ירושה – חוס
המנוח נפטר והותיר אלמנה וב' בנות מהן אחת נשואה. הצדדים עתרו בשנת תשנ"א לבי"ד להוציא צו ירושה שכל העזבון יירשם כדין ע"ש האלמנה. בי"ד דרש מהבת הנשואה שגם בעלה יחתום על הצהרה שכל העזבון עובר לחמותו. לאחר שהבנות הקנו לאמם וצורפה הצהרת החתן הוצא צו כמבוקש. לאחר קרוב לשנתיים עתרה הבת הנשואה לבי"ד וביקשה לבטל את צו הירושה שהוצא בביה"ד בטענה שההקנאה שהקנתה לאמה היתה בטעות היות וחשבה שכל העזבון הוא בסך 80,000 שקל והיום נודע לה שהוא כול הרבה נכסים והיא לא ידעה על כך.
האם הודעה לבי"ד שהיתה פוליסת ביטוח שחילקה בין הבנות כפי הצהרת המנוח כמו כן טוענת שגיסה הסית את הבת לכך, ועצם העובדה שלא ערערה זה קרוב לשנתיים זה אומר דרשני, כמו כן האלמנה מציגה צוואה חתומה בכתב יד המנוח שכתב לפני היכנסו לניתוח "שכל העזבון משאיר לכם והוא מקנה כל העזבון לאשתו".
ב"כ הבת טוענת עצם זה שהאב פונה לאשתו ולבנותיו חתנו ונכדו ואמר משאיר להם כל העזבון זה מראה ששייך להם. אח"כ כותב העזבון לאשתו והוא מאמין לה שתדע לכלכל את מעשיה.
ב"כ האשה טוען אפילו נניח שנקבל את הגירסה של הרישא מ"מ הוי הדין של נכסי לך ואחריך לפלוני שאין לשני אלא מה ששייך לראשון. . . בי"ד ניסה לפשר בין האם לבת אך ללא הועיל. לכן עלינו לדון בתוקפה של צוואה זו והקנאות הבנות לאם.
א. כיון שנכתבה בכתב יד של המנוח ללא עדים וקנין.
ב. אם יש דין כותב כל נכסיו לאשתו עשאה אפוטרופוס.
ג. אם יש כאן דין מצוה לקיים דברי המת.
סעיף ד
אם הבת נאמנת על כך שלא ידעה על מה מקנה והוי הקנאה בטעות.
בנוגע לצוואת שכיב מרע בלי עדים כתב הרב גינת ורדים כלל ה' ס' י"ב דנחלקו גדולי הפוסקים האחרונים לדעת המביט מועילה צוואת שכיב מרע בלי עדים כל שהיורשים מודים שזה כתב ידו, ולדעת מהרשד"ם כל שאין עדים הוי כדבורא בעלמא, והצוואה בטלה, וכתב מהר"ם בן חביב בתשו' הנ"ל דגם מהרשד"ם מודה דבעצם חלות הצוואה לא בעי עדים דלא איברו סהדי אלא לשקרי ורק אם צוה שלא בנוכחות עדים יתכן שצוה כן כמצחק וכמהתל והשכיב מרע סמך עצמו על בי"ד – שלא יתחשבו עם אמירתו ויטענו ליורש אבל אם היורשים מודים שהשכיב מרע צוה מה שצוה בלב שלם ורצון גמור ושלל כל החששות הנזכרות מועיל גם למהרשד"ם.
ובסמ"ע חו"מ ס' רנ"ג ס"א כתב דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין מפני אפי' כשמצוה בפני שנים או "אפי' בינו לבינו כשאין מכחיש" וקימ"לנמי בחו"מ ס' פ"א סעיף י"ז הודגה בכתב ידו שחייב לפלוני מזה אינו יכול להפטר בטענת משטה, וגם לא בטענה שלא להשביע.
