סימן לב
ביטול שליחות וביטול הגט ואם ביטול השליחות צריך לפני עדים
סעיף א
משנה דף לב. השולח גט לאשתו והגיע בשליח או ששלח אחריו שליח וא"ל גט שנתתי לך בטל הוא ה"ז בטל. וכתב הרמב"ם בפ' המשנה שליח זה אינו אלא שליח הולכה ולפיכך יבטל עד שיגיע גט לידה וכו' אבל שליח קבלה הרי ברור דמכשהגיע גט לידו אינו יכול לבטלו מפני שידו כידה. ודע שאם נתן גט אחר זמן. או על תנאי ולא אמר מעכשיו יכול לבטלו כיון שנשאר לו בו קשר וכו'. וכ"כ הרמב"ם בהלכות גירושין פ"ח הל' א'.
וכו' ותמה הרש"ש הרי בגמ' הסתפקה אם איירי בביטול הגט או השליחות. ומבואר בראשונים דבנתן גט לשליח הביטול הוא השליחות אבל הגט אינו בטל. אלא שאין הבעל כעת רוצה בגירושין ולכן כל שהבעל התרצה למסור לה הגט מגורשת אבל בנתן גט לאשה על תנאי הרי הוא מבטל הגט עצמו. ולפ"ז גרע כח הבעל כשממנה שליח מנתן גט לאחר זמן. דבנותן גט לאחר זמן יכול לבטל הגט עצמו ואילו בממנה שליח מבטל רק השליחות. ובכתב סופר דייק במשנה דאם שייך ביטול הגט עצמו ניחא לשון המשנה דגט בטל.
אבל למ"ד דלא יכול לבטל הגט רק השליחות הול"ל שליחות בטלה. ובאור שמח פ"ו מגירושין הל' ט"ז כתב דהלשון גט שנתתי לך וכו' ולא סתם הגט בטל. מורה שהכוונה לביטול שליחות. ולא לביטול הגט.
ובדין ביטול הסתפקה הגמ' אי איירי למפרע או להבא ולכאו' נוכיח מהמשנה. אלא צ"ל כפי שאמרנו לעיל יש הבדל בין ביטול שליחות לביטול הגט דביטול שליחות ה"ל למפרע וביטול הגט מכאן ולהבא. וכ"כ בגליא מסכתא ס' ג' וכתב הרשב"א ואם משהגיע לידה אינו יכול לבטלו אפי' חזר בו תוכ"ד של נתינה. וכדקימ"ל תוכ"ד כדיבור חוץ מע"ז וקידושין וכתבו הראשונים בנדרים פז. דהו"ה גירושין אע"ג דהגמ' לא הזכירה גירושין. ודעת הר"ן שתוכ"ד הוא דין תורה. אמנם ר"ת ס"ל שזה תקנת חז"ל וכ"כ הרשבם בב"ת קל.
דס"ל כר"ת דהוא תקנת חז"ל. ואם הספק הוא על ביטול השליחות ולא ביטול הגט נימא דאפשר דהא דלא חוזר תוכ"ד לבטל הגט. אבל השליחות יכול לבטל שזה שייך לדין הכללי של תוך כדי דיבור או נימא דאין תוכ"ד בגירושין בין ביטול שליחות בין ביטול הגט לא יכול לחזור. ובצפנת פענח פ"ו מגירושין הביא דברי הט"ז שביטול השליחות מהני תוכ"ד ולפי דברי הגליא מסכתא הנ"ל ניחא דבשליחות הדין הוא למפרע יש לחלק ולומר דבשליחות תוכ"ד בטלה השליחות ויכול לחזור ולגרש משא"כ ביטול הגט דחל עכשיו לא יכול לבטל.
והטעם דלא מהני ביטול לאחר שהגיע גט לידה כתב הט"ז שזה לא דין רק בגירושין אלא זה דין כללי בכל התורה כל שהגיע לידו לא מהני חזרה אפילו תוכ"ד. והאריך בזה הט"ז באהע"ז סימן לח סעיף ב' דאם אדם נותן מתנה לחבירו אינו יכול לחזור בו בתוכ"ד והראיה מסוגיא בב"מ דף י. ראה את המציאה ואמר לחבירו תנה לי אם משנתנה לו אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום וכתב הט"ז דאם אומר כן תוכ"ד למה לא אמר כלום אלא מכאן הוכחה שכיון שמסרה בידו לא מהני חזרה אפילו תוכ"ד וזו ראיה שאין עליה תשובה עכת"ד הט"ז.
והקצות בסי' קצ"ה ס"ק י' תמה דהרי בכל התורה תוכ"ד כדבור וכן קימ"ל בכל הקנינים וכתב לחלק בין כשמקנה חפץ שלו לחבירו יכול לחזור תוכ"ד אבל שם איירי בהפקר בסוגיא דראה המציאה ולכן כיון שנתנה לו לא יכול לחזור. כיון דהוא עצמו לא זכה בה. דכל ההגבהה מהפקר לצורך חבירו ע"ש. ובהמקנה בקונטרס אחרון סימן לח כתב לבאר דברי הט"ז דאיירי בקנין כסף או באגב בזה מהני חזרה תוכ"ד כיון שאינו בידו של קונה אבל במשיכה או הגבהה לא מהני חזרה בתוכ"ד ע"ש.
וקושית הקצות על הט"ז דשם איירי בהפקר ולכן לא יכול לחזור והטעם כיון דאין בעלים לא שייך חזרה דהדבר לא שלו. ואין להביא ראיה משם למקנה חפץ שלו לחבירו דלעולם יכול לחזור תוכ"ד. אמנם כתב הט"ז בס' קמ"א ס"ק מד. דשליח יכול לבטל שליחותו והטעם משום דשליח דומה למקדש אשה לאחר ל' יום דיכולה לחזור מדין אתי דיבור ומבטל דיבור. ושליחותיה דשליח דומה לאשה ולכן יכול לחזור ולבטל שליחותו. ולפ"ז כשאדם אומר לחבירו זכה לי המציאה הרי המגביה נעשה שליח לזכות לחבירו ואם יכול לחזור תוכ"ד יש לדון אם זה מדין הכללי דתוכ"ד כדבור דמי.
דהיינו חוזר ומבטל השליחות בתוכ"ד. ובהמגביה מציאה לחבירו נחלקו הראשונים אם המגביה קנה או דגם הוא לא קנה כיון דלא נתכוון לזכות בשבילו. ונחלקו בגמ' רב נחמן ורב ששת דלרב נחמן לא קנה המגביה ולרב ששת קנה המגביה. ותוס' בב. דף י. ד"ה רב הביאו דברי רש"י דלרב ששת קנה המגביה אע"פ שלא נתכוון לקנות לעצמו מ"מ כיון שעשה מעשה קנין וזכיה לכך קנה. וטעם החולקים כיון דכאן חב לאחרים לא הוי מעשה קנין. כיון דלא נתכוון לזכות לעצמו וע"כ טעמא דקנה חבירו הוא משום מגו דזכי לנפשיה זכי לחבריה.
