סימן ז: קנין חליפין בעכו"ם
סעיף א
כתב ר"ת בתוס' דף ג' דקנין חליפין מהני בעכו"ם והביאו הטור בחו"מ ס' קכ"ג שר"ת היה נוהג לשלוח הרשאה ביד עכו"ם מדקאמר מכסף מקנתו בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתורת תבואה וכלים ומאי ניהו חליפין למדנו שבשאר דברים מועילין בחליפין וצריך ליזהר שלא יכתבו בהרשאה שביד עכו"ם וקנינא מיניה דאין שליחות וזכויות לעכו"ם אלא יכתבו וקנה העכו"ם והביאו מרן בב"י. ובכנה"ג ס' קכ"ג אות ל' הביא בשם מהרשד"ם בחו"מ ט' דדעת ר"ת דעת יחיד, וכתב על דבריו אבל רבינו הב"י בספרו הקצר ועיר שושן סתמו כסברת ר"ת ולא ערערו על זה הסמ"ע והב"ח ע"כ.
אמנם הרב הש"ך בס"ק ל' הרבה להשיב על דעת ר"ת וכתב אף דהסמ"ע ומרדכי והטור הביאו סברת ר"ת מ"מ כיון דבש"ס לא הוזכר וכן לגבי מכירת חמץ דנו הפוסקים באיזה אופן מועיל אם בכסף או במשיכה וכן גבי פיטור בהמה מבכורה ולא כתבו קנין חליפין מוכח דלא מהני ובשו"ת מהר"ם מינץ ס' ח' שכתב שלא מצאנו קנין חליפין בעכו"ם והביא מ"ש הרב מוהרשד"ם והעלה שהעיקר כמו שכתבו התוס' בקושייתם דאין קנין חליפין בעכו"ם ע"ש. והרב פנ"י הקשה על ר"ת הרי פסוק מפורש וזאת לפנים בישראל שלף איש נעלו משמע דוקא בישראל ולא בעכו"ם. וכן הקשה המקנה ושער המלך פ"א ממכירה הל' ג'.
ותירץ התומים ועוד אחרונים דהכוונה וזאת לפנים בישראל היינו וכן היה מנהגם לקנות ע"פ רוב בחליפין אבל עכו"ם לא נהגו כן ע"פ רוב אלא נהגו לקנות בכסף אבל קנין חליפין מועיל ג"כ לעכו"ם.וכ"כ בהגהות חכמת שלמה לישב קושית הפנ"י ולא ראה דברי התומים שקדמו. ועי' בבית מאיר אוה"ח ס' תמ"א. והתומים הוכיח דעת ר"ת מפרק הזהב למ"ד משיכה אינה קונה מתנה במטלטלין היכי משכחת ליה וכתבו התוס' מתנה לא סגי דלקני ואין בו מחלוקת והרמב"ן תירץ בשאר אופני קנין סודר אגב קרקע וחצר.
ודעת הרמב"ן לחלק בין מתנה למכירה ולפ"ז לר"ל דס"ל דעכו"ם קונה רק במעות באיזה אופן יקנה מתנה באגב לית ליה בחצר נמי לית ליה לר"ל דחצר מדין שליחות ואין שליחות לקטן. וא"כ הו"ה לעכו"ם דאין לו שליחות ואין לו חצר. וע"כ צריך לומר דקונה בחליפין כדעת ר"ת עכ"ד. ומזה דייק התומים דעכו"ם אין לו קנין אגב דאם לא כן הו"ל לר"ת לצוות בהרשאה של עכו"ם להקנות אגב קרקע. וגם בחמץ ובבכור למה לא ציוו המחברים להקנות לו באגב קרקע אלא משמע דלא מועיל.
ומה שכתב התומים שאין קנין חצר בעכו"ם כ"כ נחלת שבעה בס' ל' בתשובת מהרש"ך והוכיח דכיון דחצר מדין שליחות ואין שליחות לעכו"ם וכ"כ ברבינו ירוחם אדם וחוה נתיב כ' שלצאת ידי שניהם יקנה לעכו"ם אוזן הבהמה בפרוטה וימשיך הבהמה וכו' הרי מבואר דלא מהני קנין חצר דעכו"ם. וכן דעת הט"ז יו"ד ס' ש"ב ס"ק ז' שכתב המחבר ויקנה לו מקום שהבהמה עומדת שם ויקנה לו חלק באם והוא מדברי הטור והרא"ש בסוגי' דמרי בר רחל וכו' וכתב הט"ז שם דמקנה בקנין אגב ולא משום חצר והט"ז ס"ל כמהרי"ו הנ"ל.
