סימן ו: קנין חליפין בקדושין
סעיף א
גמ' דף ג.: מנינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה ולרב הונא דחופה קונה מנינא למעוטי חליפין ואימא הכי נמי חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה, ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה, והקשו תוס' חליפין שיש בהם שוה פרוטה למה לא מהני, ותירצו תוס' כיון דילפינן משדה עפרון קיחה לא ילפינן אלא קנין כסף והמקשה הבין שגם חליפין מדין כסף ותירץ חליפין ישנם בפחות משוה פרוטה אלמא אינו מדין כסף, וכן כתב הר"ן בדעת רש"י.
והנה בקנין סודר, אם תפיס המקנה ולא רוצה להחזיר אמרינן בנדרים מ"ט. אליבא דרב נחמן דחליפין קני ע"מ להקנות הוא ואי תפיס לא מתפיס מהא דאמרינן בקידושין הרי את מקודשת במנה ע"מ שתחזירהו בכולהו קני לבר מאשה גזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ואי ס"ד דאי תפיס מתפיס מה הגזרה, ואין לך קנין גדול מזה, עכת"ד הר"ן. וכ"כ הרשב"א אלמא למ"ד אי תפיס מתפיס מהני חליפין בקידושין, ומה"ט נהי דלא מהני מדין חליפין יועיל מדין כסף, ודוקא למ"ד אי תפיס לא מתפיס אשה לא נקנית בחליפין.
והתוס' רי"ד הקשה קושיית הרשב"א ור"ן למה לא יועיל חליפין באשה כשיש בו שוה פרוטה, כיון שהיא רשאית לתופסו, וכתב התוס' רי"ד לחלק דאם מקדש בסודר עצמו מקודשת, אלא הגמ' איירי מקדשה במנה ומקנה לה המנה בסודר, ובכה"ג לא מקודשת, וזהו חליפין שקונים בכל מקום ובקדושין לא קונה כיון דאיכא פחות משוה פרוטה אבל בפרוטה ליתנהו שאין גזרה שוה למחצה, ע"ש. ובשלטי גבורים על הסוגי' הביא דעת זקנו בעל התוס' רי"ד דמחלק בקנין סודר אם מקנה לה הסודר, או דרק הסודר מתחייב ומלשון הר"ן בדעת רש"י דחליפין כיון שישנם בפחות משוה פרוטה לא הוי קנין כסף א"כ חליפין הוא קנין בפני עצמו, אפי' אם לא ע"מ להחזיר, והרי"ף הביא הירושלמי בקידושי שטר אם השטר פסול והוא שוה פרוטה מקודשת מדין כסף, משמע כדעת התוס' רי"ד דאפי' אם נותן סודר אם יכולה לתופסו הוי כסף אצלה ויועיל מדין כסף וכ"כ בתשו' רע"א תנינא סי' נ"ג, וכתב רש"י הטעם דדעתה נמי על הניר וכ"כ הר"ן וכ"כ הרשב"א בסוגי' לקמן מ"ח.
שמין הנייר. ולכאו' למה לא נאמר כן בחליפין כשמקדשה בחליפין של פרוטה שיועיל מדין כסף ואע"פ שאפשר לחלק כשמקדשה בשטר יש דין באותיות שזה שטר, וגם הנייר מדין כסף והנייר הוא חלק מהשטר, דגם אם מקדשה בתורת שטר מ"מ מקנה הנייר כמו ה"ז גיטיך והנייר שלי לא מגורשת ולכן כשמקנה גוף הנייר לשם קידושין ה"ז עושה ב' קנינים שטר ונייר, וכשתקנה באחד לא בא למעט הקנין השני קנין כסף שבו, אבל כשמקדשה בתורת חליפין הרי הוא כאומר רק בחליפין ולא בקנין אחר, או שמא נאמר שדעתם להתקדש שאם לא יועיל בחליפין יועיל מדין כסף, ולפ"ז אם החליפין שוה פרוטה יהנה מדין כסף, וזה דעת התוס' רי"ד.