ולפ"ז סוגיא דאומרת המשנה אם משנתנה לו טוען אני זכיתי בה תחילה מוכח דבשעת ההגבהה זכה בשבילו ונתנה לחבירו. ולכן לא אמר כלום כיון דעצם הנתינה אומר שהקנה לחבירו. אבל אם אומר עכשיו אני חוזר בי מהני חזרה מדין ביטול שליחות כל שחוזר בו תוכ"ד בטלה הזכיה והרי הוא הפקר כשהיה ושוב זוכה בו חבירו שקבלה ממנו. כיון דאינו חוזר בו אלא מן השליחות והוא עצמו המגביה לא זוכה, לכן זוכה המקבל. וזה ראית הט"ז דכשהוא ביד חבירו לא יכול לחזור תוכ"ד מהזכיה וגם לא יכול לבטל השליחות דהשליחות נגמרה דכל ביטול שליחות מדין אתי דבור ומבטל דבור כאן זה מעשה וגם אינו שליח דגמרה השליחות ולכן שפיר הוכיח הט"ז דלא מהני בטול כשהגיע לידו אפי' בתוכ"ד ודו"ק. ונמצא מה שאמרה הגמ' אם הגיע לידה אינו יכול לבטלו אפי' תוכ"ד זה לא מדין דלא מהני תוכ"ד בגירושין אלא מהדין הכללי.
סעיף ב
והנה בדין תוכ"ד דלא מהני בגירושין כפי שכתב הר"ן בנדרין פז. וכתב הפנ"י הא דלא מהני חזרה בתוכ"ד היינו לחזור מהגירושין עצמם ולהתחרט אבל לפרש דבריו אפי' בגירושין וקדושין יכול להוסיף ולפרש והוכיח ממה דכתב ר"י בתוס' דף גיטין ה: ד"ה יטלנו. דכל שעסוקין באותו ענין. מהני לומר בפו"נ ובפני נחתם. וכתב הרמב"ם פ"ו מגירושין הל' ט"ז ואם אחר שהגיע גט לידה או ליד שלוחה אינו יכול לבטלו אע"פ שחזר בתוכ"ד ובטלו הואיל ואחר שהגיע גט לידה ביטלו אינו בטל והרי זה גט כשר וכו' וכתב ה"ה דהוא מגמ' נדרים דתוכ"ד לאו כדבור חוץ ממגרש וכ"כ הרשב"א בגיטין לב. משמע דבשאר קנינים אמרינן תוכ"ד כדבור.
ומצאנו מחלוקת ראשונים הא דלא יכול לחזור בגיטין וקדושין בתוכ"ד דדעת הרשב"ם בבת קל. ור"ת דהוא מדרבנן א"כ ניחא הא דהגמ' לא אמרה החידוש דאפי' בתוך כדי דבור לא יכול לבטל אם הגיע לידה. כפי שהקשה הט"ז באהע"ז ס' קמ"א ס"ק מה. דבאמת מדאו' יכול לחזור. וכן כתב הרב תוס' יו"ט אלגזי והביא ראיה לדעת הרשב"ם דתוכ"ד מה שלא חוזר מדרבנן. והרב עצי ארזים סימן לח ס"ק סט הוכיח גם כן כדברי הרשב"ם מקדושין נט:
באומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום ובא אחר וקידשה בתוך ל' יום דמספקא ליה אי תנאה הוי אי חזרה. וקשה איך אפשר לומר חזרה הרי לא יכולה לחזור בתוכ"ד וע"ז כתב דהספק מדאוריתא דמדאוריתא יכולה לחזור והרשב"א ישב דא"ל לפני נתינה. ולכן שפיר יש להסתפק. וכ"כ הנ"י בב"ת על דברי הרשב"ם וכ"כ בצמח צדק (לובביץ) סימן רפח שמי שנתן גט לאשתו וחזר בו תוכ"ד אסורה לכהן. וכ"כ הלבוש. ומהריב"ל ח"א סימן כח.
ונחלקו עליהם הרבה פוסקים בדין תוך כדי דיבור ובשיטה מקובצת בב"ת קל. הביאה דמה שאמר ר"ת כדי שאלת תלמיד לרבו לפי שאדם עושה סחורה עם חבירו ויראה רבו או גדול הימנו בחכמה לא יתן לו שלום שאם יתן לו שלום לא יוכל לחזור בו ממקחו. לכן תקנו חכמים שכשיעור זה יכול לחזור ואף במקום דלא שייך האי טעמא וכתבו התוס' בב"ק עג: טעם ר"ת. וכן בברכות דף ו: שתקנו חכמים דלא הוי הפסק בין הפרקים.
משמע דבגיטין וקדושין לא יכול לחזור מהדין. וכ"כ הב"י באהע"ז סימן קלד דאף דכתב רשב"ם דלא יכול לחזור לחומרא אין לשון הגמ' כן, והטעם כמו שכתב הר"ן בנדרים פ"ז דבשאר מילי דלא חמירי כולי האי כשאדם עושה אותם לו בגמר בדעתו הוא עושה אלא דעתו שיוכל לחזור בו תוכ"ד אבל הני כיון דחמירי כולי האי אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ומשום הכי לא מהני חזרה אפי' בתוכ"ד וכן דעת הרמב"ם פ"ז מאישות הל' כב ופ"ו מגירושין הלכה טז דאם קידש לא יכול לחזור ואם גירש לא יכול לחזור ע"ש.
ויש להקשות על דברי הרשב"ם דהגמ' אמרה חוץ ממגדף וע"ז והיינו שנהרג וכ"כ רש"י בע"ז דאומר לו אלי אתה ונהרג משמע דהוי דאורייתא. ותירץ ביד דוד דדעת הרשב"ם דהוי תוכ"ד מדרבנן רק בקדושין דבעינן הסכמתה ולכן הוי דרבנן אבל בע"ז ומגדף וגירושין גם רשב"ם סובר דהוי דאורייתא ע"ש ויוצא לפי הר"ן דכתב הטעם דלא חוזר בגיטין וקדושין כיון שדברים אלו עושה אותם בהסכמה גמורה א"כ בשלח גט לאשתו ורהיט בתר שליח וכשהגיע גט לידה אמרינן דלא בטל הרי הוכיח דאינו רוצה בגט ולמה לא יועיל תוכ"ד כיון דדעתו היתה לפני כן וגם בתלוהו וקדיש אם חזר תוכ"ד צריך להיות דיכול לחזור.
