלא נגמרה הנתינה לידה הו"ל מלוה א"כ אפי' אית שוה פרוטה בקמייתא לא מקודשת.
וכתב לישב דיש חילוק בין אומר לה התקדשי בזו ובזו לא"ל התקדשי באלו, דבהתקדשי לי בזו ובזו לא גמר דבורו לכן לא מצטרפים והוי מלוה, אבל אם אמר באלו ואוכלת בזה תלוי אם הראשונה שוה פרוטה מקודשת, ואם פחות משוה פרוטה כיון דלא יכול לקדשה הוי מלוה, והקשה דהרי החילוק בין יכול לקדשה עכשיו לאינו יכול לקדשה הוא אליבא דשמואל, ולדידה כשיש חצי פרוטה בראשונה לא מצטרפים כיון דס"ל דפודה בנו תוך ל' יום לא מהני כיון שאין בידו לפדות אבל להלכה קימ"ל ביו"ד ש"ה דפודה בתוך ל' יום לא מהני בנתאכלו המעות כיון שאין בידו לפדות עכשיו, א"כ אפי' א"ל באלו לא יועיל צירוף כיון דלא יכול לקדשה בפחות משוה פרוטה, ואע"ג דיכול לקדשה בפרוטה מ"מ אנו דנים על הכסף והתמרים הם פחות משוה פרוטה, ע"ש. ובש"ג כתב באומר התקדשי לי באלו אפי' יש בראשונה או בשניה שוה פרוטה לא מקודשת כיון שלא גמר הנתינה, ע"ש.
וקשה עליו מדברי רבא שאמר ל"ש אלא באומר לה בזו ובזו אבל א"ל התקדשי לי באלו אפי' אוכלת מצטרפות והשתא אם איירי שגמר כל הנתינה אפי' בזו ובזו נמי ואי לא גמר כל הנתינה אפי' אמר באלו לא יועיל דהוי מלוה ובעינן שוה פרוטה באחרונה, ע"ש.
ובקהלת יעקב (מליסא) על הלכות קידושין כתב לישב קושית הב"ש בס"ק י"ב על הרמב"ם ע"פ דברי התוס' דלרב דס"ל במקדש אחותו נתן לה לשם פקדון מ"מ בקדושין שאינם נגמרים גמר ונתן לשם מתנה, ותמה ע"ז הקהלת יעקב למה בקדושין שלא נגמרים נאמר שנתן לשם מתנה גם לרב וכתב לחלק דמחלוקת רב ושמואל במקדש אחותו דלרב הוי פקדון ולשמואל הוי מתנה, זה בקידושין שנגמרים, דבשעת הקידושין יודע שהקידושין לא חלים, וע"כ פליגי לשם מה נותן. אבל בקידושין שאין נגמרים דדעתו היה לגמור דבורו ולקדשה בקידושין הללו ולהיות בידה בתורת כסף והוי שלה רק הוא חוזר ולא גמר דבריו ולכן שפיר הכסף לא חוזר כיון דהעיכוב ממנו והאשה רוצה להתקדש ולכן בשעה שנתן נתן לשם מתנה ובתורת קידושין.
ועפ"ז ישב את שמואל דס"ל מקדש אחותו המעות מתנה וממילא אף בפחות משוה פרוטה הדין כן א"כ אם נאמר דפרטא הוי, נמצא כשאמר לה התקדשי לי בזו גמר דבריו והוי מתנה א"כ לא שייך שאח"כ יצטרפו התמרים, כיון דבדיבור הראשון התקדשי לי, הוי נפרד והוא יודע שאין קידושין חלין על פחות משוה פרוטה ונותן לשם מתנה לא שייך צירוף, וכתב דלהרמב"ם דפסק מעות פקדון שפיר אפשר לומר פרטא הוי ומצטרפים וצריך לחלק דהא דאמרינן אי פרטא הוי לא מצטרפי אליבא דשמואל דס"ל מתנה אבל אליבא דרב דכל פקדון אפי' נאמר פרטא מצרף הפקדון הראשון עם הקידושים השניים.
ובהיתה אוכלת פוסק כרבי אמי דאף בקדושין שלא נגמרים מעות חוזרים משום שלא נותן לשם מתנה רק כשיגמור דבריו לקדשה, עכת"ד. ואע"פ שהדברים נבונים מ"מ מה שכתב דקימ"ל כרב דמקדש אחותו מעות פקדון, זה ליתא דבהדיא פסק הרמב"ם פ"ו מהלכות זכיה הל' כ' דמקדש אחותו מעות מתנה דפסק כשמואל, ע"ש. ומה שפסק הרמב"ם דבזו ובזו מצטרפים, היינו בגמר דבריו קודם נתינה בזה מצטרפים.
סעיף ה
ובמחלוקת הרמ"ה ור"י כתב הים של שלמה דאין זה ר"י בעל התוס' דבסוגיין דף מ"ו: ד"ה ושמע מינה משמע שתוס' ס"ל כרמ"ה דכתבו בא"ל בזו ובזו ובעוד שלא גמר דבורו אכלה. ובדברי מלכיאל ח"א ס' פ"ד כתב דדעת הרשב"א כר"י דכתב הרשב"א בסוגיין דלא דמי למקדש לאחר ל' יום דהתם יהיב לה בדבור אחד וכיון שגמר דבורו קודם שנתאכלו המעות, כי מתאכלי ברשותה מתאכלי, אבל הכא שהוא מחלק דבורו ולא אמר לה התקדשי באלו ודאי גילה דעתו שאינו רוצה שיחולו הקידושין כלל עד גמר כולן, ע"כ.