ומהרי"ט האריך לישב דברי התוס' רי"ד וכתב האבני מילואים שלא נראה דבריו דמחלק בין אם נתרצית להתקדש בגוף הסודר שאע"פ שהזכיר לה שם חליפין מקודשת כדי שווי, ואם לא נתרצית אלא שיתן לה מנה דתפיסת הסודר שתתקדש על ידו שלא תוכל לחזור בה דהו"ל כהתקדשי לי במנה ונתן דינר דאמרינן לקמן דמקודשת וישלים דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו ואינה יכולה לחזור, ונמצא שעיקר קידושין בדינר שנתן לה, וזה נמי מהני, ואי לא מהני בתורת חליפין יועיל בתורת דמים, כי היכי דנתרצית להתקדש בסודר לבדו, ואם נאמר שכן דעתה אמנה והו"ל מלוה גביה, א"כ מטעם מלוה אינה מקודשת ולא משום חליפין אלא ע"כ דפירש שתתקדש לו בקנין חליפין והמנה יהיה עליו מלוה, והוא יתן ובזה ודאי מקודשת וכו'.
סעיף ב
וכתב המהרי"ט להסביר דבקנין חליפין יש ב' דינים א' דנותן לו קנין סודר וזה מחייב לקיים המקח ששום אחד לא יכול לחזור בו ודבר זה ילפינן מקרא על הגאולה ועל התמורה גאולה זה מכר, תמורה חליפין, ואם כדי לקיים המקח שלא יוכל מוכר לחזור, הא ילפינן מתמורה שנתן תמורתו כיצד החליף פרה בחמור משזכה זה נתחייב זה בחליפיו, מאי קמ"ל במכר שנתחייב בדמים, משא"כ באשה אם א"ל התקדשי לי ע"מ שאתן לך מאתיים זוז רצה נותן ומקיים קידושין, רצה לא יתן ולא חלו קידושין.
שכל תנאי אינו חיוב. אלא לבטל המעשה, וזה רוצה לקדשה בתורת חליפין שיתחייב בדמים ולא יוכל לחזור, וכיון דהחיוב הוא רק בתורת חליפין אתעקר להו קידושי כסף וקיימו בתורת חליפין ולכן באופן דיהיב לה סודר דחליפין דידה מהני מדין כסף, וכשהזכיר לה בתורת חליפין לא מגרע, אבל באופן דרוצה לקיים הדבר ששום אחד לא יכול לחזור כדין מקח ויהיה חייב שאין דבר זה נוהג בקידושי כסף פקעו קידושי כסף וקיימו קידושי חליפין ובזה אמרינן חליפין לא קונה, והמשיך מהרי"ט דאע"פ דמצאנו בקנין כסף נמי שמחייב אותו ולא יכול לחזור, כגון קנה קרקע וקצבו כסף משקנה הקרקע נתחייב בדמים והוי כאומר לאשה התקדשי לי ואתחייב לך כך וכך משנתקדשה לו נתחייב בנדר ואינו יכול לחזור והן הן הדברים הנקנים באמירה ושמא הוא ס"ל דהיכא דפרשו דמים וא"ל המוכר לך חזק וקנה רק המוכר לא יכול לחזור ולא הלוקח אבל בקנין חליפין שניהם לא יכולים לחזור, דילפינן מעל התמורה שנתקיים המקח משני צדדים, עכת"ד.
ובאבני מילואים תמה עליו וכתב לישב שיטת תוס' רי"ד על פי דברי הסמ"ע בס' ק"צ דקרקע נקנה בפרוטה היינו שנותן בעד שווי המקח ונותן בעד תחילת הפרעון והשאר זוקף במלוה, אבל היכא שנותן פרוטה לקנין לא מהני דהרי שדה עפרון ה"ה בעד שווי המקח, והט"ז השיגו דאשה ילפינן משדה עפרון ושם הוי קנין ולא שווי דאין שווי לאשה. וכתב אבני מילואים לישב דתוס' רי"ד ס"ל כדעת הסמ"ע ולכן כשמקדשה בסודר שוה פרוטה, הרי החליפין משום דכסף ונקנית בתורת שיווי אבל חליפין שנתן לה סודר ומתחייב לה מנה, הרי זה לא הקנה לה כעת כלום אלא התחייבות ואפי' שהסודר שוה פרוטה לא מנכה ממנו ולא דמי להתקדשי לי במנה ונתן דינר דהרי מנכה השיור, וזה דין כסף משא"כ בחליפין של התחייבות שהסודר לקנין ולא לתחילת פרעון בזה לא דמי לכסף והוי חליפין וזה סברת התוס' רי"ד ודו"ק.