ויישב בטיב קדושין סימן לח ס"ק מט דהטעם למה לא מהני תוכ"ד בגיטין וקדושין למרות שבקנין מועיל דבקנין הדבר נקנה רק בשעה שישהה ברשותו כפי קבלות חז"ל דמהני תוכ"ד, אבל בגט בשעת נתינה ממש מגורשת דהא טלי גיטך מעל גבי קרקע לא מהני אלמא צריך הבעל לפעול במעשה כריתות וא"כ אי אפשר לומר שלא חל הגט אלא לאחר שהייה מועטת דא"כ כבר פסק כח הנותן. והוי טלי גיטך מעל גבי קרקע וכיון דגט כורת מיד לא מהני חזרה תוכ"ד.
והו'ה בקדושין דהוקשו הוויות להדדי ע"ש. והבאנו לעיל דברי המקנה בקונטרס אחרון סימן לח סעיף לד דלא יכול לחזור בקדושין אפ' תוכ"ד והוי קדושין גמורים כמו שפסק הרמב"ם. ובפרט לפי הט"ז דכל שהגיע הדבר לידו לא יכול לחזור. והחידוש בקדושין וגרושין דבעינן דבור ואמירה כדי להחיל הקדושין וסלקא דעתין דיכול לחזור מהאמירה קמ"ל דלא חוזר וזה החידוש בקדושין וגרושין.
סעיף ג
וכתב השו"ע אהע"ז בסימן מט סעיף ב המקדש אשה וחזר בו מיד ואמר שהמעות יהיו מתנה אפי' תוך כדי דבור אין חזרתו כלום וצריכה גט. משמע דרק מספק לא מהני חזרה. ובסימן לח משמע דהוי קדושין גמורים וח"ס כתב לישב דלחזור לגמרי זה לא מהני אבל כאן איירי דכסף קדושין הופך אותם למתנה בזה הוי ספק. ובזה מישבים דעת הרשב"ם דאמר דחיישינן מדרבנן היינו באינו חוזר לגמרי מהנתינה אלא אומר נתינת הכסף תהיה למתנה. ולפ"ז ניחא מחרף ומגדף לרשב"ם.
דשם ודאי מדין תורה. וכ"כ בכתב סופר סימן לח דף נג שהביא דעת החתם סופר ודו"ק. ולפי הר"ן דבגיטין וקדושין אדם עושה לאחר שיש לו גמירות דעת ולכן לא מהני חזרה נמצא בעושה שליח שיודע שיכול לבטלו כיון שחסר בגמירות דעת ושמא יכול לחזור אפי' תוכ"ד משעה שמסרו לה השליח. ושמא לאחר שמסר השליח הגט הוא כבר לא שליח ולכן גם השליח עצמו לא יכול לבטל ולחזור בו.
וכן נמי בשלח אחריו שליח וא"ל גט שנתתי לך בטל הוא. והמרדכי הביא דברי ריב"א וכגון שיש לשליח השני עדים שעשאו הבעל שליח קודם שהגיע הגט לידה שאם אין לו עדים ניחוש לקנוניא דאפי' יאמר הבעל אחר שבא הגט לידה אני שלחתיו לא נאמן. וכ"כ הרמ"א באהע"ז סימן קמא סעיף ס דאין הבעל נאמן שביטלו אלא א"כ השליח או האשה מודים בדבר או שיש לו עדים שביטלו. וקימ"ל לאחר שהגיע גט לידה לא נאמן הבעל לומר שביטלו וגם ע"א לא נאמן דהוי דבר שבערוה אבל אם השליח והאשה מודים כתב הרמ"א שנאמנים והיינו כשהגט ביד האשה והיא מודה שביטלו קודם שקבלה וטעם הנאמנות השליח שהוא נאמן מדין בעל דבר.
ולדעת הפנ"י דביטול מהני בלי עדים רק שצריכים לדעת ע"ש וצ"ע דבשלמא שליח נאמן דבידו לקרעו אלא אשה הרי גט לא בידה ויכול השליח לגרשה בע"כ. ויש לישב דגם אשה נאמנת דכתב הרמ"א באה"ע בסימן מב סעיף א דבאומרת לו קדשני וזרק לה קדושין לתוך חיקה וא"ל הרי את מקודשת ואח"כ ניערה בגדיה תוכ"ד להשליך ואומרת שלא כיוונה לקדושין אלא לשחוק בעלמא אפי' הכי מקודשת. כ"כ מהר"ם והיא בתשובת מיימוני דשייכי להלכות אישות ס' א' והטעם שלא נאמנת לומר כיוונתי לשחוק כיון דהוי דברים שבלב וכ"כ בתשובת הרב יצחק בר"מ קמחי דבעל ואשה לא נאמנים לומר לשחוק דהוי חזרה ולא מהני חזרה בקדושין.
ותמה הנוב"י ר"ס נ"ט למה לא נאמינה שלא כיוונה לשם קדושין והרי ע"א נאמן באיסורין אפי' בשלו ולא בעינן שיהיה בידו כי אם באיתחזק איסורא. אבל הכא אדרבא יש לה חזקת פנויה כיון דאנו דנים על תחילת הקדושין אלא טעמו של מהר"ם לא מטעם שלא מהימנא אלא מטעם שאנו הולכים אחר הפה ולא אחר הכוונה. דדברים שבלב אינם דברים. והעלה דבדבר שלא הולכים בתר המחשבה בין האיש בין האשה נאמנים דע"א נאמן באיסורין וכתב פ"ת סימן מב ס"ק ג דמדבריו משמע דע"א נאמן באיסורין אפי' בדבר שבערוה כל שלא איתחזק איסורא.
וכ"כ הרשב"א והרמ"ק פ' התקבל. והר"ן פליג וע' שם דהאריך ובמקום אחר הארכנו. ולכן בנידון דידן שאשה אומרת שהבעל ביטל הגט הרי היא מעמידה עצמה בחזקת א"א ושפיר יש להאמינה דלא מוציאה עצמה מחזקתה.
ובפרט לפי הריב"א דאיירי דשליח שני יש לו עדים שהבעל עשאו לבטל ומשמע דהביטול חל מיד ולא כשאומר לאשה ולכן כל שאמר לה שנעשה שליח לבטל אפי' קבלתו אינה מגורשת. כיון דיש עדים שעשאו הבעל שליח . ולפי הכא דאיירי שמינה שליח שני בעדים ומיד חל הביטול אתי שפיר לשון הגמ' לא אלימא שליחות דבתרא משליחות קמא ויכול לבטל שליח שני קמ"ל דמיד שמינה שליח שני בטל שליחות הגט ובעינן מינוי מחדש.