וקשה דהגמ' ע"ז דף עא: ותקני לו כליו וכלים מטעם חצר הוא קונה וכ"כ בשמק"ו בב"מ דף ט. גבי דפריך בגמ' ואי א"ל קני קני ואמאי חצר מהלכת היא משמע דעכו"ם קונה מטעם חצר. וכ"כ הקצות בס' קצ"ד ס"ק ג' ומקור חיים ס' תמ"ח ס"ק ה' ובטורי אבן ס' י"ח כתב להוכיח דיש קנין חצר לעכו"ם ודחה דשמא עומד בצד כליו דקונה מטעם יד. וכ"כ בבגדי ישע או"ח ס' ב' לדחות ראית המקור חיים. אמנם הקצות בס' קצ"ד דחה וכתב שא"א לומר דאיירי בצד כליו דמהני מדין יד.
דאם אין חצר לעכו"ם גם בסמוכה נמי לית ליה. ובעונג יו"ט או"ח ס' כ"ח האריך בדברי הקצות אמנם הקצות כתב דהוכחת הגמ' כרב אשי דס"ל דיש לו חצר אבל למסקנת הגמ' דלא כרב אשי וממילא אין קניין חצר לעכו"ם.
סעיף ב
והתומים כתב דקנין אגב אין בעכו"ם מהא דהמחברים לא ציוו בחמץ ובבכור להקנות לגוי באגב. ובקצות ס"ק ג' תמה על התומים מרבינו ירוחם ומהרי"ט אלגזי הקשה על מהרש"ך שהוכיח מהרי"ו דבגוי יש קנין אגב דהא קנין אגב הוא דרבנן וכמו שכתבו תוס' בב"ק יב. ולכן לא מקנין לעכו"ם באגב להפקיע קדושה דאורייתא. וע"כ מה שאמר רבינו ירוחם דיקנה לו לא מדין אגב אלא חצר ולשון אגב הוא לשון מושאל אמנם מצאנו ראשונים דס"ל דקנין אגב דאורייתא בב"ק דף קד.
תוס' קידושין דף ה' ד"ה שכן ריטב"א קידושין כו. קצות ס' כב ס"ק ה' וכן דעת רש"י בהזורק וממילא אפשר לומר שגם רבינו ירוחם ס"ל כן. ולא קשה קושית מהרי"ט אלגזי. והרבה פוסקים כר"ת דקנין חליפין שייך בעכו"ם. וכ"כ שער אפרים והביא דעת תה"ד ס' ר"מ דס"ל כר"ת ובברית יעקב ובתשו' עבודת הגרשוני ס' ק"צ ובקצות ס' קצ"ה וחק יעקב ס' תמ"ח ס"ק י"ד ומחצית השקל שם ס"ק י"ד ומגן האלף שם ס"ק ה' ובנשמת אדם ס' ה' לגבי מכירת חמץ וביד אברהם יו"ד ש"כ ובדעת קדושים בסוף הספר ומעייני החכמה בב"מ דף מו.
ולר"ת מה שעכו"ם קונה בחליפין ילפינן מכסף וכיון דעכו"ם קונה בכסף קונה נמי בחליפין אמנם הטור והמרדכי לומדים מכסף מקנתו דעכו"ם קונה בחליפין והנה לעיל כתבנו באריכות האם קנין חליפין הוא קנין נפרד מקנין כסף דהיינו יש שני מיני קנינים בכסף: אחד מדין קנין ב' מדין פירעון כמו שכתב הסמ"ע ויש עוד סוג קנין דהיינו שוה בשוה ובזה לא בעינן שיעור פרוטה ומה שאמרה הגמ' חליפין ישנם בפחות משווה פרוטה שאינם משום כסף אלא קנין אחר הוא אבל אצל אשה הגמ' מחדשת כיון דחליפין איתנהו בפפחות משוה פרוטה לכן לא נקרא כסף ולכן אם מקדשה בתורת חליפין גם בפרוטה לא מהני דבקידושין קנין חליפין הוא קנין אחר מכסף ודו"ק.
