סימן מ"ג: אשת איש שזינתה בעד אחד
סעיף א
גמרא סו. איבעיא להו אשתו זינתה בע"א והוא שותק מהו. אמר אביי נאמן רבא אמר אינו נאמן הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות מב'. אמר אביי מנא אמינא לה דההוא סמיא וכו'. שדר שליחא אבתריה כי אתא שליח אמר אשתו זינתה אתא לקמיה דמר שמואל א"ל אי מהימן לך זיל אפקה. ואי לא לא תפיק מאי לאו אי מהימן לך דלאו גזלנא הוא. ורבא אי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה ואי לא תפקה ע"ש.
ופסק הרמב"ם פ' כ"ד מאישות הל' י"ז י"ח. מי שראה אשתו שזינת או שאמר לו אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם שזינתה אשתו בין שיהיה האומר איש או אישה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת ה"ז חייב להוציא ואסור לו לבא עליה ויתן כתובתה ואם הודית לו שזינתה תצא בלא כתובה ע"כ. א"ל אשתו שזינתה ברצון אין משגיחין בדבריה שמא עיניה נתנה באחר וכו' ואם היה מאמינה וסומכת דעתו על דבריה ה"ז חייב להוציאה ואין בי"ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינת אשה זו בפניהם ברצונה ואח"כ כופין אותו להוציא ע"כ.
וכתב השו"ע אהע"ז בס' קט"ו סעיף ו' אין עדים שזינתה רק היא אומרת לא נאמנת דעיניה נתנה באחר וכו'. מי שראה אשתו שזינתה או שא"ל אחד מקרוביו או מקרובותיה שהוא מאמינם וסומכת דעתו עליהם בין שהיה האומר איש או אשה הואיל וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת ה"ז חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה ויתן כתובתה ואם הודית לו שזינתה תצא בלא כתובה וכתב הרמ"א ויש אומרים דלא יכול לומר שמאמין לעד אלא אם מאמין לו גם בשאר דברים אבל אם אינו מאמין לו בשאר דברים רק בדבר זה משום דבלאו הכי נחשדת לו קצת, לא נאסרה עליו.
סעיף ב
ובס' קע"ח סעיף ט הביא מר"ן דין זה שאם נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כב' יוציא ויתן כתובה וכתב הרמ"א דבזה"ז דיש חדר"ג אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת ואומר שמאמינה אע"פ שלא מאמינה. ומנדין אותו על שאמר שמאמינה וגורם לבטל חדר"ג וכו' ויש אומרים כופין אותו ומשמש עמה. אע"פ שאומר שמאמין לדברי העד מאחר שהאשה אינה מודה או אפי' אמרה בעצמה טמאה אני לך. וכו' וי"ח וס"ל דאף בזה"ז נאמן וכו'.
והרב מל"מ בהל' י"ז הביא דברי הרשב"א בתשובה אלף רל"ז דהא דאם סומכת דעתו חייב להוציאה דוקא בשותקת אבל במכחישתו אינו חייב להוציאה כדאמרינן בעלמא ע"א בהכחשה לאו כלום הוא ולדעתי דבר גדול דבר הנביא עכ"ל. ודברי הרשב"א לקוחים מדברי רש"י בקידושין סו. דכתב בסוגיא דסומא דא"ל שמואל אי נאמן לך אפקה כיון דלא הכחישתו והמעיין יראה דזה אליבא דאביי אבל לרבא דאמר אי מהימן לך כבי תרי אפקה מאי נ"מ אם מכחישתו או לא כיון שסומך עליו כבי תרי.
אטו בי תרי דאתו והעידו והאשה מכחישתם האם יש איזה כח בהכחשתה לב' תרי. ובספקו של המל"מ דע"א אומר אשתך זינתה דנחלקו אביי ורבא דאביי אמר שנאמן ולרבא לא נאמן רק אי נאמן לו כב' תרי. ובלקוטים שעל הרמב"ם בדפוס פרנקל תלה בב' תירוצים של הר"ן למה למשנה אחרונה לא נאמנת. לפי תירוץ א' במשנה אחרונה דאביי ס"ל דהא דנאמן רק בשותקת אבל מכחישתו לא נאמן ולרבא גם בשותקת לא נאמן דלהר"ן בתיר וץ א' מעיקר הדין נאמנת רק חכמים הפקיעו הקדושין.