סעיף ד
ובדין שלח אחריו שליח יש להסתפק האם הבעל מבטל הגט והשליח נשלח להודיע לשליח ראשון על ביטולו או דהשליח השני הוא המבטל את השליח. ולפי ריב"א משמע דשליח שני מבטל את שליח ראשון ולכן צריך עדים והרמ"א בסימן קמא סעיף ס כתב ולא בעינן עדים כיון ולא הוי דבר שבערוה ושמא ריב"א איירי דהגט הגיע ליד האשה ובזה צריך עדים וכן דעת המאירי ששליח שני הוא המבטל וכ"כ רע"א בדרוש וחידוש אמנם הפנ"י כתב דהביטול הוא מהבעל רק שליח שני הולך להודיע לשליח ראשון שהבעל ביטלו.
וכ"כ בח"ס ובתשובת אהע"ז ח"ב סימן נ ולכאורא מה נ"מ בין אם הבעל מבטל ועושה שליח להודיע לשליח ראשון שביטלו לבין מינה שליח שני ללכת לבטלו. דמ"מ הרי אנו רואים שבעל לא רוצה בגירושין ושליח לא יכול למסור הגט. והגמרא בקדושין דף נט. הקשתה איך הבעל יכול לבטל שליח הגט הרי זה מעשה ותירצה דכל כמה דלא מטא גט לידה הוי דבור. ולפי רע"א מיושב דכאן איירי שהבעל עשה שליח להודיע על הביטול דאם הבעל מבטל ושליח מודיע מאי אולמיה דשליח ראשון משליח שני אבל כשממנה שליח שני ס"ד דלא מהני דלא אולמיה דשליח שני לבטל שליח ראשון קמ"ל.
הגיעו לא קחני אלא הגיע. ואפי' ממילא ולא אמרינן לצעורא קא מיכוין וכתב רש"י ולא אמרינן אין בדעתו לבטלו אלא לצעורא בעלמא חודש או חדשים שאם היה בדעתו לבטלו היה רודף אחריו לבטולי. והקשה הרשב"א מאי נ"מ בין אם מתכוון לבטלו או לצעורא מ"מ השליח לא יכול לתת לו הגט עד שהבעל יורה לו. בשלמא לרב ששת דס"ל דיכול לבטל הגט ממילא אם לצעורא לא צריך לכתוב גט חדש אבל אם כוונתו לבטל הגט אם ירצה לגרשה בעינן גט חדש אבל להלכה דקימ"ל כרב נחמן דהביטול הוא לשליח ולא לגט א"כ מאי נ"מ הרי בין כך לא יכול לגרש בלי ציווי חדש מהבעל.
ותירץ הרשב"א דהכוונה לצעוריה לשליח אבל בלבו לא היה לבטלו והילכך אם השליח נתן לה הגט ס"ד דניחוש לריח הגט או אם קבלה קדושין מאחר קמ"ל דהגט בטל ביטול גמור ולא חישינן לקדושי שני. ובחידושי רע"א כתב דנ"מ לפי הירושלמי דמינוי שליח בעי עדים דאם ביטלו ועכשיו מורה לו למסור צריך מינוי חדש בעדים ואם משום לצעורה. לא בעי מינוי מחדש.
ויש עוד נ"מ אם השליח מסר לה הגט דאם משום לצעורה אע"פ שהבעל א"ל שלא ימסור כיון שאין בדעתו לבטל השליחות אם מסר מגורשת דלא גרע מאם מינה שליח לכתוב ולמסור הגט ונשתטה דלהרמב"ם מגורשת מדאורייתא כיון דשליח עומד במקום הבעל. אבל אם בטלו הרי בטלה השליחות ולא הוי שלוחו של בעל אבל הרשב"א ס"ל כיון דהבעל לא רוצה עכשיו אפי' לצעורי השליח לא יכול לתת לה הגט כדעת הטור במי שאחזו קודרייקוס ומסרו הגט כשהוא שוטה דלהרמב"ם גט כשר מהתורה וזו דעת רש"י ולהטור הגט בטל דשליח פועל מכח הבעל והבעל לא יכול עכשיו לגרש וזה דעת הרשב"א ודו"ק.
ובבית הלוי כתב לישב דנ"מ למחנה אפרים אם הבעל נשבע שלא לגרש לא יכול למנות שליח משום כל מילתא דאיהו לא מצי עביד לא מצי למעבד שליח. אם כן תהיה נ"מ אם לאחר שהגיע בשליח נשבע שלא לגרש דאם מטעם לצעורא יכול להורות לו לגרש ואם מטעם ביטול דצריך מינוי הרי נשבע שלא יגרש ולא מועיל מינוי חדש ודו"ק. ובגמ' נחלקו רב ששת ורב נחמן דלרב ששת כל שביטל השליח ביטל הגט ורב נחמן חולק וס"ל נהי דבטליה לשליח לגיטא גופיה מי בטליה.
ודייקו התוס' לרב נחמן יוצא דאפי' ביטלו בפירוש לא בטל. שהרי הגמ' אמרה דיבור ודיבור הוא לגבי קדושין אבל הכא הוי דיבור נגד מעשה וכ"כ הרמב"ן שגט אי אפשר לבטל ולפי זה אם הבעל יאמר לשליח אני לא מבטל אותך אלא את הגט אני מבטל לא בטלה שליחות ולא בטל הגט ואם השליח מסר לה הגט אח"כ מגורשת והאריך בזה בס' גליא מסכתא סימן ג וכ"כ הרשב"א דאפי' אמר גט זה יהיה חספא לא אמר כלום וחוזר ומגרש בו.
וכ"כ הריטב"א. והקשו הרמב"ן והר"ן וריטב"א דמסוגיה לקמן בפ' הנזקין נה. באמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואל' כנסי שט"ח זה מגורשת ואמינא בגמ' פשיטא ותירצה הגמ' מהו דתימא כשאמר לה כנסי שט"ח זה ביטולי בטליה לגט קמ"ל משמע שיש בכוחו לבטל הגט. זה אינו אלא הפירוש ביטולי בטליה לנתינה קמייתא. אבל הגט א"א לבטל אחרי שנכתב. אבל קודם כתיבה אם אמר כל גט שאכתוב יהיה בטל הרי הוא בטל וכ"כ הרמב"ם פ"ו מהלכות גירושין הלכה יט והרמב"ם בפ"ו הל' כ"א.
כתב בפי' דיכול לבטל הגט אחר כתיבתו ואינו חוזר ומגרש בו. וכתבו האחרונים דמי שסובר דלא יכול לבטל גט אחר שנכתב הו'ה שיכול לבטל גט קודם כתיבתו בדמי לס"ת דאותו אדם יכול לומר ס"ת זה לא יהיה קדוש ואח"כ כתבו הסופר בקדושה וטהרה.