ובקצות החושן סימן קצ"ה ס"ק ח' כתב דכל דבר החוזר לבעלים כגון מתנה ע"מ להחזיר א"נ שאילה ושכירות בכולם לא מקני בחליפין משום דהוי טובת הנאה דאינה ממון לקנות בחליפין ומשום הכי הוצרכו לקבל מעות מזה ע"כ והקשה למה לי קרא דע"ע לא נקנה בחליפין נימא דלא מהני ביה חליפין כיון שהוא דבר החוזר לבעלים וכתב ליישב קו' המל"מ פ"ב דעבדים על הרמב"ם כתב דעבד עברי נקנה בכסף ובשטר ומדלא הזכיר חליפין כמו שכתב בעבד כנעני משמע דבע"ע לא קני והקשה מנ"ל הא דר"נ דממעטינן מקרא דכסף מקנתו רק פחות משווה פרוטה לא מהני וא"כ דמקרבא הנאתייהו ומנין לנו למעוטי ע"ע בחליפין ולפי הקצות ע"ע שאינו נקנה בחליפין כיון שהוא דבר החוזר לבעלים וכיון שאינו נקנה בחליפין ה"ה שאינו יוצא בחליפין וכמו שכתב הריטב"א לקמן יד. והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאת ובמה דנקנה יוצא ע"כ.
ולפ"ז יוצא לפי הטור ומרדכי ע"ע נקנה בחליפין ידעינן מקרא דמכסף מקנתו, ולפי הקצות חושן ילפינן מסברא משום דהוי דבר החוזר לבעליו, וכן נראה מפי' לקמן יד. שכתב ע"ע אין גופו קנוי רק לשעבוד מלאכה בעלמא ושכיר קראו רחמנא, א"כ הו"ל כמו קנין דברים דלא מהני, ואפשר שזה כוונתו קנין דברים היינו לא קנין הגוף ממש אלא התחייבות ושעבוד לעבודה, ויש לו בו רק קנין משכון לגבות ממנו ולכן לא נקנה בחליפין. והנה הקצות הקשה על התוס' דכל דבר החוזר לא נקנה בחליפין וזהו הטעם של מתנה ע"מ להחזיר והקשה הרי כל הלימוד של קנין חליפין ילפינן מגואל ובועז ושם הגואל יורד לשנה וחוזרת ביובל, ויש להסתפק במתנה ע"מ להחזיר האם זה קנין עולם ומה שמחזיר לא מחמת חסרון הקנין אלא מכח התנאי ובקצות החושן ס' רמ"א ד דן במתנה ע"מ להחזיר אם הוי קנין עולם או לזמן ונ"מ אם כשמחזיר צריך לעשות מעשה קנין ושם הביא דעת הרא"ש והריטב"א דהוי קנין עולם, והוא עצמו כתב דהוי קנין הגוף לזמן, ומה שצריך להחזיר כדי לצאת ידי חובה ולפ"ז א"ש המחלוקת דדעת התוס' מתנה ע"מ להחזיר הוי מתנה לזמן והוי דבר החוזר ולא נקנה בחליפין משא"כ להרא"ש ס"ל דמתנה ע"מ להחזיר נקנה בחליפין ולפ"ז לא יקשה קושית הקצות הרי קרקע חוזרת ביובל, דמכר הזמן שהיובל נוהג הוי קנין עולם רק היובל מפקיע, ולכן לא הוי חוזר, וכ"כ הרמב"ן בנרצע אם חכר הבית ובטל דין יובל העבד עובד לעולם, דהא ליכא יובל המוציאו, אבל בע"ע המכור לשש הוא קנוי לזמן.
סעיף ג
והש"ך בס' קכ"ג לאחר שהביא דברי ר"ת באריכות כתב ולבי מהסס בעיקר הדין, וגם הנוב"י בדגול מרבבה באו"ח ס' תמ"ח כתב שהמובחר בקנין חמץ לעכו"ם הוא קנין סודר, אלא שהש"ך קיהה בדבר ע"כ. משמע דהש"ך לא דחה דברי ר"ת, אמנם בדגול מרבבה ס' תמ"א כתב דהש"ך כתב דלא מהני קנין סודר בעכו"ם ע"ש. ובתומים כתב לדחות דברי הש"ך והעלה דרק קנין אגב לא מהני בעכו"ם והקצות דחה דבריו ובספר בית מאיר בס' תמ"א כתב דבספרו מודע לבינה הוכיח דדעת הרמב"ם דלא כר"ת מדכתב דקטן אינו קונה ואינו מקנה על חליפין משום דתורת חליפין מתורת שטר דלכתיבה עומד, וקטן לאו בר מיכתב שיטרא, ומה שאינו קונה בחליפין יהיה עדיף מחצרו וכו' וכיון שנפסק להלכה כרמב"ם יפה עשו הפוסקים שלא כתבו להתיר בחמץ ובבכור ע"י חליפין.