סעיף ג
ובתוס' ב"מ מו: ד"ה ופירי כתב ר"ת דחליפין שוה בשוה לכו"ע קני ומסוגיא משמע דאפי' בשוה פרוטה לא נקנית בחליפין דהגמ' אמרה מנינא למעוטי חליפין דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה פחות משוה פרוטה לא מקני', ומ"מ למה לא יועיל מדין כסף והנה אם נאמר דהלכה כרב נחמן דכל סודר אי תפס לא מהני א"כ בכל קנין חליפין צריכה להחזיר, ואע"פ שאמרנו בשם הירושלמי קידשה בשטר שאין בו שוה פרוטה שמין הניר, היינו באופן שהנייר נשאר אצלה ולא צריכה להחזירו לכן מקודשת אבל ממון כזה שצריכה להחזיר אין דעתה על הממון וכ"כ הר"ן ונמוק"י דאם לא צריכה להחזיר את הסודר אין לך כסף גדול מזה והיינו שתתקדש מדין כסף ולא בתורת חליפין דדעתה אתורת כסף והוי שפיר כמו הדין של שמין הנייר, והתוס' ב"מ מ"ז. ד"ה גאולה הביאו שיטת ר"ת דחלין חליפין שוה בשוה, וכו' וכ"כ הרשב"א.
והנה הרשב"א בקידושין כתב בשם ר"ת וז"ל ור"ת פי' שיש שלשה קניינים שלומדים מהפסוק דעל הגאולה ועל התמורה וכדדרשינן בפ' הזהב מ"ז. על הגאולה זו מכירה על התמורה זה חליפין, שלף איש נעלו ונתן לרעהו זהו קנין שלישי וה"פ על הגאולה זו מכירה לר"י ור"ל או כסף או משיכה תמורה זה חליפין כגון מחליף דבר בדבר שוה בשוה לקיים כל דבר שלף איש נעלו דהיינו קנין נעל וסודר שאינו דמי חליפין אלא נותנים אותם לקיים הדבר, ובזה נחלקו רב ולוי אי מטבע נעשה חליפין לקנות או ליקנות, וכן רב ששת ורב נחמן אבל שוה בשוה כל דבר נעשה חליפין ונקנה בחליפין, וכו'. הרי דר"ת נמי חילק בדעת התוס' רי"ד ובחינם האריך המהרי"ט לישב דברי התוס' רי"ד והם מונחים בדברי ר"ת, ודו"ק.
וכ"כ הטור בס' רס"ז ביו"ד בשם הרמ"ה דסובר חליפין לא מהני בעבד כנעני אלא לאפקועי שעבודיה ולא לאפקועי איסוריה כשיטת ר"ח שהביאו הרא"ש פ"ד דגיטין ס' כ"ז ההיא אמתא דהוי מרה שכיב מרע א"ל עד מתי תשתעבד ותיזיל שקל כומתא ושדה לה א"ל קני הא וקני נפשיך אמר רב נחמן לא עשה ולא כלום ומסיק מחמת דהוי כליו של מקנה, ואנן קיימ"ל כרב דבעי בכליו של לוקח, משמע אי הוי בכומתא דאמתא קנתה עצמה ויצאה לחירות מכאן משמע דעבד נקנה בחליפין, והתוס' פרשו משום דהו"ל בכליו של מקנה לכן לא קונה עצמה אבל אי הואי בכליו של קונה הוא קנאי נפשה לגבי ממון דעבד נקנה בחליפין דטעמא באשה משום דלא מקני' נפשה אבל עבד בכל דהו ניחא ליה ורבינו חננאל כתב דעבד נקנה בחליפין כעין מקח וממכר אבל צריך גט שחרור.
סעיף ד
ולכאו' לפי הרמ"ה דאמר דמהני חליפין לענין הפקעת ממון ולא איסור שמא ס"ל כדעת הר"ן ונמוק"י דבאופן דלא מחזיר הסודר מהני וכן משמע דכל שוה בשוה מהני דדמי לקנין דמים דלקמן דף ח. רב יוסף בעי קייץ מה כסף קייץ אף שווה כסף קיץ ולרב נחמן דפירי לא עבדי חליפין מאי איכא למימר והקשה פ"י הרי לר"נ בשוה בשוה גם פירי עבדי חליפין ותירץ דאי אפשר לומר בו לאפוקי קנין שוה בשוה דילפינן מדין כסף וכן לקמן באדם חשוב מקודשת, ובר"ן משמע גם מטלטלין אפשר לקנות באדם חשוב מדין חליפין.