ותירוץ ב' כיוון דמשועבדת לא נאמנת. ולכן אביי ס"ל כתירוץ א' דמעיקר הדין נאמנת ורק חכמים הפקיעו שמא עיניה נתנה באחר וכשיש ע"א שותקת חזרה נאמנותה וע"א נאמן. אבל רבא ס"ל דלמשנה אחרונה לא נאמנת משום דמשועבדת לבעלה ולכן גם אם יש ע"א ושותקת לא נאמנת ולפ"ז הא דאמרה הגמ' בסוטה דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בעדים איירי במכחשת אותו לכן צריך עדים.
סעיף ג
וכ"כ הטור בס' קע"ח א"ל עד אחד שאשתו זינתה והיא שותקת אם נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים יוציא ויתן כתובה וכתב הפרישה בשם רש"ל דאם שותקת פשיטא דהוי כהודאה ואפי' אינו נאמן כ"כ בעיניו אלא הוא סתם אדם כשר ומעיד בפניה שזנתה חייב להוציאה ולא אמרינן עיניה נתנה באחר דלא אמרינן כן אלא באומרת בעצמה ולא ע"י ע"א. והמקנה תמה על המהרש"ל מתשובת הרשב"א דחולק כפי שהביא המל"מ בשמו. וכתב לישב בקובץ הליקוטים על הרמב"ם דמהרש"ל ס"ל כדעת הרשב"א בחידושיו בתירוץ ב' דמיירי במכחשת והוא שותק ואביי מודה דמהתורה אין אשה נאסרת על בעלה אלא בעדים ורבנן החמירו בע"א ורבא חולק וס"ל דגם מדרבנן מותרת לבעלה וס"ל למהרש"ל דע"כ לא פליג רבא אלא במכחשת בזה לא נאמן, אבל בשותקת מודה לאביי.
והא דבעי שיהא נאמן עליו כבי תרי מיירי במכחשת ואפילו הכי כשסומך דעתו עליו החמירו רבנן וסובר המהרש"ל דלא כמו שכתב המל"מ בשם תשובת הרשב"א ובסוגיא דרוכל ביבמות כד. מובא דהא דא"ל שמואל אי מהימן לך הוציאה היינו לצאת ידי שמים. ועוד הוסיף להסביר לפי הספרי שהביא הפנ"י קדושין ס"ה לא יקום ע"א באיש לכל עוון ולכל חטאת אבל קם הוא לעדות אשה להשיאה והקשו התוס' אמאי לרבא אינו נאמן דכיון דשותק ושתיקה כהודאה למה לא תאסר עליו וכי לא יכול לעשותה עליו חתיכה דאיסורא.
וי"ל קסבר רבא דטעמא דשותק מהימן לאו משום דשתיקה כהודאה אלא משום דאיכא רגלים לדבר מהימני ליה. וכיון שאין האיסור מכח עדות הבעל אלא מכח עדות העד לא מהימני ליה דעד אחד אינו נאמן בדבר שבערוה. ע"כ. וזה כשהבעל שותק אבל כשהאשה שותקת זה ודאי הודאה כיון דהיא יודעת האמת. ועדיין קשה לרבא למה בשותקת ועד אחד לא אסורה וע"כ דהסוגי' איירי במכחישתו ולכן אמר רבא אי מהימן לך כבי תרי תוציא ולכן בע"א אומר לו נתנסך יינך והוא שותק לא נאמן מדין שתיקה כהודאה אלא מדין עד אחד.
ובאומר לו אשתך זינתה והיא שותקת השתיקה לאו כהודאה אלא דנים בנאמנות של ע"א ובדבר שבערוה לא נאמן ולכן בעי נאמן כבי תרי. משא"כ לתוס' דס"ל כדעת ר"ת וטור דשתיקה כהודאה וכן נפסק בשו"ע יו"ד ס' קכ"ז בסעיף א האומר לחבירו נתנסך יינך אם הוא בידו נאמן ואפי' אם אינו עתה בידו שכבר הוחזר לבעלים אם בפעם ראשונה שמצאו א"ל נתנסך יינך נאמן אפי' בעל מכחישו אבל אם אינו בידו ולא א"ל בפעם ראשונה שראהו ואח"כ א"ל אינו נאמן אם הבעל מכחישו או אמר איני יודע אבל בשותק שתיקה כהודאה.