וכתב הש"ק ס"ק מ"ה דמסיק דאפילו נמצא תחת ידו כתב יד עצמו שחייב לפלוני מוציאים מן היתומים וא"כ בנ"ד שכתב בכתב ידו וחתם על זה ומסר הכתב יד לאשה ודאי שגמר בדעתו להקנות ככל הכתוב בו ומועיל אליבא ולכו"ע.
ואע"פ שכתב הרמ"א שם דדוקא שכתב ידו נמצא אצל אחר בזה איננו יכול לטעון טענת שלא להשביע- וכאן יש לדון אם האשה נקראת אחר מ"מ נאמנת לומר שבעלה מסר לה הכתב לידה דהגע עצמך אילו הצוואה היתה יוצאת מתחת ידו של איש זר הרי היה נאמן לומר שהבעל מסר לו את הצואה מדין חזקה כל מה שתחת האדם הוא שלו, ורק בנמצאת דדיתיקי קשורה על ירכו אע"פ שהיא בעדים נפסק בחו"מ ס' ר"ז ס' כ"ה הרי זה אינה כלום שאני אומר כתבה ונמלך שכל עוד לא הוציאה מתחת ידו יש מקום לומר שלא גמר בדעתו.
ולכן כיון שנמצאת צוואה תחת ידה נאמנת דכיד אחר דמי. אמנם יש לדון בנידון דידן שהאשה מוחזקת בצוואה אי אמרינן האי חזקה מה שתחת האדם שלו ולא בא לידה בגנבה.
דבתשו' הרשב"א ס' א' ע"ב בענין מטלטלים שהיו ידועים לבעל לא נאמנת לומר בעלי נתנם לי מאחר והיו נתונים אצלה בחיי בעלה ומרשותה ורשות בעלה תפסה – ומשמע מהרשב"א אפילו אין מי שטוען ברי נגדה אינה נאמנת. אמנם בתורת גיטין קכ"ד ס"ק י"ג סובר שאם אין מי שטוען כנגדה אפילו בגוזרות דאין להם חזקה אם לא טוען כנגדו לא מוציאין מיד המוחזק ולכן אם הבעל מודה הוי שלה.
אמנם מהרשב"א אלף ע"כ לא משמע כדעת תורת גיטין וכ"כ הרב שער המשפט חו"מ קל"ד כתב בס'"ק ב' בפשטות דאם מת האב והמחזיק טוען בדברים העשויים להשאיל ולהשכיר קניתם מאביכם אע"פ שהוא ברי והם שמא מוציאין מידו ולענין אם חייבים היורשים שבועה דן בס' קס"ה ס"ק באריכות.
ומר"ן בשו"ע או"ח קנ"ג סעיף י"ט כתב בשם תשו' מהרי"ק ס' קס"א וז"ל יש מי שאומר שאם נמצא אחר מיתת אדם כתב כתוב שהקדיש כלים ואין עליו עדים ולא מסרו לקהל אפ"ה הוי הקדש ע"כ. ובמג"א ס"ק מ"ד תמה דלמה הוי הקדש דלמה שלא להשביע עצמו כתב כן וע"י מחצית השקל שישב , וכ"כ בפ"ת חו"מ ס' ר"נ ס"ק י"א דכתב ידו שאני ועין בשו"ת רע"א ס' קמ"ו ובשו"ת ושב הכהן ס' ח' באריכות.
ובשו"ת מהרי"א הלוי חב' ס' פ"ז ובמהרש"ם ח"ב ס' רכ"ד העלו מתשובת המהרי"ך בנדון דידהו באחד שצוה לחברו לכתוב איך יתנהגו ברכושו וסידר כל הענינים והמצוה חתם בכתב והניחו במקום מיוחד אצלו כיון שזה נראה כמסדר עניניו אין צריך שיגיע לידי המקבל – כמ"ש הסמ"ע ס' ר"נ ס"ק ס' והדברים מבוארים בט"ז ס' בנ"ל סעיף כ"א. ולכן בנידון דידן דהמצוה מסדר עניניו כפי שעולה מכתב ידו הכסף בבנק פלוני ובנק פלוני גם אם לא מסר הצוואה לאחר יש לה תוקף.