ולכאו' יקשה דמרן בס' קכ"ג הביא דברי ר"ת ובס' רל"ה לגבי קטן כתב בסעיף ו' דקטן אינו קונה ואינו מקנה בחליפין, והו"ה גם עכו"ם וכו'. ובחיי אדם בקונטרס נשמת אדם הלכות פסח ס' ה' כתב שהעיקר כדעת ר"ת ושו"ע וטור ורבינו ירוחם שקנין סודר מהני בעכו"ם ומה שלא הביאו הפוסקים קנין חליפין בחמץ ובכור כמו שהקשה הש"ך י"ל דנקטו קנין המצוי, כמו שכתבו התוס' בבכורות יג. ובס' יד אברהם ס' ש"ך תמה על הש"ך דנעלם ממנו תשובת תרומת הדשן ס' ע"ר שכתב גבי בכור מהני קנין חליפין, ושו"ת שער אפרים ובס' צמח צדק ע"כ, וכיון דאיכא פלוגתא יכול לטעון קים לי, ועי' ישו"י אות ס' תמ"ח ס"ק ו' דהוכיח דעכו"ם קונה בחליפין.
אמנם בס' קהילות יעקב אלגזי בתוספת דרבנן מערכת פ' אות רפו כתב דעכו"ם קונה ומקנה בחליפין, וכ"כ בשו"ת מים חיים לר"ח רפפורט אות ז האריך בזה להעמיד דברי ר"ת ואע"פ שהש"ך דחה דברי ר"ת התומים העלה כר"ת, והביא ס' פורת יוסף ס' טו דכתב לחלק בין חליפין שוה בשוה דבעכו"ם מהני לחליפין בתורת קנין, ובזה דחה ראי' הרב ישו"י בס' תמ"א דבחליפין שוה בשוה לכו"ע מהני. וראיתי בחושן אהרן על חו"מ ס' קכ"ג דכתב להוכיח דחליפין שוה בשוה לכו"ע מהני והוכיח ע"פ מה שכתב הרמב"ם פ"ה מהלכות עבדים דעבד כנעני נקנה בחליפין אבל לא קונה עצמו בחליפין דחשב ה' דברים דעבד נקנה בהם, אבל בקונה עצמו ומקור הרמב"ם מהגמ' קידושין דף כ"ב:
דקתני דברים דעבד נקנה בהם וסיפא דברים שקונה את עצמו וארישא קתני אף בחליפין ומדלא קתני בסיפא נמי שקונה עצמו בחליפין משמע דלא קונה עצמו בחליפין, ויש הבדל דאי אפשר ללמוד קנין לקונה עצמו דנקנה ילפינן משום דאיתקש לשדה אחוזה וקרקע נקנה בחליפין, משא"כ בקונה עצמו וזה דעת הרמב"ם לחלק בין נקנה לקונה והראב"ד תמה עליו מסוגי' בגיטין ל"ט: בההוא שכיב מרע דזרק לה כומתא דלא קנתה משום דהוי בכליו של מקנה משמע דאם היה בכליו של קונה היה מועיל, וכ"כ התוס' שם דתניא עבד עברי נקנה בחליפין משום דחליפין דמי לכסף וכל היכא דכסף קונה חליפין נמי קונה, ע"ש.