והקצות סי' ק"צ ס"ק ג' הביא דלענין חליפין בעי כלי דומיא דנעלו והנאת אדם חשוב לא חשובה כלי ותירץ נתיבות דבשוה בשוה לא צריך כלי אפי' לרב נחמן, וזה כדעת התוס' רי"ד. ובהא דשמין הניר כתב רש"י והרשב"א שדעתה על הניר נמי והקשה רע"א בתשובותיו ס' נ"ו מראה המציאה ונפל עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה וכתב הנ"י שם למה לא קנו לו ד' אמות דהיות ונפל גילה דעתו דבנפילה ניחא ליה דליקני ולא בד' אמות דד"א מדרבנן יכול לומר לא ניחא ליה בתקנת חז"ל משמע אי הקנין היה מדאוריתא היה קונה בד"א אע"פ דלא ניחא ליה דליקני אע"פ שאדם לא זוכה בע"כ מ"מ כיון דלא גילה דעתו שלא רוצה לקנות אלא הוא רוצה לקנות בנפילה קונה גם בד' אמות לו היה קנין מדאו' וא"כ למה צריך קנין בכוונה בקנית הניר, וכן למ"ד במקדש במלוה ופרוטה אינה מקודשת דדעתה אמלוה והרי יש כאן קנין המועיל דהיינו פרוטה ושניהם רוצים להתקדש ואמאי אינה מקודשת נהי דמדין מלוה לא חלו הקידושין יחולו מדין פרוטה ונשאר בצ"ע.
ובקהילות יעקב כתב ליישב דבכל הקנינים שטר ביאה חזקה משיכה הגבהה וחצר יש מעשה קנין ואפי' במקום שהבעלים לא רוצים מ"מ יש כאן מעשה קנין משא"כ בכסף הכסף לא הוי מעשה קנין כל שניתן סתם דהן לסמ"ע דס"ל דכל כסף הווי שוה שוה העסק בעינן שיתן בתורת פירעון והן לט"ז דס"ל דכסף הוי קנין מ"מ בעינן שינתן עבור החפץ הנקנה וכל שניתן סתם לא מהני ולכן בקידשה בשטר והשטר שוה כסף מקודשת מדין כסף כיון שדעתו על הנייר הא לאו הכי לא מקודשת כיון שניתן בסתם ולא בתורת פירעון או קנין לכן שפיר כתב רש"י והרשב"א דקדשה בשטר אם יש בו שווה פרוטה מקודשת דדעתיה אנייר הא לאו הכי אינה מקודשת.
וכן נמי במלוה ופרוטה דדעתה אמלוה דהיינו אם הלווה מאה והוסיף לה פרוטה הרי הרצון של האשה לקבל מאה ואחד זה שווי גופא כשנותן לה פרוטה הרי היא מקנה באחד ומאה בגופה והוי חצי אשה דלא מהני ודו"ק.
סעיף ה
ובשערי חיים סי' ט' כתב ליישב על פי שיטת השערי יושר סי' ז' וסימן י"ב ע"פ דברי הר"ן בנדרים דף ל. דאין אנו דנים בקידושין מצד האשה אלא מצד הבעל ומה דבעינן דעת האשה היינו שמפקירה עצמה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל הוא שמכניסה לרשותו ולמד זה מפסוק כי יקח ולא כי תלקח ולכאורה סוגיות שלימות לא משמע כן אלא צריך דעתה בפועל ולא סגי בהסכמה כגון סוגי' דשמין הנייר כתב רש"י משום דדעתה אנייר ולפי הר"ן דמספיק הסכמה להתקדש למה צריך דעת וכן הר"ן למה כתב דדעתו אנייר וכן הוכיח בשערי יושר דמקדש אשה במלוה ופרוטה דעתיה אפרוטה ואי דעתה אמלוה אינה מקודשת, ולמה לא תהיה מקודשת הרי יש כאן רצון להתקדש והיא לא פועלת רק מפקירה עצמה ולמה צריך דעתה, ועי' לקמן לענין פחות משווה פרוטה וחופה קושית רע"א תנינא סי' נ"ה.
