קיצור בדין טעם כעיקר: שני גדריו – טעמו וממשו, וטעמו ולא ממשו – והמקורות שמהם נלמד, ממשרת האמור בנזיר או מגיעולי עכו"ם, ובמחלוקת אביי ורבא.
הדין של טעם כעיקר נאמר בתערובת איסור בהיתר שנתערב ע"י בישול או לח בלח אבל יבש ביבש אין מושג של טעם כיון דהאיסור בטל ויש מחלוקת אם מותר לאוכלם יחד או בזה אחר זה או רק לג' אנשים כפי שנבאר בס"ד.
בענין טעם כעיקר יש שני גדרים יש טעמו וממשו וטעמו לא ממשו כמו שנבאר לקמן בס"ד.
באיסור טעם כעיקר נחלקו בגמ' מאיזה מקור לומדים הברייתא בפסחים מד: למדה מנזיר דהתורה אמרה משרת ענבים לא ישתה והרי התורה אסרה עליו יין ושכר מה הוסיף משרת לומר שאם שרה ענבים במים ומים קבלו טעם ענבים חייב ואע"פ שאין בהם עיקר כלל אלא טעם. מכאן אתה דן לכל התורה כולה ומה נזיר שאין איסורו איסור עולם אלא כמה שפירש וסתם נזירות שלשים יום ואין איסורו איסור הנאה ויש היתר לאיסורו אף תוך הזמן ע,י התרת חכם עשה בו טעם כעיקר כלאי הכרם או שאם איסורים שבתורה דאיסורים איסור עולם ואסורו איסור הנאה ואין היתר היתר לאיסורו אינו דין שיעשה טעם כעיקר ואמרה הגמ' דלר"ע דלומד היתר מצטרף לאיסור ממשרת שאר טבל פיתו ביין ונהיה כזית לוקה מטעם היתר מצטרף לאיסור.
מה שהתורה אסרה טעם לומד מגיעולי מדין דשם יש רק טעם שנפלט והתורה אמרה שצריך להגעיל את אשר יבא באם תעבירו באש אשר יבא במים וכו' אבל חכמים לומדים טעם כעיקר מנזיר. נמצא שאי אפשר ללמוד מגיעולי מדין שטעם כעיקר אסור מהתורה כיון דאיסור זה חידוש שאפי' כלים פגומים אמרה התורה להגעיל ואפי' כלים בני יומם מ"מ אי אפשר שלא יפגם וכן מצאנו שהתורה אסרה טעם כעיקר בבשר ובחלב. דהיינו חלב נפל על בשר או הפוך וקדם וסלקו מ"מ הבשר יש בו טעם חלב וסור אבל לא יכולים ללמוד מזה אעל טעם כעיקר כיון דבשר בחלב חידוש הוא דאפי' שרה את הבשר בחלב כל היום מותר שלא אסרה תורה אלא דרך בישול. ואביי למד בסוף מבשר בחלב ורבא נחלק עליו גמ' חולין קח. ועי' ברמב"ם.
ונחלקו אביי ורבא אם יש מקום ללמוד מבשר בחלב טעמו ולא מבשר שנפל חלב על בשר אסור ולומדים מבשר בחלב ולא אומרים שזה חידש דאם היה חידוש היינו אוסרים גם בלי נתינת טעם. אמנם רבא לא לומד מבשר בחלב ומ"מ בשר שקיבל טעם חלב אסור שדרך בישול אסרה תורה ואין טעם בלי בישול.
וכן בקדשים אמרינן טעם כעיקר דאם נגח חולין בחטאת דינו כחטאת דילפינן כל הנוגע בהם יקדש להיות כמוה – חטאת ליום אחד הו"ה החולין או נגע בשלמים דינו כשלמים ומ"מ אין למדים מקדשים כל איסורים שבתורה דלא לומדים חולין מקדשין.
נמצא שבדין טעם כעיקר שאסור יש שלמדו ממשרת האמור בנזיר לרבנן או מגיעולי עכו,ם לר"ע או מבשר בחלב לפי אביי ולטעמם הלימוד דרשה גמורה ואמרה הגמ' אמר רבא אמור חכמים בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן ברוב דהיינו מין בשאינו מינו בטעמא או קפילא