כ"ש באופן שמסר לאשתו ובפרט שהכל כתוב בכתב ידו וחתום גם אם הצוואה נשארה תחת ידו יש מקום לאשרה אמנם בתשו' רע"א ס' קמ"ו והביאו הפ"ת חו"מ ר"נ ס"ק י"א דאם הנותן שכיב מרע אף אם כתב בכתב ידו יתכן שהוא חשש אולי יחלש כוחו ולא יוכל לאמן במכתב וכו' ומשום כל יש לומר שהקדיש לכותבו ועדיין לא גמר להקנות עד שיוציא מתחת ידו וימסור ליד אחר וכנ' דעת הח"ס חו"מ ס' קל"ז.
ולכאורה יש לומר דשאני נידון שכתב הגאון רע"א לנידון דידן דשם נמצאת צוואה בכתב יד מוכנה – ושייך לומר שהכין אותה כדי שלא יגיע לרגע האחרון ויהיה לו קשה לכתוב ולכן הכתיבה לא הוי גמירות דעת משא"כ בנידון דידן דכתב הצוואה לפני כניסתו לניתוח והיה בדעה צלולה וסידר כל ענינא כולל קבורה והוצאות ושפוץ קבר של אמו וכספים ועוד כל זה מראה על גמירות דעת.
ובפרט לפי מה שכתב הרשב"א בגיטין ס"ד. בסוגי' דשליש דאין דרך שהבעל יפקיד גט ביד אשתו – ומדמה למה שאמרה הגמ' ביבמות קט"ז כיון דשמיה כשמיה לא מפקיד גביה –צ וכתב בתורת גיטין קכ"ד שכתב על פי דברי הרשב"א הנ"ל דאף דאין לאשה חזקה בנכסי האיש דהוי כדברים העשויים להשאיל ולהשכיר אבל בגט דלא מפקיד גבא ממילא יש חזקה ונאמנת לומר שקבלה גט מבעלה וממלא הו"ה בנידון דידן דאם היתה חסרה גמירות דעת בדעת הכמצווה למה מסר הצוואה לאשה ודאי כל שהיורשים מודים שזה כתב יד אהיהם וחתימתו ומסדר עניניו יש לקיים הצוואה – ואין לחשוש שחסר בגמירות דעת.
אמנם יש לדון בנוסח הצוואה דבתחילה כתב אני מניח את העזבון לכם ואח"כ בסעיף אח"כ כתב בצורה מפורשת שהכל לאשתו ולכן יש לדון אם לא עשאה אפוטרופוס.
והנה בדין נכסי לך ואחריך לפלוני דקימ"ל אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם נאמר דראשון לא קנה כגון באשה אם נאמר עשאה אפוטרופוסו הוי השני יורש הכל – וזה ליתא דהיות וקימ"ל כרשב"ג הוי הראשון קבל מתנה. וכן כתב ריב"א בתשובה בנכסי לך ואחרך לפלוני דאע"ג קימ"ל כרשב"ג דאין לשני אלא מה ששייר ראשון א"כ בה תלוי השיור ואם תרצה לר תשייר כלום א"כ ע"ז למתנה נתכוון דאיך יהיה עיקר טפל וטפל עיקר – ובלשון אחריך הראשון עיקר והוא יהיה אפוטרופוס וכו' וכ"כ הרשב"א באהע"ז ס' ק"ז סעיף א' ט' וז"ל "מי שכתב נכסיו לאשתו ואחריה ליורשיו הוי מתנה ולא אפוטרופסות.
ועי' חמ' וב"ש וא"כ בנידון דידן דכתב בתחילה "אני מוריש כל נכסי לכם" והמשיך כל עוד אמא חיה עד 120 כל הרכוש הוא של אמא ולפי מצפונה וחובותיה היא תעביר לכם".