וכן הוכיח בשערי יושר מסוג' לקמן דף יב: ההוא דקידש בציפתא דאסא אמרו ליה והא לית ביה שווה פרוטה א"ל תתקדש בד' זוזי שבה שתקנה ולא השליכתו אמר רבא דשתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום הוא. ולכאורה הרי כאן יש לה רצון להתקדש וא"כ למה לא מהני וכתב הר"ן אפי' שתיק לא מהני והרי יש כאן גילוי דעת בשתק וכן בקידש בציפתא דאסא הרי א"ל הרי את מקודשת וע"ז כתב בשערי יושר דמה שמבטלת דעת ומפקירה את עצמה לא נעשה בדיבור והסכמה אלא בקנין וכשם שכסף שטר וביאה הם עושים קנין מצד הבעל כן נמי עושים קנין מצד האשה דמה שמקבלת הכסף זה מעשה הקנין ולכן לא מהני שתיקה לאחר מתן מעות והנה הדין של שתיקה לאחר מתן מעות לא הוזכר במקח וממכר זה דין בקידושין דבמקח וממכר כשהלוקח נתן כסף די בהסכמת המוכר וגם לאחר מתן מעות מהני משא"כ בקידושין.
ואם נאמר כדברי הר"ן דלא צריך גמירות דעת בפועל הרי לא חידש כלום שגם בקנינים מהני הסכמת המוכר אלא ודאי שקידושין שונה ממקח וממכר דיש לימוד מיוחד בקידושין ויצאה והיתה דמדעתה משמע דנתחדש דדעתה שווה לדעת הבעל לענין קידושין ובלא דעת אין כאן נתינת כסף ושטר וביאה ודעתה היא עושה הקיחה ולכן לא סגי בהסכמתה גרידא ואע"פ שהתורה אמרה כי יקח הפי' הוא הפועל והקונה ורצון האשה הוי כתנאי לחלות מתי מהני כי יקח אם האשה גם רוצה ומקנה עצמה ונמצא בקידושין חמור משאר קנינים דבשאר קנינים סגי רצון ושתיקה של המוכר לאחר מתן מעות ובקידושין בעי רצון בפועל.
ולכן כשמקדשה בשטר פסול ומתקדשת מדין פרוטה של הנייר בעי דעתה, וכן במלוה ופרוטה בעי דעתה על הפרוטה דדעתה בפועל היא פועלת את הקידושין ובזה מיושבת קושית רע"א מגמ' ב"מ י. מראה את המציאה ונפל עליה דלא קנה מדין ד' אמות, וכתב הנ"י דד' אמות הוי קנין דרבנן והוי כאומר אי אפשי, בתקנת חז"ל ומשמע אי ד' אמות הוי קנין מדאו' אפי' גילה דעתו שלא רוצה לקנות בדין ד' אמות קנה, והקשה רע"א ממלוה ופרוטה אי דעתה אפרוטה אי אמלוה, והשתא כיון דהקנין מדאו' למה צריך דעתה, ולהנ"ל אתי שפיר שיש הבדל בין מקח וממכר לקידושין דבמקח וממכר סגי ברצון וכל שיש רצון לקנות מהני, לכן אי ד' אמות היו מדאו' היה קונה, אבל בקידושי אשה דבעינן דעת האשה בפועל לעשות מעשה הקידושין וילפינן מקרא והיתה, לא סגי בשתיקה אלא דעתה בפועל, ובזה מיושב רמב"ם קנה במלוה מהני קדש במלוה לא מקודשת ובהנאת מלוה מקודשת וצ"ל דהיות ובמכר כל שיש רצון לקנות אמרינן אם לא מועיל מצד מלוה מהני בהנאת מלוה, משא"כ בקידושין בעינן רצון בפועל, ודו"ק.
סעיף ו
ואמרינן בגמ' מנינא דרישא למעוטי מאי למעוטי חופה, ולרב הונא דחופה קונה מנינא למעוטי חליפין מאי טעמא חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה בפחות משוה פרוטה לא מקניא, רש"י גורס לא מקניא נפשה נראה דלרש"י חליפין ישנם בתורת כסף דגם פחות משוה פרוטה נקרא כסף, ורק בקידושין לא מהני דגנאי הוא לה, ותוס' הרא"ש יישב את רש"י דכיון דסתם נשים לא מקנו נפשייהו פחות משוה פרוטה לכן אפי' פשטה ידה בטלה דעתה, ולכאו' קשה מה מקשה הגמ' לקמן י"א.