וכן נמי באשה אם שותקת הוי כהודאה וסגי בעד אחד א"כ מה שאמר רבא אי מיהמן לך כבי תרי איירי במכחישתו. וכ"כ המאירי דנאמנות העד אפי' מכחישתו לרבא אי מהימן ליה כבי תרי נאמן. וכ"כ מהרי"ט דאם מאמין לעד כבי תרי אפי' מכחישתו חייב להוציאה.
סעיף ד
והקשה מר"ן הב"י על הטור דבס' קט"ו כתב שצריך לקבל דברי העד משום לזות שפתים ובס' קע"ח כתב חייב להוציאה ואינו מזכיר טעם הזה ומתרץ הב"י בס' קע"ח איירי ששותקת ולכן חייב להוציאה ואילו בס' קט"ו מכחישתו ואומרת שלא זינתה. שאז מהדין לא חייב להוציאה רק משום לזות שפתים. והנה באשה שאמרה טמאה אני לך לא נאמנת למשנה אחרונה דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר וכופה ומשמשתו. ואע"פ שלא מאכילין לאדם דבר האסור כתב הר"ן דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה וכתב רמ"א ואם יש רגלים לדבר נאמנת וכתב הב"ש ואם ע"א אומר שזנתה והיא שותקת חייב להוציאה וכן ע"א שאומר לבעל שהוא יודע שזינתה והוא שותק חייב להוציאה.
ובמחלוקת התוס' והרשב"א בגדר הנאמנות בע"א אומר לו אשתך זנתה והוא שותק לתוס' מדין שתיקה כהודאה דכיון שהא אנפשיה חתיכה דאיסורא. אבל הרשב"א ס"ל דזה מועיל מדין ע"א שנאמן כשכנגדו שותק או אינו יודע. א"כ ע"א בזנות מה ענינו כאן וע"כ פי' הרשב"א דהיא שותקת ומ"מ אינו מחוייב לגרשה אליבא דרבא דאין דבר שבערוה פחות מב'. ולענין נאמנות ע"א כתב הרמ"א בס' קע"ח דהיום דיש חדר"ג אינו נאמן לומר שמאמין לעד או שמאמינה באופן שטוענת שזינתה. משום דעוקר חדר"ג.
סעיף ה
וכשהבעל ראה שאשתו זינתה, כתב הפ"ת בס' קע"ח ס"ק י"ט, בשם תשו' נוב"י תנינא ס' י"א דהגאון השואל ר' טבלי ז"ל פלפל על הרמ"א דהשמיט אם ראה הבעל את אשתו שזינתה אם מנדין אותו היום דיש חדר"ג והחליט הרב השואל דבראה אשתו שזינתה ודאי לא נאמן דבזה עוקר דין חדר"ג וכל אחד יאמר כן משא"כ בהתחילה היא ואמרה נטמאתי או עד אחד אומר לו אשתו זינתה לא שייך שכל אחד יאמר כן. והנוב"י נחלק עליו וכתב דהרמ"א בתשו' ס' י"ב כתב בפירוש כשבעל אומר שראה את אשתו גם היום שיש חדר"ג נאמן.
דלב יודע מרת נפשו וגם לא יוכל להעיז ולומר שקר, ורק באופן דאינו אומר בעצמו שראה שזינתה אלא מאמין לעד ראוי לנדותו. וכ"כ מהר"ם טראני באומר ראה אשתו שזינתה אם הוא יודע בודאי אסור לו לבא עליה ומ"מ יש מחלוקת בפ' הרמ"א ועל מה שכתב הרמ"א מנדין אותו על שאומר שמאמינה וגורם לעקור חדר"ג הרי הוא לא נאמן ואינו מגרשה ולמה מנדין כיון דחדר"ג לא נעקר ממקומו וזה תמיהת הב"ש ס"ק ט' ובתשו' הר"י הלוי אחיו של הט"ז כתב לישב דהא דאמרינן שלא רשאי להאמינה היינו כדי להוציאה בע"כ והיינו אם אח"כ חוזר בו מקבלים דבריו, אבל אם עומד בדברו ומוציאה מנדין אותו דגרש לבטל חדר"ג ע"ש.