הרי ברור אם האם תפטר מהעולם הבנים יכולים לתבוע אם חלקם ע"פ האמור דאחרי 120 שייך להם א"כ זה הדין של נכסי לך ואחריך לפלוני או ליורשו כן הבעל הטיל על אשתו שאם הילדים ירצו ללמוד יש מספיק אפשרות לעזור. כמו כן בשולי הצוואה של הבעל המנוח כותב בסילו ימשיך יצחק לטפל ואני בטוח שאת המגיע תקבלו הרי ברור בסילו של הזרעים לא נתן לאשתו והשאיר את ההכנסות ליורשים ונמצא אפילו אפ נגיד שבנידון דידן יש דין של מקנה כל נכסיו לאשתו עשאה אפוטרופוסו היינו בלא שייר ובנידון דידן הרי שייר ליורשיו ונמצא מה שכתב וצוה לאשתו מתנה גמורה כוי ולא אפוטרופסא.
ובאשר לויכוח בין האם לבת דהבת טענה בתחילה דלא ידוע לה מהצוואה והאם מאידך טענה שהיתה חייבת לפתוח הצואה לפני הקבורה כדי לפעול בהתאם לרצונו של המנוח ואח"כ טענה הבת שלא היה לה ראש לקרוא את הצוואה – "אני לא יכולה לקרוא את המכתב וגם עכשיו אני בוכה" כל זה אומר דרשני – כל זה מאמת את דברי האם שהביאה לידיעתם של הבנות את תוכן הצוואה – ושם מפורט פחות או יותר הרכוש – חסכונות בבנק הפועלים, גמל- בבנק המזרחי ואוצר החייל, הסילו כל זה אומר דרשני. ועוד יש לקיים את צו הירושה בו הקנתה לאם ולדחות את טענתה כאילו לא ידעה על מה היא מקנה.
והמעיין במר"ן באהע"ז פס' ס"ו הביא תשו' שכתב על ע"ה שבא לגרש ואמר שלא הבין מה שכתב בכתובה ושאלו את הרמ"ה והשיב דשומעין לו והרישב"א כתב דלא שומעין לו דחזקה שהעידו העדים בע"פ ועל פיו חתמו ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעם הארץ ולא לנשים שכולם יטענו כן וכו'. אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבה חכם ואיש שיבה ע"כ וכתב עליו מר"ן הב"י ואיני יודע למה נחבא אל הכלים משום דחזא גברא כיון דתיובתא לא חזא ולענין הלכה נ"ל כדעת הרשב"א עכת"ד.
והדברים נשנו בתשו' הרשב"א המיוחסות להרמב"ן ס' ע"ז שטר שנעשה בכתיבת עכו"ם והוא חתום עליו אי נימא כיון דלא ידיע למקרי לא מהני והשיב כל שחתם ידו יוצא עליו גובין מבני חרי דאפי' לכשתמצא לומר שכשאינו יודע לקחת אינו מתחייב מ"מ מסתמא אני אומר כל שהוא חותם ודאי קרא ואח"כ חתם ועוד בשאפי' המלוה מודה שאינו יודע לקרות א"נ יש עדים שחתם עד שלא קראו מ"מ מתחייב הוא עתה בכל מה שכתוב בו כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר שכל הסומך על נאמנות אחרים הרי הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין לו וכו' וקימ"ל כרהי יוחנן בחייב אני לך מנה כתובות קאי אע"פ שאנו יודעים שלא חייב לו ע"כ.
וכן פסק מר"ן בשו"ע חו"מ ס' מ"ה סעיף ג' הודאה בחתם ידו והשטר בגופן של עכו"ם והדבר ברור שאינו יודע לקרות ויש עדים שחתם עד שלא קראו מ"מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו, ע"כ.