סעיף ד
ולכאו' למה התוס' האריכו לכתוב כשם שכסף קונה גם חליפין קונה, ולפי הנ"ל ניחא דבברייתא לא נזכר אלא דנקנה בחליפין אבל בקונה עצמו לא הוזכר בברייתא ומעצמנו לא לומדים לכן התוס' הוסיפו דבמקום דכסף קונה חליפין נמי קונה וזה דלא כדעת הרמב"ם, ולכאו' מה יעשה הרמב"ם מראי' זו ע"כ צריך לישב ע"פ דברי התוס' רי"ד בקידושין וריטב"א שם וכ"כ באהע"ז הב"ש בס' כ"ט ס"ק ב' היינו דוקא כשמקדשה במנה ולא נתן לה המנה ועשה קנין סודר לחזק את הדבר אבל אם מקדשה בסודר עצמו אף שנותן לה הסודר בתורת חליפין מ"מ כיון שיש בו שוה פרוטה מקודשת מדין כסף, ולפ"ז כל חליפין שיש בו פרוטה מהני מדין כסף, ואף שאמר לה בתורת חליפין מ"מ מהני מדין שוה כסף, ולכן הא דממעט עבד שקונה עצמו בחליפין דהיינו כשאין בו שוה פרוטה או שמתחייב בסודר לתת גרעון כסף בזה לא מהני ושם בשכיב מרע שזרק הכומתא שודאי שוה פרוטה בזה אמרינן דכל החסרון הוא משום כליו של מקנה, אבל כליו של קונה מהני ובזה גם הרמב"ם מודה.
והר"ח כתב דאין עבד נקנה בחליפין אלא שהוא צריך גט שחרור ואילו היה כליו של קונה היה מועיל ע"כ להוציאה מידי שעבוד אבל עדין מחוסרת גט שחרור לענין קנין איסור, וכ"כ הריטב"א לקמן כ"ב. ולכאו' למה קנין חליפין לא יוציאה לגמרי כמו כסף וע"ז כתב הריטב"א הטעם שאין הקנין אלא לקיום הדברים ודברים לא מהני בעבד כנעני לקנין איסור שבו אלא בעינן שטר או כסף שפודה עצמו לגמרי, וכופין היורשים לעשות לו גט חירות, עכת"ד. ולכאו' לפי הריטב"א איך מועיל קנין סודר לקנות בו קרקעות ומטלטלין הרי הקנין אינו אלא לקיים הדברים.
וראיתי באחרונים שחקרו ביסוד קנין חליפין האם דומה לשאר מעשה הקנינים כמו כסף ושטר או שקנין חליפין שונה שאין מעשה הקנין פועל בחלות אלא הקנין מחייב את המקנה לקיים דבריו, וזה מה שכתוב בפסוק לקיים כל דבר וכיון שנעשה הקנין ממילא יש גמירות דעת לקיים את דבריו, ושוב לא בעינן למעשה קנין אחר, ומצאנו התחייבות שפועלת בגמירות דעת כגון בשטרי פסיקתא כמה אתה נותן לבנך כמה אתה נותן לבתך עמדו וקדשו קנו, והן הן הדברים הנקנים באמירה, משמע שכל שיש גמירות דעת קונה וכו', ונמצא דכל קנין חליפין הוא לגלות את הגמירות דעת וזה ההסבר בריטב"א שאין קנין סודר לקיים הדברים, ודברים בעבד כנעני לענין איסור שבו, אלא שעי"ז חייב לקיים דבריו, ולכן לגבי ממון שבו מהני גמירות דעת לא כן לגבי איסור.
אמנם התוס' ס"ל דקנין חליפין מהני גם לענין איסור שבו כמו שמהני בכסף, והרמב"ם ס"ל כדעת הריטב"א דגמירות דעת היא הקנין אלא שלפי הריטב"א גמירות דעת מהני לגבי ממון ולא לגבי איסור והרמב"ם ס"ל דכמו לגבי איסור לא מהני הו"ה לענין ממון שלא מועיל. ולכאו' מאי שנא מהפקר צ"ל דהפקר לא הוי הנאה אלא סילוק ולכן מועיל סילוק לגבי ממון, ודו"ק. ולפ"ז יש מקום לומר בדין חליפין בעכו"ם שדוקא חליפין שבאים לחזק הקנין הוא דלא מהני בעכו"ם אבל חליפין שמקנה אותו בסודר עצמו מהני בעכו"ם לכו"ע מדין כסף, ומה שכתב הש"ך דלא מצאנו חליפין בעכו"ם היינו חליפין שבא לחזק הקנין כמו שפרשנו.