ובישו"י ס' קט"ו אות ח' הביא מעשה שהיה בק"ק דראהביטש' באדם שטען שראה את אשתו שזינתה וגם ע"א ראה עמו. כתבו הרבנים השואלים דאינו נאמן היום דיש חדר"ג. והעלה דודאי הבעל נאמן והוכיח ממה ששייר הרמ"א דין זה בס' קע"ח וכתב רק באמרה לו או ע"א ומאמינם, על זה מנדין שמאמינים לה ועוקרים חדר"ג אבל לא בבעל שראה את אשתו דאין מקום לנדותו שהרי הוא עומד וצווח ראיתי שעשתה איסור והוכיח מס' סח בטענת פ"פ דנאמן לאוסרה והרמ"א לא הגיה כלום לומר דבזה"ז לא נאמן כיון שיש חדר"ג.
ויש לחוש שמא עיניו נתן באחרת. והביא דברי הר"ש דוראן שהובא במרדכי קידושין דף תרסב. דאף בראה אשתו לא נאמן היום שיש חדר"ג וכתב נראה לי דעת הר"ש דוראן יחידאה. והוכיח גם מדברי התוס' בסוף נדרים שאם אמר שמאמינה באמרה לו טמאה אני לך והבעל טוען שמאמינה לדבריו שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא וכיון דאסורה לו לכן מגרשה ומנדין אותו על שביטל חדר"ג. וכדברים הללו כתב הרשב"א ג"כ בשבע שיטות בחידושיו לנדרים בשם בעלי תוס' והסכים עמהם הרי מבואר דאסורה עליו אבל משמתין אותו שגרם לבטל חדר"ג וזה רק במאמינה אבל בראה אין מקום לנידוי.
סעיף ו
ויוצא לפי משנה אחרונה שלא נאמנת אע"ג דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא הקשה הר"ן הרי לא מאכילין לאדם דבר האסור ותירץ בתירוץ א' כיון דאשה משועבדת לבעלה אין לה כח להפקיע שעבודה. לכן לא נאמנת וקשה אם כן למה אוכלת בתרומה אם היא אשת כהן דהרי כאן אין שום שעבוד, וצ"ל דכאן תקנת חכמים לא להאמינה כדי שלא תהא נותנת עיניה באחר דאע"ג דבאומרת קונם הנאת תשמישך עלי היא נאסרת וחל הנדר וכאן נמי כשאומרת שניטמאת הרי אוסרת הנאת תשמישי עליה ואיך לא מאמינים לה, הרי אין כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה, צ"ל דחכמים ראו שאם נאמין לה כל מי שתרצה להפקיע עצמה מבעלה תעשה כן לכן לא האמינוה.
וראי' לזה מצאנו ברמב"ם פ' י"ג מהלכות גירושין שכתב אל יקשה בעיניך שהתירו ערוה החמורה וכו' וכוונתו ג"כ כמו שכתבנו דאי תהא נאמנת א"כ כל אשה תמצא דרך להפקיע עצמה מיד בעלה וע"כ כיון דבטמאה אני לך הדבר מצוי שתאמר כן לכן לא האמינוה. ולכן יש הבדל בין אשה שאמרה, לבעל האומר שראה את אשתו. דאשה שטענה כן הרי שום אחד לא מכחישה ולא יודע שהדברים לא נכונים לכן לא נאמנת. משא"כ בעל שטוען ראה את אשתו הרי אשתו תכחיש אותו אם הדבר לא נכון וחזקה אין אדם מעיז פניו נגד חבירו בזמן שיודע בשקרו ולא שייך לומר לא נאמין לו דחיישינן שמא יטען כן כדי להפקיע עצמו ממנה ועל כן אמרינן בעל שטען על אשתו אי לאו שכנים דבריו לא היה טוען כן.וכן יש לחלק דבאמרה טמאה אני לך והבעל מאמינה, הרי במידה וזה לא נכון הגט בטל דכל פעולת הגירושין כיון שאסורה עליו וכשלא אסורה לו גירושין בטעות אבל בבעל שמוציא לרצונו גם היום שיש חדר"ג אם טוען שראה את אשתו שזנתה ומגרשה, הגם דהדבר לא נכון מ"מ עבר על חדר"ג אבל הגט הוא גט גמור ואם זה אמת לא עבר על חדר"ג לכן האמינוהו בראה דאין בזה חשש תקלה דמ"מ הגט הוא גט, וא"א הותרה כדין משא"כ בטמאה אני לך ודו"ק. ותמה הישוע"י למה באומרת לו שנטמאת מנדין אותו כיון שע"פ דבורה נפקע השעבוד והיא נאמנת לאסור עצמה ולמה לא יהיה נאמן.