וכתב הכה"ג באהע"ז ס' ס"ו בהג' בי אות ל"ט דגם הרמ"ה שכתב שומעין לו היינו דוקא בכתובה שעדים חתומים עליה אבל חתם בחתימת ידו לאו כל כמיניה להתנער מחיובו דחזקה כל החותם לא חותם עד שידע על מה חתים.
והניף ידו שוב בכנה"ג חו"מ ס' מ"ה הג' ב"י אות ט' ובשו"ת הרא"ב ח"א ס"ס צד ולכן היות ונהוג בבי"ד כשיש בת יורשת מסבירים לה את ההלכה שהיא יורשת ומבקשים מהם להקנות ובמידה ואחת הבנות נשואה מבקשים גם הצהרה מהבעל כפי שהיה בנידון דידן שהבת הקנתה לאמה וכן גם בעלה אשר את הקנאתה לא יכולה לטעון לא ידעתי על מה הקניתי דחזקה שבררה מה רכוש אביה והקנתה בלב שלם ואין לאחר קנין כלום וההקנאה שרירה וקיימת גם אם נאמר מצד הצוואה שהאם היא אפוטרופוסית מ"מ הרי הבת הקנתה לאמה ולא יפה כח הצוואה מכח ירושה דהתורה שכת זכתה לבת בתור יורשות והקנאתה מועלת.
ועוד יש לדחות טענות הבת מצד חוזר וטוען לאחר שיצא מבי"ד שלא נאמן ולא נאמנת לטעון שלא ידעה דאע"פ דקימ"ל גדול בנכסי אביו קטן הוא היינו כשהתחיל להחזיק בנכסי אביו כשהיה קטן והגדיל הבן וע"י תוס' כתובות י"ג בשם רשב"ם ובבת מב. וז"ל ורבינו שמואל פירש אהא דאמור בסמוך ואפי' הגדיל אפי' הגדיל בחיי האב דגדול לגבי מיליה דאבוה קטן הוא וע"כ כתב ר"ת הא דאמר בחזקת הבתים שם דהוי חזקה בפני הבן היינו כשהיה גדול בתחילת חזקה וכ"כ ר"ת דכל שהחזיק ג' שנים משהגדיל הבן הוי חזקה וכן פסק בשו"ע בס' קמ"ט. מ"מ לכו"ע בנידון דידן דהבת גדולה ובי"ד הבהיר לה זכויותיה וכן לדברי האם ידעו כולם מהצוואה ולפיה פעלו כמו שמוכח.
אין מקום לקבל ערעורה של הבת והקנין שריר ובריר וקיים ויש לתלות שהסכסוך שנוצר בין הבת לאם הוא שהביא את הבת לערער על הקנאתה בטענות שוא, ויש לקחת בחשבון את חלקו של הגיס והדוד של הבת, ובפרט שערעורה הוא לאחר קרוב לשנתיים והמתח גדול בין הבת לאם כפי שעולה בבי"ד, כל זה מוכיח שהבת חזרה בה ומתחרטת על הקנין ומה שטוענת שלא ידעה מ"מ קימ"ל דברים שבלב לא הוו דברים ואע"פ דבאומדנא דמוכח הוו דברים כההוא דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארץ ישראל קידושין מט:
וכתובות צ"ז ד"ה זבין ולא איצטרכו זוזי בנידון דידן האומדנא הפוכה דחזקה דהבת ידעה דאביה עתיר נכסי כפי שעולה מהפרוטוקול שאביה הבטיח לעזור לה בכמה עשרות אלפי שקלים וכן יש לאב שותפות בסילון של הזרעים.
ולכן סביר להניח דבשעת הקנאה ידעה על כך ואם לא ידעה היה לה זמן לברר ולא עשתה כן, לא היא ולא בעלה וכעת בפניתה לבי"ד היא מתחרטת מכך הן בגלל המתח השורר בינה לבין האם, והן היחסים בין האם ובין הגיס על הסילון ועוד ששתיקתה קרוב לשתי שנים מעידים שההקנאה נעשתה כדין ואין לאחר קנין כלום.