בנתיה דרבי ינאי דקפדן אנפשייהו הכי נמי נאמר שבטלה דעתן והנה הרשב"א בגמ' בב"ב חזקת קרקעות ג' שנים מ"ט דלא קפדי אינשי רק בתלת פריך בגמ' אמר אביי אי הכי הני דבר אלישיב דקפדי אפי' במאן דחליף אמיצרא דידהו הכ"נ דלאותם הוי חזקה, והקשה רשב"א אדרבא מהאי טעמא לימא ליה רבא דלא פלוג רבנן ואפי' דבר אלישיב כי כשחכמים מתקנים תקנה בשביל הרוב ולא מיעוט כמו שעור מקוה מ' סאה לכסות גופו של אדם, ומ"מ אדם גבוה לא מכסה כל גופו וכ"ז מהני מ' סאה בשביל כל העולם, ונשאר בצ"ע, והמאירי כתב דאביי לא ציין רק על בר אלישיב אלא לדוגמא דיש הרבה מקפידים, ולפ"ז בנתיה דרבי ינאי הקושיא לאו דוקא מהם אלא למי שדומה להם לכן פריך, משא"כ בפרוטה לכו"ע קפדי.
ור"ת לומד שקנין אשה ילפינן משדה עפרון רק קיחה בכסף וחליפין כיון שישנם בפחות משוה פרוטה זה לא קנין כסף, ונמצא כשאנו לומדים קיחה קיחה, היינו רק על הכסף, אבל צורת הקנין שונה דבשדה עפרון הקנין הוא שווי הקרקע ובאשה לדעת הט"ז הכסף עצמו קנין, והקשה הרשב"א אם חליפין הוי קנין חדש ואינו בכלל כסף א"כ למה צריך ואשה פחות משוה פרוטה לא מקניא נפשה הרי חליפין זה קנין חדש ולא קנין כסף, ומתרץ דס"ד להשוות קניני אשה לשדה, וע"ז תרצה הגמ' דאין להשוות דחליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה לא מקניא ולכן אפי' חליפין של פרוטה לא מהני דגנאי הוא לה, דאפי' מקדשה בכלי שוה מנה בתורת חליפין לא יפה כוחו מכלי שאינו שוה פרוטה דשם חליפין חד הוא, דבשלמא אי חליפין לא נתנו לחזרה היה מקום לחלק בין פחות מפרוטה שלא מקודשת לפרוטה, אבל כיון שנתנו לחזרה אין הבדל, ועוד אי חליפין ליתנהו בפחות משוה פרוטה הוה אמרינן כיון דקנין חשיב היא מקני' נפשה, אבל השתא דקימ"ל דכל חליפין קני על מנת להקנות אפי' במנה, לא מקניה במנה אלא בחליפין שהוא דין הקנין, ובקנין אין הבדל בין מנה לפחות משוה פרוטה לכן גנאי הוא לה להקנות עצמה בקנין שישנו בפחות משוה פרוטה והקצות ואבני מילואים תמהו על הרשב"א דהסתפק בכלי פחות משוה פרוטה הרי גמ' מפורשת דלא מהני חליפין כיון דישנם פחות משוה פרוטה ומה הספק וקובץ שיעורים תרץ דהרשב"א ס"ל בחליפין דהדר לכן לא מהני.
וע"ז תירץ דלעולם בכל הקנינים בעי כסף החוזר, אבל בקידושין לא בעי כסף החוזר, ולכן בשאר קנינים כלי פחות מפרוטה לא מהני דכסף פחות מפרוטה לא חוזר, והגמ' חדשה חליפין זה קנין חדש, אבל אה"נ קידושין בתורת כסף פחות מפרוטה יועיל. ובקהילות יעקב הסתפק בקנין חליפין האם הסודר בגדר דמי המקח או הסודר עושה קנין, והנה אם אמרינן דחליפין הוא בגדר דמי המקח אע"פ שאינו שוה בשוה, מ"מ זה נקרא חליפין, או דהוא מעשה קנין, בינו לבין המקנה כגון סיטו מתיו שפ' רבינו חננאל דהוא תקיעת כף, כפי שהרא"ש פ' איזהו נשך ס' ע"ב ובחזו"א כתב בס' מ"ה דקנין חליפין נתן בתורת דמי המקח דהגמ' אמרה בב"מ י"א.
חליפין דרך מו"מ הוא קנין אגב נתינה אלימתא היינו דהסודר ניתן בתורת תשלומי המקח, וכשמקנה התרומה לכהן בקנין סודר הוי כאילו קבל הישראל תשלומים עבור התרומה, ואי נאמר דקנין סודר הוא מעשה קנין יוצא דמה שהתרומה נקנית לכהן היא בלא מחיר וא"כ סובר נמי נתינה אלימתא כמו אגב, אלא ודאי חליפין הוי בגדר דמי מקח.