סעיף ז
ובדברי הגמ' אי נאמן עלך כבי תרי זיל אפקה. כתב המאירי היינו שנאמן עליו לכל דבר דסתם אדם יש לו חזקת נאמנות ואינו חשוד וע"כ הא דא"ל אי נאמן עלך כבי תרי בכל דבר אחרת אפי' שמוחזק בעיניו ככשר והגון ובתוך לבו משוכנע שהעד אומר אמת אין לו להוציאה אפי' לצאת ידי שמים. וכ"כ הרשב"א בתשובה במיוחסות ס' קל"ג שמאמינו בכל דבר כתרי אמנם בבית מאיר מובא בתשו' רע"א פוסקים ס' ק' כתב דמדברי הרשב"א משמע הפוך ורע"א בתשו' ס' ק"א הפנה אותו לתשובת הרשב"א במיוחסות ס' קל"ג.
אמנם מדברי הרמב"ם שכתב בפ' כ"ד הל' י"ז, י"ח וסמכה דעתו לדבר זה שהוא אמת משמע אע"פ שכל הנאמנות רק לדבר זה חייב להוציאה. וכן פסק מר"ן בשו"ע ס' קט"ו, אמנם הרמ"א הוסיף דבעינן שיהיה נאמן כבי תרי בכל ענין. ויש לדון באמר לו ע"א שאשתו זינתה וסמכה דעתו עליו דחייב להוציאה האם חיוב זה מדיני אדם שבי"ד מחייבים אותו להוציאה או רק לצאת ידי שמים. ומלשון הרמב"ם שכתב בסוף הלכה ח"י ואין בי"ד כופין את האיש לגרש את אשתו בדבר מדברים אלו עד שיבואו שני עדים ויעידו שזינת אשת זה בפניהם ברצונה ואח"כ כופין אותו להוציא ומשמע מרמב"ם דקאי גם על הלכה י"ז אם ראה אשתו שזנתה חייב להוציא ואסור לו לבא עליה וכו' משמע חייב להוציא לצאת ידי שמים.
וכן ראיתי בתשו' מהר"י הלוי אחי הט"ז. והרא"ם ס' כ"ה תמה על זה מאי שנא משניא אנפשיה חתינה דאיסורא דהגמ' כתובות ט. אמרה פ"פ כבי עדים ובסוגי' הנ"ל מדמה לאומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני דהוא אסור בקרובותיה. וברור שאם נשא אחד מהקרובות שכופין אותו להוציא. וכן מביא הבאר היטב בשמו בס' מ"ב ס"ק ב' וכתב דלא קשה מידי דהרמב"ם ס"ל כהרי"ף רבו דכל זמן שאין עד טומאה או עדי קינוי וסתירה אין כופין אותו בבי"ד להוציא אף דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא רק לצאת ידי שמים הוא חייב.
וע"כ מסיק דגם בפ"פ אין בי"ד כופין אותו להוציא רק הוא חייב לצאת ידי שמים. ומה שאמרה הגמ' דף ט. פ"פ כעדים היינו לענין לאסור אותה עליו אבל לא לענין כפיה ע"כ.