סעיף ה
ובשאגת אריה סימן ל כתב על דברי הרמב"ם פרק א' הלכה ט"ו הטיל ציצית על ציצית אם נתכוון לבטל הראשונה חותכה וכשרה ואם נתכוון להוסיף אע"פ שחותכה פסולה וכתב השאגת אריה דהרמב"ם לשיטתיה דגט שנכתב כדינו יכול לבטלו ולפוסלו ואינו חוזר ומגרש בו כמו שכתב בפ"ו מגירושין הל' כ"א. והו'ה בציצית אע"פ שנעשו כמשפטן מ"מ יכול לבטלן ע"ש. וצ"ע דבשלמא גט שתלוי ברצון הבעל הבעל יכול לבטל את הגט משא"כ ציצית איך יכול לבטל עשייתן לשמה וכן תמה בס' גליא מסכתא.
דקדושת ס"ת מכח התורה וזה אי אפשר לבטל משא"כ בגט דהוא מכח הבעל. וכתב במח"א על הרמב"ם פ"ג הלכה ט"ו דמחלוקת הראשונים אם יכול לבטל הגט גופיה תלוי במחלוקת האם צריכים שליחות בכתיבת הגט. דהתוס' ורמב"ן דס"ל דלא בעי שליחות רק ציווי הבעל כדי שיכתב לשמה לא יכול לבטל הגט. אבל להרמב"ם דס"ל דבעינן שליחות בכתיבת הגט. הבעל מבטל השליחות וממילא הגט בטל. וכ"כ בתורת גיטין ד"ה התם דיבור ודיבור הוא. ע"ש שהאריך.
ובספר גליא מסכתא סימן ג כתב לישב דעת הרמב"ם ממה שכתב הרמב"ם פ"א מגירושין הלכה ט דלפינן מקרא דכריתות שצריך ליתן הגט בידה בתורת גירושין והיינו דוכתב דכתיב בתורה לא מוסב רק על הכתיבה אלא גם על הנתינה ויסוד הגט הוא שיוקבע משעת כתיבה עד שעת נתינה ולא יהא נפקע ממנו כלל קביעות כריתות מתחילתו עד שיבא לידי האשה ואם קודם נתינה שינה הבעל דעתו מלגרשה ממילא נפקע כח כריתות מהגט ונעשה חרס וביטול זה הוא מכאן ולהבא ולא למפרע ולפ"ז אפשר לומר שהכל מודים שאפשר לבטל גופו של גט ומחלוקת האמוראים בגמ' האם כשהבעל מבטל הכוונה ביטול השליחות או ביטול הגט לפיכך אינו חוזר ומגרש בו.
סעיף ו
ובגמ' בראשונה היה עושה בי"ד ונחלקו רב ששת ורב נחמן בפני כמה מבטלו רב נחמן אמר בפני שנים ורב ששת אמר בפני שלשה ושם הביא מחלוקת רבי יוחנן ור"ל בתקנת ר"ג. רבי יוחנן ס"ל מפני תקנת ממזרים דס"ל כר"נ דביטול בפני שנים ושנים אין קלא ולא שמעה מהביטול והולכת ונישאת והבנים ממזרים ור"ל ס"ל מפני תקנת עגונות דסבר כרב ששת דאמר ביטול בפני ג' ותלתא אית ליהו קלא ושמעה וידעה ולא מינסבא ונשארת עגונא והלכה ביטלו מבוטל.
וכתבו התוס' דמודה רבי דאם ביטלו בפני אחד לרב נחמן או בפני שנים לרב ששת דאינו מבוטל משום מה כח בי"ד יפה, משמע מעצם הדין מבוטל רק משום מה כח בי"ד יפה לא מבוטל אמנם תוס' הרא"ש ס"ל דמעיקר הדין לא יכול לבטל בפני אחד לרב נחמן ושנים לרב ששת. והתוס' כתבו לקמן בדף לג. ד"ה רבי דלא יכול לבטל לפני אחד. שלא בפני השליח אי אפשר לבטל אלא צריך עדים לביטול משום אין דבר שבערוה פחות משנים וכתבו עוד התוס' דביטול בפני שנים זה שלא בפני זה לא מהני לרב נחמן משום מה כח בי"ד יפה. וביטול בפני אחד לא מהני משום דבר שבערוה דלא מהני.
וכתב הרמב"ם בפ"ו מגירושין הלכה טז שליח שנטל הגט וקודם שיגיע ליד האשה חזר הבעל וא"ל גט ששלחתי עמך בטל הוא וכו' וכל המבטל בפני אחרים צריך לבטל בפני שנים. וכו' הרי דמבטל השליח עצמו לרמב"ם מהני. וכ"כ בשו"ע אהע"ז סימן קמא סעיף ס וכתב הב"ש ס"ק צ דדעת התוס' להסתפק בזה ע"ש. וכתב בבני אהובה פ"ו מגירושין הלכה טז ולא ידעתי מקומו והעלה שהב"ש לדברי התוס' לג. דיכול לבטל בפני אחד הב"ש התכוון אע"ג דאין דבר שבערוה פחות מב' אי נמי אפי' לא מהני יכול לבטל זה שלא בפני זה.
ודייק דלפי תירוץ ב' משמע דלשליח עצמו לא יכול. ולתירוץ א' מהני ביטול לשליח עצמו וכן דעת הרמב"ם דמחלק בין מבטל בפני שליח לשלא בפניו דבעינן שנים והראב"ד שתק לו. ומשמע דס"ל כן והגם דהראב"ד ס"ל בפ"ג דאישות הל' ט"ז דשליח קדושין בעי עדים ושליח הגט שאני. ומשמע ששליח דידה בעי עדים. והו'ה לענין ביטול דאם לענין מינוי בעינן עדים דהוי דבר שבערוה ולכן גם ביטול בעינן שני עדים וכ"כ הרמב"ן דשליח קבלה דקידושין ושליח קבלה דגט בעי עדים וכמו שכתב הרא"ם פ"ב דקדושין אבל בשליח הבעל לא צריך עדים דלא חשיב דבר שבערוה ולפי הרא"ם שכתב לחלוק על הרמב"ם רק בשליח קדושין אבל בשליח הגט מודה דלא צריך עדים דגיטו מוכיח עליו.
וכתב האבני מילואים ס' לה להסביר הדברים ע"פ הר"ן בביאור שיטת הרי"ף דאף עדי מסירה והיינו כשרואים גט יוצא מתחת יד האשה אמרינן מסתמא נמסר כדין. והו"ה בשליח כיון שגט יוצא מתחת ידו אמרינן ודאי עשאו שליח. משא"כ שליח קבלה. לפ"ז יוצא ששליחות בין דידיה בין דידה חשיב דבר שבערוה. רק בשליח הבעל גיטו מוכיח עליו. א"כ בביטול הגט למה מהני לפי הראב"ד בפני שליח בלי עדים כדעת הרמב"ם בשלמא לרמב"ם ס"ל דשליח לא הוי דבר שבערוה.
