סימן לא
המניח פירות על מנת להיות מפריש עליהם תרומות ומעשרות
סעיף א
מתניתין לא. המניח פירות להיות מפריש עליהם תרומות ומעשרות וכו' מפריש עליהן בחזקת שהם קיימים אם אבדו ה"ז חושש מעת לעת וכו'. גמ' מאי מעת לעת ר"י אמר מעת לעת של בדיקה ופרש"י כשבדקן מצאן אבודים חושש שמא מאתמול בעת הזאת אבדו ואם עשאן מעשר תוך מעת לעת על פירות אחרים צריך להפריש עליהן מספק. רבי אלעזר בן אנטיגנוס מעת לעת של הנחה אמר רבי אלעזר חלוקין עליו חבריו על רבי אלעזר דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו על גביו למפרע בין ברשות היחיד או הרבים טמאות פשיטא דחלוקין מהו דתימא מאי למפרע מעת לעת קמ"ל.
ומשמע בסוגי שאם מדמין למקוה נמצא כל ההפרשה היא טבל ודאי כיון דיש תרתי לריעותא דומיא דמקוה שיש רעותא דמקוה וחזקת טמא הכא נמי הוי רעותא דטבל וחזקת אבוד.
אמנם הרמב"ם בהלכות מעשר פרק ז' הלכה ד כתב המניח פירות להיות מפריש עליהם מעשרות מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ואוכל ושותה עד שיעשו כל אותן הפירות שהניח מעשר ונותנו ללוי מצאן אבודים ה"ז חושש לכל מה שהפריש ואינו מעושר ודאי ע"כ. וקשה הרי במקוה פסק הרמב"ם שאם טבל במקוה ונמצא חסר טמא ודאי ולמה כאן ספק. וכן נמי בפ"ה מתרומה הלכה כד הבודק את החבית והניחה להפריש עליה תרומה על אחרים עד שתעשה כולה תרומה ויתנה לכהן ולאחר זמן בדקה ומצאה חומץ מעת שבדקה תחילה עד שלשה ימים ודאי יין וכו' מכאן ואילך הוי ספק וצריך להפריש תרומה שנית וקשה למה במקוה הוי טמא ודאי וכאן כתב דהוי ספק.
ויש לישב דרש"י איירי שהפירות בעין ורמב"ם איירי שהפירות שנאכלו. ולכן יש לחלק דבמקוה יש מקוה חסר לפנינו ויש טמא לפנינו ואנו דנים מתי נחסר בזה יש לצרף חזקת חסר וחזקת טמא והוי ודאי טמא וכן נמי אם נאבד והפירות מונחים לפנינו ויש ספק מתי נאבד יש להעמיד טבלים על חזקתן. אבל בנאכלו הפירות הספק לא על הפירות שנאכלו אלא הספק אם הפירות שהניח היו או לא היו קיימים בשלמא בשעת אכילה אם הטבל קיים והספק אם תוקן או לא תוקן יש לומר כיון שאבדו והספק מתי אבדו אוקמא אחזקת טבלים.
אבל אם הפירות נאכלו והדיון לא דן על הפירות אלא על הפירות שנאכלו שהניח האם היו קיימין בשעת הפרשה או לא וע"כ יש ספק אחד האם זה תרומה או טבל ולכן מעשר מספק ולא מודאי ודו"ק.
סעיף ב
והכס"מ תמה על הרמב"ם אמאי לא הביא הדין של תרומה ומל"מ תמה על הכסף משנה שרבינו הביא דין תרומה בפ"ה הלכה כד אלא כתב שצריך להפריש משמע דהוי ודאי ע"ש. אבל בתוס' יו"ט כתב דלהרמב"ם מספק צריך להפריש אפילו נאכל וכן כתבו תוס' חדשים והרשב"ם בסוגיא שדייק מרש"י שאם לא אכלן צריך להפריש אמנם מהרמב"ם משמע שאפ' אכלן מחוייב להפריש תרו"מ. דכתב הרמב"ם בפי"ב מהלכות מעשר הלכה ב שבשבת שואלו על הדמאי ואוכל אבל מוצאי שבת צריך לעשר אף על מה שאכל בשבת.
ולכאורה תמוה דבחולין קל: מנין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלין שפטור מן התשלומין ופרש"י דקמשתרש ליה ע"ש. ולכן שניהם דין אחד תרומה ומעשר הם ספק ונמצא שמפריש מספק מפריש שנית. ויש עוד לחלק דהרי אם נאמר טובת הנאה ממון נמצא שגם אם בעל הבית הפריש נשאר ברשותו והוי רשות אחת ועליהם אני דן אם הופרש או לא ויש חזקת טבל אבל אם נאמר טובת הנאה אינה ממון הטבלים והתרומות לא של הבעלים אלא עברו לרשות כהן ולא מחזיקין מרשות לרשות אלא אמרינן כאן נמצא כאן היה.
ודעת הרמב"ם פי"ב מתרומות הלכה טו דטובת הנאה אינה ממון נמצא התרומות שייכים לשבט ולכן יש דין כאן נמצא כאן היה דלא מחזיקין ריעותא מרשות לרשות.
סעיף ג
והנה בחזקה שהורעה ולא נודע מתי כתב הרא"ש פ"ק דחולין דף י' בהמה שנמצאת טרפה כל הגבינות שנעשו לפני השחיטה מותרות דהולכים אחרי הרוב ואמרינן השתא נטרפה. והרשב"א חולק דאיתרע רובא דהרי טרפה לפניך וכל חזקה שלא התבררה שעתה לא הוי חזקה. וא"כ לפי הרא"ש לא פריך גמ' מידי ממקוה על חביות דרוב יין אינו מחמיץ ואמרינן השתא הוחמץ ומ"מ ספק הוא ולא מעמידים אחזקה דטבל הוי דבר שיש לו מתירין ובדשיל"מ לא אזלינן בתר רובא וכמ"ש הר"ן בביצה ובמקום שיש הפסד לא אמרינן דבר שיש לו מתירין כמו שנפסק בשו"ע יו"ד סימן קא והכא הוי הפסד מה שצריך לחזור ולתרום.