וכן דעת התוס' רי"ד שכתב וז"ל דהטעם כשאמר בזו ובזו ואכלה דהוי מלוה כיון שלא כללם בדבור אחד נראה שתלה כל עיקר הקדושין בתמרה אחרונה שהרי אינן נגמרים אלא בנתינת תמרה אחרונה ולכן אינן מצטרפות, אבל אמר באלו שכללן כולם בדבור אחד תלה הקידושין בכולם וכל התמרות שוות בדבר.
ודעת הב"ח להוכיח דדברי ר"י החולק על הרמ"ה הם דברי התוס' בדף מ"ו ד"ה ואפילו דהקשו למה הוי מלוה שונה מהתקדשי לי לאחר ל' יום דמקודשת ואפי' נתאכלו המעות ותרצו התם נגמר הדבור קודם שנתאכלו המעות אבל הכא לא נגמרו הקדושין עד המסירה האחרונה וכו', ומדהו"ל לתוס' לסיים אבל הכא לא נגמר הדבור וכתבו דלא נגמרו הקדושין משמע דבקדושין תליא מילתא, כיון דחילק זו מזו הוי מלוה, וכן משמע מרש"י שכתב בד"ה והא מלוה וכו' דכיון שהקידושין לא נגמרו עד שתקבלם כולם והיא כבר אכלה הראשונה קודם שתקנה בקידושיה הוי מלוה, ע"כ. הרי מוכח מדברי רש"י דלא תלוי בדבור אלא בקדושין, ודו"ק.
ובספר עצמות יוסף בסוגיין משמע דרש"י בדף מ"ז. נוטה לדעת הרמ"ה וכ"כ הב"י. ולכן בכל אופן כיון דיש מחלוקת ר"י ורמ"ה היא ספק מקודשת ובשו"ע ס' ל"א סעיף ו' פסק מרן בסתם כדעת הרמ"ה וי"א דעת ר"י שפסק אם אמר התקדשי לי באלה ואכלה אותם ראשונה ראשונה מצטרפת לשוה פרוטה, כיון שגמר כל דבריו קודם שנתן לה וכו' והו"ה אם א"ל בזו ובזו וגמר כל דבריו קודם שקבלה אותם כולם מצטרפות, אפי' אכלה ראשונה ויש מי שחולק בזה, ע"כ שזה דעת ר"י, ע"ש.
וכתב הב"ש ס"ק י"ד על מה שכתב מרן אם א"ל התקדשי לי באלו ואכלה אותם ראשונה מצטרפת, וכתב דבש"ג פסק דגם באלו אם אכלה קודם גמר נתינה אינו מצטרף, ע"כ. ותימה דגמ' משמע בא"ל התקדשי לי באלו אפי' אוכלת ראשונה מצטרפים, אמנם המעיין בש"ג ד"ף י"ט. על הרי"ף לא משמע כן דכתב אבל א"ל התקדשי לי בכל התמרות שאתן לך והיה נותן לה אחת אחת, כולם מצטרפים לשוה פרוטה כיון שלא פרט, בד"א כשהיו מונחים לפניה אבל אם היתה אוכלת ראשונה שהיה נותן לה הרי האכילה מפרדת ביניהם ואינם מצטרפים וכו', והרי הן כמלוה בעת גמר הקידושין, ע"כ.
הרי ברור דבאמר באלו אפי' אוכלת מקודשת דגם מה שאכלה מצטרפת רק בא"ל התקדשי לי בכל התמרות שאתן היות ולא ראתה אותם לא סמכה דעתה כמה יתן לכן לא נגמרו הקידושין עד שיתן, וכל שאכלה קודם גמר נתינה הוי מלוה ולא מצטרפים אבל בא"ל התקדשי לי באלו שרואה אותם כל שגמר דבורו מקודשת, דכיון דאכלה ברשותה אכלה, ודו"ק.
סעיף ו
ועל דרך זו יש לישב את הרמב"ם דבקדושין פסק כר"ש דהתקדשי התקדשי בעי פרוטה באחד מהם ובאמר לה בזו ובזו הוי כללא וכולם מצטרפים ומקודשת ואילו בפ"ו דשבועות פסק שבועה לא לך ולא לך ולא לך חייב לכל אחד ואחד, וההבדל דבשבועות תלוי רק בו בנשבע וא"כ הו"ל למימר שבועה שאיני חייב לכולם ומדלא אמר כן ואמר שבועה לא לך ולא לך הרי לכל אחד ואחד התחייב שבועה, משא"כ בקידושין זה לא תלוי רק בדבורו בעינן דעתה וכל שאומר לה התקדשי לי בזו ובזו יש סברא לומר דדעתה להיות מקודשת בכולם, ואם יש בכולם שוה פרוטה מצטרפות, ודו"ק.
סעיף ז
ויש להסתפק האם יש הבדל בין אמר בזו ובזו ובזו, או בזו בזו בזו ומגמ' דידן משמע בזו ובזו ובזו הוי כללא, כיון דאמר ו' החיבור דעתה על כולם, אמנם בתוס' רי"ד פ' שבועת הפקדון דף ל"א. ד"ה הכא כתבו התוס' דאמרה הגמ' ור' יוחנן אומר הכל מודים דלא לך לא לך לא לך הוי פרטא לא נחלקו אלא בולא לך האם הו' מחבר או לא דלר"מ פרטא הוי ולר"י הוי כללא, ע"ש. ובקדושין גם לר"מ דס"ל ולא לך ולא לך פרטא, בקדושין בזו ובזו יסבור כללא כיון דדעתה על כולם.
אבל אם אמר התקדשי לי בזו בזו בזו לכו"ע הוי פרטא ובזה מיושב הרמב"ם. וצ"ע דא"כ הו"ל לגמרא לומר התקדשי בזו בזו בזו הוי פרטא ולמה תנא התקדשי התקדשי, ועי' פנ"י בסוגיא, ודו"ק.