ולכן מהני בשליח הגט אלא לראב"ד קשה ולמה ביטול מהני לשליח בלי עדים. והב"י בס' קמ"א כתב להסביר דעת הרמב"ם אע"ג דביטול בעי שנים מ"מ אם מבטל לשליח בפניו סגי ולא צריך עדים. וכ"כ התוס' לג בד"ה רבי דביטול בפני אחד לא מהני משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ואפ' לשליח עצמו סגי וכתב הגאון רע"א לחלק דביטול מצד עצמו לא הוי דבר שבערוה כיון דאינו מעשה וחלות הקנין רק סילוק כח השליחות ולא דמי לקדושין וגירושין ורק כיון דהוא נוגע לענין הגירושין הוי דבר שבערוה משוה"כ בעי שנים לבירור הדבר אבל לשליח עצמו שיודע הדבר לא בעי עדים ע"ש אבל כל זה רק לשיטת הרמב"ם דס"ל דמינוי השליחות לא בעי עדים הו'ה גם ביטול השליחות אבל לפי הראב"ד דס"ל דמינוי השליחות בעי עדים כיון דהוי דבר שבערוה ורק בשליח הגט משום דגיטו בידו כפי שהסברנו לעיל מ"מ ביטול שליח צריך עדים. ולמה שתק לו להרמב"ם כאילו מסכים לדבריו דביטול שליח בפניו לא בעי עדים והרי זה דבר שבערוה.
סעיף ז
וכתבו האחרונים שטעם הראב"ד דקיום שליחות בעי עדים אין זה משום דשליחות הוי דבר שבערוה במה דקאי השליח במקום בעל מעכשיו והיכולת בידו לעשות דבר שבערוה ע"י מעשה השליחות אלא הטעם כיון דע"י מעשה השליחות נעשה דבר שבערוה אין בכח המעשה לחול אלא באופן שכל פרטי האישות נעשו ע"י עדים ולא סגי באמירת השליח לבד דנעשה שליח דא"כ דבר שבערוה נחתך ע"י עד אחד ואע"פ שרבינו ירוחם שהביא הרמ"א בסימן קמא דשליח נאמן שעשאו הבעל בפני שני עדים היינו טעמא כיון דהגט יוצא מתחת ידו ולכן יש הבדל בין מינוי השליחות לביטול השליחות דמינוי השליחות חשיב דבר שבערוה על התוצאה שעתידה וזה רק במינוי שליחות ולא בביטולה.
ובזה מיושבת תמיהת הטור על הרא"ש בסימן קמא דהביא דברי הירושלמי בריש פרקין עשה שליח להוליך את הגט צריך לתת לה הגט בפני שנים. ואין השליח עולה משום שנים. הלך שליח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני שנים והשליח עולה משום שנים. ע"כ והנה דעת הירושלמי ששליח לא נעשה עד דבמקום בעל קאי כמו שאמרה הגמ' בקדושין מג. אבל הרא"ם דס"ל דשליח נעשה עד בסוגיה דאמר לשנים צאו וקדשו הן הן שלוחיו הן הן עדיו למה פסק דשליח לא עולה משום שנים.
ובדברי יחזקאל סימן לו אות ד כתב לחלק דהרא"ש ס"ל כדעת הירושלמי דשליח עומד במקום הבעל וזה רק בתחילת המינוי. אבל לענין לקבל עדותן אח"כ שנעשו שליחין זה המחלוקת בקדושין מג אם שליח נעשה עד. וכן מורה דעת הראש בריש פרקיו דף ה: וכשממנה שליח צריך להחזיקו בפני שנים וזה מצד קיום השליחות ובזה השליח לא מצטרף. אבל לבטל השליחות העדות היא לברר שאכן כך היה שהבעל ביטל השליחות ועדות רק להודיע וכל שהשליח עצמו קבל את הביטול סגי.
ויש לדקדק בדברי התוס' שכתבו בתירוץ ראשון דאם ביטל לשליח עצמו מבוטל אע"פ שאין דבר שבערוה פחות מב' כיון דלשליח עצמו הוא אומר שמבטלו מבוטל. ולא צריך עדים ומ"מ יכול לבטל זה שלא בפני זה ע"כ ונמצא לפי הא"נ שביטול חשיב דבר שבערוה מצד עצמותו ומשוה"כ אפי' ביטלו לשליח עצמו לא מהני וזה שלא בפני זה מהני וצ"ע מאחר וכתבו בתירוץ ב' דביטול הוי דבר שבערוה מ"מ איך יועיל זה שלא בפני זה. מאחר וביטול בפני עד ראשון לא מהני מדין דבר שבערוה איך בהצטרף עוד עד יועיל הרי בקידש בפני שנים זה שלא בפני זה לא מועיל ובשלמא בממון עדות מיוחדת מצטרף דסוף סוף כל אחד מעיד שנעשה בפניו מעשה המחייב אבל בערוה ע"א לאו כלום ואיך מועיל צירוף וכן מצאנו שהר"ן בגיטין בעדי יחוד אחד מעיד בבקר ואחד בערב לא מצטרפין שהביא דברי התוספתא להצריכה גט וכתב הר"ן אע"ג דבדיני ממונות אמרינן הלואה אחר הלואה מצטרפין מ"מ שאני אישות דשייכי לנפשות ע"ש וכן תמה הגאון רע"א ביבמות נח.
ובתשובה סימן רכב דאיך שייך לצרף מעשה שכבר נתבטל בשעתו ונמצא דכל אחד ואחד אינו מעיד כלום ולא דמי לממון דלא בעי עדים לקיום הדבר ומשוה הלואה אחר הלואה מצטרפין וכ"כ הב"ש בס' קל"ג ולכן דברי התוס' תמוהין.
ולישב דברי הרמב"ם דמחלק אם ביטל את השליח בפניו מהני ושלא בפני השליח בעינן שנים משום אין דבר שבערוה. והסבר הדברים דיסוד דבר שבערוה דבעי שנים משום דמעשה הקידושין והגירושין נקבע ע"י עדים וכל שאין עדים אפי' שניהם מודים לא מהני ועוד גם אם הדבר מועיל מ"מ בי"ד לא יכולים לפסוק כל שאין להם עדים. כמו מעשה זנות אוסר ולזה ס"ל לתוס' דביטול בעצמותו מועיל בלי עדים דאין זה חלות הקנין אלא סילוק השליחות. ולבירור הדברים שביטל צריך שני עדים.