ולפ"ז מיושב רש"י דחליפין איתנהו פחות משוה פרוטה ולא מקני' נפשה דגנאי הוא לה, והקשו עליו תוס' א"כ פשטה ידה וקבלה קידושין פחות משוה פרוטה מאי איכא למימר ולפי' הנ"ל ניחא דאם נאמר דיסוד קנין חליפין הוא שמקבל הסודר תמורת החפץ הנקנה וחליפתו והוא בגדר מקח ונמצא אפי' פשטה ידה וקבלה קידושין פחות משו"פ לא מהני מה שפשטה ידה כיון דחלפין הם בשוה המקח ואשה לא מקנה עצמה בפחות מפרוטה, ומה שפשטה ידה וקבלה זה בתורת קנין כיון שרוצה להתקדש אבל לא בתורת שווי שמוכרת גופה, דאנן סהדי דאשה לא מקני' גופה בפחות מפרוטה, וכל כה"ג לא הוי חליפין וזה מיושב על פי חזו"א ס' מ"ה.
סעיף ז
אמנם בב"ש סי' כ"ט ס"ק ב' וס"ק י' הביא דעת הרש"ך כשמקדש אשה בטבעת ואת הטבעת מקנה לה בקנין סודר, דאין האשה מתקדשת בחליפין בנידון זה אלא הכסף נקנה בחליפין מהני, ואפי' לש"ג החולק על זה היינו משום דסובר דגם בכה"ג איכא משום גזרת חליפין ודוקא גבי קידושין לא מהני, אבל במכר מהני לכו"ע ולפי החזו"א דקנין חליפין הוא דמיו ותשלומיו של החפץ הנקנה היינו בנידון דידן דמי הטבעת, וא"כ איך אפשר שהטבעת הזאת תהיה לכסף קידושין עבור האשה הרי היא כבר שלמה עבור טבעת זו את הסודר שנתנה, ואיך יהפך הטבעת להיות דמים לקנות האשה בזמן שהאשה פרעה את הטבעת ע"י קנין סודר, ומשמע דהתחייבות נחשב כסף. וכ"כ במח"א הלכות מכירה בדיני קנין מעות סי' ה' בשם רב האי גאון דהמתחייב מנה על ידי קנין סודר נחשב זה לקנין ממון.
והנה בדינו של הרש"ך בח"א סי' קנ"ב שכתב באחד שאמר לחבירו האם תרצה לקבל הטבעת בעד קדושי בתך והשיב לו טול קנין על כך, וכתב דיש לחוש לאלו הקידושין מחמת הקנין, דאע"ג דלכאו' יראה דאם היתה כוונתו להתרצות ולקבל קידושי בתו מה צורך לקנין יקח הטבעת מידו כשישאל לו, אם יקבלהו בעד קידושי בתו, עכ"ז משום חומרא דא"א אפשר לומר דכוונתו היתה לומר טול קנין שאתה מקנה לי טבעת שבידך בעד קידושי בתי, ומעתה יהיה הטבעת פקדון בידך, וא"כ הוי קידושין גמורים, ופשיטא דלא דמי' לההיא דאין אשה נקנית בחליפין דהתם אינו נותן כלום לאשה, רק חליפין ומשו"ה אינה נקנית אבל הכא הקידושין לא הוו בחליפין כי אם בטבעת והחליפין באו על קניית הטבעת, ע"כ.
והב"ש הביא בשם שלטי גבורים שאם הקנה לה מנה על קנין סודר לא הוו קידושין וכתב כן בשם תוס' רי"ד ובס"ק י' הביא ש"ג שאם הקנה לה טבעת ע"י קנין סודר לא חלו קידושין וכתב ב"מ דמה שכתב כאן ב"ש בס"ק ב' בשם שלטי גבורים היינו בהקנה מנה, ומנה לא נקנה בחליפין ומה שכתב בס"ק י' בשם ש"ג שאם הקנה לה טבעת זה לא בנמצא, וע"ז כתב שהדין שאם הקנה לה טבעת בקנין סודר זה מוסכם דמאי שנא אם הקנה לה הטבעת בהגבהה או בקנין סודר, ואין זה דומה לחליפין וסיים הב"ש שדינו של הרש"ך הוא כך לדעת הראב"ד בסוגי' התקדשי לי במנה והניח משכון, ולהראב"ד דהטעם כיון דלא נתחייב לה, אבל בהתחייב לה וא"ל קני במשכון זה שעבוד מנה והתקדשי מקודשת, והרמב"ן והש"מ חולקים א"כ הו"ה כאן.