סעיף ח
ובספר בית מאיר הביא דברי מהר"י הלוי וכתב עליו דיפה דיבר די"ל שסובר הרמב"ם שכל שב"ד מענישין בדיני אדם אין נזקקין להוציא בכפיה. וכבר כתב הרמב"ם פ"א מהלכות ביאה דאין מענישין אשה שאמרה נתקדשתי ומשמע שכל שאין הענין ברור לבי"ד ע"פ עדים או חזקה לא מענישין וה"ה די"ל לא כופין. עי"ש. ובס' בגדי כהונה ס' ג' האריך בזה ודעתו ג"כ דגם באומר שראה אשתו שזינתה בי"ד לא כופין כיון שיכול לחזור בו בלי אמתלא. עי' ט"ז ס"ק י"א.
ואין להקשות מאי שנא מהאומר קדשתיך בס' מ"ח דהוא אסור בקרובותיה משמע איסור עולם אף אם חוזר ומאי שנא מאומרת א"א אני סעיף ד' ומאומרת טמאה אני לך ביו"ד קפ"ה דצריכה אמתלא להתיר. דיש לחלק דדוקא בדבר הנוגע לאחרים צריך אמתלא אבל בדבר שנוגע רק בינו ובינה לא בעי אמתלא, כיון ששניהם יודעים האמת שאמר בתחילה שקר לכן לא בעי אמתלא. וכתב שגם הרב צ"צ הביא חילוק זה בשם י"א רק שקשה על זה מהא דאמר בסוף נדרים ומודה רב ששת שאם מת אינה אוכלת בתרומה וכן סתר סברא זו בשו"ת חכם צבי סו"ס מ"ד ע"ש.
ובתשו' ברית אברהם ס' פ"ו אות ב' הביא סברת הי"א שהביא הרב צ"צ ודחה אותה חדא דהרב עצמו דחה אותו וכן בס' חוו"י ס' מ"ד ועוד דתשובת הרא"ש כלל ל"ב ס' י"ב הביאו מר"ן בס' קע"ח סעיף י' באחד שהוציא קול דברור לו שאשתו זינתה דבלי אמתלא היא אסורה עליו וא"כ כיון דלא יכול לחזור בלי אמתלא למה בי"ד לא כופין אותו להוציאה. ולכן פשט דבשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כמו בסוגי' דפ"פ בי"ד כופין אותו להוציאה אך המעיין בדברי הרי"ף והרא"ש שלא כתבו כלום בנאמן עליו כבי' תרי דאינו חייב להוציאה רק בלצאת ידי שמים וע"כ כתב דכל שהבעל לא אמר כלום חייב לצאת ידי שמים אבל אם הבעל אמר להדיא שמאמין דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא חייב להוציא בדיני אדם ועי' פירוש הריטב"א בסוגיא דפ"פ.
סעיף ט
אמנם בשו"ת רע"א ס"ס פ"ח כתב בפשטות בדברי הרמב"ם דחייב להוציאה בנאמן לו רק לצאת י"ש. ובתשו' ח"ס ס' כ"ח כתב לרב אחד ששאל אי בשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא כופין אותו בי"ד או זה דין רק לחוש לנפשיה. הנה ודאי עיניו שפיר חזו מה שכתב הרב צ"צ ס' ק"ד דפעמים שבי"ד כופין והוא פשוט מאוד ומ"מ נ"ל דוקא בשאר איסורים אבל באומר אשתו זינתה בפניו ושוב חוזר בו אין בי"ד כופין להוציא, דכיון שחוזר בו נהי דלדידיה אינו חוזר ומגיד וכבר אסרה עליו כמו נדר או כמו עד שאינו חוזר ומגיד, מ"מ הדבר אצלנו ספק וגט מעושה שלא כדין פסול מהתורה.
ואם אמת שלא זינתה אין בי"ד יכול לכופו, וא"כ הכפיה היא גט מעושה שלא כדין ופסול ובניה מן השני ממזרים, ע"כ אין לכופו לגרש אלא אומרים לו שנאסרה עליו ולא כופין אותו לגרש. אמנם כל זה בחוזר מדבריו הראשונים אבל בעומד בדיבורו שזינתה גם בזה ס"ל להרמב"ם שלא כופין אותו להוציא שאין כופין אלא ע"פ שני עדים, כמו שכתב בפירוש בפ' כ"ד הל' י"ז י"ח. והריטב"א בדף פ"א חולק על הרמב"ם. וכל זה בענין לכוף לגרש אבל בשאר עניינים פשוט שבי"ד כופין לקיים מה שאסר ע"כ.