והמבטל בפני שליח שהשליח יודע האמת ומוטל עליו שלא למסור הגט חל הביטול בלי עדים אבל בביטול שלא בפניו הבעל לא נאמן ואי אפשר לברר שהגט בוטל רק ע"פ עדים. ולכן אם הבעל מודיע שביטל הגט מהני דבידו לבטלו. ומה שכתבו התוס' ביטל בלי שני עדים הכוונה שמ"מ הודיע כן לעדים או לשליח שביטל ועי' חידושי ברע"א.
סעיף ח
ובגמ' בגיטין דף לג. ת"ר אמר לעשרה כתבו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה דברי רבי רשב"ג אומר אינו יכול וכו' במאי קמפלגי בעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה רבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה רשב"ג ס"ל בטלה כולה. וכו' ודין זה אין לו שייכות לעדות שבטלה מקצתה הידוע לנו בעדות שאם נמצא אחד קרוב או פסול בטלה של העדות דשם בעינן הצטרפות בשעת ראיה ובשעת הגדה ועוד לפני הביטול העד היה כשר וכשביטלו זה נהפך ללא עד כיון דעד חותם מדעת המתחייב וכאן חסר בדעת המתחייב שביטלו.
ונמצא מעולם לא היה צירוף פסול עם הכשרים. ועוד לרשב"ג דלא יכול לבטל זה שלא בפני זה מוקמינן בשליחי הולכה דלרשב"ג עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. וכו' ושם הם לא עדים אלא שלוחים ואינו שייך לדין נמצא אחד מהן קרוב או פסול. וככר עמד ע"ז הפנ"י וכתב הכוונה דאמדינן דעתיה שהוא מתכוון לבטל את כולם ע"ש וק"ק דהלשון לא מוכח כן דלפי הפנ"י הוא מתכוון לבטל את כולם. ואנן בגמ' דידן משמע דמתכוון לבטל אחד והשאר בטלין ממילא.
ויש להסתפק מאיזה טעם יכול לבטל שליח אחרי שמינה אותו ומשמע מהגמ' קידושין נט. משום אתי דיבור ומבטל דיבור האם ע"י דיבורו עוקר הדיבור הראשון למפרע או רק מכאן ולהבא ומצאנו בש"ך חו"מ סימן רנה בהא דחכם מתיר נדר מדין אתי דיבור ומבטל דיבור ובהגיע ליד הגזבר לא מהני התרת חכם כיון דהוי מעשה. ומשמע מהש"ך שזה מדין אתי דיבור ומבטל דיבור ועוקר השליחות למפרע. ובקובץ הערות מב. הוכיח מהרשב"א ח"ד סימן פד דדין אתי דיבור ומבטל דיבור זה רק מכאן ולהבא ולא למפרע שדן אם ביטל שליחות אם יכול לחזור ולבטל את הביטול ויחזור השליח לקדמותו.
וכתב דלא מצאנו דיכולים לבטל ביטול של ביטול אלא ביטול של קיום מעשה כגון מינוי שליחות או קידושין לאחר ל' יום ע"ש. והשתא אי נימא דביטול מהני למפרע מה לי דיבור של מעשה או ביטול דבר אלא ודאי מהני רק מכאן ולהבא ע"ש. ובשערי חיים ס' נ"א הוכיח מרשב"א זה דביטול מהני למפרע.
ודעת הרא"ש בתשו' כלל ל"ה סימן ט הביאו האבני מילואים סימן לח ס"ק יד דמבאר הא דמהני מחילת התנאי מדין אתי דיבור ומבטל דיבור דהמעשה יכול להתקיים בפני עצמו ורק מחמת התנאי מעכב. ולכן אתי מחילתו ע"י דיבור ומבטל התנאי וע"כ דהרא"ש ס"ל דדיבור מבטל דיבור למפרע. דאי נימא מכאן ולהבא הרי הדיבור הראשון כבר הפעיל פעולתו וביטל הקנין כשאני רוצה שהקנין יתקיים אני מבטל את התנאי הראשון ואם אנו אומרים שזה מהני לבטל התנאי.
נמצא שאני מבטל התנאי הראשון למפרע. ובס' גליא מסכתא סימן ג הסתפק בזה והוכיח דבטלה שליחות למפרע ותו"ג כתב בשליח שנתן גט ולא אמר בפנו"נ שנוטלו ממנה ואומר בפנו"נ הבעל לא יכול לבטלו. ובגמ' נחלקו רב נחמן ורב ששת באומר גט ששלחתי בטל הוא. אי חוזר ומגרש בו וקימ"ל כרב נחמן דחוזר ומגרש בו והקשתה הגמ' מרבי יוחנן בדף נט: בקידושין דס"ל חוזרת דאתי דיבור ומבטל דיבור ודחתה הכי השתא התם דיבור ודיבור הוא וכו' הכא נהי דבטליה לשליחותא דשליח גיטא גופיה מי קא בטיל.
ובקידושין משמע דאין כוונתו לבטל הגט הא אם בטלו בפי' מהני ביטול ולא חוזר ומגרש בו. וכ"כ התוס' בסוגיין והרמב"ם אמנם הרשב"א ס"ל דאפ' ביטלו בפירוש לא בטל הגט ע"ש. ולכאו' מה שייך ביטול לגוף הגט שנעשה בכשרות. וכתב הריטב"א בשם רבו כיון דהגט נכתב בציווי הבעל והוי לשמה, יכול לבטל השליחות ונמצא כאילו כתבוהו מדעתם. ולא הוי לשמה ופסול ע"ש. וברור דביטול הוא למפרע ולדעת הרמב"ם דמבטל הגט הכוונה דהגט בטל למפרע. והוי כנכתב שלא מדעת הבעלים.
וכתבו התוספות דכל היכא שמבטל בפניו לא צריך להגיע לדין אתי דיבור ומבטל דיבור ואפי' לר"ל דלית ליה אתי דיבור ומבטל דיבור נמי מהני במבטל בפניו והטעם דאפי' דהשליח לא בטל מ"מ לא יכול לקדש עבור המשלח אם אומר לו אני לא רוצה גם לר"ל מהני כ"כ התוס'.
סעיף ט
וכתב הרמב"ם פ"ו מהלכות גירושין הלכה יח כתב אמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפי' בפני שנים אחרים. שלח הגט ביד שנים ה"ז יכול לבטל זה שלא בפני זה ואפי' היו עשרה משבטלו בפני אחד מהם בטל הגט ע"כ. ותמה הראב"ד הרי הרמב"ם פסק כרבי עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ולמה בשליחות כתב דאם בטל אחד בטלו כולם. והרב המגיד האריך להסביר דברי הרמב"ם אמנם הר"ן בסוגי' כתב לחלק ממה שאמרה הגמ' הלכה כרבי בשתיהן היינו בבטלו מבוטל ויכול לבטל זה שלא בפני זה אבל בשליח הולכה לא קתני.