וקושיית הפנ"י שתמה הרי חליפין רק בישראל ולא בעכו"ם, ונשאר בצ"ע וכן מהרשד"ם וצ"ל דהא דילפינן חליפין בישראל דהיינו דאחד מהם צריך להיות ישראל, או קונה או מקנה, אבל בשני עכו"ם אין דין קנין חליפין, וא"כ פסוק של מכסף מקנתו דמיירי בע"ע הנמכר לגוי דהמקנה הוא העברי שפיר הוכיח ר"ת דמהני, כמו שאמרה הגמ' בגיטין ל"א. ובזה אתי שפיר שיטת ר"ת.
וכתבו התוס' בשם ר"ת צריך ליזהר שלא לכתוב וקנינא מיניה דאין שליחות לנכרי וכתב הקצות ס' קכ"ג ס"ק ה', דמשמע מתוס' דהקפידא הוא על לשון וקנינא אבל הסודר יכול להיות של העדים ואפ"ה לא הוי מדין שליחות, אלא העדים נותנים הסודר לנכרי שהוא קונה, אז הוא קונה מדין עבד כנעני, ובזה ישב למה קנין שנעשה בשבת מהני הרי העדים שליחים להקנות הסודר למקנה, ואין שליח לדבר עברה אבל אם נאמר שמה שמקנים לא מדין שליחות אלא מדין עבד כנעני ניחא, ודו"ק.
סעיף ה
ויש לדון בקנין כסף או משיכה אי מהני בעכו"ם. בשו"ע יו"ד ס' ש"כ סעיף ו' בזה"ז מצוה לשתף עם עכו"ם להפקיע בכורה והוא שיקבל פרוטה מעכו"ם ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם ואגב המקום יקנה לו האם. וכתב הסמ"ע הטעם כדעת רש"י דמעות קונות בעכו"ם בלא משיכה ולר"ת משיכה קונה וצריך שימשיך הבהמה לרשות הרבים או לסימטה ואם יכול למכור הבהמה בסיטומתה דעת התוס' דקנין סיטומתא דאורייתא דכן התנו הסוחרים וכל תנאי שבממון תנאו קיים אבל הנתיבות בס' ר"א פשיטא לו דהוי קנין דרבנן ותלוי במחלוקת אי קנין דרבנן מהני לדאורייתא ועי' פ"ת ע"ש ש"כ שהאריך.ובמה שכתב מר"ן בשו"ע שיתן פרוטה לנכרי היא דעת רש"י בבכורות ג:
ד"ה קנין וחולין לט: דעכו"ם לא קני אלא בכסף דהלכה כר"ל דישראל במשיכה ועכו"ם בכסף וכן דעת הג' אשרי פ' הזהב סי' ח' בשם אור זרוע. ודעת ר"ת הובא בתוס' בכורות יג: ד"ה ר"א וב"מ מח: דהלכה כרבי יוחנן וישראל קונה במעות ועכו"ם במשיכה וכן דעת הרא"ש בכורות שם ובפרק הזהב ס' ח'. וכן דעת הרמב"ן בבכורות. וכן דעת בה"ג הלכות בכורות ס' ע"ג קלט ד. דישראל שנתן מעות לגוי על בהמתו ולא משכה וילדה פטורה מהבכורה ע"כ.
הרי להדיא דס"ל כדעת ר"ת. ומהרי"ט אלגזי בבכורות שם אות יז תמה על דה"ג ממה שכתב בהלכות הלוואה ס' מ"ט קט ד ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה דכתיב או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד. ודרשה זו לר"ל דס"ל משיכה מפורשת בתורה ואיך פסק כרבי יוחנן ונשאר בצ"ע. ובכתב סופר יו"ד ס' קנ"ג כתב לחלק בין ישראל מעכו"ם או עכו"ם מישראל ישראל מעכו"ם קונה רק במשיכה. ועכו"ם מישראל קונה בכסף וזה דוחק דהרי הט"ז והש"ך ס"ק ח' כתבו דאין חילוק בניהם וכ"כ הש"ך חו"מ ס' קצ"ד ס"ק ד'.