אמנם בשו"ע בס' קט"ו מחלק בין אם אשתו א"ל לבין ראה את אשתו שזינתה, דבסעיף ו' באמרה לו אשתו שזינתה אם מאמינה ודעתו סומכת עליה חייב להוציאה ואין בי"ד כופין אותו. אמנם בסעיף ז במי שראה אשתו שזינתה וכו' חייב להוציאה ואסור לו לבא עליה וכו' ולא כתב ואין בי"ד כופין אותו. משמע בראה אשתו שזינתה בי"ד כופין, ולכן כתב בס' קע"ח סעיף י' תשובת הרא"ש דהאומר שנתברר לו שאשתו זינתה וחזר בו דצריך אמתלא לחזרתו.
ומשמע באומר שנתברר לו שבי"ד כופין, דאלו הוא רק לצאת ידי שמים מה צריך לאמתלא הרי קמי שמי' גליא ובוחן לבבות יודע אם באמת חוזר או לא. ובדעת הרמב"ם נראה מהך דאמר רבא ע"א שזינתה והוא שותק ס"ל לרבא שמותרת וקשי' קושית התוס' הרי שתיקה כהודאה וע"כ ס"ל לרמב"ם דאף דשתיקה כהודאה דמיא וכאילו אמר שנתברר לו שזינתה מ"מ אין כופין ע"י בי"ד רק לצאת ידי שמים. וכתב בבני אהובה פ' כ"ד מאישות הל' י"ח דבעומד בדבורו ואומר ראה אשתו שזינתה ודאי דבי"ד כופין אותו כי מי יראה אש אוכלת בשאת נפשו ולא יהיה הבי"ד מצווין להפרישו וזה נראה לענ"ד ברור.
ומעתה לא קשה מה שהקשה מהריב"ל מאי שנא מפ"פ דנאמן ובי"ד כופין אותו להוציאה כדי להפרישו וכן הגמ' מדמה לאומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני דאסור בקרובותיה ובי"ד כופין אותו לגרש אם נשא אחת מקרובותיה ולפי מ"ש ניחא דפ"פ מיירי בעומד בדיבורו ואינו חוזר כלל ובזה ודאי דלא שבקינן ליה למעבד איסורא ובי"ד כופין אותו ע"כ.
ובאופן דבעל ראה כיעור והאשה הודית שנטמאה וחזרה בה כתב רע"א בתשו' ס' פ"ח דברי מהר"י דהביא הרמ"א בס' קט"ו דאם יש רגלים לדבר נאמנת לומר טמאה אני לך. ואח"כ כתב כל זה בעדי כיעור אבל כשרק הבעל ראה כיעור י"ל דלא מפיו אנו חיים. דכתב מהר"ש מנביל שהביא המרדכי פר' האומר והרב יוסף בהג' מיימון דלבתר חדר"ג אינו נאמן. וכן דעת הרשב"א ס' אלף רלו. אף דבסוף נדרים מחלקין למשנה אחרונה בין טמאה אני לך לגרשתני שנאמנת וכו' ובתשו' מהרש"ל ס' ל"ג כתב לחלק דהא דהיא מותרת מחמת שהיא קרקע עולם וכן בש"ש יבמות בפ"ב וכתב שם לחלק בין מאמין לה למאמין לעד דבמאמין לעד בזה לא נאמן אבל בנתנה אצבע בין שניה יכול להאמין לה גם לאחר חדר"ג.
ובתשו' חתם סופר ח"ב ס' צ"ה כתב באשה שבאה בבכי ואמרה לשכנותיה דרך תשובה ווידוי שנתפתית לרווק אחד ונודע לבעלה ובא הנער לקבל תשובה ואמרה דבשעת מעשה סגרה רגליה ולא מירק. והביא דברי החוו"י אם בשעת חוליו התודה אם נאמנת לאחר שחזרה לבוריה והעלה דאסורה, והנוב"י העלה דמותרת דזה הדין של משנה אחרונה. ושם דן בבועל המתודה דרך תשובה דהוי כע"א דנאמן לו כבי תרי, והעלה דאם לא האמין לדבריה מותרת לו אבל אם בלבו ספק תצא בלא כתובה ע"ש ודו"ק.