וזה מוכח כרשב"ג. ומ"מ צריך הסבר למה יש החלוקה הזאת בין מינוי בכתיבה לשליחות. וכבר עמד ע"ז באבני מילואים בסימן קמא ס"ק ו שהביא דברי הריב"ש דאזיל בשיטת רבו הר"ן דכתב בחידושיו בריש פ' השליח דתנן בראשונה היא עושה בי"ד ופליגי רב נחמן ורב ששת בשנים או בג' תמהני בה אפי' בטלו בינו לבין עצמו אמאי לא יבטל דאי ידעינן ביה ליהוי בטל וכתב שהדין ניתן בשליחות השליח כיון שהמינוי היה בפניו אין מבטל אלא בפניו דהוי דיבור גרוע שלא בפניו ולא מבטל דיבור שהיה בפניו.
כמו דקימ"ל בעי' ב"י י' למשלפא. ולכן עשאום כדברים שבלב. ואע"ג דקימ"ל כרבי יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור אפי' שלא בבי"ד הכא עשאום מתקנת חכמים לדיבור גרוע נגד דיבור ראשון ע"ש. ובזה מיישב את הרמב"ם דכתב במינה עשרה יכול לבטל זה שלא בפני זה. ולמה לא ניחוש דכשיבטל ילכו השנים או השאר וימסרו לה הגט ויש חשש ממזרות ועל כרחך כשמבטל בפניו הוי דין אתי דיבור ומבטל דיבור ובטלה כל השליחות.
ובקהילות יעקב כתב לחלק בשליחות כמו שכתבו התוס' דמבטל מדין אתי דיבור ומבטל דיבור אבל בעדות כיון שצריך לחתום ברצון המתחייב לכן כשאומר לו אני לא רוצה נשאר הדין של השאר קיים דאין כאן דין ביטול כדי שנאמר בטלו כולם. ודו"ק. ובס' ישועות יעקב סימן קמא אות כז כתב להסביר לדידן דקימ"ל כרבי בטלו מבוטל לדעת תוס' בבא מציעא דף י: דאם יש עברה אין שליח לדבר עבירה ובטלה השליחות ואפי' בעברה דרבנן א"כ אם בשלח אחריו שליח לא מהני דדוקא ביטלו שלא בפניו בפני בי"ד מהני והקשה פנ"י או ששלח אחריו שליח והעלה דאה"נ דלא מהני.
וכתב רמ"א בס"ס קמא סעיף ס והבעל לא נאמן שבטלו אא"כ השליח או אשה מודים בדבר. וכתב רי"ו דאין השליח נעשה עד על הביטול. ונחלקו ישו"י וב"ש אם שליח ראשון יכול להצטרף. וכתב דמי שסובר דגם בפני השליח צריך שנים היינו משום אין דבר שבערוה.
סעיף י
והגרע"א כתב לישב דביטול השליח לא הוי דבר שבערוה שאינו מעשה חלות קנין רק סילוק כח השליחות. וכתב כל זה לדעת הרמב"ם אבל לדעת הראב"ד דקיום השליחות הוי דבר שבערוה סילוק השליחות נמי. ובעינן בפני שלם והירושלמי כתב דשליח הולכה אינו מצטרף עם אחד להיות שני עדים דכיון דצריך ליתן גט היא מתורת עדות ומי שהוא שליח לא יכול להיות עד. אבל בביטול לא בעי שנים לקיום הביטול דמצד עצמו לא הוי דבר שבערוה ולכן עצם הביטול לא בעי עדים וכשמבטל לשליח עצמו לא צריך עדים אלא צריך בירור שהבעל ביטל ולכן השליח מצטרף.
ולפ"ז מיושב הראב"ד דשליח הולכה בעי עדים ומ"מ שליח ביטול לא בעי. או נאמר דהראב"ד ס"ל כתוס' בתרוץ ב' דביטול הוי דבר שבערוה ואפי' מבטל שליח בפניו לא מהני בלי עדים ומ"מ בצרוף מהני ע"ש.
ויש לעיין בדברי תוס' דאם ביטול בפני שליח לא מהני משום דבר שבערוה ע"כ בעי שנים. וא"נ בפני עד אחד ועוד עד אחד איך מהני צירוף הוי ביטול ע"א כמאן דליתא ולמה היה חוזר וניעור ולא דמי לדברי רבי יוחנן בן ברוקה בהלואה מצטרפים דשם כל עד מעיד שנעשה מעשה המחייב. וכן כתב הר"ן לקמן בדף עב. בעדי כיעור מצטרפים אע"ג דכיעור דמעיד זה לא מעיד זה מ"מ כל מעשה בפני עצמו יש לו לחייבה אבל הראו לאו טוב.
וכן הקשה רע"א בס' רכב. ובחידושיו ליבמות דף נח. ולפי הרב בני אהובה שדחה דברי הב"ש וכתב דגם התוס' ס"ל כרמב"ם במבטל לשליח לא בעי עדים רק לגבי אותם שלא שמעו לא יועיל שיאמרו לו לא מאמינים לך לכן כדי שיאמינו לו בעי עדים אפי' זה שלא בפני זה נמצא כל עד מעיד על מעשה מסויים שהבעל ביטל השליח. דביטול השליח לא בעי עדים רק לגבי השאר ולכן מצטרפים דדמי להלואה אחרי ההלואה דכל אחד מעיד על דבר המחייב.
והנה הפ"י הקשה איך מועיל לבטל זה שלא בפני זה הרי זה דומה לקידש בפני א' בבקר ובפני אחר בערב שלא מצטרפים ועוד לתרוצם הראשון דכשמבטל לפני שליח לא בעי שנים היכן נעלם אין דבר שבערוה וע"ש.
ויש להסתפק בגדר אין דבר שבערוה פחות מב'. האם הכוונה חלות ערוה לא יכול לחול בפחות מב' או נאמנות דבר שבערוה לא מהני בפחות מב' ולכן אם כל העדים בשביל נאמנות מהני זה שלא בפני זה. אבל היכא דעושין חלות קידושין או גירושין בעינן זה בפני זה ולכן בביטול הגט אין כאן חלות אלא גלוי ולכן מהני זה שלא בפני זה. ולכן כתבו תוס' בתרוץ א' דאם ביטל לשליח לא בעי עדים דנהי דאין לבעל נאמנות מ"מ השליח שומע מפיו והשליחות בטלה ולכן גם אם מסר הגט ואומר שהבעל ביטלו מהני דהוא והבעל אומרים כן ואח"כ כתבו תוס' א"נ דלא מהני וצריך עדים ודו"ק.