וריטב"א דף עא ת"ה תדע הביא משם הרמב"ן משם אמימר דמשיכה בעכו"ם קונה הכוונה אף משיכה והו"ה כסף וכ"כ הרשב"א בתורת הבית בית ה' שער ב'. והביאו הב"י לעיל בס' קל"ב ולכאורה הרי הרמב"ן כתב בבכורות משיכה בעכו"ם קונה וזה סותר וצריך להגיה הרמב"ם כ"כ מהרש"ך ח"ב ס' קט"ז דגרסינן בתורת הבית הרמב"ם במקום הרמב"ן. אמנם מהרי"ט אלגזי כתב לישב דלעולם גרסינן הרמב"ן אלא הסוגיות חלוקות בין ע"ז לבכורות דמה שכתב הריטב"א בשם הרמב"ן דהסוגי' בעבודה זרה ס"ל דאפי' לר"י דדרשינן וכי תמכרו לעמיתך בכסף ולעכו"ם בין כסף בין משיכה אבל סוגי' דבכורות ס"ל מה ישראל בחדא עכו"ם בחדא וישראל בכסף לר"י עכו"ם רק במשיכה והרמב"ן ס"ל כסוגי' דבכורות וכתב מהרי"ט שכן דעת הרשב"א בחולין לט:
סעיף ו
ודעת הרמב"ם פ"א מהלכות זכיה הלכה י"ד דעכו"ם קונה בין במשיכה בין בכסף וכתב הלחם משנה דמקור הרמב"ם היא הגמ' בע"ז דאמרינן התם עכו"ם משיכה קונה הכוונה אף משיכה והו"ה מעות. וכן דעת רבינו חיים הביאו התוס' פ' הזהב ע"ש והקשה הלחם משנה על הרמב"ם דכתב פ"ז מהלכות ע"ז הלכה ד' הלוקח גרוטאות אם נתן מעות יחזיר ואם משך ולא נתן מעות אע"פ שמשיכה בעכו"ם קונה וכו' וכיון דס"ל דבין משיכה בין מעות קונות למה נקט משיכה קונה בעכו"ם והניח בצ"ע.
ובחתם סופר ח"ו בחידושיו שם דשם הוי מקח טעות ואפי"ה בעביד תרווייהו כסף ומשיכה מעיקר הדין יחזיר רק משום דמחזי ע"כ ברישא מעות לחוד ואין ישראל רגיל לקנות לעולם דהא עקרו חז"ל קנין כסף א"כ דשיטא דליכא שכר מחזי משא"כ במשיכה דרגיל לקנות ה"א דאסור משום דמחזי קמ"ל דכולי עלמא ידעי דמקח טעות אך בדאיכא תרווייהו מחזי כמכר ע"ז שלו לגוי עכ"ד.
ורבינו ירוחם משרים נתיב כ"ג כתב וז"ל לשון הרמב"ם הגוי אינו קונה בחזקה וכו' ואינו מקנה אלא בשטר אבל במטלטלין קונה ומקנה במשיכה או בדמים וכו' ואח"כ כתב משיכה בגוי קונה אם משך הישראל אפילו נתן מעות עד שימשיך וכו' וקימ"ל כרבי יוחנן דמעות קונות מדאורייתא ולעכו"ם צריך דבר אחר וזה משיכה. ואח"כ כתב לשון הרמב"ם מתוך שאנו מסופקים אם הלכה כר"י או כר"ל דאמר משיכה כתובה בתורה נמצא גוי בכסף ולרבי יוחנן גוי קונה במשיכה ע"ש.
ולכאו' סותר דבריו דבתחילה הביא דברי הרמב"ם בהלכות זכיה הל' י"ד דעכו"ם קונה או בכסף או במשיכה ואח"כ כתב משיכה בעכו"ם קונה כדעת ר"ת והרא"ש. וא"א לומר משיכה בעכו"ם קונה אף משיכה כדעת הר"ן שכתב הר"ן מסיים אבל נתן מעות עד שימשיך משמע משיכה דוקא וכו' ועוד מה שמסיים לשון הרמב"ם הלכה למעשה היות ואנו מסופקים אי הלכה כר"ל או כר"י דלעולם לישראל בדבר אחד וגוי בדבר אחד. וזה סותר מה שכתב הרמב"ם דגוי קונה בין במשיכה בין בכסף ולכן יש שהגיהו במקום לשון הרמב"ם כתבו הרמב"ן דגוי קונה במשיכה דוקא וזה שהביא להלכה דכן דעת ר"ת ורא"ש.