ומצאנו הרבה פוסקים ס"ל כהראב"ד וכ"כ בבית הלוי לחוש, ודעת הריטב"א כהרא"ש, ועוד כתב הרב בית מאיר ס"ק א' דבהקנה טבעת בקנין סודר לא דמי לדין התקדשי לי במנה והניח משכון, דשם יש התחייבות ולכן שייך אגוד גביה שאין כאן דבר הנקנה בעין, ולא הוי רק שעבוד עליו והוה כמלוה, אבל בטבעת שהוא בעין ומיד שמקנה לה נקנה לרשותה הוי כפקדון אצלו ואין זה ענין למלוה, וכ"כ באבני מילואים, וכן משמע בדברי הרש"ך שהבאנו דהוי פקדון, ועוד יתבארו הדינים בסוף הסוגי' דף ח'.
סעיף ח
ובהמקנה תמה על הרש"ך דאם הקנה לה חפץ בקנין סודר מקודשת מ"מ בקידושין המקדש בחלקו וכי אשה בעזרה מנין ולפי הרש"ך נימא דהקנה לה ע"י חליפין שנתנה לו, וכתב לישב דסוגי' כרבי יהודה ובעי כליו של מקנה של הבעל והוא נותן הסודר שלו כדי שתקנה וזה דומה ממש לחליפין ולא מקניה נפשה. והקשה הר"ן על הסלקא דעתין בגמ' דהיות ושדה נקנה בחליפין גם אשה, הרי מה שלמדנו משדה רק קנין כסף ולא כל הקנינים דהגמ' למדה קנין שטר מויצאה ולא משדה, ועוד דאמרה הגמ' חליפין איתנהו בפחות משוה פרוטה ואשה פחות משוה פרוטה לא מקני' נפשה תינח חליפין דפחות מפרוטה חליפין דפרוטה מאי איכא למימר, וע"ז כתב הרמב"ן אשה בפחות מפרוטה לא מקני' וכן דעת ר"מ דזה לא הוי קנין כסף אלא קנין אחר, וס"ד דגמ' דחליפין הן מתורת כסף וחידשה הגמ' דחליפין קנין חדש, ויש נ"מ בין קנין כסף לקנין חליפין, דקנין כסף שוה פרוטה הוא קנין הנאה לאשה לכן מסכימה להתקדש בקנין אבל חליפין יש רק נתינה ותמורת הנתינה של הסודר האשה מסכימה למכור החפץ, או עצמה ולכן בקידושין כיון שבעינן הנאה ולא נתינה לא מהני, כיון דאין כאן הנאה דהסודר מחזירה, ולכן הגמ' תרצה בכסף פחות משוה פרוטה לא נקרא הנאה, וחליפין פחות משוה פרוטה אע"פ שזה קנין מ"מ לא הוי הנאה לאשה ולא מקני' ואפי' יתן לה כלי שוה פרוטה מ"מ לית ביה הנאה כיון דמחזירה.
ומצאנו מחלוקת בין הרמב"ם וראב"ד אם עבד כנעני יוצא בחליפין דעת הרמב"ם דלא יוצא בחליפין והראב"ד חולק וס"ל דיוצא, וצ"ל דנחלקו בקנין חליפין דמהני בעלמא מאיזה דין דהר"ח הלוי הביאו בברכת שמואל קידושין א' דדעת הראב"ד חליפין מדין כסף, לכן מהני בעבד כנעני, ורמב"ם ס"ל זה קנין ובקנין לא משתחרר, והראב"ד הוכיח מגיטין ל"ט: בההיא אמתא דהוה מרה שכיב מרע אתיא בכיה קמיה א"ל עד מתי תשתעבד ותיזיל ההיא איתתא שקיל כומתא שדי בה א"ל זיל קני הא וקני נפשיך, הרי דחליפין מהני להשתחרר, ולרמב"ם צ"ל דלא היה שחרור גמור אלא שלא ישתעבדו בה וצריכה גט שחרור, וכן דעת הריטב"א דחליפין מהני להפקיע ממון ולא איסור.