דאם אזלינן בתר רובא ואמרינן השתא החמיץ הוה הפרשה כדין ואצ"ל לחזור ולתרום אמנם בהפסד מועט אמרינן דהוי דבר שיש לו מתירין ותרומה הוי הפסד מועט כדאיתא לקמן בפרק הנזקין לכן כתב הרמב"ם שפיר שמפריש מספק כיון דיפריש ויחזיק לעצמו וימכרנו לכהן בדמי תרומה והוי הפסד מועט והוא בגדר דבר שיש לו מתירין.
סעיף ד
ובס' דברי יחזקאל סימן לה הביא דברי הרמב"ם בפ"ד ממעשר שני הלכה יג המניח מעות להיות מחלל עליהן מעשר שני הרי זה פודה בחזקת שהן קיימים נאבדו חושש לכל מה שפדה בהן למפרע. ודייק דמשמע מדברי הרמב"ם מדלא כתב דכל מה שפדה הוי ספק מעשר כמו שכתב בפ"ז ממעשר משמע דהוי ודאי לא מחולל. וכתב לחלק בין תרומה ומעשר למעשר שני. דבמעשר שני הוי תרתי לריעותא לכן אינו פדוי בתורת ודאי. דקימ"ל גזל ולא התייאשו הבעלים אין הנגזל יכול להקדיש דהוי דבר שלא ברשותו והו"ה למכירה והפקר וטעמא כיון דבעינן קנין והוצאה מרשות לרשות ובכה"ג חדית רחמנא דבעי ברשותו משא"כ להתפיס דין תרומה ומעשר אפשר אפילו על דבר שלא ברשותו דאין זה הקנאה אלא התפסת איסור.
ולכן במעות שאבדו פירש הרשב"א לא שהרקיבו והחלידו אלא אבדו ממש דכשהמעות ביד הגזלן אם הם בעין יש לבעלים כח להפריש והיות ויש ספק אם בעין או לא הוי ספק. דמה שאבדו לא מעמיד הפירות בחזקת טבל דגם אחרי שאבדו יכול להפריש. אמנם מעשר שני בעינן ודאי קיימין וכל שיש ספק לא יכול לפדות דקימ"ל אין אדם מחלל על מעות שאינם ברשותו כמו שכתוב במשנה פ"א דמעשר שני משנה ב' והרמב"ם בפ"ד ממעשר שני הלכה יא והו"ה מטבע שביד גזלן.
כדאיתא בב"ק קטו מי שבא בדרך וראה אנס כנגדו ואמר פירות שיש לי בבית יהיו מחוללין על מטבע זה או מעות אלו לא אמר כלום דהוי אבודים ואינם ברשותו. נמצא דבמעשר שני הוי תרתי לריעותא ולכן פסק הרמב"ם דאינו פדוי ודאי ודו"ק.
סעיף ה
ובהא דאמרינן המניח פירות להיות מפריש עליהן תרומה ומעשר ופרש"י ואוכל טבלים אחרים שיש לו ואומר הרי תרומתן באותן פירות שהקציתי לכך וכן עושה תמיד. ומשמע שלא צריך לסיים מקום בצפון או בדרום. וכתב במעדני ארץ תרומות פ"ג ה"ח דאם עושה הרוב תרומה צריך לרשום מקום התרומה אחרת יתבטל ברוב וכשיפריש אח"כ יהיה מן הפטור על החיוב. אמנם המהרלב"ח סימן קטו כתב שגם באופן זה צריך לסיים מקום התרומה בצפונו או דרומו והוכיח שכן מבואר מהר"ן פסחים סוף דף כב מדפי הרי"ף שכתב המייחד חבית להיות מפריש עליה והילך צריך שיציין מקום בפי החבית או בשוליה ואם לא עשה כן מסתמא כוונתו לתוכה ולא אמר כלום.
ובהא דאמרינן המניח הקשו התוס' ל: הרי זה שלא מן המוקף ותירצו דאיירי בערבי שבתות וימים טובים דהתירו לתרום שלא מן המוקף. ובהג' מל"מ פ"ג דתרומות הלכה יז כתב דבתרומה דרבנן לא בעינן מן המוקף ע"ש. ויש להעיר דהרי הרמב"ם ס"ל תרומה בזה"ז דרבנן כמו שכתב בפ"א ומ"מ כתב בפ"ה הלכה כ"ו המניח פירות להיות מפריש עליהן עד שיעשר תרומה אע"פ שאין מפרישין לכתחילה אלא מן המוקף אם הפריש הרי הן בחזקת ומשמע דמהני רק בדיעבד.
וכ"כ הרמב"ן ומהר"י קירקוס דהמניח, היינו בדיעבד. אמנם במעשר כתב הרמב"ם פ"ז דמעשרות הלכה ד' המניח פירות להיות מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין ומשמע שזה דין לכתחילה והרדב"ז בתרומות כתב דהמניח משמע לשון דיעבד ולשון לכתחילה.ובמעשר אין דין מוקף ותמהו על הרמב"ם דאוקי חצי משנה בדיעבד וחצי לכתחילה והיה לו להעמיד בע"ש שזה לכתחילה. והגר"א ביו"ד סימן שלא ס"ק קיח כתב דהרמב"ם איירי בתרומת מעשר. ודו"ק.