ויוצא לפ"ז דרוב הפוסקים ס"ל בגוי משיכה קונה ולא כסף אמנם במשאת בנימין ס' ל"ה כתב דרוב הפוסקים ס"ל כרש"י דעכו"ם קונה דוקא בכסף. וכן פסק הטור חו"מ ס' קצ"ד וכ"כ פנים מאירות ח"ב ס' נ"ב וקשה על הרב משאת בנימין דרוב הפוסקים פסקו כר"ת וכן הקשה שער אפרים ושו"ת רע"א ס' ל"ז ומחצית השקל ס' תמ"ח ועל מה שכתב הרב משאת בנימין שהטור פסק בס' קצ"ד כרש"י קשה דהטור בס' קצ"ח פסק כרבי יוחנן וע"כ עכו"ם במשיכה וכן מוכח מהטור יו"ד ס' קל"ב בהלכות יין נסך שכתב במה דברים אמורים שהגוי נותן לו המעות קודם שנתן הישראל יין אבל אם הגוי לוקח היין ואח"כ נותן הישראל מעות לא הוי דמי יין נסך ע"כ. הרי דגוי קונה במשיכה ועי' בדברי חיים חיו"ד ס' נ"ו ובחתם סופר ס' שי"ח ע"ש.
סעיף ז
והטור אחר שהביא מחלוקת רש"י ור"ת כתב הילכך לצאת ידי שניהם צריך שיתן העכו"ם מעות וגם משיכה לרשותו והמובחר שבכולם שיקבל פרוטה מהעכו"ם ויקנה לו מקום שהבהמה עומדת שם והמקום יקנה לו האוזן ע"כ. והוא דעת הרא"ש והתוס' ע"ז שם שכתבו דהרוצה לחוש לדברי רש"י ור"ת דהמקנה בהמה לפוטרה מן הבכורה צריך שיתן העכו"ם וגם המשיכה בעכו"ם בסימטא או לרשותו של עכו"ם שהוא שלו ואם אין לו רשות לעכו"ם מקנה לו הישראל חצר בביתו והעכו"ם ינעול ויפתח דבהכי קני לו לרשות כדאמרינן בגיטין דתחות ותפתח ע"כ והביאו הב"י שם וכן פסק בשו"ע דיקבל פרוטה מהעכו"ם ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם והמקום יקנה לו חלק באם.
והרמ"א כתב או שיקבל מעות מן העכו"ם וימשיך הבהמה לרשותו או לסימטא דאז משיכה קונה לו עם המעות. ולפ"ז גם במכירת חמץ נמי יש לו להזהר למכור לעכו"ם החצר שהחמץ בתוכו וליקח פרוטה ואקני חדר וחמץ אגבייהו ולא שיקנה לו בתורת חצר וכן משמע מהרא"ש דקונה המקום שהבהמה עומדת שם כוונתו שיקנה במשיכה. וכן נראה דעת רבינו ירוחם דמקנה לו מדין אגב ולא מדין חצר ולא קשה עליו מהרי"ט אלגזי דקנין אגב דרבנן ואיך מהני לבכורה דמהרי"ו ס"ל קנין אגב דאורייתא כפי שהבאנו לעיל אמנם הקצות ומהרי"ט אלגזי כתבו דיש קנין חצר לעכו"ם ומביאים ראי' מעז ותקנה ליה כליו.
ועוד כתב בתשו' רע"א דיש עוד צד היתר מדין סיטומתה דאם נותן מקצת מעות על המקח שוב אין המוכר יכול לחזוק. ונאריך בזה הרי דס"ל דמנהג הסוחרים נוהג בבכור. ועי' צ"צ יו"ד ס' רל"ג שהאריך בזה ואם מהני הפקר בבכורה עי' טורי אבן ה"ה יג. שהוכיח מהא דרב מרי בר הקנה אודניה לנכרי ואמאי לא הפקיר. ומשמע דהפקר לא מהני אמנם בחידושי רע"א הביא בשם הרב עבודת הגרשוני ס' כ"ה דהפקר לא פוטר מבכורה כי אם ע"י מכירה אמנם בחתם סופר ס' שט"ז בהיא תוספתא דמשמע שכן מהני הפקר ועי' בדברי חיים ס' כ"ז דהאריך בזה ובספר בקנין בכור ישוע"י כאן ובדברי נכדו ובשם אריה יו"ד מז. וארץ צבי מס' נ"ב ובאר משה יו"ד מ"ה, מ"ו, מ"ז ע"ש.